בענין תוהא על הראשונות

בענין תוהא על הראשונות

הקדמה

במאמר זה ננסה לומר תירוץ חדש לקושיא מפורסמת שהתחבטו בה האחרונים אבל כדי להגיע לתירוץ אנחנו צריכים קודם להציע מהלך של הג"ר אברהם גורביץ שליט"א בספרו היקר אור אברהם [דברים עמ' ש"י והלאה]. קושיה על הרמב"ם – למאי נפקא מינה שנקרא צדיק או רשע הרמב"ם כותב בהלכות תשובה [פ"ג הל' א'] "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות ועונות מי שזכויותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכויותיו רשע, מחצה על מחצה בינוני, וכו'". ובהלכה ב' "אדם שעונותיו מרובין על זכויותיו מיד הוא מת ברשעו". וצריך באור מה ענין יש ברוב זכויות או עונות לשכר ועונש, והרי כל מצוה יש לה שכרה ולכל עבירה עונשה, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ואפילו אם הוא רשע, וא"כ הרי ברור הוא דאפילו מי שעונותיו יתירות על זכויותיו יקבל שכר על הזכיות שבידו, וכן להיפך מי שזכיותיו מרובים, הרי בכל זאת יקבל עונש על העבירות שבידו, דכל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו [בב"ק נ.], וא"כ צריך להבין מהו ענין זה דצדיק ורשע הנאמר בזה, ואיך זה משפיע על שכר ועונש.

ועי' במסכת נדה [ל:] שמשביעין ולד במעי אמו להיות צדיק ולא להיות רשע, וצריך להבין מהות שבועה זו. הרי יש חובה לקיים מצוות ולא לעבור עבירות אבל מה ענין השבועה להיות צדוק.

צדיק – בוחר בטוב

והנראה בזה עפ"י מה דאי' בברכות [ס"א:] תניא רבי יוסי הגלילי אומר צדיקים יצר הטוב שופטן שנאמר "לבי חלל בקרבי", רשעים יצר הרע שופטן שנאמר "נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלקים לנגד עיני", בינונים זה וזה שופטן שנאמר וכו' יעו"ש.

ונראה מדברי הגמרא דאין שם צדיק ורשע נקבע ע"י איזה מעשה מסויים שעושה האדם, הן לטוב הן להיפך ח"ו, אלא דעיקר ענינו הוא קביעת מהות האדם בכלליותו, והיינו אם עיקר השליטה אצלו הוא יצר הטוב או יצר הרע, וכל שהעיקר השולט עליו הוא יצר הטוב אפילו אם נכשל לפעמים בעבירה, הרי בכל זאת שם צדיק עליו, וכן להיפך, ובמקום ששניהם שולטים עליו, הרי שם בינוני עליו. [אבל עיין בס' התניא בתחילתו שמגדיר צדיק כמי שלגמרי הרג את יצרו הרע, ורשע מוגדר כמי שעובר עבירה ובינוני נחשב מי שיש לו יצר אבל מתגבר עליו.]

ויסוד הדבר ממה שכתוב בתורה "... ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים" הרי יש חובה כללית לבחור בטוב, וחוץ משכר ועונש על פרטי המצוות ועבירות, יש גם דין ודברים על בחירתו הכללית של האדם, וכל שבחר בטוב הרי שם צדיק עליו.

וממילא הוא די"ל דזהו כוונת הגמרא בנדה, שבהיותו ולד במעי אמו ופוסקים לו חיים משביעים אותו לבחור בחיים דהיינו להיות צדיק ולא להיות רשע, להשליט את הצד הטוב על הצד הרע.

והנה מבואר ברמב"ם שם, דקביעת שם רשע או צדיק, הרי זה נקבע ע"י שיקול רוב זכויות או עונות, ובה"ב שם ביאר כוונת שיקול זה וכתב וז"ל ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר וכו', ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וכו', ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות עכ"ל. ונראה בביאור דבריו בזה, דכל שזכיותיו מרובים במשקלם לפי הערכת הא-ל דעות על עונותיו, הרי סימן לדבר שאדם בחר בדרך החיים, ואשר אצלו עיקר השליטה הוא בידי יצר הטוב, ומה שבכל זאת יש לו גם איזה עונות, אין זה מצד עיקר בחירתו ומהותו, והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והיינו דאף דשם צדיק עליו הרי שפיר שייך בו מקרה של חטא, וכן אם להיפך דיש לו רוב עונות במשקלם, הרי דעיקר השולט עליו הוא היצר הרע, ומשום כך הוא דמת ברשעו, אמנם אין כל זה נוגע לשכר ועונש על כל פרט דמצוה ועבירה, ובכל אופן הרי ודאי דיקבל שכר הראוי לעשיית המצוה, או להיפך בעשיית עבירה.

תוהא על הראשונות – איבד שם צדיק

ובזה נראה לבאר מש"כ הרמב"ם שם בהלכה ג' וז"ל, כל מי שניחם על המצות שעשה ותהה על הזכיות ואמר בלבו מה הועלתי בעשייתן הלואי לא עשיתי אותן, הרי זה איבד את כולן ואין מזכירין לו שום זכות בעולם, שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו, אין זה אלא בתוהה על הראשונות. וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות של כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים, אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה עכ"ל.

והרי יש לעיין בזה, דלמה הביא הרמב"ם ענין זה דתוהה על הראשונות דוקא כאן במקום שאיירי בענין דשיקול זכיות ועונות, דהרי שם בהלכה א' וב' איירי בדבר זה, ובה"ג הזכיר ענין זה דתוהה על הראשונות, ושוב המשיך באותה הלכה עצמה בענין שיקול עונות וכנ"ל, וכן הוא גם בהלכה ד' והלכה ה', יעו"ש, הרי ודאי משמע מזה דכל עיקר האי ענינא דתוהה על הראשונות, הרי זה נאמר בדוקא לגבי האי דשיקול הזכיות והעונות, והדבר צריך ביאור.

ואשר נראה מבואר מזה כפי מש"כ כאן לעיל, והיינו דב' דברים נאמרו בחובת קיום המצות כולן והפרישה מן העבירות, ראשית חיוב קיום כל מצוה בפרט והמנעות מעבירה פרטית. וחוץ מזה נאמר באופן כללי חיוב על האדם לבחור בדרך הטוב ולהיות צדיק.

וממילא נראה לומר דבר חדש, והיינו דכל שעשה אדם מעשה מצוה, אף אם מתחרט ותוהה בזה על הראשונות, הרי בכל זאת לא הפסיד בזה המצוה שעשה ומתן שכרה, דגם על כה"ג נאמר דאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ומכיון דבשעת עשיית המצוה היתה כוונתו לשם מצוה, מגיע לו שכר. ומה שנאמר בענין תוהה על הראשונות, הרי זה רק לגבי האי דשיקול זכיות ועונות, דהיינו על היותו צדיק או רשע, דבזה נאמר דאם תוהה ומתחרט על כל הטוב שעשה, הרי שוב אין מחשבין לו לאותן זכיות בחשבון השיקול דרוב זכיות, ושפיר נחשב כרשע ובוחר ברע.

והרי כן כתב הרמב"ם שם בלשונו, דאין מזכירים לו שום זכות בעולם שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו, והיינו דלא כתב דאין הוא מקבל שכר על עשיית הני מצוות, אלא דלגבי שם צדיק הוא דלא יועילו לו, והיינו אע"פ דמכח מעשים טובים הללו כבר חל עליו שם צדיק, אמנם ביום רשעו, דהיינו כשהוא מתחרט על הראשונות, הרי בזה הוא איבד השם צדיק ורשע והתוצאות שיש מזה, אבל על עיקר המעשים טובים שעשה, הרי בזה לא כתב הרמב"ם ולא דיבר מזה כלום, ובודאי שפיר יקבל השכר המגיע לו על זה וכמש"נ, עכ"ד ה'אור אברהם' ודפח"ח.

יישוב לקושיית ר' אלחנן ווסרמן

ועפ"י דבריו נוכל ליישב קושיית ר' אלחנן ווסרמן המפורסמת בחידושי אגדות: "כתב במסילת ישרים בפ"ד שלפי שורת הדין ממש, היה ראוי שלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם מה את אשר עיוות והחטא כבר נעשה, הרי שרצח או נאף איך יתקן הדבר הזה. היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות, אמנם מדת הרחמים היא הנותנת וכו' שהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת רצון כעקירת מעשה וכו' עכ"ל. ומבואר בדבריו שמצד הדין חרטה אינה עוקרת מעשה אלא לפנים משורת הדין. וקשה טובא מהא דאיתא בספ"ק דקידושין אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את זכיותיו שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, ופריך בגמ' וניהוי כמחצה זכיות ומחצה עונות, ומשני אמר ר"ל בתוהא על הראשונות ופירש רש"י מתחרט על כל הטובות שעשה ע"כ, וע"כ שמצד הדין הוא, וא"כ למה לא תועיל מצד הדין לעקור עונות, ושאלתי דבר זה מכ"ק מרן בעל החפץ חיים שליט"א עכ"ל. ועיי"ש מה שתירץ. ויש להוסיף להעיר שבתשובה צריך חרטה על העבר, קבלה על העתיד ווידוי דברים, ואילו כאן כדי לאבד מצות סגי בחרטה בלב.

ולפי כל מה שנתבאר אתי שפיר. באמת א"א לאבד את עצם מעשי המצוות שעשה, שאין העבר נמחק, וכל מה שמאבד הוא ה'שם צדיק' שיש לו עכשיו. ולכן אין התהליך זהה לתהליך התשובה, דשני דברים שונים הם. תשובה היא חסד ה' שמאפשר לנו לעקור את מעשי העבר בתנאי שנעבור את התהליך הקשה של חרטה על העבר, קבלה על העתיד, הודאה בחטא ווידוי דברים. ואילו לאבד ה'שם צדיק' שיש לו סגי שיתחרט בלב על מה שעשה, דאי אפשר לקרוא למישהו צדיק אם חושב "חבל שעשיתי מעשים טובים ומה הועילו לי", אבל אין כאן עקירת העבר. "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו".

עוד תירוץ לקישיה של ר' אלחנן זצ"ל עלה בדעתי לפני שנים רבות: אפשר לומר שבאמת מלכתחילה על פי דרך הטבע א"א למחוק את העבר, אבל אחרי שקבע הקב"ה שיש מהלך של תשובה המאפשרת זאת, גם בצד השני, דהיינו בקיום המצוות, אפשר למחוק את המעשים שכבר נעשו, אם יתחרט. שוב מצאתי כתירוץ הזה באחד מספרי הרב נריה בשם הרב קוק זצ"ל ואורו עיני [אבל איננו זוכר איה מקום כבודו].

תירוצו של מרן בעל הפחד יצחק

תירוצים רבים נאמרו לקושיה זו ואנו נסתפק באחד מהם שנכתב ע"י הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל בספרו פחד יצחק [יו"כ מאמר ו' אות ד'] ונצטט את לשונו הזהב והפיוטית: "מהרבה פסוקים בתורה למדנו כי ניתן לדבר על אודות רע וטוב במושגים של מות וחיים. וכאן גנוז הוא ההבדל היסודי אשר בין המעבר מן הרע אל הטוב, ומן המעבר מן הטוב אל הרע. דכשם דשינוי המצב מן החיים אל המוות הוא מהלך של טבע, ולעומת זאת השינוי מן המוות אל החיים אין לו שום מהלך של טבע. כמו כן אין המעבר מן הטוב אל הרע זקוק לסגולות מיוחדות של יציאה משורת הדין, ולעומת זאת זקוק המעבר מן הרע אל הטוב לסגולות מיוחדות של יציאה מן המהלך של שורת הדין. והסברת החילוק הזה צריכה היא להאמר בלשון זו: כל דבר שיש בו חיות זקוק הוא למזונות, ואין החיות נתפסת בו אלא על ידם של המזונות. ובאם רק יעדרו מהם המזונות הרי הוא עובר ממילא מן החיים אל המוות. ומכיון שאנו תופסים את הניגוד אשר בין טוב ורע במושגי הניגוד אשר בין חיים ומות, הרי עלינו להדגיש כי גם הטוב אינו נתפס בנפש מבלי סעד מזונות, כדרך שאין החיות נתפסת בלעדיהן. המזון של הטוב, המתפיס אותו בנפש, היא האמונה בערכו של הטוב. מבלי אמונה בערכו של הטוב, עצם מציאותו מתנדפת. [יעויין בפחד יצחק שער חודש האביב, מאמר ז' אות ג' שנתבאר שם כי כופר העושה מצוה אינו אלא מתעסק, ומתעסק אצל מצוות לאו כלום הוא]. באופן, דהא דתוהה על הראשונות מאבד זכיותיו הקודמות, אין זה משום דחרטה עוקרת מציאות, אלא משום דאם הוא מתחרט על מעשיו הטובים הרי אין לו אמונה בערכן, ובעל כרחו פרחה לה החיות של מעשיו הטובים מתוך נפשו. אדם המת מרעב, אין זה עקירת החיים, אלא אפיסת החיים הזקוקים לפרנסה. וכל זה הוא בנוגע למעבר מן הטוב אל הרע, משא"כ בלאידך גיסא, הרי במעבר מן הרע אל הטוב אי אפשר לו לרע שיכלה בדרך אפיסה, כי על כן אין המת זקוק לפרנסה. המעבר מן המיתה אל החיים אי אפשר לו כי אם בדרך עקירתו של המות, ועל כן זקוקים אנו בזה למדה מיוחדת של ורב-חסד, שכן אין לענין תחיית המתים שום מהלך בטבע, עכ"ד.

ולפי דבריו מתורצת גם מה שהערנו על ההבדל בין תשובה על מעשים רעים לבין חרטה על מעשים טובים. תשובה שהיא מהלך אלקי של "תחיית המתים" דורשת תהליך ארוך ומייגע [של קבלה על העתיד וכו'] הרבה יותר מאשר חרטה על מעשים טובים שבקלות אפשר לאבדם, דהיינו ע"י שמאבד אמונה בערכן של המצוות בלבד. מהלך של אפיסת חיים קלה לביצוע הרבה יותר מאשר מעבר ממות לחיים חדשים.

ויהי רצון שנזכה לחזור בתשובה שלימה מתוך שמחה וטוב לבב!!

סיימתי כ"ח תשרי התשע"א