קטן בקרבן פסח

דרשת בר מצוה שנכתב לבני שמואל אלכסנדר נ"י

פסח תש"ע ירושלים העתיקה תובב"א

מכיון שאנחנו בעיצומו של חג הפסח נושא הדרשה יהיה קרבן הפסח ובעזרת הבורא נראה נפלאות מתורתו הקדושה.

קטן שהקריבו עליו בראשון אינו צריך להביא בשני והסברו של הגר"ח הלוי

בהלכות קרבן פסח (פרק ה' מהלכות פסח הלכה ז') פוסק הרמב"ם "...וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור". כלומר, קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני חייב בקרבן פסח מכיון שההלכה נפסקה כדעת רבי שפסח שני נחשב ל"רגל בפני עצמו" ולכן אדם יכול להתחייב בפסח שני למרות שהיה פטור מפסח ראשון. ואע"פ כן, אם שחטו עליו [כלומר אם שחטו עבור הקטן את קרבן הפסח] פטור.

ומכאן מסתערת עלינו הקושיא [הובאה בכסף משנה]: "אטו קטן בר חיובא ופטורא הוא?" ואם כך, כיצד יכולה שחיטת הפסח בהיותו קטן לפטור אותו מהבאת פסח שני? והכסף משנה מביא את התירוץ של הר"י קורקוס שמכיון שהפסוק חידש ששוחטים עבור הקטן והוא מתמנה על קרבן הפסח [קרבן פסח דורש "מינוי" על הקרבן למשתתפים בו] כמו שלומדים מהפסוק "שה לבית" – "מלמד שאדם מביא ושוחט ע"י בנו ובתו הקטנים" נפטר הוא בכך מן הפסח שני.
מקשה המנחת חינוך מצוה ה' אות ב': לפי מסקנת הגמרא בנדרים (וכך משמע מהרמב"ם) "שה לבית אבות" הוא לאו מדאורייתא, כלומר, מן התורה אין שום דין מינוי על קטן, וכאשר ממנים קטן על קרבן פסח תוקפו מדרבנן בלבד? ואם כך, אי אפשר לומר שקטן יכול להתמנות על קרבן פסח, כדברי הר"י קורקוס.

בחידושי רבינו חיים הלוי מבואר שהאימרה התלמודית ש"שה לבית אבות לאו דאורייתא" מתיחסת לחיוב, שאין חיוב על האב להקריב על הקטנים אבל יש קיום מצוה לקטן כאשר מתמנה על הקרבן, והמינוי עליו, חל.
ולאור יסוד זה, מובן פסק הרמב"ם, שאם נמנה על הפסח ראשון נפטר מהפסח שני.

ומו"ר האדמו"ר מטאלנא אמר להסביר עפי"ד ר' חיים דבר נוסף. דהנה בהלכה הקודמת פסק הרמב"ם "הקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלהימנות על הפסח, שנאמר 'וכל עבד איש' להוציא את הקטן. היינו שהתורה מחשיבה את הקטן כמו בעל בעמיו שיש לו עבדים ושפחות, והתורה ייתרה פסוק מיוחד להורות שטבילת עבדיו ושפחותיו אינן מעכבות אותו להקריב את קרבנו, והדברים מוסברים באופן זה, שההתייחסות לקטן היא אמנם כפי שכתב רח"ה דאינו מופקע מעצם הדין, ועל כן יוצא ידי חובתו בקרבן שנמנה עליו בקטנותו, וא"כ מילת עבדיו ושפחותיו היו צריכים לעכב עליו כמו על גדול, שהרי על אף שאינו בר-חיובא, מ"מ אינו מופקע מעצם הדינים, והדינים הם שמילת עבדיו מעכבין מלשחוט הפסח, אלא שכתבה התורה פסוק מיוחד ופטרה את הקטן מלמול את עבדיו ושפחותיו.

אולם עצם היסוד עדיין צריך ביאור, דהלא סוף סוף הקטן אינו בר חיובא בכל התורה, ומדוע אינו מופקע באמת מדיני פסח? והסביר כ"ק אדמו"ר שליט"א דדין זה של גדלות וקטנות של יהודי בגיל י"ג, כתבו הראשונים [אבן עזרא ויקרא כ"ט, שו"ת הרא"ש כלל ט"ז] דהוא הלכה למשה מסיני, ואילו בקטנות וגדלות של גוי, לגבי התחייבות בעונשין דבן נח וכיוצא בזה, כל חד וחד לפום חורפיה דיליה, משא"כ ביהודי אף שהוא חכים וחריף טובא מ"מ אינו בר חיובא עד גיל י"ג ויום א'. עפי"ד הרא"ש הללו אפשר לחדש חידוש גדול. הבה נבואה חשבון, הלא בשעה שקיבלו בנ"י את מצות הפסח הרי הוא עדיין קודם מתן תורה, ובחזקת בני נח, וגדלותם באות העת נמדדה כל אחד לפום חורפא דיליה, וא"כ היו שם כאלו שהתחייבו מדאורייתא בקרבן פסח, ואילו בשנה שלאחר מכן, כבר היו פטורים מקרבן פסח מחמת שכבר ניתנה תורה ונקבע שיעור גדלות כולם בגיל י"ג יום אחד, ובגוונא דקטן כזה שכבר היה חריף טובא, והיו לו עבדים ושפחות הרי לא עיכבו עליו כלל, ויצא ידי חובתו בפסח ראשון בכל הידורו, ואם כן בזה שייך לומר שיש נתינת טעם שאף בפסח דורות שאח"כ א"א להפקיע מן הקטנים את חיוב קרבן פסח מכל, וכפי שביאר הגר"ח שקטן אינו מופקע מעצם המצוה לצאת יד"ח בפסח ראשון, משא"כ לגבי שוטה שאף בפסח מצרים לא היה יכול לצאת יד"ח, וא"כ אינו יכול לצאת ידי חובתו אף בפסח דורות [כדאיתא בר"ה כ"ח. ע"ש ובטורי אבן], ודו"ק היטב בזה, עכ"ד.

וראיתי לאחוז בשיפולי גלימתו של כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א ולנסות להביא ראיה לדבריו. בשו"ת חלקת יואב [סי' א'] כתב לחדש, דאף דקטן אינו מצווה במצוות, מ"מ באיסורין הנוהגין גם בבן נח גם ישראל קטן חייב, ע"פ דברי החת"ס הנ"ל דבני נח במצוות שלהם גם קטן דינו כגדול וחייב עליהן, דכיון דקטנות וגדלות היא בכלל שיעורין שהוא הלכה למשה מסיני והרי לא נאמרו שיעורין לבני נח, ולכן באותן העבירות דגם בני נח מוזהרין בקטנותן, גם ישראל קטן מוזהר, דישראל במתן תורה להתקדש יצאו ולא להקל וכמבואר בסנהדרין [נ"ט.] עכ"ד. וא"כ אותו היגיון ישמש אותנו בנידון דידין ונאמר דמכיון שבתור בני נח היו חייבים קטנים להביא קרבן פסח, במתן תורה להתקדש יצאו ולא להקל, וקטנים לא הופקעו מקרבן פסח.ועיין מה שהאריך בזה הגר"נ געשטטנר זצ"ל בשו"ת להורות נתן [ח"ח סי' ל"ד].

קושיא על הגר"ח

הרבה אחרונים נשאו ונתנו בדברי ר' חיים, ומתוך הקושיות שהקשו: תוס' (פסחים פ"ח) כתבו שלפי המאן דאמר שה לבית אבות לאו דאורייתא, קרבן הפסח מוגדר כאסור לקטן, מכיון שאסור להאכיל אותו למי שאינו מנוי עליו [וההיתר שלו לאכול הוא מטעם אחר, משום "חינוך מצוה"]. כלומר לפי תוס', קטן, [למאן דאמר שה לבית אבות לאו דאורייתא] אינו בגדר מינוי. לא רק שאין חיוב עליו אלא שיש איסור להאכיל אותו. ובשו"ע הרב הובאה שיטת תוס' להלכה עפ"י פסיקתו של המג"א. נמצא שתוס' חולקים על הרמב"ם לפי ביאורו של רב חיים. לפי תוס' יש איסור להאכיל לקטן ואילו לפי הרמב"ם יש קיום מצוה. והקושי הוא שהנושאי כלים של הרמב"ם פסקו כדבריו ולא ציינו שיש בזה מחלוקת ראשונים. ואם כך, יש מן הדוחק לומר שיש כאן מחלוקת. והקשו עוד כמה קושיות על רב חיים ולא אאריך בהם. וכמו שאמר אחד מגדולי זמנינו, הכלל בדרשות הוא: "כל המרבה לקצר הרי זה משובח".

הרוגוצ'בור – "פעולה נמשכת"

מצאתי בספר ליקוטי שיחות ע"פ בא גישה מקורית וחדשנית לבאר את דברי הרמב"ם [הדברים נכתבו ונאמרו במקור באידיש ואני כותב ע"פ הבנתי]: הגאון ר' יוסף ראזין הידוע בכינויו "הרוגאצ'ובר" למד יסוד מדברי הרמב"ם שבה פתחנו. כתב הרוגוצ'ובר ש"גם פטור כיון שהפעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב". כלומר, פעולת מצוה שנעשתה בשעה שאדם היה פטור, נחשבת לקיום מצוה במדה והפעולה קיימת גם אחר כך, בשעה שנתחייב. ומביא כמה דוגמאות, ומהם:

א] מהבה"ג (בהלכות כתובות) משמע שלפי המאן דאמר שקטן מסוגל להוליד, הוא מקיים מצות פרו ורבו עם הבנים שנולדו לו בקטנותו.

ב] גוי שנימול לשם מצוה, אע"פ שהוא לא מל לשם גירות, הדין הוא ש"אם נתגייר אח"כ אין צריך להטיף דם ברית".

ג] המצוה של ידיעת התורה מקיימים דברי תורה שלומדים בקטנותו, ש"ע"י לימוד ...יהיה לו ידיעה בגדלות".

מהדוגמאות הללו רואים ביאור אחר בדברי הרמב"ם. כלומר, לא שקטן שייך למצוה בקטנותו [כמו שאומר ר' חיים] אלא שהקיום שלו בשעת הפטור קיים ונמשך גם לתוך זמן הגדלות שלו, ונפטר בכך.

אולם, אנחנו רק בחצי הדרך. בכל הדוגמאות שמנינו הפעולה הגשמית משאירה מציאות גם לאחר זמן. בנים, מילה, ידיעת התורה, נמשכים באופן קונקרטי גם אחר כך. הבעיה היא, איך נאמר שהפעולה של עשיית הפסח עבור הקטן נמשכת גם אחר כך לתוך תקופת גדלותו ופוטרת אותו מעשיית פסח שני? שהרי לאחר אכילתו לא נשאר זכר מפעולת האכילה!

וההסבר הוא כך: לפי המאן דאמר שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, הרי פסח שני הוא חיוב בפני עצמו, ולכן הרמב"ם מונה פסח ראשון ופסח שני כשתי מצוות נפרדות. בכל זאת, גם לפי דיעה זו, אם הביא פסח ראשון פטור מפסח שני. והסברא היא, שפסח שני קשור ושייך לפסח ראשון, כמו שבא לידי ביטוי בשם המשותף שלהם "פסח". ולכן מובן, שבצד הלמדני- התיאורטי, פסח ראשון הוא מצוה שנמשכת עד פסח שני.

נסביר יותר: ברגע שאומרים על קטן שהוא חייב במצות תיכף בהגיעו לגיל בר-מצוה, מוכרחים לומר, שחייב הקטן ללמוד על המצות בהיותו קטן. כלומר, גם לולא מצות חינוך, שהיא מצוה מדרבנן, היה חייב הקטן להכין את עצמו מצד ציווי התורה לקיים מצות. אחרת, אי אפשר היה לחייב אותו במצות בהגיעו לגדלות. נמצא שיש כאן כעין הכשר מצוה לעתיד.

קטן שנתגדל בט"ו באדר ופורים הוקדם לי"ד

לפי זה, נפתח פתח להעמיק חקר בשאלה של קטן שנהיה בר מצוה בפורים דמוקפים, בט"ו באדר, שחל בשבת. במקרה כזה מקדימים את קריאת המגילה לי"ד. ומה דינו של הילד? מצד אחד הוא טרם הגיע לגיל המצוות. אבל מצד שני חיוב הקריאה של היום נובע מכח חיוב הקריאה של מחר. ואפשר לחדש - שחייב! [דן בזה בשו"ת הר צבי, אבל לא מזוית הראיה שאנחנו מציגים עיי"ש]

ע"פ הכלל הנ"ל מובן למה: מכיון שכדי לצאת ידי חובת קריאת המגילה של ט"ו, צריך לקרוא בי"ד, אע"פ שמצד י"ד אין הוא חייב, בכל זאת יש לו חיוב גמור לקרוא בי"ד משום שיש כאן כעין הכשר מצוה לחיובו בט"ו.

לאור היסוד האמור – שקטן יכול להחשב מחויב מן התורה במצות שהן מכשירות אותו לעתיד – אפשר לומר בנידון דידן כך: אע"פ שמן התורה אין קטן שייך לעשיית הפסח, במקרה שיגדל בין פסח ראשון לפסח שני, שבשנה זו הקטן כן שייך למצות הפסח מתוקף החיוב העתיד לרבוץ עליו בפסח שני [וכמו שראינו, יש קשר בין פסח ראשון לפסח], באותו קטן ישנו קשר ושייכות לפסח ראשון מצד הכשר מצוה. נמצא שעשיית הפסח עבורו בפסח ראשון, תפטור אותו מפסח שני.

וחוזרים אנו לדברי הרוגוצ'ובר "כיון דהפעולה שלו קיימת, נפטר אף בזמן שנתחייב". השייכות והקשר שקיימים בין פסח ראשון ופסח שני, מאפשרים לקטן הגדל בין שניהם לצאת ידי חובת הפסח בפסח ראשון, ע"י המנגנון הלמדני שנקרא "פעולה נמשכת", ובפסח שני יתברר שכבר קיים חובתו. ומאירים דברי הרמב"ם שקטן שגדל בין שני הפסחים, אם עשה פסח ראשון, נפטר מחיובו בפסח שני.

קטן שנתגדל באמצע הספירה

ולאור דברינו, בספר הנ"ל הוסיף עוד נקודה. יש ספרות עניפה שנכתבה לענות על השאלה של קטן שנתגדל באמצע הספירה. הרי התורה דורשת "תמימות", שהאדם יספור 49 ימים שלימים. קטן, מעצם היותו קטן, אינו חייב לספור, ולכאורה חסר לו בדין תמימות. אם כך, אין טעם לספור בהגיעו לגדלות. הרבה תשובות נאמרו על שאלה זו. אינני רוצה להכביד על הציבור ורק אציין תשובה אחת היוצא מהיסוד שלנו. הספירה של הקטן קשור לחיוב ספירה שיחול עליו אח"כ ומאפשר לחיוב להימשך כשיגדל. וראינו שפעולה שקטן עושה בהיותו קטן שמכשיר קיום מצוה אחר כך, נחשבת לקיום מן התורה. ולכן קטן שגדל באמצע ספירת העומר צריך להתחיל לספור, וכשיגיע לגדלות תיחשב לו הספירה לקיום מצוה ויכול להמשיך לספור בברכה.

איך קטן יוצא יד"ח - תירוצי הפני מנחם זי"ע

ולעצם הנידון איך קטן יוצא ידי חובת הפסח כאשר טרם הגיע לגדלות, כתב האדמו"ר מגור זצוק"ל [בקובץ כבוד חכמים - עטרת פז עמ' רס"ד] בדרכים אחרות ממה שראינו עד עכשיו: אפשר לומר שהרמב"ם לשיטתו – דס"ל מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא [פי"א ה"ד ה"ה מנדרים ובנדה מ"ו:] ומפורש בגמרא דלמ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא, ואתי דאורייתא ומפיק דאורייתא.

עוד כתב שאולי חיוב הקטן מפורש בתורה, משא"כ ברכת המזון ובשאר חיובים, שכל החיוב בשאר מצות הוא מדרבנן על אביו לחנכו. מלבד לשיטת רב נתן דס"ל כל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני [פסחים צ"ג], וקטן שהגדיל פטור משני ומשמע שקטן אינו זקוק מה"ת לפסח וכמ"ש רש"י דף צ"ג. ד"ה תשלומין, ושוב דחה הפני מנחם שאפשר שגם לדעת ר"נ קטן אינו חייב בקרבן פסח אבל יש עכ"פ מצוה שיאכל מקרבן הפסח שהרי כתוב המילה "נפשות" ביחס לקרבן פסח. וקטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטים עליו קרבן פסח [סוכה מ"ב: רמב"ם פ"ב הלכה ג' מהל' קרבן פסח], ופשיטא דכרת אין בקטן. ומ"מ אם יש מצוה, אולי יוצא כמו במילה שנימול בקטנותו וזהו מצותו [אם נניח שזו מצות הבן ולא מצות האב], הרי יש לנו תקדים שקטן יכול לקיים מצוה בקטנותו שיעלה לו גם לגדלותו כאשר זו מצותו, כך גם נאמר לגבי שקטן יוצא בפסח ראשון עכ"ד.

איסור שלא למינוייו

והנה במשנה בפסחים [פ"ז.] נאמר:"יתום ששחטו עליו אפוטרופוסין יאכל במקום שהוא רוצה" עיי"ש. והגמרא פ"ח. מעירה "ש"מ יש ברירה, א"ר זירא שה לבית אבות מ"מ", ופירשו התוס' ששה לבית אבות לאו דאורייתא ולא צריך להמנות את הקטן, שכך דעת ר' זירא בנדרים. וע"ז הקשו, איך קטן אוכל פסח הרי מאכיל פסח שלא למנויו, ואע"פ שקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אך לספות לו בידים אסור [יבמות קי"ג.]? ותירצו דהתם ילפינן האיסור להאכיל קטן דבר האסור מדכתיב לא תאכילום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבלות אבל "בכה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי". ובמועדים וזמנים [ח"ג סי' ל"ז] ביאר כוונתם, דאף שחינוך קטן למצות הוא רק מדרבנן כמבואר בחגיגה [ו.] ע"ש, וא"כ היאך נתיר מפני מצוה דרבנן איסור דאורייתא דלא תאכילום, עיקר כוונתם דמאחר ששורש האיסור להאכיל קטן הוא מקרא דלא תאכילום דוקא, כאן כיון שהאב מתכוון למצוה והיינו לחנך בנו במצות ק"פ, אף שבזה הבן עובר באיסור שלא למינויו, לא דמי לנבילה [שאין מצות חינוך קטן בהאכלתו נבילה, כמובן] וע"כ אין לנו פסוק לאסור עליו במקרה כזה להאכיל לקטן דבר איסור.

יישוב לתמיהת הגר"ח - מצות מינוי מדרבנן

והוסיף שם, שנראה שכל זה מדאורייתא אוכל בלי מינוי גם מפסח דאחר שמקום מצוה אין איסור להאכילו בידים כמו שנתבאר, אבל מדרבנן אינו נמנה אלא לבית אבות, והיינו דאמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא אבל מדרבנן מיהת הוה, ומיושב לפי זה תמיהת הגר"ח מבריסק זצ"ל, בספרו [בפ"ה דק"פ ה"ז] על התוס', דבמשנה מבואר דיתום ששחטו עליו אפוטרופוסין אוכל במקום שרוצה אבל בשל אחר אסור, וקשה לתוס' דסברי שבמקום חינוך מצוה אין איסור ואוכל בלי מינוי הלא שרי נמי בשל אחר? והניח בקושיא. אבל לפי מה שביארנו שמדרבנן ודאי המצוה שה לבית אבות דוקא א"ש, ומ"מ אין חשש ברירה דמדרבנן אין דין ברירה וא"ש.

והנה הר"ן בנדרים [ל"ו.] פירשו דבקטן אין איסור שלא למיוניו כלל מאחר שאינו בן מינוי ע"ש, ולא פירשו כשיטת התוס' דבעצם יש איסור שלא למינויו רק במקום מצוה שרי, והציע במוע"ז שמחלוקת התוס' הר"ן הוא בעיקר גדר איסור שלא למינויו, שהר"ן סובר שהאיסור שלא למינויו הוא רק מפני העדר מינוי ושפיר לא שייך בקטן שאינו מצווה על מינוי, ודעת התוס' שאין האיסור מפני העדר מינוי לבד רק איסור עצמי דפסח אסור לאכול בלי מינוי, ושייך גם בקטן שאינו מצווה על מינוי שעכ"פ אוכל שלא למינויו וא"ש עכ"ד המוע"ז עיי"ש מה שהאריך בזה.

ובדומה למחלוקת הר"ן ותוספות מצאנו בשני תירוצי התוספות במסכת קידושין. דהנה, המשנה שם [ל"ו.] אומרת שנשים פסולות לעבודת כהונה והגמרא לומדת את הפסולים מפסוקים. מקשים תוספות, מה אנחנו צריכים את הפסוקים, תיפוק ליה שאינן כשירות בנשים משום שהן מחוסרי בגדים, דהא אמר בזבחים "כל זמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם"? עונים התוספות שני תירוצים "וי"ל דמיירי שלבשו את הבגדים, א"נ י"ל, כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים". בתירוצם השני הם אומרים כמו שאמר הר"ן בנדרים, שמכיון שקטן אינו מצווה במינוי יכול לאכול בלעדיו, וכמו כן מכיון שהנשים לא נצטוו בלבישת בגדי כהונה הן יכולות [לולא הפסוקים שממעטים אותן] לאכול בלעדיהם. ואילו בתירוץ הראשון תוספות לא מקבלים הנחה זו שהיכן שאינם מצווים אפשר גם בלעדו, לכן העדיפו לומר שבאמת לבשו את הבגדים, וכך גם תוס' בפסחים לא מקבלים את ההנחה שמכיון שקטנים אינם מצווים במינוי הם לא נזקקים לו אלא העדיפו לומר שיש סיבה אחרת שמותר להם לאכול מהפסח, דהיינו שמשום הכשר מצוה מותר גם בלי מינוי.

 

בכל קיום מצוה מונח לימוד תורה


ובהערת שוליים שם כתב כהאי לישנא: "מעולם אני תמה היאך אפשר לומר שמצות היא רק מדרבנן וכמבואר בחגיגה (ו.), ואילו מה"ת מפקיר בניו לחיי הפקר עד שהם י"ג שנה, ועד אז מלמדם רק תורה לבד דמחוייב מה"ת בלי שיהיה להם עול המצות כלל, רק לע"ד נראה שבכלל לימוד תורה הוא גם קיום המצוה, שבקיום מצוה גופא לימוד התורה, שאפילו בהרהור בקיום מצוה לעשותה הוה נמי בכלל הרהורי תורה, וכן איתא בבית יוסף [או"ח סימן מ"ז] ששינה הפסק לברכת התורה אבל בית הכסא ומרחץ אינם הפסק, ומפרש הטעם [בשם האגור] דגם כשנפנה זהיר בכמה דינים כמו בגילוי טפח וכיצד יקנח וכדומה וע"כ הוי כעוסק בתורה, ורק מה"ת כשם שבתלמוד תורה אין גבול רק מלמדו ובכל דבר שמלמדו מקיים מצות עשה, כך המצות בכל מצוה בכל מצוה שמחנכו ומלמדו הוה בעצם קיום דאורייתא כמלמדו תורה, ומדרבנן חייב לחנכו בכל המצות ממש דוקא כגדול ודוק היטב בזה".

ועפ"ד אור חדש יאיר על שיטת הביכורי יעקב [סי' תרמ"ד] שצריך לברך ברכת התורה לפני נטילת לולב, ע"כ, ולמדו האחרונים שה"ה שלפני קיום שאר מצות צריך לברך ברכת התורה דמאי שנא נטילת לולב משאר מצות אלא מסתבר שבכל המצות אומרים כך. וטרחו האחרונים להבין את דבריו, מאין נובעים? ולפי דברי המוע"ז מובן, שבכל קיום מצוה מונח גם לימוד תורה שהרי מהרהרים במצוה.

ומצאתי בס"ד שבביאור הלכה [סי' תקפ"ח] כתב בשם המטה אפרים, שאם התחיל התוקע לתקוע בשופר, ומים שותתין על ברכיו, יפסיק לכתחילה מלתקוע, ולכאורה צ"ע, דהלא מצינו דין הרחקה ממי רגלים וצואה רק לקריאת שמע ולא לעשיית מצות? וכתב בביאור ההלכה ליישב, דכיון דקיי"ל מצוות צריכות כוונה, א"כ הכוונה גופא חשיבא כדברי תורה, ולא גרע כוונה מהרהור בדברי תורה, ע"ש. ולפ"ד נמצא דה"ה שצריכים לברך ברכת התורה קודם לעשיית כל המצות, דכיון דמצוות צריכות כוונה, וכוונה נחשבת לדברי תורה או עכ"פ כהרהור א"כ נתחייב בברכת התורה, וזה מוביל אותנו להבנת שיטת הביכורי יעקב שחייב לברך ברכת התורה קודם עשיית המצוה.

ועיני דשפיר חזי בספר ברכת יעקב [להרה"ג ר' יעקב יוסף הכהן ראטענברג שליט"א בעמ' פ"א], שהקשה על הביאור הלכה, דמלבד מה שזהו חידוש לכאורה לומר דכוונה למצוה חשיבא כדברי תורה, אבל אפילו אם נניח שזה נכון, עדיין קשה דהלא מה שצריכים כוונה במצות היינו רק בתחילת מעשה המצוה, ואולם בהמשך העשיה סגי מה שעושה על דעת הראשונה, וא"כ במקרה שהתחיל לתקוע, הנה כבר היתה כוונה למצוה בתחילת התקיעה, וא"כ הא שוב ליכא גריעותא אם מיםשותתין לו על ברכיו בהמשך עשיית המצוה, דאז הרי כבר אין צורך לכוון למצוה כלל, ושוב ליכא בזה משום דברי תורה כלל, וא"כ למה צריך להפסיק מלתקוע עכ"ד הברכת יעקב.

ולי הדל נראה, שאם כי צדק בהשגותיו על הביאור הלכה, כאשר נאמץ את גישת המוע"ז השדה מסולקת ממוקשים. הכוונה למצוה אולי לא נחשבת לתלמוד תורה אבל ההרהור בדיני המצוה כן נחשבת לתלמוד תורה, וזה נמשך גם לתוך זמן עשיית המצוה, וא"א לומר שעל דעת ראשונה הוא עושה, ומובנת ההלכה שאין לקיים מצוה לפני ברה"ת [לא מצד הכוונה כדברי ביאור הלכה] אלא מצד ההרהור בד"ת. ועיין עזוז נפלאות בקיאותו של היביע אומר ביו"ד ח"ו סי' כ"ט.]

חידוש עצום - אין איסור שלא למינוייו

חמותי ראיתי אור, ליישב קושיית הראשונים [איך קטן אוכל את הפסח שלא למינויו] במציאה גדולה שמצאתי בס"ד. בתורת כהנים [פי"ג ה"ז] שנינו "כל טהור יאכל בשר, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תאכל, יכול לא יאכלו אלא בעליו ק"ו לפסח, לכך נאמר כל טהור יאכל בשר". ובפירוש המיוחס לר"ש משאנץ שם כתב:" קל וחומר לפסח, שאין לו לאדם לאכול מפסחו של חבירו אפילו אם כבר אכל את שלו ויצא ידי חובתו, לכך נאמר כל טהור יאכל, ומעתה אפילו אוכל מפסח חבירו לית לן בה, וכן משמע שהרי לא מצינו על זה לא לאו ולא עשה וכו', והא דתנן אינו נאכל אלא למינייו, וכל הנהו דפסחים דפסחים דנראה לכאורה דפסח אסור באכילה לשלא נתמנה עליו, יכול [אני] לפרש בריוח שלא יקשה. ועוד, כיצד מאכילין פסח לקטנים כיון שאינו נאכל אלא למנוייו" וכו' ע"ש.

לומדים מדבריו חידוש גדול, שאין בכלל איסור לאכול מקרבן פסח אף שלא נמנה עליו, ומה שנאמר שהפסח נאכל רק למנוייו היינו לומר דלצאת ידי חובת קרבן פסח צריך להיות מנוי עליו אבל לעולם לא נאסר הפסח למי שאינו מנוי עליו ומותר לו לאכלו. ובסוף דבריו הוסיף שממילא מובן איך מאכילים את הפסח לקטן אף שאינו מנוי עליו.

הגרי"ח סופר שליט"א בספר שלום יעקב [סימן י'] הוסיף להביא גם מדברי הגרי"פ פרלא זצ"ל בהגהותיו לספר היראים שכה כתב:" ואפשר לומר דהר"א ממיץ ז"ל סובר דליכא איסור באכילת פסח שלא למנייו, וכמו שביארתי במקום אחר שכן הוא דעת כמה ראשונים, ובפירושא דמשנה דהפסח אינו נאכל אלא למנוייו יש להם שיטה אחרת, ולפי זה אין חילוק בין פסח לשאר קדשים קלים" ע"ש. הרי שזכינו למצוא חבר לר"ש משאנ"ץ [שהרב סופר הוכיח שנכתב ע"י אחד מבעלי התוספות אבל לא הר"ש משאנ"ץ, אבל הפירוש מיוחס אליו].

ומצא הגרי"ח סופר שה"מקום אחר" שהתכוון אליו הגרי"פ פרלא נמצא בביאורו לספר המצוות של הרס"ג [דף קצ"ד ואילך] ששם נשא ונתן בזה והוכיח שגם הרמב"ם סובר כסברת הר"ש והביא מעוד ראשונים שסבורים כדברי הר"ש. אבל בשו"ת זרע אברהם [סימן ז' אות ב'] הובאה תשובתו של בעל האור שמח שכתב "דברי הר"ש שליכא איסור לאכול שלא למנוייו, היא תימה גדולה לא ישוער". והרי לשון המשנה היא "הפסח אינו נאכל אלא למנייו" [זבחים נ"ו:] שבפשטות מורה שיש איסור. ואם צדקו דברי הר"ש היה יותר מתאים לכתוב בסגנון "יוצאים ידי חובת פסח כשהוא למנוייו" או כיוצ"ב.

והנה, בליל פסח אנחנו אומרים בהגדה "כל דצריך ייתי ויפסח", והקשו המפרשים כיצד מזמינים אנשים לאכול מקרבן הפסח כאשר לא נמנו לפני כן על הפסח, ומחמת קושיא זו רצה השבלי הלקט [סי' רי"ח] ועוד מפרשים למחוק זאת מגירסתו. ולפי דברי הר"ש וסיעתו אין כאן כל בעיה, שהרי אין איסור לאכול שלא למינייו.

ולדידי, אינני רואה כל קושיה מעיקרא, שהרי באותה פיסקה אומרים "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל", נמצא שאומרים זאת בגלות כאשר אין הפסח נאכל. הרי שלא מזמינים אנשים לאכול שלא למינייו. וכמה פירושים חילופיים למלה "ויפסח" נאמרו בס' מטה משה [אות תרל"א]: י"א שתיבת ויפסח פירושה "ויפסע", כלומר כל דצריך יבוא ויפסע בביתי ויסעוד. י"א ייתי ויפסח הכוונה לאפיקומן שנאכל זכר לקרבן פסח. י"א ש"כל דצריך ייתי ויפסח" פירושו כל מי שצריך צרכי פסח, כגון כרפס, חרוסת וד' כוסות יבוא ויקבלם . וי"א "ייתי ויפסח" פירושו, יחוג עמנו.

והנה הגאון הרוגוצ'ובר זצ"ל בחידושיו הנדפסים בקובץ התורני "כרם שלמה" [גליון צ"ה אדר תשמ"ז דף ל"ב אות י"ד הובא בשלום יעקב] עמד גם הוא על השאלה איך אומרים "כל דצריך ייתי ויפסח", והרי אין קרבן פסח נאכל אלא למינייו, וכתב להסביר ע"פ דברי הרמב"ם [פ"ט מהל' ק"פ הל' י']: "גידין הרכין שסופן להקשות אע"פ שהן ראויין לאכילה עתה ונאכלין בפסח אין נמנין עליהן", הרי אף שאין נמנין על גידין הרכין, מ"מ נאכלים בגדר קדשים הנאכלים שלא למנייו ויוצאים בזה ידי מצות עשה דאכילת פסח ע"ש. וכמובן שלפי דבריו אשכחנא פתרי גם לבעיית קטנים האוכלים פסח שלא למנייו. פשוט אוכלים מהגידין הרכין שלא דורש מנוי וא"ש. אבל כמובן שלא מצינו חידוש כזה בשום מקום [למיטב ידיעתי] שאכילת קטנים מוגבלת לגידין הרכין.



איפה הציבור?

אנחנו דברנו על קרבן פסח. ברצוני לספר סיפור שסיפר האדמו"ר מטאלנא שליט"א: בשנת תשכ"ז אחר שבחסדי ה' סילקו היהודים את הערבים נתעוררו תלמידי חכמים וגדולי תורה לעסוק בענין הקרבת קרבן פסח בזה"ז, כי הנה קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ומקריבין אע"פ שאין בית, ואחר בדיקות אפשר למצוא את מקומו המדוייק של המזבח, וקרבן פסח דוחה את הטומאה וכבר התעוררו לזה הרבה מן האחרונים בדורות המוקדמים, היו גדולי עולם שאמרו שאם יזכו לעלות לארה"ק יקריבו קרבן פסח כמצותו, ומנגד היו גדולי עולם שלא עלו לארץ הקודש בכדי שלא יכניסו עצמם לספק זה, אמנם בשעתו לא היה נוגע למעשה כי לא היתה אפשרות, אבל בשנה ההיא היו יכולים להקריב, ורבים וטובים וטובים התעוררו לעסוק במצוה חשובה זו, שבכל הדורות משתוקקים וכמהים אליה, והובאה השאלה לפני גדולי ישראל שנשאו ונתנו בה רבות זה בכה וזה בכה כדרכה של תורה.

אחד מן המעוררים היה הגאון הרב נח זימבליסט זצ"ל, ועלה ובא בראש משלחת תלמידי חכמים לגדולי ישראל לדון עמם בענין ולבקש הסכמתם, כאשר באו לפני הרב אלישיב שליט"א, אמר להם כי באמת עפ"י הלכה אפשר למצוא תשובה ופתרון לכל שאלה בענין הקרבת קרבן פסח, הן בנוגע לבירור מקום המדויק של המזבח, והן במציאות כהני חזקה מובהקים, ובהכנת בגדי כהונה לפי כל השיטות, ועוד כיוצ"ב, ואף ידי תכון עמהם לענין נכבד זה, אבל לפני שיתן הסכמתו לענין הוא רצה שישאלו את פי הרבי מגור הבית ישראל זיע"א, שקיבלם בכבוד. כאשר כילו לשטוח את שאלתם ובקשתם והציעו לפניו את עיקרי ההיתר מדין קרבן ציבור הבא בטומאה, הביט בהם הרבי ואמר בחריפות ובקיצור כדרכו בקודש, "איך זעה נישט דעם ציבור" [אינני רואה את הציבור], בירכם לשלום והם עזבו את חדרו הקד', כשהם מתפלאים על דבריו התמוהים, חזרו אל הרב אלישיב שליט"א ושחו לפניו דברים כהוויתם, מה טענו ומה השיב להם, נתפעל הרב אלישיב מאד מתשובת הרבי הבית ישראל, ואמר זהו מנהיג ישראל. אכן אפשר למצוא את כל הפרטים, מקום המזבח, כהנים מיוחסים בגדי כהונה, אבל העיקר חסר מן הספר, יש לנו הכל, אבל העיקר אין לנו, קרבן ציבור אין לנו, כי אין לנו ציבור. אנחנו הרבה יחידים שנתאספו למקום אחד אבל אין לנו גדר ציבור, ציבור נקרא שכל אחד מאוחד עם חבירו ומרגיש אחריות בעד חבירו, עד שריבוי היחידים נהפך לציבור, ולא כאשר יש התאספות של יחידים רבים, ואנו בעוונותינו הרבים איננו ציבור אלא קיבוץ של יחידים רבים. ההרגשה האמיתית בזולת ובצרכיו היא ההכנה הטובה ביותר להקרבת קרבן הפסח ולביאת הגואל בב"א.

תקותי היא שאוכל לתרום לאחדות של עם ישראל שתסלול את הדרך לגאולה השלימה שתהיה במהרה בימינו אמן.