נדרים וקריאת שמע בשאר לשונות
לרפואת ישראל רפאל בן שרה נעשא ומשה בן מיכל אביגיל בתוך שאר חולי ישראל
א) בביאור הלכה [סי' ס"ב ד"ה יכול] כתב כהאי לישנא: "ודע עוד, דנראה לי בפשיטות, דאותן הדברים הנאמרין בכל לשון הוא דוקא אם אנשי אותו מדינה מדברין כך, אבל אם אנשי מדינה אינם יכולין לדבר זה הלשון ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון, זה לא נחשב לשון כלל למדינה זו שאינה מכרת בזו הלשון. דבשלמא לשון הקודש הוא לשון מצד העצם, מה שאין כן שאר לשון איננו כי אם מצד הסכם המדינה, וכיון שאין אנשי מדינה זו מכירין בלשון זה, לא נקרא לשון כלל. וראיה לדברי מקידושין [ו.] האומר חרופתי ביהודה מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, אבל בשארי מקומות אינה מקודשת אף ששניהם כיוונו לשם קדושין וקדושין הוא בכל לשון, אף על פי כן כיון דאין לשון זה לשון קדושין באותו מקום, הוי כאילו נתן כסף ולא אמר כלל, דאינה מקודשת, וכן כתב הרא"ש ושו"ע דבעינן שיאמר לשון קידושין בכל מקום. וכעין זה מצאתי כתוב ג"כ בריטב"א על האלפס של נדרים ריש פרק קמא, דבכל לשון, היינו הלשון שמדברים באותו מקום [וז"ל הריטב"א בנדרים ב. ד"ה וכינוי, לענין כינויי נדרים כנדרים "אם באותו מקום בלבד נדר או נשבע בשמות [כינויים] אלו, הרי הנדר או שבועה גמורה מן התורה, והלכתא כרבי יוחנן [דכינויים לשון אומות הן], ובמקומות אחרים שאין נוהגין בכינויין אלו, לא הוי נדר ולא שבועה, אבל אם יש להם כינויים אחרים חייב בהם. ומסתברא דלשון לע"ז וערב וכיוצא בו ככינויין חשיבי ואסור בהם"] עכ"ד הביאור הלכה. ואנו בעניותנו כמלקט עמרים נאסוף כמה דברי חפץ שנאמרו מסביב לחידושו של הביאור הלכה.
ב) ואשקוטה ואביטה בדברי מרן הגאון הרב הוטנר זצ"ל בספרו תורת הנזיר [פ"א הלכה ח'] שהקשה מדברי הרמב"ם בהלכות נזיר [שם] שכתב: "כל כינויי נזירות כנזירות, כיצד, מקומות העלגים שמשנין הדיבור ואמר 'שם' הריני נזיק פזיח הרי זה נזיר". מלשונו של הרמב"ם בהך הילכתא דכינויין נולד חידוש דין דדוקא באותן המקומות שמדברים בהם באותן הכינויין הן מועלין ולא בכל מקום, שהרי הכא בהלכות נזירות דקדק לכתוב ואמר 'שם', ובפרק א' מהלכות נדרים הלכה ט"ז כתב "הולכין 'שם' אחר הכינוי", וכן בפרק ב' מהל' שבועות הלכה ב' כתב "ולא השבועה לבד אלא כל כינוי השבועה כשבועה כגון שהיו אנשי אותו מקום עלגין", הרי דבכל אלו המקומות פירט הרמב"ם דדוקא בו במקום מהני כינויים. ומכאן קשה על הוכחת הביאור הלכה מדברי הגמרא בקידושין [ו.] דהאומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, אבל בשאר המקומות אינה מקודשת, אע"ג דשניהם כיוונו לשם קדושין וקדושין היא בכל לשון מ"מ לא מהני. ולהנ"ל יש מקום לומר דחרופתי במובן של ארוסה אינה אלא לשון עלגים ודמי לכינויים דכתב בהו הרמב"ם דבעינן דוקא באותו מקום אבל היכא שהוא לשון ממש מהני אף במקום שאין מדברים בו. ובר מן דין יש להקשות על דברי הביאור הלכה מהא דכתב הרמב"ם דוקא גבי כינויין דבעינן באותו מקום, ולדבריו מאי איריא כינויין הא אפילו בלשונות הגמורין בעינן מקום שמדברין בהם. וכמו כן כתב הגר"ש רוזובסקי [נדרים סי' א'] שמה שכתב הביאור הלכה הוא נגד דברי הרמב"ם דמסתימת דברי הרמב"ם [פ"ב הלכה י' וגם השו"ע בסי' ס"ב] בהלכות ק"ש שלא התנה שהשפה תהיה מדוברת באותו מקום, משמע דלא כהביאור הלכה ותמה עליו שלא שם לבו לכך. ועי' עוד בשיעורי הגאון ר' דב שוורצמן על מסכת נדרים סי' י"ג.
ג) וכן העיר מרן זצ"ל על דבריו מדברי התוס' בנזיר [ב.] וז"ל: "ובכינויין נחלקו אמוראים בפ"ק דנדרים [י.], ר' יוחנן אמר לשון אומות הן, פירוש שלש לשונות אלו [נזיק, נזיח ופזיח] משבעים לשונות הם [ולכן מועיל קבלת נזירות בלשונות אלו], ואם תאמר ולר' יוחנן מאי איריא הנך ג' לשונות [שבאמירתם חלה עליו נזירות], בכל ע' לשונות נמי אם קיבל עליו נזירות באחד מהנך לשונות דחייל עליה נזירות [דמאי שנא ג' לשונות אלו משאר לשונות עכו"ם]? וי"ל דאין הכי נמי, דגם בשאר לשונות אם מכירם ומבינם ומתכוין לקבל עליו נזירות הוי נזיר, אבל מהני לישני דמתניתין כי אמר נזרו באחד מן שלש לשונות הללו, חייל עליה נזירות נמי כי אין מתכוין, משום דדמי טפי ללשון תורה מלשונות אחרים". [ועי' ברש"ש ובתוס' יו"ט ועוד מה שדנו בדברי התוס']. הרי דלפי תוס' הנך ג' לשונות עדיפי משום דלא בעי הבנה, אבל לדברי הביאור הלכה, תוספות היו צריכים לומר שיש סיבה נוספת דהנך עדיפי, דהיינו שמועילות בכל מקום, משא"כ שאר לשונות בעינן דוקא שבאותה מדינה מדברים בהן.
ד) ובספר הזכרון על שמו [עמ' ר"ט] סיפר מרן זצ"ל שבאותם ימים סמוך להופעתו של הספר תורת הנזיר, נזדמן לי לנסוע לראדין. ובשעת פרידה מהגאון ר' חיים עוזר זצוק"ל אמר לי כשאהיה בראדין, אשתדל להשמיע את טענתי על הפסק של המשנה ברורה באזניו של החפץ חיים זצ"ל [עי' גם בקטע הסמוך מה שהקשה]. כמובן שעשיתי כדבריו... אמר לי כהאי לישנא "בשעת מיר האבן געשריבן, האבן מיר גוט דורכגעטאן".
ה) והנה, הקשו רבים [עי' בספר זכרון עמ' ר"ט ובס' מגדים חדשים עמ"ס ברכות עמ' קנ"ג ועוד ועוד] שלפי הח"ח יוצא שבק"ש צריך דוקא שאנשי המדינה ידברו באותה שפה ואילו בוידוי מעשרות ואמירת כהן לסוטה שנאמרים בכל לשון [רמב"ם הלכות סוטה פ"ג ה"ז, ופרק י"א מהל' מעשר שני הל' ה'], לא בעינן שידברו בשפה זו באותה מדינה [דזר הוא לומר שכשהרמב"ם כתב שכשר בכל לשון התכוון דוקא ללשון שמדברים בירושלים, שם אומרים את שתי האמירות], ומאי שנא?
ו) ואולי אפשר לתרץ שוידוי מעשרות ואמירת כהן לסוטה נאמרים בבית המקדש שהוא מקום השייך לכל היהודים בכל מקום שהם, ואכן מגיעים אליו מכל מקום, וא"כ שם כל שפה היא השפה המדוברת באותו מקום, משא"כ ק"ש שנאמרת בכל מקום, דין השפה נקבע ע"פ המקום הספיציפי בו היא נאמרת. ועי' בס' זכרון עמ' ר"ט. [ועי' בעמ' ר"ח שהקשה למה בק"ש הרמב"ם התנה שצריך שיבין השפה ואילו בוידוי מעשר ואמירת כהן לסוטה לא בעינן הבנה. וכאן הבנתי בודאי לקויה שהרי מפורש ברמב"ם שבאמירת כהן כן בעינן הבנה. ואני מודיע צערי לרבים כדי שמאן דהו יסביר לי מה כוונת קושייתו שם. וכבר דנו – ואינני זוכר איה מקום כבודו - למה בוידוי מעשר, בניגוד לאמירת כהן, לא התנה הרמב"ם שצריך שיבין את השפה, רק כתב שנאמר בכל לשון].
ז) וחזי הוית בס' לחם חקי [לג"ר זאב הוברמן שליט"א ח"ג סי' ז'] שתירץ שבקריאת שמע כתוב "ודברת בם" וא"כ יש דין מיוחד של דיבור ולזה לא סגי כל לשון אלא דוקא לשון שמדברים באותו מקום [וכתוצאה מדין המיוחד של דיבור צריכים גם לדקדק באותיותיה] משא"כ אמירת סוטה העיקר להשמיע לאשה ואין דין מיוחד של דיבור [ולכן לא צריך להקפיד על שיבוש השפה ודקדוק אותיותיה]. ודין וידוי מעשר נלמד בגמ' מדין אמירת כהן לאשה סוטה, ואין בו דין מיוחד של דיבור. והשתא א"ש הראיה מקדושין דגם שם יש דין מיוחד של דיבור, עכ"ד הלחם חקי בקיצור נמרץ.
ח) ובעניותי לא הבנתי למה "ודברת בם" מחייב שבאותה מדינה ידברו באותה לשון [אא"כ נתפוס כמו שלמד ה'ביאור הלכה' שאינו נחשבת לשון אלא כאשר מדברים בה באותה מדינה, אבל אפשר להתווכח עם הנחתו - כמו שעשו רבים - ולומר שזו גם לשון כאשר מדברים אותה במקום אחר]. וקשה גם מה שכתב שיש דין מיוחד של דיבור בקידושין ממה שנביא בסמוך מהתוס' רי"ד.
ט) והנה, יש לדון בראיה שהחפץ חיים הביא שיוצאים י"ח ק"ש בתנאי שאנשי אותו מקום מדברים בשפה הזאת, מהגמרא בקדושין הנ"ל דהאומר חרופתי ביהודה מקודשת, שיש לחלק בין דיבור שמדבר עם חבירו לבין דיבור שמדבר עם ה'. בדיבור שמדבר עם חבירו תלוי בלשון המדינה, שכך הלשון המדוברת בין בני אדם אבל כשאומר ק"ש מה אכפת לן מהי לשון אותה מדינה, הרי מדברים עם ה' [או ליתר דיוק, ה' מדבר אלינו והעיקר שאנחנו נבין]. וכעין זה אמר הג"ר אשר הכהן דויטש שליט"א [ר"מ בישיבת פונובז' בקונטרס שיעורים על קידושין שנכתב עפ"י חבורות שנתן בישיבה]. אם כי יש להתווכח שאם אין מדברים בשפה זו באותו מקום אין כאן תורת 'דיבור' [אפילו עם ה'] וכמו שהבין ה'לחם חקי'. ועי' שם ש'אמר הכותב' גם סברא הפוכה, שכאשר מדברים עם חבר, לא אכפת ליה מלשון אותו המקום, דכיון דחבירו מבין כוונתו לא משנה באיזה שפה דיבר, הרי התקיימה תכלית כוונתו לתקשר עם חבירו, ואילו בק"ש שאינו מדבר להשמיע לחבירו אין ללשון דין לשון אלא כאותו מקום.
י) והוסיף עוד להעיר, שבקידושין אין דין לשון כלל אלא דיבור, וא"כ היאך אפשר להביא ראיה מקריאת שמע שיש בה דין לשון. ונראה שהמשנה ברורה סובר שהדבר תלוי זה בזה, שאם יש לזה שם לשון במקום ההוא יכול לפרש דבריו ולא יהיה בכלל דברים שבלב, ואם אין לזה שם לשון במקום ההוא לא תועיל כוונתו דהרי זה כדברים שבלב, ולכך תלוי אם שם מבינים שהמלה 'חרופתי' מתפרשת לקידושין, והוי כאומר הרי את עלי כחרם, ואומר שלא כיון אלא לחרמו של ים, דתלוי אם קורין לכיוצא בו חרם במקום ההוא כמבואר בנדרים [י"ח:], עיי"ש.
י"א) ובתוס' ר"י הזקן בקידושין [ו.] כתב שעיקר החיסרון הוא שלא נתברר לעדים אמיתת הלשון, ולכך אף אם האיש ואשה מודים שנתכוונו לקדושין, אין זה קדושין, ולפיכך אם מתחילה אמר לעדים הרי אני נותן לה לשם קידושין בזה הלשון והיא תאמר שתבין שהלשון הזה נאמר לשם קדושין, וודאי הוו קדושין מעליא לפי שבשעה ששמעו העדים הלשון נתברר להם שהכוונה לקדושין, דבקדושין בכל לשון שתכיר ותבין שהיא לשון קדושין ויבינו השומעים ג"כ, הרי היא מקודשת, דהא חרופתי ביהודה הואיל וביהודה הויא לשון קדושין הויא מקודשת ביהודה וכו'.
י"ב) הרי מבואר בדבריו שהוא סובר שחרופתי אינה נחשבת ללשון אפילו ביהודה, וכל ענינו היא שביהודה האשה והעדים מבינים שכוונתו לקדושין, [ודבריו הללו מחודשים, שהרי באותו מקום היה נראה שנחשב ללשון מעליא, וכמו ששנינו כינויי נדרים כנדרים, ועיין]. ומ"מ מבואר עוד בדבריו שבקדושין אין דין לשון, ולכך אילו היה בקידושין דין לשון לא היתה מועילה לשון חרופתי, וממילא נראה כדבר פשוט שלא יתכן ללמוד מיניה לענין ק"ש שיש לה דין לשון, עכ"ד הגר"א הכהן דויטש שליט"א.
י"ג) עוד כתב הביאור הלכה שאם מיעוט אנשים מדברים באותה שפה אין זה מועיל. והעיר בס' ברכת שמים [להרה"ג ר' ברוך וייס] שהעיר מדברי הבית יוסף סימן ר"ז שכתב בהאי לישנא "ומשמע דכינויים אלו הכל לפי המקום והזמן, אם יש באותו מקום ובאותו זמן קורין לאותן שמות וכינויים, אע"פ שלא הזכירום חכמים, הנודר בהם אסור. ואם באותו מקום ובאותו זמן אין שום אדם מעם הארץ מכיר בלשון הכינויים שאמרו חכמים, הנודר בהם לאו כלום, עכ"ל. ומשמע מלשונו, דאם יש מיעוט בני אדם שמדברים בלשון הזה סגי, ורק אם אין אף אחד שמדבר בלשון הזו לא הוי נדר. א"כ לגבי ק"ש לכאורה סגי אם יש אפילו מיעוט שמדברים בלשון זו כדי לצאת ידי חובה.
י"ד) ובס' מגדים חדשים עמ"ס ברכות [שם] העיר שצריכים להגדיר מהו השיעור המדוייק של מיעוט אנשים שיותר מזה אפשר יהיה לקרוא בשפתם. אני גם רציתי להבין מי נחשבים אנשי אותה מדינה או אותו מקום. למשל, מי שגר במנהטן, איזה שפה תקבע. מה שמדברים בכל ארצות הברית? בכל מדינת ניו יורק? במנהטן? באותה שכונה? איפה תוחמים את הגבולות של אותו מקום? ואם הגיעה קבוצת תיירים דוברי שפה זרה לאותו מקום לזמן קצר, האם שפתם תיחשב לשפת המקום? בפשטות התשובה לשאלה האחרונה היא – לא. ט"ו) במגדים חדשים גם הביא מקונטרס שפה נאמנים מהגרא"ז מרגליות זצ"ל שסובר דלא כהביאור הלכה ואין צורך שאנשי אותה מדינה ידברו אותה שפה כל עוד שזו אחת משבעים לשונות. אבל אם זו שפה חדשה [דהיינו שאינה מע' לשון], לא יוצא בה. והקשה עליו המגדים חדשים, מדוע לא טוב אם יקרא בשפה המדוברת בעולם אפילו אם אין זו שפה עתיקה?
ט"ז) והנה המשנה בסוטה [ל"ב.] מונה רשימה של אמירות שאפשר לומר אותן בכל לשון, כגון תפילה, קריאת שמע וברכת המזון. ובתוס' [ד"ה ק"ש] הקשו "תימא, אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות והמצוות וכו', ובשלמא מקרא מגילה איכא למימר דלהכי שייר דתני בפ"ב דמגילה הלועז ששמע אשורית יצא [משא"כ בהנך שנזכרו במשנה אף בלשון הקודש לא יצא אלא אם מבין – ועי' ביביע אומר ח"ה סי' י"ב שהציע פשט אחר בתוס' והקיף את סוגייתנו הל' למעשה לאורך ולרוחב] וכו'? עכ"ד. והבאר שבע השיג על התוס' דודאי גם הני דמתניתין דנאמרין דוקא בלשונם [בלשון שמבין] דמו למקרא מגילה לענין לועז ששמע אשורית דיצא שאין לך שום דבר בעולם שאינו יוצא ידי חובתו כשאמרו בלשון הקודש אע"פ שאינו מבין אותו, עכ"ד. ובביאור הלכה [סי' ס"ב בד"ה יכול] הביא דזו היא גם דעת הלבוש דבלשון הקודש יוצא בק"ש תפילה וברכת המזון אף אם אינו מבין לשון הקודש.
י"ז) וזו היא גם דעת התוס' בנדרים ב. [ד"ה כל כינויי] שכתבו בזה"ל: וקשה למ"ד דכנויים לשון נכרים הם אמאי נקט הני לשונות [קונם, קונח], לימא בכל הלשונות שהם נודרים בלשונם יהא נדר, ואמר ר"י דודאי אם יהא כלשונם יהא נדר אחרי שהם מבינים, והני דמתניתין אפילו לא יבינו האי לשון הוא נדר, עכ"ד. ובשו"ת חלקת יואב [תנינא סי' א'] ביאר שתוספות סוברים כמו הפוסקים שהבאנו לעיל דלשון הקודש מועלת אף למי שאינו מבינה, והנך כינויים שנזכרו במשנה הן שיבוש דלשון הקודש עצמה ולכן חל בהו הנדר [כמו נדר בלשון הקודש] אף אם אינו מבין את הלשון.
י"ח) ובשיעורי ר' שמואל עמ"ס נדרים סי' א' ביאר את שיטת התוס' עפמש"כ ה'ביאור הלכה' שלשון הקודש הוא לשון בעצם משא"כ שאר לשון איננו כי אם מצד הסכם המדינה, וכיון שאין אנשי המדינה מכירים בלשון זה ולא הוסכם במקום זה לדבר בלשון זו לא נקרא במקום זה לשון כלל, ועפ"ז ביאר הגר"ש את דברי התוס' בנדרים והפוסקים דסברי דבלשון הקודש יוצא אף בשאינו מבין הלשון משא"כ בשאר לשונות, כי בלשון הקודש מה אכפת לן אם אינו מבין כלל, סוף כל סוף הוא לשון בעצם, משא"כ שאר לשונות שאינן לשונות בעצם אלא ההסכם של אנשי המדינה לבטאות מחשבתם במילים אלו, בזה י"ל דאינן מועילות אלא למי שהוסכם אצלו להשתמש במילים וסימנים אלו משא"כ מי שאינו מבין לשון זו ולא הוסכם אצלו להשתמש במילים אלו אין חשובות מילים אלו לכלום אצלו [שהרי אינן לשון בעצם וגם לא הוסכם אצלו שמילים אלו תבאטנו את מחשבתו].
י"ט) ובס' היקר והנחמד דברות אריאל [עמ"ס סוטה עמוד רי"ד] ביאר שתוספות בסוטה [ל"ב.] פליגי ע"ז וסברי דכל השבעים הלשונות חשיבי לשון בעצם ולא רק לשון הקודש, ולהכי ס"ל דאם בכל זאת איתא במשנה דק"ש ותפילה וברכת המזון נאמרים בלשונם – בלשון שמבין – מוכח דאף בלשון שהיא לשון בעצם בעינן שיבין את הלשון שאומר בה, וא"כ אף בלשון הקודש בעינן שיבין, שהרי כפי שנתבאר שיטת התוספות בסוטה היא דאין מעליותא ללשון הקודש על שאר הלשונות וכולן לשון בעצם, ואם בכל זאת קפיד רחמנא בהון שיאמרם בלשון שמבין מוכח דמעלת לשון בעצם אינה פוטרת מלומר בלשון שמבין וא"כ אף בלשון הקודש בעינן שיבין את הלשון.
כ') וכן מוכח עוד מהתוס' בסוטה שתירצו בסו"ד דהא דלא תני במתניתין ברכת הפירות וקידוש והלל משום דהנך אין צריך שיבין את הלשון ונאמרין בכל לשון אף שאינו מבינה ודלא כק"ש ותפילה וברכת המזון שנאמרות בלשון שמבין דוקא, עיי"ש. ובביאור הלכה [סי' ס"ב ד"ה יכול] הביא שהאחרונים הכריחו דלא כהתוס' דבשאר לשונות אם אינו מבין את הלשון לא יצא ידי חובתו, עיי"ש. ועיין באר שבע בסוטה [ל"ב.] שהשיג על התוס' בזה ונקט ג"כ שבשאר לשונות אם אינו מבינם לא יצא, וכבר קדם לכולהו התוס' בנדרים ב. הנ"ל שנקט דהנודר בשאר לשונות ואינו מבין הלשון שנדר בה לא חל הנדר.
כ"א) והדברות אריאל האיר שתוס' בנדרים והבאר שבע לשיטתייהו [שנתבארה לעיל] קאזלי דרק לשון הקודש היא לשון בעצם משא"כ שאר לשונות אינן אלא לשונות הסכמיות, ולפיכך ס"ל שבשאר לשונות מי שאינו מבין את הלשון ולא הוסכם אצלו להשתמש בה אין היא אצלו כלום וא"כ פשיטא שאף בקידוש והלל וברכת הפירות לא יצא דלאו כלום קאמר. כ"ב) אכן התוס' בסוטה ל"ב. לשיטתייהו [שנתבארה לעיל] קאזלי דכל השבעים לשונות תורת לשון עליהם ואינם רק הסכמת בני המדינה אלא הם לשונות בעצם, וממילא שפיר יוצא בהם ידי חובתם בברכת הפירות בקידוש והלל, דסוף כל סוף לשון הן, וכמו שלדעת התוס' בנדרים [והבאר שבע] יוצאים בלשון הקודש אף כשאינו מבין כי הוא לשון בעצם, כך לתוס' בסוטה יוצא בכל השבעים לשון אף כשאינו מבין כי הם לשונות בעצם, ורק תפילה ק"ש וברכת המזון נתחדש דין מיוחד דאף לשון בעצם לא סגי אלא בעינן לשון שמבין כדי שיוכל לכוון בהם מפני מעלתם [עי' דברות אריאל סי' מ"א], וזה לא נאמר בברכות הפירות ובהלל ובקידוש ולכן יוצא בהן בכל לשון אף אם אינו מבינה.
כ"ג) כבר הבאנו לעיל מה'ביאור הלכה' [בסימן ס"ב] שהביא מהריטב"א בריש נדרים שבשאר לשונות אינו יוצא אלא במקום שאנשי המקום מדברים בלשון זו, משא"כ אם אין אנשי המקום מדברים בלשון זו אלא רק הוא ועוד יחידים אינה מועלת, וביאר ה'ביאור הלכה' שהטעם הוא מכיון ששאר לשונות אינן לשון בעצם אלא הם הסכמת אנשי המדינה ומהני רק במקום שהסכימו.
כ"ד) ובשיעורי ר' שמואל [נדרים סי' א'] הוכיח דהרמב"ם לא ס"ל כהריטב"א, דבהלכות נדרים [פ"א הל' ט"ז] כתב דמקומות שאנשיהם עילגים ומפסידים את הלשון ומכנים בדבר אחר הולכין שם אחר הכינוי כיצד האומר הרי עלי קונם וכו' וכל כיוצא בזה הולכין אחר כלל העם באותו מקום ובאותו זמן, עכ"ל. הרי דנקט [כהריטב"א] דכינויים מהנו רק במקום שרגילים לדבר בהם, אמנם בפ"ב מהלכות ק"ש הלכה י' סתם וכתב דקורא את שמע בכל לשון שיהא מבינה, ולא הזכיר כלל דוקא במקום שמדברים בלשון זו ולא מהני בשאר מקומות, והאריך ר' שמואל זצ"ל דהרמב"ם ס"ל דכל השבעים לשונות לשון בעצם הם ולכן יוצא בהם בכל מקום, ורק כינויים שאינם לשון אמיתית אלא הם שיבוש ולשון עילגים, וזו אכן אינה לשון ומהניא רק מחמת הסכמת העילגים אנשי המקום להשתמש בה, וכיון שאינה לשון אלא הסכמה אינה מועלת אלא במקום שהסכימו להשתמש בה. אבל השבעים לשונות שהם לשונות בעצם אה"נ דמהנו בכל מקום ולכן סתם הרמב"ם דק"ש נאמרת בכל לשון שמבין, ומשמע דבכל מקום, כי כל השבעים לשונות לשון בעצם הן ומהנו בכל מקום. ואילו הריטב"א סובר שגם בשאר לשונות בעינן שאנשי המקום ידברו בלשון זו [כמו שמשמע מדבריו שהשווה בין לשון לע"ז וער"ב לכינויין – וראיתי בספר אחד שרצה לומר שבשאר לשונות הריטב"א מסכים עם הרמב"ם דמועיל אפילו אם אין אחרים באותו מקום שמדברים לשון זו, וטעות בידו דלא משמע כך בריטב"א] כדברי הביאור הלכה, יעו"ש באריכות.
כ"ה) ובדברות אריאל הוסיף דגם התוספות בסוטה [ל"ב.] ס"ל כהרמב"ם דכל הלשונות לשון בעצם הם, אבל התוספות בנדרים ס"ל כדעת הריטב"א דרק לשון הקודש הוא לשון בעצם משא"כ שאר לשונות הסכמת אנשי המדינה הן ולא לשון בעצם, עכ"ד.
כ"ו) ואנכי תולעת ולא איש אבל נראה שהסבר הגר"ש בדעת הרמב"ם שכל הלשונות הן לשונות בעצם לא ניתנת להאמר. שהרי הרמב"ם עצמו בספר המורה דיליה [חלק שני פרק ל'] כתב "וממה שאתה חייב לדעת, שאמרו 'ויקרא אדם שמות' [בראשית ב' כ'] השמיענו כי הלשונות הסכמיות, לא טבעיות כפי שחשבו". כלומר, לדעת הרמב"ם אין שום משמעות תוכנית לשמות שאדם הראשון קרא לחיות אלא שניתנו ע"פ החלטתו האישית בלי שום זיקה לעצם מהות הבהמה. נמצא שלא רק שאין שפות זרות נחשבות "לשונות בעצם" אלא גם לשון הקודש אינה אלא לשון הסכמית. [ובספר שלישי פרק ח' מסביר למה לשיטתו נקראת עברית לשון הקודש, והדברים עתיקין].
כ"ז) ע"כ נראה לומר בדעת הרמב"ם בספר הי"ד שכל הלשונות הן הסכמיות ולכן אפשר לקרוא ק"ש בכל לשון שמבין הן בשפת הקודש והן בשפה זרה כי שניהם נחשבות לשונות הסכמיות ואין סיבה לחלק ביניהן. ואולי גם תוספות בסוטה סוברים כמו הרמב"ם ולכן משווים בין לשה"ק לשאר לשונות כאשר נדרשת הבנה [בק"ש, תפילה וברכת המזון] – היא נדרשת בין בלשון הקודש בין בלשון העמים, וכאשר לא נדרשת הבנה [בברכת הפירות וכו'] - אפשר לומר בכל שפה בלי הבנה.
כ"ח) לקושטא דמילתא לאחר העיון אין כל קושיא מדברי המורה על ר' שמואל זצ"ל. במורה התכוון לומר שאין מקור השפות מה', ולזה הוא קורא 'הסכמי'. ור' שמואל התכוון לומר שלשיטת הרמב"ם, אחרי שהשפות התקבלו באנושות, יש להן כבר מעמד חשוב כלשונות בעצם, ולכן ואין זה משנה מה מדברים בסביבתו, אם הוא קורא ק"ש בשפה המדוברת בפי בני אדם בכל מקום שהם, יוצא ידי חובה כי עכשיו היא נחשבת "לשון בעצם" לעומת כינויים שאין להם מעמד של שפה.
כ"ט) והנה הביאור הלכה כתב לחלק בין לשון הקודש שהיא לשון בעצם ושאר הלשונות שאינן לשונות בעצם, [ועפי"ד מבוארת שיטתו של הריטב"א בנדרים, התוס' בנדרים והבאר שבע], ואם כי הוא לא הביא מקור מפורש בראשונים לחלוקה זו, כבר מצאנו להדיא בספר הכוזרי שכה כתב [מאמר רביעי כ"ה]: "הלשון הא-להית שלימד א-להים את האדם ושמה על לשונו, וחרתה על לבו, בלי ספק שהיא השלמה ביותר מכל השפות, והמתאימה ביותר למובנם של המלים הנרמזות בה ... ומנקודת מבט זו נאמר גם על הכתב העברי, שצורת אותיותיו אינם סימונים מקריים בלבד, אלא יש להם קשר להורה שמורה כל אות ואות. ומעתה אינו מן התימה שהשמות ומלים ידועות, הנאמרים [בלחשים ובקמעות], עושים רושם". הרי לנו שלדעת הכוזרי לשון הקודש היא לשון בעצם לעומת שאר השפות שאינן לשונות בעצם, ותובן עפי"ז שיטת הנך קדמונים, וכמו שהארכנו.
וה' הטוב יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות, ונזכה לעבדו בלבב שלם מרוב כל.
סיימתי נר ד' דחנוכה התשע"א
ירושלים העתיקה תובב"א
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה