המבשל פסח בחמי טבריא
פסח שבישלו בחמי טבריא, חייב (פסחים מ"א). וכבר הקשו רבים, הלא הפסח נפסל ביציאתו מחומות ירושלים, ומה מקום לדון על בישול בחמי טבריא. והגם ש"חמי טבריא" מתפרש כמושג ולאו דוקא אותם מעינות שבטבריא, [וזהו שרמז רש"י בבאורו "חמי טבריא – מעינות רותחין"], הלא ידוע שאין בירושלים מעינות חמים כאלו. [ראה פסחים ח. "מפני מה אין חמי טבריא בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא דיינו ונמצאת עליה שלא לשמה."]
נביא כמה תירוצים לקושיא זו.
מביאים טרמוס לירושלים
האמרי אמת במכתביו (מכתב י"ב) תירץ שאת חמי טבריה הביאו לירושלים בכלי הדומה לטרמוס של ימינו ("פלאשין" בלשונו) וכך שמר על החום. [ובני יקירי אברהם מרדכי נ"י שנקרא על שם האמרי אמת כיוון לתירוצו מדעתו.] אומר האמרי אמת שבכך פתרנו את הבעיה של התקררות המים אבל הטרמוס הזה הוא כלי שני, וכלי שני אינו מבשל. נמצא ע"פ תירוצו שאי אפשר לדבר על פסח שבישלו בחמי טבריה.
מבשלים אחר הצלייה
הגאון ר' מאיר אריק (שו"ת אמרי יושר ח"א סי' כ"ה) תירץ תירוץ אחר. הרי יש מ"ד שיש בישול אחר צלייה. ויש גם דעה הסוברת שבשר צלוי הוא מקלי הבישול. ולפי זה, מדובר שאכן המים הם כלי שני, אבל קלי הבישול מתבשלים בכלי שני. רק נשאר קשה שהמים כבר התקררו עד שבאו מטבריה, כך שפתרנו את בעיית הכלי שני ולא פתרנו את בעיית המים שאינם חמים.
ומו"ר ורבי כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א (הובאו דבריו בס' המה ינחמוני על שבת עמ' 162 ובקובץ פעמי יעקב שנת תש"ס) אמר שאם נצרף את שני התירוצים הללו יש לנו תירוץ יפה. מדובר שהביאו את חמי טבריה בטרמוס, וכך נשארים המים בדרגת חום של יד סולדת בו, ואף אם אמנם זה כלי שני, בכל זאת כלי שני מבשל את קלי הבישול ובשר פסח הצלוי הוא מקלי הבישול.
הדין בגמרא הוא תיאורטי ולא מעשי
הגאון ר' יצחק בלאזר (בשו"ת פרי יצחק) תירץ באופן פשוט שרב חסדא בא ללמדנו את העקרון שפסח שנתבשל ע"י האור ותולדותיו, חייבין עליו, ולא בא לומר הלכה למעשה. "אבל באמת רב חסדא נקט לדוגמא בעלמא 'חמי טבריא'. ובאמת אם יוכל להיות אם יבקע מעיין אשר יזיל פלגיו מים רותחין. ועי' פסחים (ח.) מפני מה אין חמי טבריה בירושלים וכו'. ואולי כאשר יבוא בן דוד ותמלא הארץ דעה ויהיה עלייה לשמה, גם חמי טבריה יעברו דרך שם".
ממשיכים המים ע"י סילונות
המהרש"ם (בהגהות הש"ס פסחים מ"א) תירץ שמדובר שהמשיך החמי טבריא ע"י סילונות מטבריא עד לירושלים כמו שמצינו בשבת ל"ט מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן וכו'. וכבר העירו האחרונים שזה דוחק.
מקורות לפסול "יוצא"
בהפרדס [חוברת ז' שנה ל"ה] תירץ הגאון רבי שמחה עלברג זצ"ל באריכות נפלאה וכמו שיבואר לפנינו: בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים נפסלין ביוצא ילפינן בחולין ס"ח: מן בשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. וכן כתב הרמב"ם (פי"א ה"ו ממעשה"ק) בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לחומת העזרה, ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים נפסל ונאסר לעולם וכו' שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון שיצא הבשר חוץ למחיצתו נעשה טריפה. ומלימוד זה נפקא ליה פסול יוצא בבשר. ויוצא בדם כתב רש"י בזבחים פ"ב: דדם היוצא ק"ו מבשר אתי, ועוד נפקא לן מ"הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה" יעו"ש ובתוס' ד"ה כיון. וכן קי"ל דאימורי קק"ל נפסלין ביוצא לחוץ לעזרה דהוי כקדשי קדשים, עי' זבחים פ"ט.
ב' קדושות בכל קרבן
ונראה שבכל קרבן יש שני דברים, א' קדושת קרבן, ב' קדושת גבוה, וקדושת קרבן וקדושת גבוה הם ב' ענינים נפרדים, דקדושת קרבן הוא בחפצא של הקרבן ותיכף בהקדיש בהמה לקרבן היא נעשית קדושת הגוף ע"י הקדשתו, וחלה עלי' קדושת קרבן עוד בחייה, וקדושת גבוה הוא ענין אחר, היא אינה חלה אלא לאחר שחיטה, דאחר שהקרבן כבר קדוש בקדושת הגוף עוד בחייה, השחיטה מוסיפה קדושה ומקדשת להקרבן, דעצם השחיטה מקדשת. עי' מנחות י"ד: בשעת שחיטה חישב לאכול חצי זית ובשעת זריקה חישב לאכול חצי זית – פיגול, מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין וכ' רש"י דשחיטה הוי מתיר כמו זריקה כיון ששחיטה מקדשה להדם, והבא לקדש כבא להתיר דמי". הרי מבואר דשחיטה מקדשת, והשחיטה לא מקדשת את הדם בלבד אלא גם את כל הבהמה כמו שמשמע מרש"י מנחות ק"א.
מבואר מדברינו יסוד שיש שתי קדושות לבהמה. קדושת קרבן שחלה מיד בהקדיש הבהמה וקדושת גבוה שחלה אחר השחיטה.
חקירה: איזה קדושה גורמת לפסול יוצא
ויש לחקור, האם פסול יוצא הוא דין בקדושת קרבן, דקדושת קרבן גורמת שיפסל ביוצא. או דפסול יוצא זהו דין בקדושת גבוה שבקרבן, דלענין יוצא לא סגי קדושת קרבן דמשום קדושת קרבן בלבד לא הי' נפסל ביוצא.
ונראה לומר, דפסול יוצא הוא דין בקדושת גבוה שבקרבן, דהנה בתוס' זבחים כ: ד"ה יציאה כ' דקידוש כלי במנחה לא מועיל למיפסל ביוצא במידי שלא נעשה בו עבודה. והביא ראי' ממנחות ע"ה בללה חוץ לחומת העזרה, ר"י אמר פסולה, ור"ל אמר כשרה, ולר"י לא פסולה אלא משום עבודה בחוץ אבל משום יציאה לא. וכ"כ התוס' במנחות ט' דקודם קמיצה אין המנחה נפסלת ביוצא מלבד באלה דלית בהו קמיצה. וע"כ מוכח מדברי התוס' דדין יוצא תלי בקדושת גבוה, דהא בקדושת כלי בלבד חלה על המנחה קדושת הגוף, כמו שחלה בבהמה קדושת הגוף ע"י הקדש, כמבואר במעילה י. קדשן בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום, במחוסר כיפורים ובלינה עיי"ש, וקדושת קרבן עליה אחר שנתקדשה בכלי, ואפ"ה אינה נפסלת ביוצא. והכ"נ בקרבן בהמה, דלא עדיפא קדושת קרבן בבהמה מקדושת כלי במנחה. ואדרבא, קדושת כלי עדיפא מקדושת קרבן, דהרי אחר קדושת כלי לא מהני פדיון, דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק כמבואר במנחות ק"א. ובהמה אף שקדושה קדושת הגוף אפילו הכי מהני פדיון, ומשום קדושת קרבן הבאה ע"י הקדשו לולי הקדושת גבוה, לא הי' נפסל ביוצא.
וע"כ צריך לומר דפסול יוצא הוא מכח קדושת גבוה, שמלבד קדושת הגוף החלה ע"י הקדש, גם השחיטה מקדשת אותה בקדושת גבוה, וכמו בקמיצה במנחה מביאה את המנחה לידי קדושת גבוה, הכ"נ שחיטת קרבן מביאה את הקרבן לידי קדושת גבוה.
פסח שונה משאר קדשים
אולם נראה דהא דקק"ל נפסלין ביוצא הוא משום דקדושת גבוה חלה עליהן אחר שחיטה, ובין הדם ובין הבשר מתקדשין בשחיטה, כ"ז בשאר קדשים קלים אבל פסח אין שחיטתו מביאה לידי קדושת גבוה, דשאני פסח מכל קדשים קלים. וטעם הדבר, דכל קדשים קלים דהבשר ראוי מיד לאכילה, הרי הוא בקדושתו, דכל קדושת הבשר הוא במה שראוי לאכילה, ולכן נפסל היוצא חוץ לירושלים, ותורת קדשים קלים עליו מיד לאחר שחיטה דהדם ראוי לזריקה והבשר לאכילה, דכל דבר ודבר בפ"ע הוברר חלקי הדם לזריקה והבשר לאכילה, ומפני הקדושת גבוה שחלה על הבשר אסור להוציאו חוץ לירושלים, אבל טרם שחלה על הבשר קדושת גבוה אין איסור להוציאו, ואם אסור לאכול הפסח ביום י"ד אין עליו קדושת גבוה דבעת שראוי לאכילה אז הוא בקדושתו וקדושת גבוה עליו ואסור להוציאו, אבל בעת שאין ראוי לאכילה אין עליו קדושת גבוה ואין בו איסור יוצא. ופסח דאין זמן אכילתו ביום שחיטתו, דאכילתו הוא בלילה, ואם אכל צלי מבעוד יום חייב, ובאוכל צלי ביום לא לבד שאין מקיים מצות אכילת פסחים אלא שגם איסורא איכא ולוקה כמש"כ הרמב"ם פ"ח ה"ה מקרבן פסח, ומפורש במשנה בזבחים נ"ו: הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ופסח שאין ראוי לאכילה אין בו קדושת גבוה של פסח, דכיון דעיקרו לאכילה קאי עי' פסחים צ', אם אין ראוי לאכילה חסר בו דין פסח ואין עוד עליו קדושת פסח.
לפ"ז יתכן לומר דפסח בזמן שחיטתו כיון דאינו ראוי לאכילה אין בו קדושת גבוה אלא קדושת קרבן לבד ושפיר אין פסח נפסל ביוצא בערב פסח ביום שחיטתו ורק בערב בליל פסח משעה שראוי לאכילה הוא נפסל ביוצא.
הוציא ביום י"ד ואז אין פסול יוצא
ואם נימא הכי לא קשה מידי הקושיה שלנו [דאיך משכחת פסח שבישלו בחמי טבריא הא נפסל ביוצא], דמשכחת דהוציא הפסח ביום י"ד דאז אינו נפסל ביוצא, והביא חזרה לירושלים ואכל אותו שם בלילה ועובר על צלי אש, עכ"ד הגר"ש עלברג עיי"ש מה שהאריך עוד.
בישל בירושלים פחות ממאכל בן דרוסאי והוציאה לא נפסלה ביוצא
בס' חקרי הלכות [לג"ר יחיאל נתן שווימר בסי' ס"ב] צעד בכיוון שונה בניסיונו לתרץ את הקושיה, ואלו דבריו: כתב המנחת חינוך במצות קרבן פסח (מצוה ז') אם היה מבשל כזית מן קרבן פסח פחות ממאכל בן דרוסאי דאז ליכא חיוב משום מבושל אם אוכל כן דהוה כמו חי אבל עכ"פ הבשר נאסר דהלחלוחית נתבשל תיכף ונבלע בבשר וחצי שיעור אסור מן התורה, ואפי' צלאו אח"כ אסור לו לאכול כדאמרינן במתני' (פסחים ע"ה:) נטף מרוטבו וכו' והכ"נ הלחלוחית מאיסור בישול אוסר הבשר, עיי"ש.
אמנם נראה אם מבשל אח"כ הבשר הזאת אז איכא לאו דלא תאכל מבושל (ולוקה) אע"ג דמקודם נאסר (מהלחלוחיות) דהרי כל בישול בפסח כן הוא דקודם שנתבשל מאכל בן דרוסאי הרי נתבשל הלחלוחית ונאסר הבשר תיכף ואח"כ כשנתבשל הבשר אז איכא מלקות על אכילתו משום מבושל אע"ג דמקודם נאסר בלא"ה. ומעתה לפי מה דאמרינן בש"ס מנחות נ"ז. בעי רב פפא חימצה ויצאת וחזר וחימצה מהו? כיון דיצאת איפסלה לה ביוצא וכי הדר מחמיץ לה לא מחייב עלה משום מחמיץ אחר מחמיץ או דילמא כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני בי' וכו' ועיין בפירוש רש"י ז"ל יען דלאו קדושה גמורה עיי"ש. הנה מבואר דיש סברא לומר דהיכי דנפסל לא מהני פסול יוצא דפסול יוצא בעינן על דבר שיש בו קדושה גמורה וכיון דאיפסל לאו קדושה גמורה היא לכן ליכא פסול יוצא, ולפי"ז יש לומר היכי דהיה מבשל כזית פסח בירושלים פחות מכדי מאכל בן דרוסאי ונאסר מכח בישול הלחלוחית דהוא חצי שיעור ואח"כ הוציאה מירושלים וכיון דנאסר ליכא עליה פסול יוצא, ואם בישלה אח"כ כשיעור מאכל בן דרוסאי הרי איכא לאו דמבושל כהנ"ל ופסול יוצא ליכא. ולפי"ז שפיר מיושב הקושיא הנ"ל דמשכחת לה שהיה מבשל הקרבן פסח פחות ממאכל בן דרוסאי והוציאה לחמי טבריה ולא נפסלה ביוצא (כנ"ל) ובישל שם בישול גמור בחמי טבריה והחזירה לירושלים וקמ"ל דליכא מלקות משום לא תאכל מבושל רק עשה משום כי אם צלי אש (כמו שכתוב בהמשך הגמרא שם). והגם דרב פפא (במנחות נ"ז.) מספקא ליה אם שייך פסול יוצא היכי דנפסל בלאו הכי אבל רב חסדא (בפסחים מ"א.) יש לומר דהיה פשיטא ליה דאינו נפסל ביוצא היכי דבלאו הכי נפסל ואע"פ דאמרינן בש"ס תיקו עכ"ד.
והנה עשרות ספרים דנים בשאלה זו ומטרתי היתה להטעימכם טעימה קלה אבל גם משביעה ממה שנאמר בקושיה זו. ישמע חכם ויוסיף לקח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה