השוחט את הפסח על החמץ - חלק ב

אין שליח לדבר עבירה

ומענין לענין באותו הענין. החינוך במצוה פ"ט כה כתב :"והעובר עליה והניח מדעתו כזית חמץ ברשותו בשעת הקרבתו, אחד שוחט או זורק או מקטיר האימורים או אפילו אחד מבני החבורה הנמנין באכילתו לוקה". וזאת תורת העולה מדבריו, שהלאו "לא תשחט" מתייחס גם לכל אחד מבני החבורה, שאם יש לו חמץ הוא עובר בלאו. ועי"ש במנ"ח שתמה ממש"כ תוס' בפסחים [ס"ג: ד"ה או], דבאיכא חמץ לאחד מבני החבורה עובר רק השוחט או הזורק, אבל בעל החמץ אינו עובר דלא תשחט אמר רחמנא, ועכ"פ אינו חייב מלקות דהא הוי לאו שאין בו מעשה עיי"ש. ולפ"ז תמוהים דברי החינוך, מהם משתמע שבעל החמץ אפילו הוא אחד מבני החבורה לוקה. והאחרונים הציעו שבעל החמץ לוקה משום דין שליחות שהרי השוחט שלוחו. אבל לא אהבו פירוש זה, כי מעשה השחיטה הוא עבירה, והכלל ידוע: אין שליח לדבר עבירה, וא"כ כיצד השוחט ייחשב שלוחו של בעל החמץ.

ויש להעמיד את הקושיא גם נגד רש"י שכתב [ס"ג. ד"ה עד שיהא] "ואם יש לאחד מהן כולן עוברין", ועי' במהרש"א [ס"ג:] שלמד מדברי רש"י אלה שכולם חייבים, וכך למדו עוד הרבה אחרונים. כלומר, לא רק השוחט, ולא רק בעל החמץ [כדברי החינוך] אלא כל בני החבורה עוברים. וכתב התוס' רי"ד, דהוא מטעם שליחות, דכיון דיש עליו מצוה לשחוט, והשוחט הוא שליח שלו, וכן הוי שליח של כל בני החבורה, וא"כ כל אחד הוי שוחט על החמץ ולכן כולם עוברים. אלא דהקשה, דהא אין שליח לדבר עבירה, ואיך יכול להיות שליח לשחוט על החמץ ולעבור בלאו?

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל [בשערי חיים עמ"ס קידושין סימן מ"ה אות ג'] חידש שבמקרה שהמשלח עובר את גוף העבירה בעצמו, אלא שעובר את העבירה בלא מעשה, ושלוחו עושה את המעשה בשליחותו, בכה"ג יש שליחות לאשווי לאו שיש בו מעשה וילקה המשלח, ואין זה שייך לכלל אין שליח לדבר עבירה. דהך כללא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אין ענינו דבלא מעשה חסר בחומרת העבירה והמעשה משלים את העבירה, אלא דהוא תנאה בעלמא בדין חיוב מלקות דבעינן מעשה, דומיא דלאו דלא תחסום שור בדישו, ולפיכך שליחות על מעשה באופן שעצם העבירה עושה המשלח בעצמו, ל"ח שליחות לדבר עבירה, דאין זה אלא שליחות למעשה גרידא, ואף שעי"ז מתחייב המשלח מלקות, לא איכפת לן.

ומעתה, במקרה של השוחט על החמץ, דס"ל לחינוך דבעל החמץ שהוא מבני החבורה עובר בלאו [ולרש"י כל בני החבורה], היינו משום דלאו דלא תשחט אינו רק על עצם מעשה השחיטה אלא שהאזהרה היא שלא יישחט הפסח בעוד החמץ קיים, ולפיכך גם אחד מבני החבורה שיש לו חמץ עובר, אף שלא שחט את הפסח, כיון דפסחו נשחט על החמץ, [ועיין בתוס' רי"ד שכתב בזה"ל: ואע"ג דמתרין במי שהחמץ בידו, הנה כי פסחך נשחט על החמץ, כיון שהוא אינו שוחט אלא שלוחו, לא מצינו בכל התורה שיהא חייב השולח וכו' יעו"ש, הרי להדיא דהצד שעוברין כל בני החבורה הוא משום דפסחם נשחט על החמץ,] ורק דחסר מעשה לאשווי לאו שיש בו מעשה כדי ללקות עליו, ע"ז מהני שפיר שליחותו של השוחט, דכל כה"ג אין בו כללא דאשלד"ע, עכ"ד הנפלאים של הגרח"ש, וציין שכבר עמדו ביסוד זה בספר ישועות מלכו [הל' ק"פ פ"א ה"ה] ובס' אפיקי ים [סי' מ"א אות ז'].

אגב, העיר הגר"ד פוברסקי [בעמ' קפ"ב] שאם מה שכל בני החבורה עוברים [לפי רש"י] הוא משום שליחות, א"כ זהו דוקא בשחיטה, דהוי מצוה על הבעלים לשחוט, כדכתיב "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" ובזה הוי מדין שליחות, והו"ל שליח של כולם. אבל בשאר עבודות כמו זריקה והקטרה דאינו מצוה על הבעלים, ולא הוי מדין שליחות כלל, בזה לא יעברו כולם אם יהיה אח"כ חמץ לאחד מבני החבורה בשעת זריקה והקטרה. אבל אין זה פשוט כ"כ, דעיין מה שנכתוב להלן בד"ה קושטא קאי.
עוד כתב שם דדעת רש"י אינה משום שליחות [כפי שהבנו עד כה] אלא דס"ל דלא תשחט היינו דלא תעשה הקרבן על החמץ, וכיון דיש לאחד מבני החבורה חמץ, הוי עשיית קרבן פסח זה על החמץ, ולכן כולן עוברין עכ"ד. ולא הבנתי לפי דבריו כיצד לוקין לפי רש"י, הרי זה לאו שאין בו מעשה, הפסח שלו אכן נשחט על החמץ אבל הוא לא עשה שום מעשה? בשלמא אם השוחט נחשב לשלוחם, נמצא שיש כאן מעשה של כולם, אבל אם נגדיר את האיסור שהקרבן שלו נעשה על החמץ, איפה המעשה של בני החבורה? ונראה שהבין ברש"י שאמנם כולם עוברים על הלאו אבל אינם לוקים, שהרי אין בו מעשה. ואכן רש"י כתב רק שכל בני החבורה עוברים ולא שכולם חייבים ואולי לדעתו רק השוחט העושה מעשה לוקה. וכך נקטו עוד אחרונים בדעת רש"י.

ובספר כבוד מלכים [על פסחים בעמ' רע"א במאמרו של הגר"י פלקסר זצ"ל] כתב להסביר את המחלוקת בין תוס' [שסוברים שרק השוחט לוקה אם יש לו או לאחד מבני החבורה חמץ] לרש"י הרמב"ם והחינוך [הסוברים או שבעל החמץ לוקה או שכולם עוברים] שתוספות לומדים דעיקר האיסור הוא השחיטה ועל זה בא הציווי שהשחיטה היא שחיטה אסורה אם יש חמץ לשוחט או לאחד מבני החבורה ואינו דין בהשבתת חמץ [וכמש"כ השאג"א בסי' ע"ח] ולא תלוי דין לא תשחט בדין השבתה ובל יראה ורק עצם השחיטה הוא מעשה איסור אם יש חמץ כמו בשחוטי חוץ, ולכן ס"ל לתוס' דבני החבורה אינם עוברים וכמו שכתבו התוס' [בדף ס"ג: בד"ה או לאחד] "דלא תשחט אמר רחמנא", ומהיכי תיתי יהיה איסור על בני החבורה, כיון שהתורה אסרה השחיטה והיא עצם האיסור, ושפיר הקשה התוס' רי"ד, דאי אפשר שבני החבורה יעברו דהרי אין שליח לדבר עבירה.

בניגוד לתוס', סוברים רש"י הרמב"ם והחינוך דיסוד האיסור הוא השבתת החמץ בשעת שחיטת הפסח, ולכן שפיר בני החבורה עוברים, ואע"ג דכתיב "לא תשחט" מ"מ עצם האיסור הוא החמץ שישנו בשעת השחיטה ולכן לדעת רש"י שפיר כל בני החבורה עוברים [אם נבין שלרש"י אין חיוב מלקות על כל בני החבורה, רק איסור], ולשיטת הרמב"ם והחינוך בכה"ג מהני השליחות ומתיחסת השליחות למשלח [כמו שביארנו בשם הגר"ח שמואלביץ וכך חידש מעצמו הגר"י פלקסר], ולכן בני החבורה המחזיקים חמץ, חייבים מלקות.

ואם ניתנה ראש ונשובה למה שהבאנו בשם הגרמ"א עמיאל שחילק בין שחיטה על החמץ שחייבים מלקות משום שהוא לאו שיש בו מעשה, דהעיקר הוא מעשה השחיטה, לבין מחשבת פיגול שאין לוקים שנחשבת ללאו שאין בו מעשה, בה עיקר העבירה היא המחשבה, והמעשה בא רק בתור "בשעת", נעיר שדבריו מתאימים בעיקר לשיטת התוספות. דלשאר הראשונים עיקר העבירה היא החזקת החמץ והמעשה בא רק בתור בשעת. וא"כ צריך לחפש במחוזות אחרים לחלק בין שחיטה על החמץ לבין מחשבת פיגול, למה בראשון לוקים ובאחרון אין לוקים. ועיי"ש במאמרו שהגר"י פלקסר שהאריך בזה מאד.

עוד אופנים שאין אומרים אין שליח לדבר עבירה

וחזי הוית בס' הנפלא להורות נתן [לגאון רבי נתן געשטעטנער שליט"א ח"ב על המועדים עמ' קכ"ג] שיש עוד אופנים שבהם אומרים שיש שילח לדבר עבירה, ובכך יובן כיצד לוקה בעל החמץ על אף שלא עשה מעשה בעצמו אלא רק ע"י שליחו. חדא, שהרי כתבו תוס' קידושין [מ"ב: ד"ה אמאי], שבמקום שהשליח שוגג, יש שליח לדבר עבירה שהרי לא שייך לומר "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים" וכ"כ תוס' בב"ק ע"ט. [ד"ה נתנו], וא"כ שפיר משכחת דבן החבורה לוקה כשיש לו חמץ ונתן לשלוחו לשוחטו והשליח אינו יודע שיש חמץ לבן החבורה, דבכה"ג יש שליח לדבר עבירה, והבן חבורה לוקה. [ועי' בשו"ת הר צבי יו"ד סי' קכ"ג שנשאל על המוכרים שדות בא"י בשנת השמיטה, והרי עוברים על לא תחנם, שאסור למכור אדמת א"י לגוי, נמצא שהמכירה לא חלה משום שאין שליח לדבר עבירה? וענה, בין היתר, שהמוכרים בודאי לא מתכוונים לעבור עבירה, דלשיטתם אין כאן עבירה [מסיבות שאין כאן המקום לפורטן] ולכן השליחות למכירה חלה עיי"ש.]

והוסיף בעל ה"להורות נתן" שיש עוד מקרה שיש שליח לדבר עבירה ע"פ המבואר בב"מ [ח.] שותפין שגנבו חייבין, ופירש"י שהאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו חייבין דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה עיי"ש, הרי דהיכי שהשליח עושה מעשה גם בשביל עצמו, בזה יש שליח גם לדבר עבירה. וא"כ משכחת שהשוחט הוא ג"כ אחד מבני החבורה ונמצא שהוא שוחט את הפסח גם עבור עצמו, וא"כ נעשה שליח על השחיטה גם בשביל חבירו שיש לו חמץ, ובכה"ג לוקה חבירו שהשוחט נעשה שלוחו.

ועוד משכחת דיש שליח לדבר עבירה, עפ"י מש"כ בס' יד רמ"ה סנהדרין [כ"ט.], דהא דקי"ל בעלמא אין שליח לדבר עבירה, היינו דוקא הכיא דטעין משלח דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, אבל היכא דלא טעין מיחייב עיי"ש [אלא שהקשה על זה והניח בצ"ע]. וא"כ משכחת שלוקה בשוחט את הפסח על החמץ על ידי שליח היכי שאינו טוען דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.

וציין בלהורות נתן לעיין בשו"ת בית יצחק [חו"מ דרשות דרוש י"ב אות ה'] שמצא שכבר קדמו בחלק מהדברים שכתב. ועשיתי כמצוותו ועיינתי שם וראיתי עוד סברא מדוע לא אומרים אין שליח לדבר עבירה: כאן יש מצות שחיטת הפסח ועבירת שחיטת הפסח על החמץ, ואמרינן מיגו דחלה השליחות על המצוה חלה גם על העבירה ע"פ דברי רבא בב"מ [ח.] דאמרינן מיגו דומה בשותפין שאחד מהם גנב, דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ועיי"ש בבית יצחק שכל הדרוש נסוב סביב סוגייתנו.

והנה בשו"ת נודע ביהודה [תנינא אהע"ז סי' קי"ב אות ה'] הקשה לשיטות הסוברין דהיכי דאין שליחות לדבר עבירה השליחות בטלה – לחד תירוצא בתוס' בב"מ י: ד"ה דאמר – דא"כ בשוחט את הפסח על החמץ דכתבו התוס' פסחים [ס"ג.] דהפסח כשר, והלא בשחיטת הפסח ודאי בעינן שליחות ואמאי הפסח כשר, הא אין שליח לדבר עבירה, ונמצא דהשוחט לא נעשה שליחו של בני החבורה? [וכבר תרצנו קושיא זאת לעיל בשם הגרח"ש,] והנו"ב השיב וז"ל, ואני לא ידעתי מאי קשיא ליה, ממה נפשך אם החמץ לשוחט אין כאן שליח לדבר עבירה, הוא עצמו העובר והוא עצמו השוחט, ואם החמץ לבני חבורה הא אין בני החבורה עוברין כלל כמבואר בתוס' [פסחים ס"ג:], וגם אטו שלחוהו לשחוט על החמץ, הוא רק שליח לשחוט והיה יכול להמתין מלשחוט עד שיבוער החמץ, ואם הקדים לשחוט בעוד החמץ קיים הוא עשה עבירה בלא שליחות המשלח ולזה לא שלחו המשלח. והעיר בלהורות נתן שעדיין קשה לשיטת רש"י [עיין ס"ג. בד"ה עד שיהא החמץ לשוחט] והחינוך, שאם יש חמץ לאחד מבני החבורה לוקין אף בני החבורה [או כולם או לפחות המחזיקים את החמץ], ונמצא דהוי שליחות לדבר עבירה והשלחות בטלה, ואיך הפסח כשר. ומש"כ הנו"ב שלא שלחו לשחוט בשעה שיש לו חמץ והיה יכול להמתין עד שיבוער חמצו, אבל אם שלחו בהדיא לשחוט בשעה שיש לו חמץ ולא ביערו כל שעת שחיטת הפסח, נמצא דשלחו לשם עבירה.

ברם, למה שכתבנו לק"מ קושיית השואל בנו"ב, דהכא בהכרח צריך לומר דליכא משום שליחות לדבר עבירה, דהא חזינן דבני חבורה לוקין לדעת רש"י, ואם אין שליח לדבר עבירה איך לוקין, ואף אם נאמר שאין השליחות בטלה בעבירה מ"מ איך לוקין דהא בשליחות לדבר עבירה המשלח פטור, ואיך לוקין בני החבורה, ועל כרחך צריך לומר דמיירי או שהשליח דהיינו השוחט הוא שוגג דבכה"ג יש שליח לדבר עבירה, או שהוא גם מבני החבורה ובכה"ג אומרים דמיגו שמועלת השחיטה בשביל עצמו מועלת גם בשביל בני החבורה כנ"ל או כסברת הרמ"ה דבאינו טוען דברי הרב ודברי התלמיד, יש שליח לדבר עבירה.

קושטא קאי, שכל מה כתבנו אינו מיישב אלא כששחטו על החמץ, דשם נחשב השוחט שלוחו של כל בני החבורה, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב "ושחטו אותו כל עדת ישראל", ומשום הכי לוקה [הבעלים על החמץ לדעת החינוך וכל בני חבורה לדעת רש"י], אבל כשזרקו או הקטירו את הפסח בשעה שיש לבני חבורה חמץ אמאי לוקה בן החבורה, הא בזריקה ליכא שליחות וכן בהקטרה, דהא עבודות אלו אינן כשירות אלא בכהן ואינן שלוחי בני החבורה, ואמאי ילקו בני חבורה ע"י זריקת או הקטרת כהן על החמץ? ותירץ בלהורות נתן, ע"פ מה שכתב בספר יראים החדש "צוה הקב"ה לישראל שיעשו את הפסח, וכתיב (בפרשת בהעלותך) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ועשיית הפסח היינו שחיטתו וזריקת דמיו והקטרת אימוריו וכו', ואע"פ שזריקת דמו והקטרת אבריו כהנים עושים ולא ישראלים, כיון שהקרבן של ישראל ובמצות ישראל עושין, יעשו בני ישראל קרינן ביה". הרי שבפסח איכא גזירת הכתוב דאף הזריקה וההקטרה שנעשין ע"י כהנים נחשבין כעשיית ישראל, כיון שהכהנים עושים כן במצוות ישראל והוי בגדר "יעשו" בני ישראל, וא"כ שפיר לוקין בני החבורה כשיש חמץ לזורק או למקטיר כיון דמעשה הכהנים הוי כעשיית ישראל. [ואולי יש כאן היבט נוסף על מוטיב האחדות שבא לידי ביטוי בקרבן פסח שהארכנו בו במקום אחר בס"ד. בדרך כלל יש התאחדות בין השליח למשלח בעבודת השחיטה בלבד, אבל בקרבן פסח יש התאחדות בין השליח למשלח בשאר העבודות ג"כ. הרי לנו עוד ביטוי של כח המאחד של קרבן הפסח.] אבל כזכור, הגר"ד פוברסקי הבין שדברי רש"י והחינוך אמורים דוקא בשחיטה אבל בזרק או הקטיר על החמץ, לא ילקו שאר בני החבורה אלא הזורק או המקטיר בלבד.
והאמת צריכה להאמר, שאני הקטן לא הבנתי איך אפשר להכניס את חידוש היראים בדברי רש"י ולומר שהוא סובר שיש גזה"כ שהישראל המנוי על הפסח נחשב למקטיר, כאשר רש"י בעצמו סובר [עי' היטב בס"ג: בד"ה המקטיר] דדוקא ביש לו למקטיר חמץ בשעת ההקטרה לוקה אבל אם יהיה חמץ לבני חבורה בשעת הקטרה לא יעבור המקטיר, ולא דמי לשחיטה וזריקה דעובר בכל גווני אף שאין חמץ אלא לאחד מבני החבורה. וכתב הגאון רבי שלמה טנא זצ"ל [בקובץ מוריה תמוז תשמ"ז] שמבואר מדברי רש"י דשאני שחיטה וזריקה מהקטרה, דהשחיטה והזריקה היא לשם בעלים ועולה לחובתם ומתירים הקרבן באכילה לבעלים, וע"כ אם יש להם לחבורה חמץ בעת שחיטה או זריקה עובר הכהן העובד כיון דבני החבורה שייכי בעבודת הקרבן הבא לחובתם, אבל הקטרה כיון דהקטרת אימורין לא מעכבא, ואינה באה לחובת הבעלים ומצוה בפני עצמה היא להקטיר האימורין לית להו לבעלים שייכות להקטרה [עי' תוס' זבחים ב. ובזרע אברהם סי' ד'] וע"כ גם כשיש לבני החבורה חמץ בשעת ההקטרה לא עובר הכהן המקטיר, אלא דוקא כשיש לו עצמו, עכ"ד. הרי רואים בדברי רש"י שבהגיע שעת הקטרה נוצר נתק בין הכהן לבין הישראל ואין הקטרת הכהן נחשבת כאילו הישראל עשאה, וחידושו של הלהורות נתן ברש"י [שרואים את הבעלים כאילו הקטירו הם ולכן אם הבעלים החזיקו חמץ בשעת הקטרה עוברים על "לא תשחט"] נופל. וגם למדנו שיש מחלוקת בין רש"י ליראים אם עוברים הבעלים כאשר מחזיקים חמץ בשעת ההקטרה, לרש"י - לא, ליראים - כן. ונוסיף שמדברי הרמב"ם [פ"א מהל' ק"פ ה"ה] מוכח שחולק על רש"י וסובר שעוברים הבעלים גם בשעת הקטרה, שכה כתב :"....ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר את האימורין, אם היה ברשות אחד מהם או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלים פסח זה כזית חמץ בשעת הקרבתו הרי זה לוקה". ואולי יותר מפורש בלשון בסה"מ:"... לא יהיה חמץ ברשותו לא אצל הזורק ולא אצל השוחט ולא אצל המקטיר ולא אצל המקטיר ולא אצל אחד מבני החבורה, וכל מי מהם שיהיה חמץ בעת ההיא לוקה". ואולי הרמב"ם סובר כהיראים שיש גזירת הכתוב מיוחדת שנחשבים הבעלים על החמץ כאילו הקטירו וזרקו.


קנייה ומסירה נחשבות למעשה

ואנכי הרואה, שבספר תורת יצחק [לגר"י רייטפארט שליט"א עמ' נ'] רצה לענות אף הוא על שאלת המנחת חינוך ואחרים [איך לוקה בעל החמץ, הרי זה לאו שאין בו מעשה] אבל בדרך שונה ממה שראינו עד עתה. הוא מחדש שמה שקונים ומוסרים את הקרבן פסח שיקריבו בעדם נחשב למעשה, ואין זה מפני שההקרבה נחשבת כאילו עשו בעצמם, דזה אינו, אלא מפני שבשעת ההקרבה היה להם חמץ, וזהו מה שנעשה האיסור אצלם ע"י ההקרבה, והיינו שמצטרפת ההקרבה למעשה שלהם שמסרו את הקרבן פסח ע"מ להקריב, ובהמשך לזה נעשה ההקרבה בעוד שיש להם חמץ, וא"כ זהו המשך אחד ממסירתם ע"מ להקריב, ולכן אפשר לומר שכל אחד מבני החבורה שיש אצלו חמץ [לדעת החינוך] בשעת ההקרבה עובר על האיסור דלא ישחט.
ונראה להוסיף על דברי התורת יצחק שכדי להגיע לתירוץ זה צריך לצאת מתוך נקודת הנחה דהך כללא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אין ענינו דבלא מעשה חסר בחומרת העבירה והמעשה משלים את העבירה, אלא הוא תנאה בעלמא בדין חיוב מלקות דבעינן מעשה – וכדברי הגר"ח שמואלביץ שהובאו לעיל. שהרי אם המעשה מוסיף לחומר העבירה ומשלימה, א"א לחייב אותו על מעשה הקנייה והמסירה שהן כשלעצמן אינן מעשי עבירה, דהעבירה הוא במה שיש לו חמץ בשעת ההקרבה, אלא מוכח שאין זה אלא תנאה בעלמא בדין חיוב מלקות דבעינן מעשה ותנאי זה אפשר לקיים גם קודם עצם מעשה העבירה.

והוסיף בתורת יצחק שמצינו כעין זה, בלאו דלא תשבית מלח שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי מזבח הלכה י"ב הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר ולא תשבית ברית אלקיך וכו' הרי שם הוי לאו שאין בו מעשה ולמה לוקין עליו, אלא ע"כ צ"ל דמצטרפת כל המעשה של ההקרבה עם הלאו, וכמו כן גבי דידן נאמר דהלאו דלא תשחט על חמץ שמעשה שלהם שקנו ומסרו את הקרבן פסח להקרבה מצטרפת להקרבה עכ"ד.

הכותב הדל הוא עפר תחת כפות רגלי הגאון בעל התורת יצחק שליט"א, אבל לפי קט שכלי נראה לחלק בין הדברים כדלהלן: מצינו ברמב"ם בריש הלכות חגיגה שהמגיע לעזרה במועד בלי קרבן ועובר על לא יראו פני ריקם אבל אינו לוקה משום שנחשב לאו שאין בו מעשה, כי העבירה היא אי הבאת קרבן שאינו במעשה. וקשה לכאורה מלאו דלא תשבית מלח שגם אינו במעשה ובכל זאת לוקין. ובס' המדות לחקר ההלכה כתב [עמ' רס"ט אות ל"א] שהחילוק פשוט, יש הבדל בין "בשעת" לבין "באופן". כלומר בלאו דלא יראו פני ריקם, הביאה משמשת רק בתור "בשעת" שבשעת הביאה הוא מוכרח להביא קרבנות ואם לא מביא עובר בלאו, אבל לענין מלח עבירת הלאו הוא "באופן", שההקרבה צריכה להיות באופן של הקרבה עם מלח ואם הקריב בלי מלח עשה פעולה איסורית.

והדרך להבחין בין בשעת לבין באופן היא פשוטה מאד. אם המעשה ושלילת המעשה הם בשני דברים נפרדים, נחשב לבשעת. למשל הביאה לעזרה בלי קרבנות, הביאה לעזרה היא דבר לחוד ואילו הבאת קרבנות היא דבר אחר. והנה גדר הלאו הוא שעובר על הלאו אם לא מביא קרבנות. ואילו ההקרבה של הקרבן ונתינת מלח אינם שני דברים נפרדים אלא דבר אחד, שהוא צריך לתת מלח לתוך עצם הקרבן ולהקריב בהם ביחד, וזה נכנס לסוג "באופן", שצריך להקריב את עצם הקרבן עם מלח ועם עבר ולא עשה זאת, עשה מעשה איסור.

ונחזור לנידון דידן, קשה להשוות את ה"באופן" של הקרבת קרבן בלי מלח [שנחשבת למעשה] לשחיטת הפסח על החמץ. בקרבן בלי מלח עוברים על הלאו תוך כדי מעשה ואילו בשחיטת הפסח על החמץ, את המעשה עושים לפני עבירת הלאו [לדעת התורת יצחק] וזקוקים ל"תורת הצירופין" [לצרף את האיסור שחיטה עם מעשה קניית ומסירת הבהמה שהיו בעצם מעשים של היתר] כדי שייחשב לאו שיש בו מעשה . ראינו שאפילו באופן של "בשעת" [ביאה לעזרה בלי קרבן] אינו נחשב למעשה כאשר העבירה היא בדבר אחד והמעשה בדבר אחר, כ"ש כאן שהעבירה והמעשה אינם מתרחשים בו-זמנית.

איברא, יש לדחות את עצם חידושו של התורת יצחק, שהמעשה שהוא אמצעי בלבד לעבירת הלאו [דהיינו קניית ומסירת הבהמה], מחייב מלקות. ששיטת החינוך היא שאין לחייב על אמצעי. ב"מדות לחקר הלכה" הרב עמיאל הביא מחלוקת בין הרמב"ם והחינוך בלאו שבאופן עקרוני "אין בו מעשה", אך כשבפועל האדם עבר את העבירה הוא עשה מעשה, אם לוקים או לא. והשאלה היא אם אנו דנים רק על עצם העבירה או גם על האמצעי של העבירה. הרמב"ם סובר שאנו דנים גם על האמצעי של העבירה, ולכן פסק [פ"א מהל' חו"מ הל' ג'] שהקונה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה, אע"פ שעצם הלאו הנ"ל אין בו מעשה אבל סו"ס המעשה היה אמצעי לכך, וכן פסק בהלכות נזירות [פ"ה הל' כ"א] שנזיר שטימא עצמו במזיד לוקה משום לאו דבל תאחר, ובאמת מבואר בירושלמי [פ"ג דשבועות] שהנשבע שלא יאכל ככר זה והשליכה לים דלוקה, שמכל זה אנו רואים שדנים גם על האמצעי של העבירה. והחינוך בכמה מקומות בספרו, וביחוד במצוה שמ"ה ושמ"ו חולק על זה, משום שהוא סובר שדנים על עצם העבירה ולא האמצעי לעבירה. וא"כ אין להעמיד חידושו של התורת יצחק בדברי החינוך. ושם הביא עוד ראיות לדבריו, מהמשנה למלך בפ"ג מהל' ביאת מקדש הלכה כ"א בד"ה גרסינן שכתב בשם התוס' דרב אשי פליג עליה התם [על רב ביבי דס"ל שאין לוקים על שהייה גבי כלאיים] ומחשיב שהייה כמעשה, כיון שתחילת הלבישה היתה ע"י מעשה ועיי"ש שמוכיח המל"מ דאף מעשה של היתר מצטרפת, כגון הנכנס בשידה תיבה ומגדל, ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכו' דאף שהביאה היתה בהיתר והטומאה היתה באונס פשיטא ליה לגמרא דלקי עיי"ש [ועי' במקראי קודש לגרצ"פ פרנק על סוכות בסוגיא של הלוקח ארבע מינים לפני עמוד השחר וממשיך להחזיקם אחר כך, ואינו מצוי אצלי כעת לציין מקומו המדויק], וכעין זה הוא בנידון דידן עכ"ד. וסברתו נכונה בעיקרון, אבל כאמור א"א להעמיד אותה בדעת החינוך כ"א בדעת הרמב"ם שמחייב גם על אמצעי. ואכן הרמב"ם בסה"מ דיליה [ל"ת קט"ו] מחייב מלקות למחזיק החמץ בשעת הקרבת הפסח למרות שלא עשה מעשה, וההסבר יכול להיות ככל החיזיון הנגלה לפנינו, שמעשה הקנייה יספיק לנו כדי להחשב לאו שיש בו מעשה.

אי עביד לא מהני

כתבו התוס' במס' תמורה [ד:] ע"פ הירשלמי שפסח שנשחט על החמץ – כשר. והקשו, מדוע לא ניישם את הכלל "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני"?! וכאן בודאי רחמנא אמר לא לשחוט על הפסח וא"כ איך מהני והפסח כשר?
וכתבו האחרונים ליישב ע"פ דברי המהרי"ט [ח"א סי' ס"ט] דהיכא דאינו מתקן את האיסור לא אמרינן אעל"מ. וא"כ גם יש לומר שאף אם נאמר אעל"מ בשחיטה על החמץ הרי תהיה נבילה, ומתוקן איסור שחיטת הפסח על החמץ דנוחר ומעקר פטור וכ"כ הנתיבות [בסי' ר"ח], אך א"כ הא הוי כקדשים שמתו דאין בו מעילה ופקע שם קדשים מיניה כדאיתא במעילה (דף י"ב), ונשתמש בסכין כלי שרת לצורך חולין ומעל בהקדש, וא"כ ע"י אעל"מ לא נרויח כלל, דאע"ג דאם נאמר אעל"מ ולא הוי שחיטה רק נחירה מצד אחד יתוקן הלאו דלא תשחט על חמץ, אבל מנגד אם נאמר אעל"מ ותהיה נבילה, הוי כקדשים שמתו שאין מועלין בהם ופקע שם קודש מהם, ונמצא דמשתמש בסכין כלי שרת לצורך חולין ומעל בהקדש, וא"כ אינו מתקן האיסור ע"י שנאמר אעל"מ, ובכה"ג לא אמרינן אעל"מ, ומיושבת קושיית תוס' [למה לא אומרים אעל"מ כששחט את הפסח על החמץ, והתשובה היא שאם נאמר כן, יעבור על איסור מצד אחר דהיינו מעילה, ובכה"ג לא אמרינן אעל"מ].

ועינא דשפיר חזי בספר היקר קרבן ציון [עמ"ס תמורה דף ד. לגאון רבי בן-ציון קאהן זצ"ל אוד מוצל מאש שזיכה את עולם התורה בספרים יוצאים מן הכלל שלא זכו לפירסום הראוי ליצירות מונומנטאליות מעין אלו] שהביא מהאחרונים שדחו תירוץ זה, לפי הנאמר בגמ' חולין [ח.] דמותר לשחוט בסכין של ע"ז אף דאסור בהנאה משום דהוי מקלקל ולא הוי הנאה, וא"כ אם ישחוט חולין בסכין של הקדש לא מעל דשחיטה לאו הנאה הוא, אך לפי מה דפרש"י בחולין שם דהא דהוי מקלקל הוא משום דחי' היה עומדת לג' דברים, לגדל ולדות לחרישה ואכילה, וא"כ בקדשים דאינה עומדת לגדל ולדות ולחרישה רק לשחיטה [כמ"ש בברוך טעם טעם שער הואיל ומתוך (ע"א.)], שוב לא הוי מקלקל, מ"מ י"ל בנידון דידן אי נימא אי עביד לא מהני והוי נבילה בודאי הוי מקלקל ולא הוי הנאה, [ואף דפסחים (ע"ג.) קאמר דבשבת לא הוי מקלקל דתיקון להוציא מיד אבר מן החי, הא זה הוי רק תיקין קצת כמ"ש התוס' שם, ורק לענין שבת חייב דבזה מלאכת מחשבת אסרה תורה עיי"ש כמ"ש התוס' בחולין (ח.) ובשבת (ק"ו.)] וא"כ במעילה דבעינן הנאה שיש בה שוה פרוטה, עי' ברמב"ם (פ"א ממעילה) ומל"מ שם בודאי לא הוי הנאה בשחיטה דנעשה נבילה ולא מעל בסכין כלל, ושוב י"ל אי עביד לא מהני בשוחט פסח על החמץ דמתוקן האיסור ושפיר הקשו התוס' בתמורה דשוחט את הפסח על החמץ ליפסל לרבא דנימא אי עביד לא מהני.

והמשיך בקרבן ציון דדעת הרמב"ם (פ"ח מהל' כלי מקדש הל' י"ב) דכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקים מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותר אלא בשעת עבודה, ומ"מ לא קשה להנ"ל, דאי נימא אעל"מ בשוחט פסח על החמץ ושחיטתו נבילה שוב יעבור הכהן על איסור כלאים בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה, וא"כ אף דמתוקן האיסור שחיטת הפסח על החמץ [אם נאמר אעל"מ] אך כנגד זה יעבור השוחט על לאו דכלאיים בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה. אך שאלה זו בטעות יסודה, דהא קי"ל דשחיטה כשירה בזר [עי' ברכות ל"א:] ושחיטה לאו עבודה הוא [עי' זבחים י"ד:], וא"כ שחיטה לא בעי כלל בגדי כהונה [עי' שו"ת חת"ס סי' ס"ט, שו"ת מהר"ץ חיות סי' מ"ח והגהות חשק שלמה מנחות י"ט:] ושוב שחיטת הפסח לא בעי כלל כהן ובגדי כהונה, וא"כ י"ל בשחיטת פסח על החמץ אי עביד לא מהני דמתוקן איסור שחיטת פסח על החמץ, וליכא כלל איסור כלאיים שלא בשעת עבודה, דשחיטה לאו עבודה ולא בעי בגדי כהונה לשחיטה.

והנה, הגאון ר' מנחם זעמבא זצ"ל [בשו"ת זרע אברהם סי' י"א אות כ"ג], הקשה על דברי רש"י פסחים [ס"ג:] ד"ה המקטיר את החלב של פסח על החמץ שיש לו בשעת הקטרה וז"ל:"אי לא היה לאחד מבני חבורה חמץ בשעת שחיטה ויש לו לכהן המקטיר בשעת הקטרה עובר הוא וכו'" והקשה הגאון הנ"ל דכיון דע"כ סובר רש"י דהפסח ששחטו על החמץ פסול, אחרת אף אם היה לאחד מבני החבורה חמץ בשעת השחיטה שפיר יתחייב השוחט על מה שיש לו בשעת הקטרה כיון דבכשרותו עומד, וע"כ דסובר שנפסל הפסח וכך ביאר הצל"ח והנודע ביהודה [מהדו"ת סי' צ'], וא"כ קשה אמאי לא קאמר ג"כ שלא יהיה לו חמץ גם בשעת הזריקה, דהא גם החזקת חמץ בשעת הזריקה פוסל, ויהיה פטור.

ולפי האמור, סלל הקרבן ציון דרך לפנינו לעלות בית א-ל, דהא דס"ל לרש"י ז"ל דאם היה לו חמץ בעת השחיטה נפסל הוא משום אי עביד לא מהני, שאם נאמר לא מהני מתוקן הלאו דשחיטת הפסח על החמץ, דהוי נוחר ומעקר, אבל אם זרק דם הפסח על החמץ לא שייך אעל"מ דאף אם נאמר אעל"מ יהיה מתוקן הלאו דזריקת דם הפסח על החמץ, דבנפסל לא הוי זריקה כלל ומתוקן הלאו כמובן. אך כנגד זה הא הזריקה הוא בכהן ובגדי כהונה ואם נאמר אעל"מ ופסול הזריקה שוב יעבור הכהן על איסור כלאיים בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה, דאף דיתוקן הלאו דזריקת פסח על החמץ הא כנגד זה יעבור הכהן הזורק על איסור כלאיים שלא בשעת עבודה, וכיון דאינו מתוקן האיסור לא שייך אעל"מ בזורק דם הפסח על החמץ. וא"כ אף דהיה לו חמץ בשעת זריקה מ"מ כיון דאינו נפסל הפסח בכך שוב שפיר יתחייב המקטיר מחלבו על החמץ, ע"כ לא כתב רש"י ז"ל דלא היה לו חמץ בשעת זריקה, רק דלא היה לו חמץ בשעת שחיטה, דאז נפסל הפסח ואינו חייב על הקטרה, ומיושב קושיית הגר"מ זעמבא.

תירוץ נוסף לקושיית הגר"מ זעמבא

ומרוב החביבות שאני רוחש כלפי הספר קרבן ציון ומחברו הגדול, אביא בשמו תירוץ נוסף לקושיית הגר"מ זעמבא זצ"ל: בזרע אברהם שם (סי' י"א אות כ"ג) כתב לחדש דהא דאינו חייב הזורק או מקטיר הפסח על החמץ אם נפסל מקודם היינו רק בפסול שדינו אם עלה ירד, אבל אם נפסל בפסול דאם עלו לא ירד, י"ל דחייב אח"כ הזורק או המקטיר מפסח זה על החמץ [וכ"כ הגאון מאוסטראווצא זצ"ל בתשובתו בחי' הגרי"ח סי' י"א אות ה'], וא"כ לכאורה קשה ע"ד רש"י הנ"ל שכתב דהמקטיר פסח על החמץ חייב רק בלא היה לו חמץ בשעת השחיטה, והא אף בשחט על החמץ ונפסל הוי פסולו בקודש דאם עלה לא ירד ויש לחייב אח"כ על ההקטרה על החמץ? אך י"ל לפי"מ שכתבו התוס' במעילה (ב. ד"ה ששוחטן) דבתרי פסולים דכל אחד אם עלו לא ירדו אמרינן אם עלו ירדו משום דשינה בהו כ"כ. [והוא כעין דברי הלח"מ פ"ד מהל' יבום הלכה י"ז דהיכא דאיכא ב' פסולי לכתחילה גם בדיעבד פסול] וא"כ שפיר כתב רש"י ז"ל דהמקטיר פסח על החמץ חייב רק אם לא היה לו חמץ בשעת שחיטה, דאם היה לו חמץ בשעת שחיטה וגם בעת זריקה, א"כ הוי תרי פסולים דכל אחד אם עלו לא ירדו וכה"ג אם עלו ירדו כדברי התוס' הנ"ל ושוב אינו חייב המקטיר.

ומעתה מיושב היטב הא דלא קאמר רש"י ז"ל שלא היה לו חמץ גם בעת הזריקה דהא גם בזריקה פסול ויהיה פטור על הקטרה, ולפי דברינו א"ש דאם לא היה לו חמץ בשעת שחיטה שוב אף דהיה לו חמץ בעת הזריקה ופסול הפסח, דהוי רק חד פסול דפסולו בקודש ואם עלה לא ירד ושפיר חייב אח"כ גם בהקטרה וכנ"ל, ע"כ כתב רש"י דבעת השחיטה לא היה לו חמץ ומשום הזריקה הוי רק פסול אחד ואם עלה לא ירד ושפיר חייב אח"כ המקטיר עכ"ד הקרבן ציון.

כלומר, רש"י דייק לכתוב שאם לא היה לאחד מבני החבורה חמץ בשעת השחיטה ואח"כ הקטיר על החמץ חייב, ולא ציין שגם לא היה לאחד מבני החבורה חמץ בשעת הזריקה דגם לו יהי שהיה לאחד מבני החבורה חמץ בשעת הזריקה לא היה נפסל הקרבן [דיש רק פסול אחד] והיה חייב המקטיר על החמץ. נמצא לפי חידוש זה, שגם אם היה לאחד מבני החבורה חמץ בשעת השחיטה עדיין היה חייב המקטיר על החמץ, בתנאי שבשעת הזריקה לא היה לאחד מהם חמץ. במקרה כזה, הדין היה אם עלה לא ירד והפסח כשר וחייבים על ההקטרה. וזה באמת חידוש גדול ברש"י, שבפשוטו כוונתו שאם אכן יש לאחד מבני החבורה חמץ בשעת השחיטה ממילא הפסח ייפסל, והמקטיר על החמץ יהיה פטור.

מן הסברא לא פוסלים מנחה שנתחמץ והקושיא משם על הצורך בפסוק להכשיר פסח שנשחט על החמץ

תוס' בתמורה [ד: ד"ה רבא אמר] הביאו מדברי הירושלמי שיש פסוק שמכשיר פסח שנשחט על החמץ. והקשה המל"מ [בפרק ראשון מהל' קרבן פסח]: ודע, שמה שקשה אצלי בדברי הירושלמי, דמשמע דמן הסברא השוחט על החמץ נפסל הזבח [לולא הפסוק].ובריש פרק ה' דמנחות אמרינן, "ואימא, לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו, ואיפסולי לא מיפסלי?" הרי שמן הסברא לא פוסלים מנחה שנתחמץ?

וכתב הגאון ר' משה אביגדור עמיאל [בספרו הנפלא דרך הקודש שמעתתא י"ג פרק י'] בשם האחרונים, דכל דינא ד"אי עביד לא מהני" הוא במקרה שיש שני דברים א] מעשה ב] מחשבה, ורק בהצטרפות שניהם מהני כגון תמורה, קנין בגזילה, קנין בריבית קצוצה, גירושין באנוסה, ובתרומה בתורם על הרעות [כדאיתא בסוגיא בתמורה] דע"ז זה מצינו שם דשייך הגדר הזה, דבכולם אפשר לומר אף דהפעולה כבר נעשית אבל המחשבה אינה מועלת רק כשהיא על דרך התורה, והיכא דאמר רחמנא דלא תעביד תישאר רק פעולה לבדה, וממילא לא מהני אבל היכא דהפעולה בעצמה פועלת מה שייך לומר לא מהני, דאטו אם ישבור כלי של חבירו או יחפור בור ברשות הרבים, דאסור לעשות זאת האם נאמר דלא מהני, והוי הכלי שלם או הבור לא נחפר, ודו"ק דבכל הענינים שהובאו בגמרא הגדר הזה, בכולם שייך הכלל הזה.

ובכך מתרצים האחרונים את הקושיא מדוע השוחט בשבת שחיטתו כשרה [כדאיתא בחולין י"ד] דנימא לא מהני? והתשובה היא שכאן יש פעולה לבדה, וזאת א"א לפסול.

וממילא תתורץ גם קושיית המל"מ, דזהו כלל בקדשים כידוע, דכל מקום שלא שנה הכתוב הוא רק למצוה ולא לעיכובא, ובכ"ז בעינן שפיר קרא בשוחט את הפסח על החמץ להכשיר, דנהי דמצד עצם הדבר אין פסול, דהוא רק למצוה [ולא שנה עליו הכתוב לעכב], אבל מצד הגברא דעבר על הלאו יפסל, דנימא דלא מהני והוי כאילו לא שחט כלל, דהא שחיטת פסח יתהוה משני דברים מפעולה ומחשבה, כנ"ל, דבעינן הלשמן בתור מכשיר והמחשבה הא איננה מועלת רק כשהיא ע"פ תורה כנ"ל, וא"כ תישאר פעולה בלי מחשבה דיפסל, ולהכי בעינן קרא להכשיר, אבל באפיית המנחה דלא בעינן שום מחשבה, דאף במנחות דפסול בהו שלא לשמן הוא רק בארבע עבודות מקמיצה ואילך, שפיר מקשה הגמרא "ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו ואיפסולי לא מיפסל?" דמאיזה טעם יפסל? מצד עצם הדבר דבעינן מצה והוא עשה חמץ, הא בקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב, ואם מצד הגברא דעבר בלאו, מה שייך לומר דלא מהני, אחרי דאינה דרושה רק פעולת האפיה לבדה, האם נימא דעי"ז שעבר על לאו, המנחה אינה אפויה? עכ"ד הגרמ"א עמיאל.

התראת ספק

בשאגת אריה [סי' ע"ז] הקשה איך לוקה השוחט את הפסח על החמץ, הלא הוי התראת ספק, שמא ביטלו ואף אם נאמר שלא שמעו ממנו כלום הלא ביטול מהני בלב ובהדיא אמרינן בגמ' [פסחים ס"ג:] דכשהחמץ עמו בעזרה לוקה אף למ"ד התראת ספק לא שמה התראה. והשאג"א חידש שמדובר בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות דקי"ל (ה.) דעובר בבל יראה מקרא דלא ימצא, משום דגורם לממון דאילו מגניב ומתאביד חייב עיי"ש, מ"מ לא מצי מבטל לה דאינו שלו ואינו יכול להפקיר ולבטל חמץ שאינו שלו לגמרי, ובחמץ כזה מיירי השוחט הפסח על החמץ. ועכשיו מיושבת קושייתו [איך לוקים, דילמא ביטל את החמץ והוי התראת ספק], שמדובר בחמץ שקיבל עליו אחריות ואינו יכול לבטלו.

בשו"ת פני יהושע [או"ח סי' י"ג], צעד בכיוון אחר, והוכיח מכאן כשיטת הכלבו דלא מהני ביטול לחמץ ידוע, ורק לחמץ שאינו יודע איפה נמצא ולא יכול לבערו, לזה מהני ביטול אבל חמץ ידוע לא מהני ביטול דהלא יכול לבערו, וכאן כשהחמץ עמו בעזרה שיודע איפה מקום הימצאו, לא מועיל ביטול וחייב.

חמץ של כלאי הכרם

בשו"ת תורת חסד [או"ח סי' כ"ד] תירץ שמדובר בחמץ של כלאי הכרם שהיה אסור בהנאה קודם זמן איסור חמץ דכיון דכל חמץ באמת אינו ברשותו של אדם שאסור בהנאה רק עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ה"ה חמץ של כלאי הכרם חייב עליו משום ב"י דגזיה"כ דהוי כאילו ברשותו, ומאי שנא אם הוא גם אסור בהנאה מצד אחר דהיינו מפאת כלאי הכרם, ומ"מ בחמץ כזה בודאי לא מועיל ביטול דאינו שלו עוד קודם הפסח דאסור בהנאה משום כלאי הכרם ובחמץ כזה מיירי השוחט את הפסח על החמץ, שלא תקשה דילמא ביטלו ולא יעבור דהוי התראת ספק, וא"ש.

ושוב דן התורת חיים לומר, שאולי חמץ כזה אינו עובר משום בל יראה דדוקא חמץ גרידא דאע"ג דאינו שלו מפאת איסור הנאה דחמץ אמרינן דעשאו הכתוב כאילו ברשותו אבל אם החמץ הוא כלאי הכרם דאסור בהנאה מצד אחר לא אמרינן עשאו הכתוב כאילו ברשותו דהדרינן לכללא דאיסור הנאה אינו שלו וממילא לא עבר על ב"י עיי"ש.

תירוץ נוסף – קיבל על עצמו התראה

במקור חיים [סי' תל"א] ובנודע ביהודה [מה"ת או"ח סי' ס"א] תירצו דקי"ל דצריך לקבל על עצמו התראה דבעינן עד שיתיר עצמו למיתה, וכן למלקות, וכיון שקיבל בפיו ההתראה ולא אמר שאין לו חמץ או שביטלו שוב אינו נאמן לומר שביטלו דכל היכא שהדברים בפה מכחישים לדברים שבלב לא אזלינן בתר דבר שבלב, וממילא שפיר לקי ולא מיקרי התראת ספק.

ובספר עין הרואים [אות התראת ספק] כתב בשם התומים דלא בעינן במלקות עד שיתיר עצמו למלקות רק במיתה קי"ל הכי ולא צריך לקבל על עצמו התראה, והקשה על המקור חיים הנ"ל. ובספר דבר יוסף [סימן ט'] תירץ דאע"ג דלא צריך לקבל על עצמו, עכ"פ יכול לתרץ דמיירי בקיבל על עצמו. ובכה"ג עובר ואינה התראת ספק.

קנה אחר שש שעות

עוד כתב המקור חיים שמדובר בקנה חמץ משש שעות ומעלה שכתב הרמב"ם דלוקה [פ"א מהל' חמץ ומצה הלכה ג'], שעשה מעשה קנין, ונקרא לאו [דבל יראה] שיש בו מעשה אבל מכיון שזמן הקנין היה לאחר שש כבר מאוחר מדי בטלו. ורש"י [ס"ג.] כותב שאם עוברים על בל יראה ממילא עוברים על לא תשחט. וא"כ בקנה חמץ בפסח מתחייב משום בל יראה וא"א לבטלו, ומיושבת קושיית השאג"א.

חמץ של קטן

בספר חקר הלכה אות חמץ כתב לתרץ קו' השאג"א עפ"י דברי המנ"ח מצוה פ"ט דלמ"ד שה לבית אבות דאורייתא [וקטן נמנה על הפסח], עובר השוחט גם כשיש חמץ לקטן והוא מבני החבורה ובקטן לא שייך ביטול כמ"ש רש"י סוף סוגיא דיאוש [בב"מ כ"ב:] דקאמר הש"ס קטנים לאו בני מחילה נינהו שאין הפקרן הפקר עיי"ש, א"כ י"ל שמדובר שיש לקטן חמץ ולא יכול לבטל דלא מהני ביטול, ממילא לא הוי התראת ספק ע"כ.