הכנסת תפילין לבית החולים כאשר סופן לשריפה רח"ל

הצגת השאלה

השאלה שנדון בה במאמר זה, עלתה על שלחנם של הגדולים בדורות האחרונים, ואנחנו נהיה כאותו ננס העומד על כתפי ענקים ונשבע רוב נחת מהנוף התורני שיגלה לעיננו.

אדם שחלה במחלה מדבקת והתאשפז בבית חולים, ולפי כללי בית החולים חייבים ביציאתו לשרוף את כל חפציו, האם יביא תפילין ויניח אותן, בידיעה שזה יגרום לשריפתן בסוף, או אולי עדיף להמנע מהבאתן ומהנחתן ולבטל את מצות תפילין כדי להציל אותן מביזיון השריפה.

כפתו בחמה ומת חייב, סוף חמה לבוא פטור

בהתחלה נתבסס על דברי הגר"י ברייש זצ"ל בשו"ת חלקת יעקב שדן בהרחבה בשאילתא דנן [באו"ח סי' י"ז - י"ט] ואח"כ נעבור לדברי פוסקים אחרים. איתא במסכת סנהדרין (ע"ז.): כפתו בחמה ומת, בצינה ומת חייב, סוף חמה לבוא, סוף צינה לבוא, פטור. ובתוספות שם (ד"ה סוף חמה לבוא) כתבו שלא חידשה התורה שמצמצם חייב אלא במקום שהתחיל ההיזק כבר, ולכן אם החמה יבוא רק בסוף, פטור, שההיזק עוד לא התחיל. וכשכפתו בפנים והביאו למקום חמה וצינה, יש שתי דעות בתוספות, לפי הדעה הראשונה חייב, אף שההיזק עוד לא התחיל ורק סוף חמה לבוא. ולפי הדעה השניה, אף בהביאו לשם כפות, פטור.

והנה בתוס' בב"ק (נ"ו. ד"ה אילימא) מובאת רק הדעה הראשונה, דבהביאו כפות אף בסוף חמה לבוא חייב [ומסבירים סברת התוס', שאם כפת את האדם במקום אחד ולאחר מכן הביאו למקום שהחמה או הצינה אמורים לבוא, הוא חייב על ההיזק, כיון שקירב אותו אל ההזיק, אבל בגמרא בסנהדרין מדובר שהוא כפת אותו במקום שבו הוא עמד, ולא הזיזו ממקומו כלל, ומשום כך אין זה נחשב שהביא עליו את ההיזק]. ושוב חילקו תוס' בין דין זה לדין מצמצם שרק במקרה שההיזק כבר קיים, וכגון במצמצם שהוא נמצא בתוך המים, מחייבים על המונע לצאת מן המים, אבל במקרה של כופת, ההיזק אינו קיים כי החמה והצינה עוד לא באו, ולכן אין לחייב את הכופת.


ומקשים שם תוס' ממה שנחלקו רבי יהודה וחכמים במשנה [ע"ז:] במי שמקרב את פי הנחש לבשר חבירו, והוא הכישו, שלדעת רבי יהודה חייב, וחכמים פוטרים, והגמרא מבארת (ע"ח.), שרבי יהודה סובר שהארס עומד בין שיני הנחש ונחשב כמי שנעץ סכין בבשר חבירו, וחכמים סוברים שהארס נמצא בבטן הנחש והוא מקיאו, וא"כ בשעה שהניח את פי הנחש על בשר חבירו עדיין לא הזיקו ונחשב רק שגרם את ההיזק. וצריכים להבין מדוע חכמים פוטרים, והרי הגמרא ביארה לעיל [כ"ג:] שמדובר במקרה שהכניס ידו של חבירו לתוך פי הנחש ואז הנחש נשך אותו, וא"כ למי שסובר שאשו משום חציו, א"כ יש לחייב במקרה זה כיון שבודאי יזיק הנחש את האדם, וקירוב הבשר לנחש דומה לקירוב האש לדבר, שהתבאר בתוס' לעיל שחייב?

ומתרצים התוספות, שמכיון שסוברים חכמים שהנחש מקיא ארס מתוך בטנו, א"כ בשעה שהכניס יד חבירו לפיו של הנחש, הארס עדיין לא היה קיים בעולם, וע"כ אין חייבים על היזק זה אלא הוא גרמא בעלמא.

ברמב"ם משמע שסובר כדעה השניה של התוספות

ומלשון הרמב"ם [פ"ג מהל' רוצח ה"י] משמע שסובר כדעה השניה של התוס' מדקאמר "או שכפתו והניחו במקום שסוף צינה לבוא ... אין ממיתין אותו" ולא קאמר ש"כפתו במקום שסוף צינה לבוא...אין ממיתין אותו", הרי להדיא משמע כדעה השניה של התוס' שאינו חייב אלא בכפתו והניחו במקום שהחמה כבר שם וכלשון התוס' בסנהדרין "שהתחיל ההיזק כבר".

אינו חייב אלא כשההיזק כבר התחיל


וזכינו ליסוד עצום, שאף שהתורה חידשה חיוב במצמצם, אינו חייב אלא במקום שהתחיל ההיזק כבר, כלומר שהחל כבר מעשה הטורף, ומשום כך כשהחמה והצינה כבר היו שם, זה מעשה הטורף, ואם כופתו במקומו או הביאו כפות ממקום אחר, שמשעת פעולתו כבר החל מעשה הטורף, אע"פ שמת רק אח"כ דינו כהורג בידים וחייב.

לעומת זאת, בסוף חמה לבוא, כלומר, שבשעה שפעל בידיו לא החל מעשה הנזק, אע"פ שמת מחמת גרמתו שכפתו שם ולא היה יכול לברוח, לא נחשב כהורג בידים. ובכפתו במקום אחר והביאו למקום שסוף חמה לבוא, יש מחלוקת בין שתי הדעות בתוס' אם חייב כמו אשו משום חציו. ובהשיך בו הנחש כיון שאין הארס עדיין בעולם, אף שבודאי ישוך בו הנחש פטור, וכנ"ל בשם תוס'.

הגדרת גרמא בשבת

והנה, במסכת שבת [ק"כ:] לומדת הגמרא שגרמא מותרת במחיקת השם מהפסוק "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלוקיכם" - עשייה [במחיקת השם] הוא דאסור, הא גרמא שרי. לאור המקורות הנ"ל יש לנו הגדרה של עשייה לעומת גרמא. עשייה האסורה היא כאשר מיד התחיל מעשה המחיקה, וגרמא המותרת היא כאשר טרם התחיל מעשה המחיקה.

על רקע ההגדרה האמורה, בשו"ת חלקת יעקב (במהדורה החדשה או"ח סי' י"ח) הסביר את הגמרא בשבת [קט"ו.] עריבה של טיט [עפר ומים] כפו עליו וכו' וכי מותר לאבדן [לשם השם] בידיים? ושם [בעמוד ב'] נטל טומוס [קבוצת קונטריסים] של ברכות ושקען במים, בשני המקרים אסור, משום שברגע ששם את הברכות במים כבר החל מעשה המחיקה, ואף שהמחיקה נגמרה אח"כ נחשבת לעשייה ממש ולא גרמא.

ובסוכה נ"ג. נאמר, "בשעה שכרה דוד שיתין, קפא תהומא [צף התהום למעלה] ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא [אם מותר לכתוב שם ה' על חרס] ונישדי לתהומא ומנח [ולזורקו לתהום שינוח על פתח התהום ויעצור המים או שמא הדבר אסור משום שם ה' שימחק במים ויעבור על איסור מחיקה] וכו'. נשא אחיתופל ק"ו בעצמו, ומה [בסוטה] לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחק על מים לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה". משמע מהגמרא שלולי הק"ו היה הדבר אסור. והסיבה היא, שברגע שיזרקו את השם לתהום מיד תתחיל פעולת המחיקה, ודומה לזורק חץ ואין תריס בידו להגן דחייב כמבואר בגמרא סנהדרין [ע"ז:].


בגמרא ברכות מסופר על חנה שאיימה להסתתר עם גבר אם לא ינתן לה תינוק [ואז היא תיבדק ע"י מי סוטה ותצא נקיה ותזכה לילד]. וקשה, איך תגרום למחיקת השם במי סוטה? התשובה היא, שבמעשה הסתירה שהיא תעשה, טרם תתחיל פעולת המחיקה, ועל כן אין זה אלא גרמא.

ובשבת [ק"ל] איתא, כל מצוה שלא מסרו נפשם עליה כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו ינקרו את מוחו והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק וראהו קסדור [ממונה – רש"י] אחד וכו' כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, א"ל מה בידך אמר לו כנפי יונה וכו' ע"ש. ובתוס' שם, שלא מסר עצמו על מצות תפילין. והקשה הגאון מטשעבין זצ"ל בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' צ"ט), מאיפה יודעים שלא מסר את עצמו על מצות תפילין, דהיה מותר לו למסור את עצמו למיתה, כמו שכתוב בר"ן וברשב"א [שהביא הדו"מ] שאע"פ שלא היה מחויב למסור כיון שהיא מ"ע, מ"מ יכול היה להחמיר על עצמו למסור נפשו, מ"מ הוא לא החמיר למסור עצמו מצד התפילין, כיון שהתפילין היו בידו והיה ירא שהקסדור ינהג בהם מנהג ביזיון? ומכאן הכריח הגאון מטשעבין, שמכיון דמ"מ מצוה היה עליו להחמיר ולמסור עצמו על מצות תפילין, לא היה לו להשגיח מה שהנכרי יעשה עם התפילין, ואע"ג שיכול להיות שינהג בהם מנהג ביזיון, מ"מ כיון דעל ידו לא נעשה זאת, רק העכו"ם עושה בעצמו על דעתי' דנפשיה נגד רצונו, לא חשיב כאילו הוא גרם לביזיון כלל, ומשום כך היה לו למסור עצמו במס"נ. ומכאן למד שבנידון דידן מחויב החולה להניח תפילין ולא להתחשב במה שהנכרי יעשה אח"כ שאינו אלא גרמא. גם לפי היסוד של הגמרא בסנהדרין ניחא שלא היה צריך לדאוג שהתפילין לא יבואו לידי ביזיון, שהרי בזמן שהתפילין עדיין היו בידו, לא התחיל מעשה הביזיון ואין זה אלא גרמא. ואף לדעה הראשונה שבתוס' דאם הביאו לשם כפות אף בסוף חמה לבוא חייב, מ"מ בהשיך בו נחש אף דודאי ישוך בו נחש, מ"מ מודו דפטור כיון שאין הארס עדיין בעולם. משום הכי במקרה של הקסדור נחשב שלא מסר אלישע נפשו כיון דבשעה שהתפילין עדיין בידו של אלישע לא החל עדיין מעשה הביזיון, ודומה לנחש שאין הארס עדיין בעולם אף שבודאי ישוך בו הנחש. או אפשר שתוס' סוברים כמו הדעה השניה של תוס' סנהדרין דאינו חייב אלא בכפתו והניחו במקום שהחמה [דהיינו המזיק] כבר שם, וכאן אצל אלישע ההיזק לא התחיל ולא היה צריך לדאוג לתפילין.


מהגמרא מבואר לכאורה שנקרא גרמא אפילו כשמתחיל מיד

ולכאורה קשה מדברי הגמרא בשבת [ק"כ:] "הרי שהיה שם [ה'] כתוב על בשרו...נזדמנה לו טבילה של מצוה וכו' ר' יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף, שאני התם דאמר קרא 'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלוקיכם', עשייה הוא דאסור, גרמא שרי". הרי שנקרא גרמא אע"פ שמעשה המחיקה מתחיל מיד. והרי לפי היסוד שלנו, טבילה במים כאשר שם ה' כתוב על בשרו צריכה להיות מוגדרת כעשייה ממש ואילו בגמרא מבואר שאינה אלא גרמא? וכבר עמד על כך הרשב"א, והסביר שכאן אינו ברור במאת האחוזים שימחק השם ורק כאשר ברור שימחק נחשבת לעשייה.

מסקנת החלקת יעקב - להכניס את התפילין לחולה בבית החולים

והחלקת יעקב (באות ד' מתשובתו הנפלאה) כותב ע"פ הנ"ל שבנידון דידן דבשעה שמכניס את התפילין לבית החולים עדיין לא החל מעשה המחיקה, דלא מיבעיא שיש להביא לו את התפילין לפי הדעה השניה שבתוס' וכן דעת הרמב"ם דסוף חמה לבוא אף בהביאו לשם כפות פטור, אלא אף לדעה הראשונה דבהביאו כפות לשם אף בסוף חמה לבוא חייב, בכאן פשוט שיביאו לו דלא גרע מהמקרה דהשיך בו הנחש דפטור, אף שבודאי ישוך בו הנחש כיון שהארס עדיין איננו בעולם. נמצא דלא הוי רק כגרמא דמותר לצורך מצוה ואף בפסיק רישא שבודאי ימחק.

ובנידון דידן עדיף הרבה יותר, שהרי אף אמירה לעכו"ם למחוק את השם, כתב החוות יאיר [סי' ט"ז], שאינו רק משום שבות. ובבית אפרים (יו"ד סי' ס"ב) מבאר והולך דאף דלגבי בכור דגורם מום אסור, אמירה לעכו"ם לעשות מום לא הוי רק משום שבות. וכתב המהרש"ם שאמירה לעכו"ם מותר בדבר שאינו מתכוון ואפילו בפסיק רישא, עכ"ד. א"כ הגע בעצמך, אף כשיביא לעכו"ם כתבי קודש ויאמר לו לשורפם ג"כ אינו אלא איסור שבות של אמירה לעכו"ם, א"כ כ"ש בנידון דידן שאינו אומר כלל לעכו"ם לשורפם, אלא שכוונתו להביא את התפילין בכדי לא לעבור על שמנה מצות עשה בכל יום ולהבטל ממצות תפילין כמו שכתוב במנחות [מ"ד.]. א"כ מהיכי תיתי לאסור עליו מחשש שיגרם בזה איסור אמירה שהוא רק שבות אף לענין בכור דאף גרמא אסור, ומכל שכן לענין מחיקת השם דגרמא לצורך מצוה אף בעצמו מותר, מכל שכן גרמא דאיסור אמירה לעכו"ם זה ודאי פשיטא דאין להתבטל על ידי זה ממצוה גדולה כהנחת תפילין.

עוד הוסיף שיש להתיר כדי ליישב את דעתו של החולה שירגיש יותר טוב אם יותר לו להניח תפילין. ורואים בגמרא [שבת קכ"ח] שמותר לחלל שבת משום יתובי דעתיה. עוד סיבה להקל היא שאין זה פס"ר כי אינו ברור שישרפו את התפילין. וגם אפשר להוציא לפני כן את הפרשיות.

סוף דבר הכל נשמע שדעתו הנחרצת של בעל החלקת יעקב שאין להמנע מלהכניס לחולה תפילין אפילו אם יש חשש שישרפו אותן.

ה"ארץ טובה" אוסר להביא את התפילין

אולם, לאו כולי עלמא מודו ליה. בשו"ת ארץ טובה (לג"ר יהודה טביומי בסימן א') האריך בשאלתנו והסיק לאיסור, ונביא חלק מדבריו: יש כאן התנגשות בין קיום מצות הנחת תפילין וביזיון כתבי הקודש בשריפת תפילין. ואפשר להוכיח שביזיון כתבי הקודש חמור יותר מקיום מצות עשה, שהרי ידוע שאין מחללים את השבת אפילו בשבות לצורך קיום מצות עשה, ומשנה ערוכה היא "שופר של ר"ה אין מחללין השבת בדבר שהוא משום שבות", ובכל זאת גמרא ערוכה היא בעירובין [צ"ח] דאין שבות עומד בפני ביזיון כתבי הקודש, ודעת הגאון דמותר לומר לעכו"ם בנפלה דליקה להוציא את הספרים דרך רשות הרבים. ועיין מגיד משנה פכ"ג משבת בשם הרשב"א דלמ"ד משאצ"ל פטור, מותר לכבות בעצמו לפי שאין שבות עומד בפני ביזיון כתבי הקודש. נמצא שהצלת כתבי הקודש גוברת על שבות ואילו שבות חזקה יותר ואינה נדחית מפני מצות עשה.

וההסבר הוא ע"פ המבואר בברכות שגדול כבוד הבריות יותר מלא תעשה שבתורה, ובריש מס' מגילה מדובר על חומר כבוד התורה, וממילא ביזיון כתבי הקודש הרי זה בזיון התורה, ולא גרע מכבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן גם בקום ועשה וגם מצוה של תורה דוחה בשב ואל תעשה והכא נמי בזיון התפילין ופרשיות דוחה מ"ע של הנחת תפילין.

ואשקוטה ואביטה בס' היקר 'יסודי ישורון' (לג"ר גדליה פעלדער ח"א עמ' קי"ז) שהעיר במכתב אל בעל ה'ארץ טובה' שאין הנידון דומה לראיה, וכי אנו גורמים בזיון התפילין מיד, הלא אנו באין לדון ע"ש העתיד, ובכן למה נבטלהו כעת ממצות עשה, ולא עוד אלא שהוא אינו שורפם, והוה ליה כהא דאמרינן בכתובות [ג.] "ולדרוש להו דאונס שרי" דלא מעקרינן תקנתא דרבנן משום איסור ערוה כיון שהוא באונס, ולא עוד אלא אונסא כמאן דעבד לכולי עלמא לא אמרינן (ש"ך חו"מ סי' כ"א) ובכן אינו עובר על לאו ד"לא תעשון כן".

ב'ארץ טובה' המשיך להקשות, דלכאורה קשה מהגמרא בשבת [שהבאנו לעיל ק"כ] שאם השם היה כתוב על בשרו מותר לו למחוק אותו בגרמא, וא"כ כאן אינו עושה שום איסור כשיניח תפילין רק גורם שישרף אז למה שלא יניח? התשובה היא, ששם בלאו הכי השם מוטל במקום ביזיון שהרי לפעמים עומד ערום וזה בזיון, א"כ מוטב מחיקת השם דהוה בזיון רק פעם אחת מבזיון תמידי ויש רק איסור אחת של "לא תעשון כן" ועל זה אומרים שגרמא שרי.

בדחיית איסור גרם מחיקה לא צריכים ב'עידנא'

וביסודי ישורון העיר שנעלמו מבעל ה"ארץ טובה" דברי הרדב"ז (ח"ב סי' תקצ"ו) שכתב, דלא אסרו מחיקה אלא דרך השחתה אבל שלא בדרך השחתה לא אסרו, וכאן אין היהודי עושה שום דבר דרך השחתה, ועוד משום דאיכא צד מצוה אין לאסור. וכדבריו כתב בנודע ביהודה ( מה"ת או"ח סי' י"ז) דלדבר מצוה גרמא שרי, ובמקרה שלנו אינו אלא גרמא, ולכן יניח תפילין בעת חליו ואם ישרפו התפילין אח"כ אינו אלא גרמא ושרי.

והוסיף ב'יסודי ישורון' להביא ראיה לדבריו מהא דדרש ר"א בברכות ל"א: "אם ראה תראה", אמרה חנה לפני הקב"ה, אם ראה מוטב, ואם לאו תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא, משקו לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר 'ונקתה ונזרעה זרע' עכ"ד. ותמה הפני יהושע, הרי חנה נביאה היתה ואיך אמרה שתלך ותסתתר הלא תעבור על איסור יחוד שהוא מן התורה, ועוד איך היתה רוצה לגרום מחיקת השם בחינם? והשיב שלפי שהיתה מסתתרת כדי להפקד בבנים לא עברה על איסור, דעשה דפריה ורביה דוחה לאיסור יחוד ואיסור גרם מחיקת השם. ואם יתעקש אדם ויאמר דלא הוה בעידנא, וכדוגמת תוס' [גיטין ל"ה ד"ה לישא], דחצי עבד וחצי בן חורין היה צריך להיות מותר בבת חורין משום דעשה דפריה ורביה דוחה ל"ת דלא תהיה קדשה, רק דלא הוה בעידנא, אפשר לומר דכיון דאיסור יחוד הוה לאו שאין בו מלקות דאין לוקין על היחוד (רמב"ם פכ"ב מהל' איסורי ביאה), ודעת הפרמ"ג (שושנת העמקים כלל ב') דלאו שאין בו מלקות נדחה מפני עשה אפילו שלא בעידנא (ראה סברא כעין זו בתוס' פסחים נ"ט. ד"ה אתי), ועוד היכי דלא אפשר לא בעינא בעידנא (ראה תוס' זבחים צ"ג ופסקי תוס' שם), הרי שאיסור היחוד נדחה. ובנוגע לענין דחיית איסור של גרם מחיקת השם הלא עיקרו אינו אלא לכל היותר איסור מדרבנן, דמדאורייתא אינו אסור אלא מחיקה ממש ולא גרם מחיקה ולכן בודאי לא צריכים בעידנא (נוב"ת או"ח י"ז).


איסור 'את ה' אלקיך תירא' במחיקת השם

ניתנה ראש ונשובה לדברי ה'ארץ טובה'. כזכור הוא כתב שיש בזיון תמידי כאשר השם כתוב על בשרו. ועפ"ז יישב קושיא מפורסמת בשם הגה"ק רבן ש"י מבעלז זצ"ל מסוכה [נ"ג] כשכרה דוד שיתין קפא תהום, אמר דוד מי איכא דידע אי שרי לכתוב שם על חרס ולזרוק לתהום מחשש מחיקת השם ונשא אחיתופל ק"ו מסוטה. וקשה, הרי לזרוק שם לתהום הוה רק גרמא דמחיקת השם דמותר כמו בשם כתוב על בשרו?

והתשובה היא בהקדם חידוש המנחת חינוך (מצוה תל"ב) דבמחיקת השם יש גם איסור עשה ד"את ה' אלקיך תירא" ולכאורה מהראוי לאסור גרם מחיקת השם מצד עשה זו דהרי דוקא בלאו "דלא תעשון כן" דרשינן עשייה אסור וגרמא שרי, אבל בעשה ד"את ה' אלקיך תירא" דלא כתוב עשייה מהראוי לאסור גם גרמא דבזיון השם. אך ניחא דבשם כתוב על בשרו הרי בלאו הכי איכא בזיון השם בכתב על בשרו א"כ במה שנוגע לאיסור בזיון מצד העשה הרי עדיף לעבור בפעם אחת מלעבור תמיד ורק מצד הלאו הרי שוב גרמא שרי. ממילא שם במעשה דדוד לכתוב שם על חרס בכוונה לגרום מחיקת השם אח"כ, הרי איכא בזיון ויש עשה דאת ה' אלקיך תירא ואסור [ואין בזיון תמידי שבגינו נאמר שרצוי למחוק ולעבור פעם אחת על "את ה' אלקיך תירא"] ורק אחיתופל למד ק"ו מסוטה.

ויש להעיר על נקודת ההנחה של קושיית ה'ארץ טובה', שזריקת חרס הנושא שם השם לתהום אינו אלא גרמא. דלכאורה יש כאן וודאות שהשם ימחק ונחשב מחיקה בידים ממש ולא גרמא [ע"פ הגדרת הרשב"א המובאת לעיל – ושוב ראיתי שכ"כ באבני נזר ש"ע אות ו' ובדובב מישרים ח"א קי"ד ותעלוזנה כליותי, וע"ע במנחת אשר דברים סי' י"ז, מהר"ם שי"ק או"ח סי' קט"ז, שו"ת טוב טעם ודעת סי' רל"ט, ס' גבורות יצחק עמ"ס מכות עמ' ר"מ, שו"ת חדות יעקב סי' ע"ז]. וממילא מובן, שהיו צריכים להגיע לק"ו משום איסור לא תעשון ואין צורך להזדקק לחידושו של מנחת חינוך שבמחיקת השם יש גם איסור עשה של "את ה' אלקיך תירא". אך, לכאורה מעשה המחיקה אינו מתחיל תיכף ומיד עם הזריקה ואולי מצד זה חשיב גרמא [ע"פ התוס' בב"ק נ"ו ודברי החלקת יעקב].

רבי חנינא בן תרדיון סיכן את עצמו ואת ספר התורה שבידו

וב'ארץ טובה' הביא ראיה שצריך להביא את התפילין בנד"ד מהגמרא, בעבודה זרה [י"ז] שאמרו לרבי חנינא בן תרדיון "תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש" ובכל זאת מסר את עצמו ואת הספר תורה לשריפה בשביל לימוד התורה, ודחה הראיה שבאמת ר"ח לא האמין שישרפו את ספר התורה שהרי אם נאמר שהאמין באפשרות זו, כיצד נאמר שהאמין שישרפו אותו, הרי דעת הראשונים שאין מחויב למסור עצמו למיתה בשביל קיום מצות עשה, ולדעת הרמב"ן במקום שאינו מחויב, אם מסר נפשו נחשב לשופך דמים. וא"כ מוכרחים אנו להסיק שהאמין שלא ישרפו לא אותו ולא את ספר התורה והחשש לכך היה רחוק.

אולם העירו עליו מדברי הנימוקי יוסף שעמד בזה וכתב דשאני לימוד התורה שכל המצות תלויות בה, שאם לא ילמדו אותה לא ידעו איך להתנהג, ובכן רשות נתונה למסור נפשו עליה ור"ח שם נפשו בכפו וידע שימיתוהו אלא שמסר עצמו ואת הספר תורה בשביל קיום מצות תלמוד תורה.

ראיה מחולה מעיים, אבל, וכותבי ברכות

וראיה אחרונה הביא הארץ טובה שאין להניח, מהמבואר בשו"ע [סי' ל"ח] בחולי מעיים שא"א להזהר אסור להניח תפילין ומבטלים מצות עשה מצד בזיון תפילין. והרי בזיון של שריפה גדול יותר מבזיון של חולי מעיים. וברא"ש מו"ק כתוב שאבל ביום ראשון אינו מניח תפילין מצד דמעולל בעפר והוי בזיון תפילין, ובגמרא שבת ריש כל כתבי נאמר כותבי ברכות כשורפי תורה ופירש"י מצד דלא ניתנו לקרות ואסור להציל מדליקה. הרי שאף שהיה רק חשש דליקה קרי ליה "שורפי תורה". וסיים "מכל הלין נלע"ד לדינא דבעובדא כזו אם ודאי ישרפו התפילין אסור להביא תפילין לשם ואם רק יש חשש איני מחליט בזה".

ולדעתי הנטושה ורטושה נראה לדחות שלשת הראיות, שהרי בחולה מעיים ואבל הוא עצמו מבזה את התפילין משא"כ בנידון דידן שהגויים יעשו זאת [עי' לעיל בדברי החלקת יעקב מקוקות להקל כשהגוי מוחק]. ובאשר לראיה מכותבי ברכות, בודאי אף אחד לא יתווכח על כך, שלכתחילה אסור לעשות מעשה שעלול לגרום לבזיון כתבי הקודש אבל כאן יש בעיה שאם יחשוש לכך יבטל מצות תפילין ואולי שיקול זה גובר על הבעיה של שריפת התפילין.


בעל ה'יסודי ישורון' מתיר

ב'יסודי ישורון' דחה דבריו מטעם אחר, שבחולי מעיים אין כאן איסור אלא פטור, וא"כ אינו ראיה לאסור בנד"ד. אבל אין זה נכון, שבאמת חולה מעיים אסור בהנחת תפילין שמא יפיח כמו שכותב המג"א (סי' ל"ח סק"א). וב'יסודי ישורון' בעצמו ציין לדברי המג"א והוא פלאי.

וב'יסודי ישורון' פסק שיניח תפילין מכמה סיבות: א] דאין זאת אלא גרם מחיקה וגרם מחיקה לצורך מצוה מותר. ב] מהסיפור על אלישע בעל כנפים, שלפי המדויק בדברי התוס' שם לא היה מוטרד מבזיון התפילין כי אין היהודי מבזה אלא הגוי, כפי שהבאנו לעיל בשם הרב מטשעבין. והוסיף לצרף את שיטת החוות יאיר שלענין שבת אם נכרי מצוה לנכרי אחר אין איסור. וכן כאן המפקח מצוה לנכרי לשורפם. [אם כי יש להתווכח שאין דברי החו"י אמורים אלא לגבי שבת ולא לגבי מחיקת השם]. והדפיס היסודי ישורון מכתב מבעל הארץ טובה שבו אמר שהסכימו עמו החזון אי"ש והגאון ר' איסר זלמן מלצר לאסור הנחת התפילין.


ראיה לאיסור מבהמת שביעית שפטורה מבכור משום שסופה להשרף ע"ג המזבח

ראיה נוספת לנדון השאלה שלנו הביא בשו"ת ראש אריה (סי' ד') מהגמרא בבכורות [י"ב:] ואמר רב חסדא בהמת שביעית [בהמה שהוחלפה תמורת פירות שביעית] פטורה מן הבכורה, "לאכלה" אמר רחמנא ולא לשריפה, ופירש"י - ואי מחייב בבכור סלקי אימורים לגבוה ע"ש. הרי מבואר שאע"פ שלעת עתה יש מצוה לפניו להקדיש הבכור ולנהוג בו קדושת בכורה ולאסור בגיזה ועבודה לקיים מצות הקדשת בכורות ולא תעשה של לא תגוז ולא תעבוד, בכל זאת כיון שיודעים שסופו להקריב האימורים על גבי המזבח ולשורפם ואז יעבור על העשה של 'לאכלה' - ולא לשריפה, ע"כ פטרוהו מלהקדיש את הבכור ואמרו דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה על שם סופה. ואע"פ שאפשר שיפול בו מום ולא יבוא לידי הקרבה, ועל כגון דא אמרו חז"ל בסוף מסכת ברכות: עת לעשות לה' הפרו תורתך, הפרו תורתך משום עת לעשות, הכונה שלפעמים עת לעשות לה' בשביל קיום מצות עשה הפרו תורתך, לעבור על לא תעשה דאמרינן עשה דוחה לא תעשה, ולפעמים הפרו תורתך ופטרינן לי' ממצות בכורה בשביל עת לעשות לה' שיצטרך להקריב האימורים ע"ג המזבח, והבן.

ולפ"ז הוא הדין בנידון השאלה שלנו, כיון דיודעים שסופן של תפילין שיכנסו לשם אזלי לשריפה, אמרינן הפרו תורתך שיבטל אדם זה ממצות הנחת תפילין משום עת לעשות לה' שלא יעבור על כמה איסורי ל"ת, שהרי על כל שם ושם מאזכרות שתפילין יעבור משום "ולא תעשון כן לה' אלקיכם". ורק גבי סוטה אמרו גדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים, עי' חולין קמ"א. ורש"י שם ד"ה ימחה שכתב "פרשת סוטה יש בה אזכרות הרבה כתובות", וכוונתו במה שדקדק וכתב "שיש בה אזכרות הרבה" דאילו לא היה בו אלא אזכרה אחת הו"א דכל עשה דוחה ל"ת אבל משום שיש בה אזכרות הרבה ועובר על כל אזכרה ואזכרה, ליכא למימר עשה דוחה הרבה לא תעשה, אלא משום שגדול השלום על כן דוחה ל"ת.

ולפי זה בנידון השאלה שלנו בודאי לא אמרינן שבשביל שיקיים זה מצות הנחת תפילין ישרפו אח"כ אזכרות הרבה. ולאור האמור יישב ה'ראש אריה' מה שנאמר בסנהדרין [קי"ג.] ר"א אומר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת שנאמר 'ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל' (דברים י"ג), והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב 'לא תעשון כן לה' אלקיכם' (דברים י"ב), והקשה בספר תורת חיים שם, דנימא עשה דוחה לא תעשה? ולפי הנ"ל אתי שפיר דמזוזה שיש בה אזכרות הרבה אין עשה דוחה הרבה לאוין.

נמצא שלפי דברי הראש אריה לא יניח את התפילין מחשש שישרפו אותן אח"כ. אולם המשיך שם וכתב שאפשר שבאמת חייב בתפילין, וכה כתב: לכאורה צריך עיון במה שאמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וכו' הרי בכור קדושתו מרחם וממילא קדוש וא"כ מנא לן לומר דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום דכתיב 'לאכלה' ולא לשריפה, בשלמא אם היתה קדושת הבכור תלויה בבעלים להקדישו היה אפשר לומר דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה ולא יקדישה שאין מצות קדושת בכור דוחה לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לשרפה, אבל כיון דבכור ממילא קדוש ביציאתו מרחם אמו, מנ"ל לומר שלא חלה הקדושה ממילא משום שיהיה צורך להקטיר האימורין ע"ג המזבח, הלא מצד הסברא בודאי חלה הקדושה ממילא כמו בכל בכור ואי שאחר כך כשהכהן יצטרך להקריב האימורין על גבי המזבח תתעורר השאלה איך יקריב האימורין הלא לאכלה ולא לשריפה אמר רחמנא, אז נדון בזה אם אסור להקריבו וימתין עד שיפול בה מום או שנאמר שמצות הבכורה דוחה ללאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לשריפה, שעשה המתקיים בבית המקדש חמור יותר וגם דוחה ללאו הבא מכלל עשה. אבל מנין לו לרב חסדא לומר שפטורה לגמרי מן הבכורה משום שלא יכול להקריב האימרין, הלא קדושת בכורה היא קדושה הבאה ממילא. ועל כרחך צריך לומר שכוונת רב חסדא לומר בהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום לאכלה ולא לשריפה וע"כ מותר לו לבעל הבהמה להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם וחייב לעשות כן כדי שלא יצטרך להקריבו ולעבור על לאכלה ולא לשריפה. ולפי זה א"ש ליישב קושיית התוס' במס' בכורות [שם ד"ה רחמנא], שהקשה ר"ת דנילף מקרבן העומר דעיקר לשריפה קאי ואמרינן במס' מנחות [פ"ד.] שהיו מביאין את העומר בשביעית מספיחי שביעית, ושואלת הגמרא, איך מביא עומר מפירות שביעית, לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, ובעומר יש קומץ שקרב על גבי המזבח? ומשני, שאני התם דכתיב לדורותיכם, אם כן נילף מהתם דגם בבכור מותר להקריב האימורין על המזבח ע"ש. ולפי הנ"ל א"ש דבכור הלא אפשר להפקיע קדושתו קודם שיצא לאויר העולם על כן אמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ויפקיע קדושתו ע"י שיטיל בה מום קודם שיצא לאויר העולם, משא"כ בעומר שאי אפשר בכה"ג, על כן שפיר דוחה העשה ללאו הבא מכלל עשה מכיון דגלי רחמנא לדורותיכם.


ומסיק הראש אריה, דלפ"ז היה אפשר לומר בנידון שאלת התפילין, כיון שגם כאן אי אפשר לו לחולה להפקיע עצמו מחיוב מצות תפילין, א"כ נילף ממצות העומר בשביעית כקושיית ר"ת ולומר שמצוה להביא לו תפילין כדי שיקיים מצות הנחת תפילין בכל יום, אע"פ שעי"ז יגרום שריפתן אחר כך כשיצא משם, אמנם יעבור על "לא תעשון כן לה' אלקיכם", אבל לא יהיה רק גרם עבירה שהוא בעצמו הרי לא ישרפם ח"ו אלא משרתי בית החולים הנכרים, ובמס' שבת איתא דעשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. וא"כ י"ל דמותר להכניס לו את התפילין כדי שיקיים המצוה בכל יום אע"פ שגורם לעבור על מצות 'לא תעשון כן לה' אלקיכם', ואע"פ דלא הוי בעידנא דמיעקר ללאו מקיים העשה הרי הכי לא עובר על הלא תעשה רק גורם וגורם דגורם שתבא השריפה ע"י הנכרי. ועוד, הרי אפשר גם כן לא לבוא לידי שריפת האזכרות שקודם שיצא מבית החולים יוציא את הפרשיות ויגנזם אצלו ורק את הבתים ימסור לשריפה ודו"ק. וסיים הראש אריה "וה' ישמרנו מכל מחלה ושומרי מצוה לא ידעו דבר רע מעתה ועד עולם".

גרם רציחה אסור וה"ה גרם מחיקה

ואשור ברהטים בשו"ת אמרי דוד (לגאון ר' דוד הלוי הורוויץ זצ"ל הידוע בשם "הגאון מסטאניסלאב" סי' רי"ח) שרצה לומר שאין אנו רשאים לתת לו את התפילין אם אח"כ ישרפו אותן חלילה דהוי כאילו אנחנו שרפנו אותן ועוברים על לאו דלא תעשון כן לה' אלוקיכם, והביא ראיה מהגמ' סנהדרין [צ"ה.] א"ל הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, ע"י נהרג נוב עיר הכהנים וכו' עכ"ד. הרי שדוד הואשם בגרם רציחה וא"כ ה"ה דאסור גרם מחיקת שם ה'. ותמה תמה יקרא בספר אמרי כהן (לגאון יחיאל מיכל הכהן הולנדר זצ"ל סי' כ"ב) דאין הנדון דומה לראיה, דבשלמא בשפיכת דמים איכא איסורא רבה גם בגרמא וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות רוצח ה"ב) שהשוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדו והרגו, או שכפתו והניחו לפני הארי וכיו"ב והרגתו חיה וכו' כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגתו בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת בי"ד עכ"ל. הרי שבגורם לשפיכת דמים איכא עונש מיתה בידי שמים ולכן נחשב הגורם כעושה מעשה. אבל בנידון שאלתנו שאנו דנים לענין הלאו ד'לא תעשון כן', אדרבה גרמא לא חשיב כמעשה כדאמרינן בשבת [ק"כ.] דקרא דלא תעשון כן נדרש דעשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, א"כ איך נאמר בזה שגרמא חשיב כעושה מעשה בידים. והתפלא האמרי כהן על האמרי דוד שלא הזכיר בכל תשובתו הרמה את ההיתר דגרמא, והוא פלאי שהרי זה יסוד גדול בשאלה זו. וחשבתי להצדיק את האמרי דוד שבנידון שאלתו היתה ודאות שישרפו את התפילין, וא"כ אין זו גרמא אלא עשייה, והוא ע"פ פשטות דברי הרשב"א שהבאנו לעיל שאם בודאי ימחק אין זו גרמא אלא עשייה ממש. אולם, אין בזה כדי שביעה, שהרי השווה מחיקת שם ה' לגרם רציחה, נמצא שלדעתו יש כאן שאלה של גרמא, מה גם שלא הזכיר ולו ברמז את דברי הרשב"א.
ראיה שיש לקיים את המצוה עכשיו ולא להתחשב בתוצאות העתידיות

שוב כתב ה'אמרי דוד' לדון להתיר מברכות [י.] דאמר ישעיהו לחזקיהו מות תמות וכו' דלא נשאת אשה לקיים מצות פריה ורביה, א"ל חזינא שיהיו לי בנים דלא מעלי, א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ומכאן לומדים שצריך לקיים מצות השי"ת ולא להביט מה יהיה אחריו, עכ"ד. וגם דבריו אלו תמוהים, שאין זה ענין לנד"ד, וכמו שהעיר בצדק בעל האמרי כהן, ששם הסברא היא שאין לשנות דיני תורה ע"פ רוח הקודש דלא בשמים היא. ועי' בספר 'יד אליהו' (ח"א סי' מ"ג) שנסתפק אם מותר לסמוך על רוח הקודש בתערובות טריפה בין כשרות במה שמכיר ברוח הקודש איזהו טריפה ואיזהו הכשרה וכתב דאין לסמוך על רוח הקודש בזה דתורה לא בשמים היא (ועיין בספר ברכת אבות שהאריך בנושא הזה והביא מראי מקומות רבים), משא"כ בנידון דידן שאנו נותנים לחולה את התפילין והממונים על בית החולים אומרים שישרפו אותן ח"ו ואנו רואים זאת כמעט בחוש ואיננו סומכים על רוח הקודש, אולי הדין הוא שיש להתחשב בעתיד להתרחש ולאסור הנחת התפילין.

ועינא דשפיר חזי ב'אמרי דוד' שכתב (בסוף ד"ה ובאמת) וז"ל "נראה דעתה יקיים מצות ה' כדת של תורה ומה דיהיה אין לנו עסק ונוכל לקוות כי יבקש מאת השורפים כלי תשמישיו לגנוז תפילין בבית עולם אצל קבר ת"ח ולא יראו החוצה". מבואר שהיה פשוט לו שבמקרה שלא ישרפו את התפילין אלא יגנזו אותן מותר למסור לחולה את התפילין. ופשיטותו של האמרי דוד אסתפקא ליה ל'אמרי כהן' שכתב שאכן מצינו גניזה בגמרא אבל היינו דוקא לענין ס"ת שבלה (במגילה כ"ו) שכבר אינו ראוי לקריאה אז יגנזו אותן בקרקע אבל הגונז תפילין כשרות שעדיין ראויות לשימוש, מאבד דבר קדושה ועובר על לא תעשון כן. וגדולה מזו מצאנו בשו"ת בית שלמה (סימן כ"ד לג"ר שלמה דרימר זצ"ל) דאם סוגר בית הכנסת שלא להתפלל בו הו"ל הורדה בקדושה, והביא גם שאם יכולים לתקן היריעה ואינם מתקנים אותה הוי הורדה מקדושה וא"כ בודאי אסור להביא לידי גניזת תפילין כשרות דהוי הורדה בקדושה.אישתפיך חמימי

ה'אמרי כהן' האריך בנושא שלנו ומאהבת הקיצור לא אאריך. אביא רק כמה דברים שכתב בסוף התשובה: ראשית הביא את דברי הרמב"ן (הובא בר"ן שבת קל"ד) לענין אישתפיך חמימי, שאם רצו למול תינוק בשבת והמים שהוחמו עבורו [כדי לחממו אחר הברית] נשפכו, פוסק הרמב"ן שימולו אותו ולא ישגיחו בכך שאח"כ יצטרכו לחלל שבת, דאין למצוה אלא שעתה, ואם אח"כ יהיה פיקוח נפש שיאלץ אותנו לחלל שבת, אין בזה שום בעיה. וא"כ ה"ה בנ"ד, מקודם צריך לקיים מצות תפילין ואם אח"כ הגוי יטול את התפילין וישרוף אותן חלילה הרי זה אונס, ואונס רחמנא פטריה. ואין לדמות זה למש"כ בש"ע יו"ד (סי' רל"ב סעיף י"ז) דהיכא דהוא בעצמו מסבב האונס לא מיקרי אונס לענין שבועות אונסין ע"ש (והארכנו בזה בספרנו שירת יצחק בסימן הדן בהפקעת עצמו מחיוב מצוה ע"ש ותרווה צמאונך), ולכאורה ה"ה הכא בנד"ד דאנחנו מוסרים להם התפילין ויבוא ע"י זה לאונס שהביא על עצמו, אבל זה אינו, שכאן לא נקרא שגרמנו לעצמנו את האונס, כיון דעושים כן כעת בשביל מצות הנחת תפילין שמוכרחים לעשות כן, ואם ח"ו יבואו אח"כ לידי בזיון הרי הוא אונס גמור כמו באישתפוך חמימי דינוקא במילה.

קושטא קאי, שהדמיון בין שאלתנו למקרה של אישתפוך חמימי הובא בכמה ספרים אבל הפוסקים הסתייגו ממנו. בשו"ת ממעמקים (להרה"ג ר' אפרים אושרי זצ"ל ח"ג סי' א') דן בשאלה שעלתה בימי השואה שישרפו את התפילין של החולה במחלה מדבקת ודחה את ההוכחה מדברי הרמב"ן, שכתב "דאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת דבתר הכי פיקוח נפש הוא דדחי ליה ולא מכשירי מצוה". הרי שאין כאן חילול שבת כלל אלא היתר ואפילו מצוה משום פיקוח נפש משא"כ כאשר ישרפו התפילין יהיה עבירה של "לא תעשון כן" [אם נניח שבמסירה לחולה יש עבירה כזאת]. ושוב מצאתי שהגאון רבי אשר וייס שליט"א (במכתבי תורה בסוף ספר מנחת אשר על מסכת שבת עמ' שמ"ג) כתב דאפשר דגם כאן מותר לשרוף את התפילין מפני פיקוח נפש כדי למנוע הדבקות אחרים במחלה זו.

וב'מנחת אשר' דחה מטעם אחר, שיש לחלק בין חילול שבת ללאו דלא תעשון כן, דשאני חילול שבת שכל איסורו במעשי האדם ולא בתוצאות המעשה וכיון דבשעה שהוא מחמם את המים מותר לו לעשות כן משום פיקוח נפש אין בזה שמץ חטא אבל שריפת כתבי הקודש שאינה איסור על הגברא בלבד אלא בעצם החפצא ששמו הקדוש יתברך מתחלל ומתבזה, בזה מסתבר דאסור לכתחילה לגרום מצב שמכח אונס או אף פיקוח נפש יבואו התפילין לידי שריפה ובזיון.

ומלבד זאת, נראה שאין הנידון דומה כלל לראיה דבהא דאישתפיך חמימי אין האיסור אלא בחימום המים שלאחר המילה אבל בעצם מעשה המילה אין אף נדנוד איסור, אבל בנידון דידן אפשר דעצם הכנסת תפילין למקום זה איסור הוא ולא רק שריפתן לאחר זמן דעצם הכנסת תפילין למקום שממנו הולכים לאיבוד בלתי נמנע, כאיבוד הוא, וא"כ בהכרעת הדין צריך להכריע בין איסור איבוד תפילין למצות הנחת תפילין.

רצון התורה שכתבי התורה לא ישרפו

אולם, שעדיין יש לפקפק בזה דאולי אין זה אלא גרם שריפה ואין מקור ברור בגמרא או בראשונים שגרם מחיקה אסור. מה גם שכבר כתבו האחרונים דאמריה לעכו"ם לא הוי גרם כיון דעכו"ם אדעתא דנפשיה עבד [עיין חת"ס אבה"ע ח"א סי' כ' ובבית אפרים יו"ד סי' ס"ב] וא"כ בודאי מסתבר דאין בזה איסור מסויים דרבנן. והנה, הגמרא בשבת מלמדת שיש דין להציל כתבי הקודש מן הדליקה בשבת, ומשם רואים שרצון התורה הוא שכתבי הקודש לא ישרפו. ולכאורה זה הגדר אצלנו, רצון התורה הוא שהתפילין לא ישרפו. ויוצא לפ"ז, שיש להביא לחולה את התפילין, כי המצוה המפורשת של הנחת תפילין תדחה את "רצון התורה הבלתי כתוב" של מניעת שריפת התפילין ע"י גרמא, עכ"ד המנחת אשר וע"ש מה שהאריך באופן נפלא ומחודש כדרכו בקודש. אבל עיין בשו"ת מנחת יחיאל (לג"ר אלטער יחיאל נעבענצאהל בס"ס קס"א) שכתב ע"פ דברי הגה"ק מצאנז בשו"ת דברי חיים [יו"ד ח"ב סי' קי"ט] דבנידון דידן יהיה איסור דאורייתא ממש.

עוד דן האמרי כהן להתיר מדין עשה [הנחת תפילין] דוחה ל"ת דלא תעשון כן ואם נתעקש דלא הוי בעידנא דהמצות עשה דתפילין לא מקיים עד שיניחם והאיסור עובר בשעה שימסרם, עיין בנמוקי יוסף [פ"ב דבבא מציעא] שכתב בשם הרנב"ר דכה"ג מיקרי בעידנא כיון דא"א לקיים מצוה בלי זה והו"ל כמכשירי מצוה שא"א לקיים המצוה בלעדיהם שדוחה ג"כ הל"ת [אם כי דעה זו של הרנב"ר שנויה במחלוקת].

ושוב כתב שלכאורה אפשר לשדות נרגא בזה ע"פ דברי הספר שיח יצחק על מסכת מכות [דף י"א.] שכתב דהלאו דלא תעשון כן הוא מאביזרייהו דע"ז כיון דכתיב בקרא אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים את אלהיהם וגו' לא תעשון כן לה' אלקיכם, משמע כמו שמוזהר לעשות כן בעבודה זרה כן מוזהר שלא לעשות כן לה' אלקיכם, ולא הותר לאו זה אפילו בשביל פיקוח נפש עכ"ד, וא"כ ה"ה דלא נאמר עשה דוחה לא תעשה זו שחמירא שלא הותרה אפילו במקום פיקוח נפש כמובן. אבל האמת תורה דרכה דדברי השיח יצחק צ"ע, דמנלן לומר כן, שההוכחה מן הפסוק אינו מוכרח כלל. והעיקר נראה דלא חמיר לאו דלא תעשון כן משאר לאווין דאמרינן בהו עשה דוחה לא תעשה וא"כ שפיר י"ל שמצוה להניח.

וסיים האמרי כהן לאמר: "סוף דבר דיש להתיר ליתן תפילין שם כדי שיקיים מקודם המצות עשה דהנחת תפילין ולא חיישינן מה שיעשו בהם אח"כ ואולי יש תקוה שיפדו אותם אח"כ וכיו"ב, וכך נראה להלכה בס"ד ולא למעשה ועדיין צ"ע.


תשובת הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל

בשו"ת אגרות משה [ח"א סי' ד' ה' ו'] האריך בנושא שלנו ופסק לאיסור, והשיגו עליו האחרונים כדרכה של תורה ונביא חלק מהדברים. בס' ד' דן לומר שבזה שמביא תפילין לשם נחשב כמאבד בידים ממש ולא רק גרמא בעלמא והאריך בזה. בחלקת יעקב [סי' י"ט] כתב שזה אינו נכון מכמה טעמים, חוץ מזה שהמציאות בשטח היא שאינו ברור שישרפו ואינו פסיק רישא, שאפשר לבקש קופסא מבית החולים שבתוכה ישימו את התפילין ויקברו אותם. ואפשר גם שיבחרו מושל חדש והחק ישתנה לפני השחרור מבית החולים ולא יהיה צורך לשרוף. ואפשר גם שיסכימו שיוציאו את הפרשיות. [ולי הקטן נראה שאין בזה כדי דחייה, כי האג"מ נשאל על מציאות שבודאי ישרפו, ודוק.] ואפילו באופן שבודאי ישרפו, ג"כ לא הוי מאבד בידים, לא מיבעי לדעה השניה שבתוס' [סנהדרין ע"ז.] וכן שיטת הרמב"ם הלכות רוצח [פ"ג ה"י], דבסוף חמה לבוא אפילו כפתו והביאו לשם פטור אע"ג דידעינן בודאי דסוף חמה לבוא וימות, וכלשון התוס' דאינו חייב רק במקום שהתחיל בו ההיזק, אם כן פשיטא דבנ"ד נמי כיון דעדיין לא התחיל בו ההיזק אף שידעינן דסופו לבוא נמי פטור. אלא אפילו לדעה הראשונה דתוס' דבכפתו והביאו לשם וסוף חמה לבוא חייב, וכמבואר שם מטעם אשו משום חציו, ג"כ נידון דידן דמי להאי דהשיך בו הנחש ששם ידו לתוך פיו של נחש דפטור למ"ד מעצמו הוא מקיא אע"ג דודאי ישוך בו הנחש, וכמבואר בתוס' ב"ק [נ"ו] וברשב"א שם, דשאני התם שאין הארס עדיין בעולם. ובנד"ד גם כן, אף אם נניח שבודאי ישרפו אותם, מ"מ מקום השריפה טרם בא לעולם, וכמובן, ממש כאותו ארס שבנחש, אע"ג שבודאי ישוך הנחש, מ"מ כיון דלעת עתה טרם בא לעולם ונקרא גרמא, והכ"נ כן הוא.


והנה כתב האג"מ בסימן ו' שהקשה לו הגר"מ גיפטר דאם הבאה למקום שישרפום נחשב זה עצמו מעשה איבוד, מ"ט נחשב טובל בשם על בשרו רק גרמא אף דאיירי דודאי ימחק השם במים, ותירץ לו האג"מ, דטעמא דטובל בשם על בשרו דמיחשב גרמא הוא משום שאינו מתכוין למחיקת השם אלא לטבול ואף שהוא פסיק רישא נחשב רק לגרמא כיון דלא ניחא ליה במחיקת השם. והעיר החלקת יעקב שדבריו נפלאו מאד, בניד"ד כשמביא תפילין לבית החולים פשיטא דפשיטא דאינו מתכוין בכדי שישרפום וגם לא ניחא ליה בזה ומדוע יחשב כמאבד בידים.

והוסיף החלק"י דדעת החות יאיר [סי' ט"ז] ורע"א [סוס"י ס"ד] ואבני נזר יו"ד [סי' ש"ע] ועוד אחרונים, דאמירה לעכו"ם לעשות מום בבכור אף דגרמא אסור מ"מ אמירה לעכו"ם אינו אלא מדרבנן כיון דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, מכש"כ לענין מחיקת השם דגרמא מותר ודאי הוי מחיקת השם דרבנן, והם מדברים על מקרה שמביאים לעכו"ם שם כתוב בכדי למוחקו וזה אסור רק משום שבות דאמירה לעכו"ם, א"כ על אחת כמה וכמה, כשמביאים לו שם כתוב ואין אומרים לו כלום, רק ידוע שבודאי ימחוק אותו, פשיטא דלא הוי מאבד בידים, דהא אפילו כשאומר לו למחוק בפירוש לא הוי איבוד בידים רק שבות.

עוד שם בסי' ד' כתב האג"מ: ואף כשילך לשם מלובש בתפילין, אינו רשאי מטעם עשה דוחה ל"ת, וראיה מסנהדרין [קי"ג.] דר"א אמר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת, ותיקשי דניתי עשה דשריפת עיר הנדחת ולידחי לאו דלא תעשון, אלא משום שלא נדחה איסור דלא תעשון מפני עשה, עכ"ד.

וכותב החלק"י שבאמת צריך להבין למה לא ידחה עשה ללא תעשה? אלא שהיטב אשר דיבר בזה הערוך לנר שמביא קושיה זו בשם התורת חיים. ומבאר הערוך לנר בזה דברי רש"י ד"ה דכתיב ואבדתם וכו' וא"א לשריפה משום קרא דלא תעשון כן ואנן בעינן שללה וליכא, דהאי שלל שמים הוא ע"כ. והכוונה דר"א דרש כל שללה, ודוקא שאין בה רק שללה אז נעשית עיר הנדחת, אבל כשיש בה שלל שמים אינה נעשית עיר הנדחת דלא מתקיים כל שללה, וממילא ליכא מצוה דשריפת עיר הנדחת כיון דיש בה גם שלל שמים, ולא שייך לומר עשה דוחה לא תעשה כיון שלא נעשית כלל עיר הנדחת וליכא מצוה כלל, עכ"ד הערל"נ. ואילו לדברי האג"מ שהטעם הוא משום דאיסור לא תעשון לא נדחה מפני עשה, מדוע לא נקיים העשה בשאר העיר חוץ מהמזוזה, דלא תעשון אינו שייך אלא במזוזה, וגם דברי רש"י אינם מובנים כמו שהעיר בעצמו, ולהנ"ל אתי שפיר.

ובזה נסתר גם את דברי החזון נחום [בסי' ו'] שמקשה מהא דעיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת, ותקשי הרי אפשר לקיים שריפת עיר הנדחת ע"י עכו"ם, דהוי רק אמירה לעכו"ם שבות ואינו חמיר מגרמא, אלא ש"מ דאפי' נעשה ע"י עכו"ם איכא משום בזיונא שדוחה עשה דשריפת עיר הנדחת, וה"ה עשה דהנחת תפילין וכו' עכ"ל. ודחה החלק"י ע"פ האבנ"ז [סימן ש"ע] ועוד אחרונים שהוכיחו שאמירה לעכו"ם למחוק אינו אלא מדרבנן וא"כ למה לא נשרוף ע"י עכו"ם כדי לקיים מצות שריפת עיר נדחת, וראייתו מהגמרא אינה ראיה כלל וכמו שהבאנו בשם הערוך לנר, וכדמשמע להדיא מפירש"י, דלר"א כל שא"א לקיים מצות שריפה בכל שללה לא שייך כלל דין עיר הנדחת וממילא ליכא מצות שריפה כלל, ואין צורך לחפש אחר עצה של אמירה לעכו"ם, כיון שיש בתוכה גם שלל שמים, דאל"כ בלאו הכי תקשי הרי אפשר לקיים המצוה בשאר העיר חוץ מהמזוזה, אלא כמו שביארנו כשיש בתוכו גם שלל שמים, וכפירש"י, ממילא ליכא כלל למצות שריפת עיר הנדחת.

עוד שם [בתחילת סימן ד'] דן האג"מ לאסור כמו שמצינו דאף על איסור דרבנן אין עוברים כדי לקיים מצוה, כמו להביא איזמל בכרמלית לענין מילה בחצר שאינו מעורבת [שבת ק"ל], או בשופר של ר"ה שאין עוברין אף על שבות דרבנן [ר"ה ל"ב], והכ"נ לעבור אף על איסור גרם מחיקה אין לעבור בכדי לקיים מצות תפילין דלמחר כמו שאין נדחין שאר איסורין אף בשביל מצות עשה החמורה כמילה שדוחה שבת ונכרתו י"ג בריתות עכ"ד. ודחה החלק"י דאינו נראה לומר בזה כללא בכל מקום דאיסור דרבנן עוקר מצוה מן התורה, רק במקום שנאמר מפורש, ואכן בשד"ח מערכת יו"ד כלל י"ד הביא מחלוקת בזה אי אמרינן כן בכל מקום או דוקא במקום שאמרו חז"ל עכ"ד החלק"י.

והנה ראיית האג"מ שאסור להביא את התפילין ונחשב למאבד בידים היא משבת [קט"ו:] "כותבי ברכות כשורפי תורה" וברש"י "שהרי לא יצילם בשבת". ואם היה ודאי שתיפול דליקה דינו כשורף ממש, ורק מכיון שספק אם תיפול דליקה לכן זה נחשב 'כשורפי' תורה ולא שורף ממש, ומבואר שכתיבה כזו שסופה שבוא לידי איבוד נחשב למעשה איבוד ממש. והקשה על זה מהגמרא שם [ק"כ:] דאיתא שם שאם היה כתוב שם קודש על בשרו, מותר לו לטבול אף שעל ידי המים נמחק השם, דחשיב גרמא בעלמא, ומבואר שמותר להכנס למצב שהשם ימחק באונס. ומתרץ, דכתבי הקודש חמורים משם בעלמא. ועוד מחלק, דשם התירו משום שלא אפשר לו אבל באפשר אסור מדרבנן אף בגרמא.

ותבט עיני בקובץ פעמי יעקב [כסלו תשנ"ח במאמרו של הגאון ר' זלמן נחמיה גולדברג שליט"א] שהקשה על שני התירוצים. מה שחילק בין שם לכתבי הקודש, קשה להבין, שהרי גם טופסי ברכות שמדובר שם במסכת שבת, דינם כשם בעלמא ולא ככתבי הקודש, שהרי אינם כתבי הקודש. וכן קשה תירוצו הב', שהתירו רק בדלא אפשר, וקשה מאי 'לא אפשר' יש בטבילה, והרי יכול שלא לטבול, ואע"פ דמיירי בטבילה של מצוה מ"מ אין טבילה בזמנה מצוה יותר מחיוב הנחת תפילין, ואפילו טבילת בעל קרי, אף אם נאמר שאם לא יהא רשאי לברך ברכות וברכת המזון וקריאת שמע [עי' ברכות כ"ב. וטושו"ע או"ח סי' פ"ח], מ"מ הם אינם חמורים יותר ממצות תפילין, וצ"ע. ועי' באריכות במאמרו של הגרז"נ גולדברג שם.


והאריך מאד מאד בדברי האג"מ בס' מענה לאגרות ועל אף כל השגותיו הסיק כדברי האג"מ שאין להתיר הנחת התפילין ע"פ דברי הרשב"א בתשובותיו [ח"א סי' רצ"ז] שכתב להדיא דכל שבות שלא מנו חכמים בפירוש שהותר במקום מצוה אסור לעשותו אפילו אם יתבטל איסור דאורייתא.

כתיבה ע"מ למחוק


והנה עלה בדעתי הקלושה והרטושה, שיש להוסיף עצה עפמש"כ בשו"ת בית אפרים [יו"ד סי' ס"א] דמותר למחוק את השם היכא שכתב את השם על מנת למחקו, והוא עפ"י המבואר בתוס' סוטה [כ. ד"ה מגילה נגנזת], אהא דאמרו שם במשנה עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה נגנזת, וכתבו תוס' בשם ירושלמי תני נגנזת תחת צירו של היכל בשביל לשחקה, והקשה הקרבן העדה דאיך מותר ליתן אותה תחת ציר ההיכל לשחקה, הא הוי כמאבד בידים ונמצא שמוחק את השם, ותירץ הבית אפרים דמגילת סוטה שאני, כיון דמעיקרא נכתבה על דעת למוחקה גם השתא שרי לתתה במקום שתהא הולכת להמחק, וכן מבואר בירושלמי סוטה [פ"ב ה"ד] דלכך מגילת סוטה אינה מטמאת את הידים הואיל ומעיקרא ניתן על דעת למוחקה אחר כך עיי"ש. לפי דבריו אפשר אולי לייעץ בנידון דידן שיכתוב הסופר את התפילין על מנת למוחקה, והבעיה באה על פתרונה. הוא יכול להניח את התפילין, ומותר ולשרוף אותם אחר כך. וע"ע יביע אומר [ח"ד יו"ד סי' כ'], קובץ אור ישראל [י, שנה ג, ב], שו"ת שבט הקהתי [ח"ג סי' ע"ר, ח"ה סי' קצ"א, ח"ו סי' תע"א] ושו"ת להורות נתן [חי"ב סי' פ"ט].

קושטא קאי, האחרונים לא מצאו קורת רוח מסברא זו. בס' מנחה חריבה למס' סוטה [כ.] דחה דהא אמרו בסוכה [נ"ג:] דלעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שם שנכתב על בקדושה ימחה על המים, ואם איתא מה איסור מחיקה יש במגילת סוטה כיון שנכתבה מעיקרא אדעתא שימחקנה עיי"ש. ועיין גם בשו"ת עין יצחק [או"ח סי' ה' אות כ"ז].

ובס' גליוני הש"ס להגר"י ענגל [פ"ב ה"ד] כתב סברא, דמגילת סוטה אף שסופה להמחק, מכל מקום כיון שכך היא מצותה שיכתבנה לשם מחיקה, וזו היא מצוותה, לכן אין ענין המחיקה מגרע מקדושתה כיון שמצוותה בכך.

לפי זה, אם אין מצוותה בכך, הכוונה למחוק בסוף מגרעת מקדושתה. וא"כ בנד"ד, אם יתנה שהתפילין נכתבות ע"מ למחוק, יש גרעון בקדושתן, והעצה שלנו לא תועיל.

ואני הצעיר באלפי ישראל הארכתי מאד מאד והראיתי פנים לכאן ולכאן בשאלה הנכבדת דילן מדברי הפוסקים שמפיהם אנו חיים, ואפשר להאריך עוד יותר אבל כאן אשבית קולמוסי, ישמע חכם ויסיף לקח. סוף דבר הכל נשמע – נחלקו האחרונים אם באופן שהגויים ישרפו את התפילין בסוף, מותר להביא אותן לחולה להניחן. ויה"ר שה' יאיר עינינו באור תורתו, ונזכה ללמוד וללמד מתוך שמחת הלב, מנוחת הנפש ובריאות איתנה אכי"ר!