השוחט את הפסח על החמץ חלק ג

ובס' דבר יוסף [להרה"ג ר' יוסף חיים מאסקאוויטש שליט"א בסי' ט'. הוא הביא את התירוצים הקודמים ג"כ] כתב לדון אם לוקים משום לא תשחט כשהיה לקטן חמץ, דהנה המנ"ח הסתפק אם איסור לא תשחט הוא משום לתא דבל יראה והוא תלוי באיסור בל יראה ומשום שעבר על בל יראה לכך לוקה על שחיטת הפסח, ובמקרה שאין בל יראה אין גם איסור לא תשחט, או דילמא הוא איסור בפני עצמו ואינו תלוי באיסור ב"י, ונ"מ כגון שהניח אימורי הפסח בראשו של מזבח דקיי"ל בזבחים [פ"ז] דאם הם בראשו של מזבח אין לינה פוסלת בהם ומקטירן לעולם, ואם הניחם בראשו של מזבח עד לאחר הפסח דאז אין שייך איסור בל יראה, אי חייב המקטירן משום לא תשחט החמץ על הפסח [דקאי גם על הזורק והמקטיר], שאם נאמר שהאיסור משום לתא דב"י אינו חייב דעכשיו אין כאן ב"י, אבל אם נחשב לאיסור בפני עצמו, שפיר לקי.

והמנ"ח העלה דהוי איסור נפרד ואינו תלוי בבל יראה, והביא ראיה דלר"ש [המוזכר אצלנו במשנה] אין לאו באכילת פסח בערב פסח משש שעות ולמעלה, ולדעת בעל המאור מותר באכילה עד הלילה, ועכ"ז לקי אלאו דלא תשחט, ומדר' שמעון נשמע לרבנן דלאו משום בל יראה הוא, ולפ"ז לקי אחר הפסח על ההקטרה אם יש לו חמץ בתוך ביתו.

והנה מה שהביא ראיה מר' שמעון הסובר שאין איסור באכילה משש שעות ולמעלה, כבר דחה בספר תבואות השדה [ח"ב שער המועדים שער ד'], דבעל המאור כתב בסוגיא דחיטי דקורדנייתא דאפילו לר"ש אע"ג שאין עובר בבל יראה משש ומעלה, מ"מ עשה דתשביתו מיהא איכא, רק דאי אכיל ליה לא עובר באכילתו דאין לך תשביתו גדול מזה. א"כ שוב י"ל דאף לר"ש הוי לא תשחט משום לתא דחמץ דהיינו מ"ע דתשביתו, ממילא אם הקטיר לאחר הפסח אינו עובר בלא תשחט. אך לדעת המלחמות שם לר"ש ליכא עשה דתשביתו כלל אחר שש שעות אז שפיר צדקו דברי המנ"ח, עיי"ש.

עכ"פ אם יש לקטן מבני החבורה חמץ, ושחט עליו, השאלה אם עובר על לא תשחט תהיה תלויה בחקירת המנ"ח אם תלוי איסור לא תשחט בב"י או הוי איסור בפני עצמו. שהרי קטן אינו מצווה ולא יכול לעבור על בל יראה אפילו אם יש לו חמץ ברשותו, עכ"ד הדבר יוסף.

ויש להעיר שיש נידון רחב באחרונים אם מעשה עבירה של קטן נחשב למעשה עבירה, אלא שפטור מעונש, או שמא אינו מעשה עבירה כלל [עי' בחלקת יואב סי' א' מה שהאריך בזה]. ולפי הצד שנחשב למעשה עבירה גם לצד של המנ"ח שתלוי באיסור בל יראה יתכן שעובר השוחט.

יש גם להעיר על מה שהיה פשוט לבעל ה"חקר הלכה" שקטן לא יכול לבטל חמץ, ועל בסיס הבנה זו תירץ קושיית השאג"א [שמדובר בחמץ של קטן ואנחנו בטוחים שלא ביטל הקטן שהרי אין בכחו לבטל]. וצפייה צפיתי בס' אמרי בינה [דיני פסח סי' ג'] הסתפק בשאלה אם קטן יכול לבטל חמצו, וכתב דאפשר דלפי מש"כ הרמב"ן והר"ן דביטול חמץ מהני משום שהחמץ אינו ברשותו של האדם מחמת האיסור אלא דעשאוהו כברשותו ולכן סגי בגלוי דעתא דלא ניחא ליה בו גם קטן יכול לבטל. עיין מקורות בס' הקטן והלכותיו ח"ב עמוד ז'.

גזל חמץ

עוד כתב ליישב בס' דבר יוסף את קו' השאג"א, עפ"י מש"כ המג"א סי' תקפ"ו סק"ה דגזל חמץ עובר בבל יראה, וכ"כ בשמו בחידושי חת"ס לפסחים בסוגיא דשלך אי אתה רואה, דכיון דדעתו להחזיק החמץ לעצמו נהי דלא קנה החמץ בלי ייאוש ושינוי רשות רק להתחייב באונסין ואינו שלו, מ"מ כיון שדעתו להחליטו לעצמו וכל היכא דאיתא ברשותי' וגבולי' איתא ואין שום מקום קנוי לבעליו הראשונים שפיר עובר בב"י, וכ"מ מתוס' [כ"ט. ד"ה בדין]. א"כ י"ל שמדובר בגזלן דעובר בב"י והשוחט על חמץ כזו חייב, ולא יכול לבטל שהרי אינו שלו ולא נקרא התראת ספק, וא"ש.
חולה הצריך לאכול חמץ משום הסכנה

בספר עונג יו"ט [סי' ל"ו] כתב דאם צריך לאכול חמץ משום סכנה דפשיטא דמותר להשהותו בפסח, אעפ"כ אם שחט הפסח עליו חייב ולא אמרינן כיון דהוא אנוס לא עבר על בל יראה, והביא ראיה מתוס' יבמות [ע. ד"ה ערל] דערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה אף דהוא אנוס מיקרי ערל לענין תרומה עיי"ש. גם כאן אף דהוא אנוס עובר על לא תשחט.

והעיר דבדבר יוסף שהפשיטת של העונג יו"ט שמותר להשהות את החמץ, מוטלת בספק בעיניו, שאע"פ שמחמת סכנה מוכרח לאכלו אבל אין מוכרח להשהותו שהרי יכול לבטלו או להפקירו או למכרו לעכו"ם, ובשעה שצריך לאכלו יזכה בו, שאין הסכנה דורשת ממנו להשהות את החמץ אלא לאכלו, ואף שבשעה שיזכה בו לאכלו יעבור על בל יראה כמ"ש הרמב"ם הרמב"ם בפ,א מהל' חו"מ, שהקונה חמץ בפסח לוקה, מכח זה אין מותר להשהותו דבכל רגע ורגע עובר על בל יראה [כמ"ש האחרונים לתרץ קו' המל"מ על הרמב"ם, איך לוקה על בל יראה הלא הוי לאו הניתק לעשה, ותירצו שאותו רגע של שעת הקנייה לא ניתקן במה ששרפו לאחר מכאן דאז יתוקן הבל יראה של אז, אבל הרגע של שעת קנייה לא יתוקן לעולם], ואע"פ שכתב הר"ן בריש פסחים דטעם בל יראה הוא רק כדי שלא יבוא לאכלו זהו לאפוקי חמץ שאין בו איסור על אכילתו אבל חמץ שאוכלים משום סכנה יש בו איסור רק נדחה מפני פיקוח נפש אבל משום זה לא הותר להשהותו כנ"ל.

והוסיף בדבר יוסף להקשות על הראיה שהביא מהא דמתו אחיו מחמת מילה, דשם כיון שהוא ערל איך יאכל בתרומה וגמרינן מפסח דהתורה אמרה "כל ערל לא יאכל בו" [יבמות ע.], משא"כ כאן אם נאמר שהחיוב הוא על השוחט משום לתא דבל יראה [כמו שהבאנו לעיל] וכיון דאין בו בל יראה ממילא לא עבר על שוחט את הפסח על החמץ.ואולי סובר העונג יו"ט שאינו תלוי באיסור ב"י אלא עצם השהיית החמץ מחייבת בלא תשחט.

ותירוץ אחרון לקו' השאגת אריה כתב בדבר יוסף, שמדובר שבשעה ששחט את הפסח אכל אחד מבני החבורה חמץ די"ל דחוץ מאיסור אכילת חמץ עבר על בל יראה, וראי' מכתובות דף ל' דקאמר סוף סוף כיון דלעסי' קנייה מתחייב בנפשו [משום חלב] לא הוי עד דבלעה עיי"ש, דנראה מזה שעל ידי הלעיסה קונה אותה וממילא עובר על בל יראה, ולא מצי להקשות דילמא ביטלה דהרי בע"כ קני' ע"י לעיסה ולא מהני הביטול בזה, דומה לקונה חמץ בפסח, ואז שחטו את הפסח דחייב משום שוחט הפסח על החמץ דאין ללומר דהוי התראת ספק דילמא ביטלו, דכאן בע"כ עבר על ב"י וב"י וא"ש.

ונראה שא"א להעמיד את הגמ' באופן כזה, שמלבד הדוחק בכזו אוקימתא, שכל הגמ' מדברת על מקרה שתוך כדי שחיטה השוחט או אחד מבני החבורה לועסים חמץ, יש בעיה אחרת. הגמרא מביאה מחלוקת איפה החמץ צריך להמצא כדי להיות חייב. לפי רבי יוחנן החמץ לא צריך להיות עמו בעזרה. והגמרא אומרת שאחד מהאופנים שעוברים הוא כאשר יש לשוחט חמץ. נמצא לפי רבי יוחנן א"א לומר שמדובר שהשוחט לועס את החמץ שהרי לדעתו החמץ יכול להיות במקום אחר. וגם לפי ר"ל שהחמץ צריך להיות עמו בעזרה, הטעם הוא משום "על" משמע סמוך ולא משום שבכך עוקפים את הבעיה של התראת ספק ע"י שלועסים את החמץ תוך כדי שחיטה.

וסיים הדבר יוסף שלפי התירוצים הנ"ל אפשר ליישב קושיית הגאונים בעלי מפרשי הים בב"ק ע"ו, שהקשו אהא דקי"ל השוחט את הפסח על החמץ לוקה, ור"ל אמר דאינו חייב עד שיהא עמו בעזרה עיי"ש, ולפי"מ שכתבו המפרשים, דלמה לי ביטול כלל לחמץ, הלא נאמר בב"ק [ס"ו] כיון דמטי עידן איסורא אייאושי מייאש מיניה, וא"כ שוב אינו שלו ואינו עובר מה"ת בב"י? וכתבו דיאוש לא מהני עד דמטי לרשות זוכה ולכך לא מהני ייאוש עד דביטלו בפירוש. וא"כ קשה לשיטת הרמב"ן בבא בתרא ע"ט דחצר קונה להקדש, וכיון דצריך שיהא חמץ עמו בעזרה, אז שוב קנה חצר הקדש ע"י יאוש ואין החמץ שלו בשעת הקרבת הפסח דקניא הקדש לאחר יאוש דמטי זמן איסוריה, ואיך יצוייר שחייב השוחט פסח על החמץ כיון שכבר אינו שלו.

ולפי התירוצים הנ"ל שמדובר בקטן דלא מהני ייאוש, או שקנה חמץ בפסח, או שאכלו דעבר על בל יראה, שפיר יצוייר דע"ז לא מהני ייאוש ואין חצר הקדש יכול לקנותו ונקרא שוחט חמץ על הפסח עכ"ד.

שיעור החמץ בעבירת לא תשחט

בגמרא לא נתבארה שיעור החמץ הדרוש כדי לעבור על איסור לא תשחט. ובירושלמי פסחים [פ"ה ה"ד], שואלת הגמ' שחטו על חמץ, אחר מי את מהלך, אחר אכילתו או אחר ביעורו? (ולבית שמאי מיביעא ליה דס"ל דשיעור חמץ החייב בביעור הוא ככותבת, אם שחט פסח על החמץ מי סגי בכזית כבאכילה או בעינן ככותבת כביעורו). ולא נפשטה האיבעיא. והרמב"ם פסק [פ"א מהל' קרבן פסח ה"ה] השוחט את הפסח והיה לו כזית חמץ ברשותו וכו'. הרי דשיטת הרמב"ם דצריך כזית. וכ"כ בספר החינוך מצוה פ"ט.ועיין המנ"ח שם דבפחות מכזית אינו לוקה אע"פ דלא כתיב לשון אכילה משום דכל השיעורין הל"מ בכזית אף בלאוין דלא תלוי באכילה עיי"ש.

והנה בשוחט על החמץ של אחד מבני החבורה חייב, כמו שלמדנו באריכות במאמר זה. הגאון ר' שמחה עלברג זצ"ל [בקובץ הפרדס שנה ל' חוברת ט' ושוב נדפס בשלמי שמחה ח"א סי' י"ז] העמיד ספק נכבד: מה הדין בשוחט על כזית חמץ שהיה ברשותם של שני אנשים בני החבורה, שלכל אחד מהם היה חצי זית, האם מצטרפים שני חצאי זיתים של שני בני אדם דיתחייב השוחט או הזורק על החמץ. ושורש הספק הוא אי אזלינן בתר מעשה השחיטה או הזריקה על כזית חמץ, דהאיסור הוא שלא לשחוט או לזרוק על כזית חמץ שנמצא בחבורה ואין נ"מ כלל אם הכזית חמץ נמצא ביד אחד או שני בני אדם, כיון דמעשה עבירה הוא חד על כל הכזית, שפיר המעשה מצרף לשני חצאי כזית בידי שני בני אדם, ושאני משוחט על חצי זית ואח"כ זרק על חצי זית דבודאי אין מצטרפין כיון דאין כלל מעשה איסור ושפיר לא לקי, אבל היכא דהשחיטה או הזריקה היא על כזית, דבחד שחיטה וזריקה הוא עושה מעשה עבירה על כזית שלם, שפיר י"ל דהמעשה חדא מצרף השני חצאי זיתים והרי הוא כמו ששוחט על כזית חמץ ולוקה. ובפרט לדעת תוס' בפסחים דלא מחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק [לעומת רש"י רמב"ם והחינוך שראינו לעיל], ואיסור לא תשחט תלוי במעשה השחיטה או זריקה, דהם מעשי איסור והרי הוא שוחט או זורק על כזית דאין עיקר האיסור על האדם שיש לו חמץ אלא על השוחט והזורק דעביד מעשה והרי הוא עביד עבירה בחד מעשה ששחט על כזית.

והצד השני הוא דיש לומר שצריך שיהיה כזית ברשותו של אדם אחר, ואנו דנים על האדם שיש לו חמץ ואף שאין הוא חייב מלקות להרבה שיטות, אבל כיון דהוא המביא לידי איסור של שוחט או הזורק צריך שיהיה לו כזית חמץ ואם אין לו כזית חמץ הרי זה כמו שאין לו חמץ כלל ואין חמצו מחייב את השוחט או הזורק. דאולי בתר האדם שנמצא אצלו החמץ ופחות מכזית לא חשיבא כלום והוי כאין לו חמץ.

הגר"ש פשט את הספק מדברי גמרא מפורשת בזבחים [ל"א.] דבעי רב אשי, חישב לאכול כזית [מחוץ לזמנו או מחוץ למקומו] בשני בני אדם מהו? בתר מחשבה אזלינן דאיכא שיעורא [שהרי חישב על כזית שלם] או בתר אוכלין אזלינן וליכא שיעורא [כי יש רק חצי זית לכל אחד] ? אמר אביי ת"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית [מחוץ לזמנו או מקומו] כשם שאין אכילה והקטרה מצטרפין וכו', הא לאכול ולאכול דומיא דלאכול ולהקטיר והיכי דמי בשני בני אדם – מצטרף, ש"מ.

הרי מפורש בגמרא דבפיגול דצריך שיחשוב ע"מ לאכול כזית אפילו הכי בחושב לאכול שני בני אדם נפשטה האיביעא דמצטרפין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד ה"י מפסולי המוקדשין] והגמרא אומרת שהטעם הוא משום דאזלינן בתר מחשבה, והכוונה פשוטה דאם אזלינן בתר מחשבה, שפיר גם בחישב לאכול שני חצאי זיתים לב' בני אדם מצצטרפין משום דהמחשבה היא על זית שלם, ואף דאם אזלינן בתר אוכלין דהיינו בתר האדם האוכל ליכא שיעור אכילה אבל אם אזלינן בתר המחשבה ובחד מחשבה הוא חושב על כזית שלם שפיר שני חצאי זיתים מצטרפין. וא"כ ה"נ י"ל בשוחט פסח על החמץ אזלינן בתר מעשה השחיטה ולא בתר האנשים שיש להם החמץ, וכיון דמעשה השחיטה הוא אחד על כל הכזית הוי כשוחט על כזית שלם אף דהוא נחלק לשני בני אדם.

אולם, הגר"ש דחה ראי' זו ע"פ האבני נזר [באו"ח ח"ב סי' שע"ו] שכתב לפרש דברי הגמרא בזבחים ע"פ דברי החת"ס בישוב דברי הרמב"ם פ"א מהל' חמץ ומצה שכתב שהאוכל חמץ בפסח אסור בכל שהוא שנאמר "לא יאכל". וכתב החתם סופר דכוונת הרמב"ם היא שכל מקום שכתוב לא יאכל [יו"ד צרויה אל"ף קמוצה] פירושו שהמאכל לא יתאכל. ובמקום שכתוב לא יאכל פירושו שאדם לא יאכל וצריך כזית אבל לא יאכל [יו"ד צרויה] מתיחס למאכל והכוונה שלא יתאכל הכזית אפילו לשני בני אדם [והעיר האבני נזר על דברי החתם סופר שהכל טוב ויפה שעוברים שני בני אדם שאכלו כזית שלם ביחד אבל מנין לנו שעוברים על חצי שיעור לבד]. וביסוד דברי החת"ס מפרש האבני נזר דברי הגמרא זבחים ל"א., דלהכי באיסור פיגול מצטרפין שני בני אדם כיון דגבי פיגול כתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ומיניה ילפינן דין פיגול, ולשון אכילה מתיחסת לא על האדם האוכל אלא על הבשר הנאכל, לכן מובן היטב למה שני אנשים מצטרפין עיי"ש. ואם נאמר שכל מה שבפיגול מצטרפין שני בני אדם הוא משום דכתיב יאכל וקאי על הבשר הנאכל ולא על האדם האוכל, שוב אין לדון מזה ולהביא ראיה מדין פיגול לדין שוחט על פסח על החמץ של שני בני אדם בני החבורה דיתחייב השוחט, דשאני פיגול דכתיב בו יאכל ולכן גם שני בני אדם מצטרפין אבל השוחט פסח על החמץ דילפינן איסורו מלא תשחט על חמץ דם זבחי וקאי הלאו על האדם השוחט שלא ישחט אם יש לו כזית חמץ ברשותו או ברשות בני החבורה שפיר אפשר דצריך כזית ואין חמץ של שני בני אדם מצטרפין.

הגר"ש המשיך להביא ראיה שאף במקום שדרוש כזית, שני חצאי זיתים מצטרפים: דהנה גם בדין דשוחט פסח לאוכליו ושלא לאוכליו יש לעיין אם שני חצאי זיתים מצטרפים. דבפסחים ס"א. במשנה מבואר שחטו שלא לאוכליו פסול וכו', לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. ויש לעיין בשוחט לאוכליו דצריך שישחט הפסח למי שיכול לאכול ממנו כזית, דאיש לפי אכלו בעינן, וצריכים שיהיה ראוי לאכילה של כזית כמש"כ הרמב"ם [פ"ב ה"ה דק"פ] דמי שאין יכול לאכול כזית הוי שחטו שלא לאוכליו, וכן מבואר שם במאירי. ויש לעיין, אם חושב שיאכלוהו שני בני אדם כל אחד חצי זית, אם מצטרפין והוי לאוכליו ואם אח"כ יחשוב שלא לאוכליו יהיה כשר דלאוכליו ושלא לאוכליו הוא כשר, או דאין מצטרפין והוי כשוחט שלא לאוכליו לבד והפסח פסול.

וספק זה נפשט מירושלמי מפורש [פסחים פ"ה ה"ג], "לאוכלין כחצי זיתין ושלא לאוכלין כחצי זיתין מה אנן קיימין אם כשהיתה המחשבה לכושר תהא המחשבה לפסול. [ופי' הק"ע בלשון ב' דמיבעיא לי' לירושלמי אם שתי חצאי זיתים מצטרפין אי לא, ואם שחט ע"מ שיאכלו שני בני אדם אם שני חצאי זיתים מצטרפין והו"ל כשוחט לאוכליו ג"כ, ואם אין מצטרפין הו"ל כשוחט רק שלא לאוכליו] מתניתין אמרה שהמחשבה לכושר ולא לפסול דתנינן תמן לאכול כחצי זית כשר שאין האכילה וההקטרה מצטרפין [הכא נמי, שני חצאי זיתים של אוכלין מצטרפין]. הרי מפורש יוצא דלגבי הדין שלא לאוכליו שני חצאי זיתים מצטרפין, ועכצ"ל משום שהמחשבה הוא על כזית ואין אנו דנין על האנשים האוכלין דלאו אכילה היא אצל כל אחד מהם משום דחצי זית אינו אכילה אלא אנו דנין על מעשה השחיטה ובמעשה חד הוא שוחט על כזית אוכלין, א"כ הכ"נ נימא דשוחט על החמץ על שני חצאי זיתים של שני בני אדם דמצטרפין.

ומד' הירושלמי פסחים דילפי' דשני חצאי זיתים מצטרפין מהדין דפגול דאמרינן בו דחושב לשני בני אדם מצטרפין הוכיח הגר"ש שלא כדברי האב"נ בהבנתו בפשט בדברי הגמרא בזבחים, דלסברת האבני נזר דכל הטעם המועיל צירוף של שני בני אדם בפיגול הוא משום דכתיב בו יאכל [אל"ף קמוצה] וקאי על הבשר הנאכל ולא על האדם האוכל, א"כ מה ראי' מההיא הירושלמי לדין דלאוכיליו מהדין פיגול, די"ל דשאני פגול משום דכתיב בו יאכל אבל בדין דשלא לאוכליו דילפי' מאיש לפי אכלו תכוסו וקאי על האדם האוכל מ"כ שפיר נימא דצריך כזית מאדם אחד אלא כזית שיתאכל, אלא הכונה כמש"כ דאזלי בתר מחשבה ובמחשבה חדאד הוא חושב בשעת השחיטה הוא חושב על כזית שלם ושפיר גם בחצאי זיתים של ב' בני אדם הוי כשוחט על לאוכליו או כשוחט על כזית חמץ.

והגר"ש כתב קושיה חזקה על עצם דברי האב"נ, שההבנה שלו בדברי האבני נזר קשה להולמו, דהרי מפורש שם בגמרא בזבחים דהאיבעיא היא אי אזלינן בתר מחשבה או בתר אוכלין דאי אזלינן בתר מחשבה איכא שיעורא ואי דאזלינן בתר אוכלין ליכא שיעורא, וכל מה שמועיל בחושב לשני בני אדם הוא משום דאזלינן בתר מחשבה ואינו מבואר הטעם משום דכתיב ואם האכל יאכל, ודבריו הקדושים צריכים עיון מאד! עכ"ד מדברי הגר"ש עלברג זצ"ל והבאנו באריכות מדבריו מחמת חביבות הדברים ויקרת הגהמ"ח בעיני. והאריך עוד בזה עיי"ש.

והנה בקובץ הפרדס הרה"ג ר' יעקב אביגדור [שהיה רב הראשי של מקסיקו] כתב לפשוט ספיקו של הגר"ש עלברג מלשון הרמב"ם "השוחט את הפסח והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה וכו' או ברשות אחד מבני החבורה שאוכלין פסח זה כזית חמץ בשעת הקרבתו הרי זה לוקה." ומלשונו יוצא ברור דצריך שיהא כזית ברשות אחד מבני החבורה ולא ברשות שני אנשים מבני החבורה. נמצא שחצי זית לשני אנשים אינו כלום.

ודחה הגר"ש שאין ראיה זו משכנע. שלפני שמביאים לשון הרמב"ם, אפשר היה להביא את לשון הגמרא [פסחים ס"ג:] "לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה". נמצא לפי נקודת הנחתו של הרב אביגדור שלשון "אחד מבני החבורה" מצביעה על כך שחצי זית אצל שנים לא מחייב, מהגמרא עצמה כבר אפשר להוכיח שצריך כזית שלם אצל אחד מבני החבורה ואם הכזית מתחלק בין שנים אינו חייב. אבל האמת היא, שהלשון "או לאחד" אין משמעותו אחד במובן המספרי ובא לאפוקי אם יש כזית חמץ אצל שני בני חבורה דאין חייב עליו השוחט, דזה אינו, דשפיר נוכל לומר דשני חצאי זיתים של שני בני אדם מצטרפין וחייב השוחט עליו, אלא הכוונה שהביטוי אחד הוא אחד מהמינויין, אחד-חבר של החבורה, אבל אין המכוון כלל לומר שיהא החמץ, דהיינו כל הכזית שייך רק לו. דהרי גם חמץ של שותפין השייך לשני בני אדם אפשר שיהיה נמצא ברשות של אחד מהשותפין, והלשון אחד בא לומר דצריך שיהא מן החבורה, דהשוחט או הזורק אינו צריך שיהא מן החבורה אבל אחר שאין הוא מן העושה העבודות צריך שיהא מן החבורה. וכן הדין או לאחד מבני החבורה משמיעני דרק אחד מבני חבורה שיש לו חמץ חייב השוחט או הזורק אבל על חמצו של אחד מסוף העולם אינו חייב כמבואר בגמרא שם, אי הכי אפילו אחד בסוף העולם, אמר קרא "לא תשחט ולא תלין כו'" ואין שום ראי' משום כך מלשון הגמ' וזה פשוט עכ"ד הגר"ש עלברג.

ולדעתו הקלושה והרטושה נראה שספיקו של הגר"ש תלויה במחלוקת. הנה במשנה נאמר שאם נשחט בתוך המועד שלא לשם פסח אלא לשם שלמים חייב, וכתב רש"י בד"ה חייב "דלהכי קאי [שהרי בתוך המועד כבר אי אפשר להקריב פסח] והויא לה שחיטה ראויה וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא ואיכא נמי מלקות". הרי משמעות דברי רש"י שאיסור לא תשחט תלוי בעבירה על איסור בל יראה. איברא, אין דבריו מוסכמים על כולם, וכפי שהעיר הרה"ג ר' דוד הירש שליט"א [בקובץ בית יצחק כ"ו עמ' 332]. בתוס' רעק"א על המשניות [פ"ג מ"ג אות י"ג] שאם האדם אנוס ונמנע ממנו לחזור ולבער חמצו ג"כ אינו יכול לשחוט את פסחו משום לאו ד"לא תשחט." ומדבריו נלמד, שאע"פ שאין איסור בל יראה, בגלל שהוא אנוס, יש איסור "לא תשחט" משום שבמציאות עדיין יש לו חמץ. וכן דן העונג יו"ט [בסי' ל"ו והבאנו לעיל] לענין חולה שיש בו סכנה שאנוס בהחזקת חמץ, אם מותר לשחוט את הפסח, ומסיק שעובר על לא תשחט אע"פ שאינו עובר על החזקת החמץ מחמת אונס. אז בפשטות רעק"א והעונג יו"ט לומדים אחרת מרש"י, וסברי מרנן שיש פיצול בין איסור בל יראה ואיסור לא תשחט ואפשר לעבור על לא תשחט גם בלי שיעבור על בל יראה, לעומת רש"י שסובר שתלויים אחד בשני, ואין אפשרות לעבור לא תשחט בלי שיעבור על בל יראה. [שו"ר שכבר התיחס למקרה של חצי זית לזה וחצי זית לזה בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ג סי' ק"ז עיי"ש.]

אעיר שאפשר להתווכח עם הכתוב בקטע הקודם ולומר שבאמת צריך לעבור על בל יראה כדי לעבור על לא תשחט ובמקרים שהציגו האחרונים הנ"ל על אף שהוא אנוס על החמץ, בכל זאת עובר על בל יראה. וזה תלוי בנידון הרחב באחרונים אם מעשה עבירה הנעשה באונס פירושו של דבר שלא עבר על עבירה או שעבר עבירה אלא שאינו נענש על כך. והארכנו בזה קצת בס"ד בספר שירת יצחק [במאמר על הפקעת עצמו מחיוב מצוה]. עכ"פ, אם נקבל שתי הנחות א] עבירה הנעשית באונס אין שם עבירה עלה, וב'] אם הוא אנוס מלבער חמצו או שהוא חולה וחייב להחזיק בחמץ אינו חייב על לא תשחט, יצא לנו שאין תלות בין איסור לא תשחט לאיסור בל יראה.

ואולי בזה תלוי פתרון הספק: אם אין אפשרות לעבור על לא תשחט בלי עבירת בל יראה [כרש"י], ברור שאם שני בני החבורה מחזיקים כל אחד חצי זית, אין כאן עבירה של לא תשחט, שהרי אין איסור בל יראה. [וכל זה אם נניח שאין איסור חצי שיעור בבל יראה בפסח עי' שאג"א סי' פ"א ואכ"מ.] אבל אם ננקוט שאין איסור לא תשחט תלוי באיסור בל יראה [כמו שאפשר ללמוד מדברי רעק"א העונג יו"ט] אולי באמת יעבור על לא תשחט בכה"ג, ועוד צ"ע.


קושיית הדבר אברהם

· איתא במשנה "השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה, רבי יהודה אומר אף התמיד [של בין הערביים דערב פסח ששחטו על החמץ, וטעמא יליף בגמ']. ובספר דבר אברהם [ח"ב סי' ו' סק"ח] מביא שהחתם סופר בחידושי סוגיות מקשה, שבגמרא חולין [פ"א.] נאמר, ואמר רבא היא חולין ובנה עולה, לא מיבעיא שחט חולין ואח"כ עולה פטור [דהתראת ספק הוא, שמא לא יזרוק], אלא אפילו שחט עולה ואח"כ שחט חולין פטור, שחיטה קמייתא לאו שחיטה בת אכילה היא, עכ"ד הגמ'.

ומבואר שסובר רבא שלר' שמעון [כמבואר שם בגמרא] דמצריך שחיטה ראויה צריך שתהיה השחיטה מתרת וראויה לאכילת אדם ולא סגי בשחיטה המתרת לאכילת מזבח, ושחיטת עולה המתרת רק לאכילת מזבח ולא לאכילת אדם, הוה שחיטה שאינה ראויה ופטור עליה משום אותו ואת בנו. וקשה, שבמשנתנו כתוב שהשוחט את התמיד על החמץ חייב, ומשמע שגם ר' שמעון מודה בזה, וקשה שהרי לר' שמעון דס"ל לקמן במתניתין דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, א"כ איך מתחייב על שחיטת התמיד [דעולה הוי] על החמץ והרי זו שחיטה שאינה ראויה לפי רבא דס"ל דאכילת מזבח לא שמה אכילה, ע"כ קושיית החת"ס.

והדבר אברהם הביא מגאון אחד שתירץ שני תירוצים: א] דכיון דרחמנא קריא לשחיטת התמיד שחיטה אע"פ שאינה ראויה, לכן מתחייב עליה גם משום שוחט על החמץ. [וזה קשה מאד שא"כ נופלים כל דברי רבא בחולין, שהרי על כל עולה נאמר כך, דכיון דרחמנא קריא לשחיטת עולה שחיטה כדכתיב בריש ויקרא "ושחט את בן הבקר", א"כ שיתחייב על שחיטה זו משום אותו ואת בנו. וכך העיר בס' עבודת הפסח סימן מ"א.] ב] דשאני פסח על החמץ שחייב עליו גם בזורק ומקטיר, אלמא דבקרבן פסח חייב אף על אכילת מזבח, וא"כ ה"ה דחייב גם על שחיטתו אם ראויה היא לאכילת מזבח ושאני מאיסור אותו ואת בנו שאין החיוב אלא על השחיטה, ובזה סובר רבא שצריכים שחיטה הראויה לאכילת האדם.

אולם, הדבר אברהם דחה את שני התירוצים, א] דהא דרחמנא קרייה לשחיטת תמיד שחיטה אינו אלא לענין הכשרת הקרבן אבל במה שנוגע לינים אחרים [כגון לא תשחט] אין זה נפ"מ כלל. ב] דאין שייכות בין איסור הזריקה והקטרה לאיסור שחיטה, דאמנם שבזריקה והקטרה חייב עליהם גם כשהם לאכילת מזבח, אבל סיבת החיוב אינו תלוי כלל באכילה שבהם, וסיבת החיוב היא רק מצד שעושה את העבודות האלו על החמץ ומה שהם אכילת מזבח לא מעלה ולא מוריד כלום, משא"כ בשחיטה אשר ס"ל לר' שמעון דבעינן שחיטהראויה, וס"ל לרבא דבעינן שחיטה ראויה לאכילת אדם, הרי דשחיטה הראויה רק לאכילת גבוה לא שייכת שחיטה, ומה יושיענו מה שבזריקה והקטרה לא צריך אכילת אדם אם בשחיטה כן צריך אכילת אדם, וכל שאין השחיטה ראויה לאכילת אדם הרי סובר רבא דאליבא דרבי שמעון לאו שחיטה ההיא.

ועי"ש בדבר אברהם שכתב דאפשר לתרץ עפ"י דרכו של אותו גאון זצ"ל באופן אחר ולומר דאע"פ דשחיטת קרבן לא הוה שחיטה ראויה כיון דשחיטה שאינה ראויה לאכילת אדם לא שמה שחיטה, מ"מ זהו רק שאין עליה שם שחיטה לענין שחיטת אותו ואת בנו ועוד כמה וכמה דינים, אבל מ"מ זה ודאי שיש שם עבודה על שחיטת הקרבן, וא"כ י"ל דכמו שחייב על זריקה והקטרה על החמץ דזהו חיוב חיוב מצד שעושה עבודה על החמץ, א"כ ה"ה י"ל שמתחייב על שחיטת התמיד מצד קיום עבודת השחיטה של הקרבן שבו ולא מצד עצם מעשה השחיטה [מה שלא שייך כלל באותו ואת בנו]. אלא שהדבר אברהם דחה את דברי עצמו כיון דקי"ל דשחיטה לאו עבודה היא, וא"כ א"א לומר שבשחיטה חייב מצד קיום עבודה על החמץ עכ"ד הדבר אברהם.

ועינא דשפיר חזי בספר היקר עבודת הפסח [להרה"ג ר' יעקב לב שליט"א] שהביא בשם רבו הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל על הא דקי"ל דשחיטה לוא עבודה דזהו רק כלפי מה שנוגע לדיני עבודה שעל הגברא, דשחיטה לא צריכה כהונה ובגדי כהונה, אבל בודאי דכלפי מה שנוגע לגופו של קרבן שחיטה נחשבת לעבודה, והיא הרי אחת מארבע העבודות, ומפגלין בה עכ"ד הגרי"מ פיינשטיין. והנה בקרית ספר כתב [פ"ד ממעשה הקרבנות] וז"ל כל הקרבנות אין מקריבין אותם אלא ביום דכתיב ביום צותו את בני ישראל, ביום ולא בלילה, לפיכך אין שוחטין אלא ביום, דאע"ג דשחיטה לאו עבודת כהונה היא דכשרה בישראל, אפילו הכי עבודה היא דמחשבה פוסלת בה, ובעינן לפני ה', וכתיב בה בשחיטה ביום זבחכם עכ"ל. וביאר בעל העבודת הלוי במש"כ קרי"ס דשחיטה לאו עבודת כהונה ואפילו הכי עבודה היא, כדברי הגרי"מ דכל מה דקיי"ל דשחיטה לאו עבודה היא לענין דיני העבודה שבדיני בגברא העובד, אבל בגופו של קרבן ודאי שעבודה היא וכנ"ל. ואשר לפי"ז הרי אי משום הא דקיי"ל דשחיטה לאו עבודה אין זה הכרח כלל לדחות את מש"כ דהחיוב דעל החמץ הוא מצד קיום עבודה על החמץ.

ובעבודת הפסח דחה התירוץ מטעם אחר. דשיטת רש"י היא דהא דס"ל לרבי שמעון במתניתין דהשוחט את הפסח בזמנו שלא לשמה על החמץ פטור הוא משום דהוה שחיטה שאינה ראויה, ואשר לפ"ז לרבנן דפליגי על ר"ש וסברי דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה הרי שיתחייב על שחיטת פסח שלא לשמה על החמץ, ומוכח מזה דיסוד דין הלוא דלא תשחט על חמץ אינו על קיום עבודת השחיטה של הקרבן על החמץ אלא זהו לאו על עצם מעשה השחיטה על החמץ, שהרי שחיטה שלא שמה אינו קיום של עבודה על הקרבן פסח.

מצוה הבאה בעבירה

הקשו האחרונים [עיין שו"ת בית יצחק חו"מ דרשות סי' י"ב], למה השוחט את הפסח על החמץ כשר [כדברי הריב"א בתוס'], נימא שהפסח פסול משום מצוה הבאה בעבירה? וכתב בלהורות נתן [מועדים ב' עמ' קכ"ה] תירוץ מאיר את העינים ומשמח את הלב: דבאמת אין הפסח נפסל משום מצוה הבאה, דהנה בשחיטת הפסח ישנם שני דינים, אחד שהיא מצות עשה וכדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, ומזה למדו דשלוחו של אדם כמותו בש"ס קידושין [מ"א:] וכרש"י פסחים [ז:] דשחיטת קדשים ופסח הוי מצוה המוטלת על הבעלים עיי"ש. שנית, דשחיטה קדשים ופסח היא הכשר ומתיר את הקרבן, דהיינו ע"י השחיטה נעשה הדם ראוי לקבלה ולזריקה, והשחיטה היא אחת מהעבודות הנצרכות להכשרת הקרבן. והנה הא דמצוה הבאה בעבירה פוסלת, היינו רק לענין שלא יקיים את המצוה, כי מצוה שנעשית בעבירה אין עליה שם מצוה, אבל מכל מקום אין העבירה מבטלת את ההכשר והמתיר שנעשה ע"י המעשה שעשה, דהעבירה אינה פוסלת אלא את המצוה, אבל לא את ההכשר והמתיר.
ויסוד הדברים מבואר ברמב"ן חולין [ל"א.], שכתב בהא דפליגי רב ורבי יוחנן בנדה שנאנסה וטבלה אם טהורה לביתה, דלרב טהורה דלחולין לא בעי כונה, ולר"י אף לביתה אינה טהורה, וכן בשחיטה פליגי אם בעי כונה, וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא במצוות הללו שהן מתירין ויש בהן הכשר לדבר אחר, דטבילה מתרת אשה לבעלה ושחיטה בשר לאכילה, ואינן בעצמן דבר שבחובה, בזה פליגו אם הועילה בלא כונה, אבל הוא פלוגתא דתנאי ואמוראי ומצות צריכות כונה בפסחים [קי"ד.] וראש השנה [כ"ח:], ולא שייכי בהך שמעתין כלל עכ"ד. ומבואר דאף למ"ד מצוות צריכות כוונה, וא"כ כשטבל או שחט בלא כוונה לא קיים ידי מצות טבילה ושחיטה, מכל מקום י"ל דשפיר עלתה לו השחיטה להתיר את הבשר לאכילה, דנהי דטבילה ושחיטה מצות עשה הן, ברם מלבד המצוה יש בהן כח של מתיר ומכשיר, ע"כ אף כשעשה את הטבילה והשחיטה בלא שיחול עליו דין מצוה, דהיינו שעשאן בלא כוונה, מ"מ עלתה לו הטבילה והשחיטה ופעלו את פעולתן להתיר, דהיתר השחיטה והטבילה אינו תלוי בעשיית מעשים הללו בדרך של מצוה דוקא, ועל כן אף אם לא נתכוון לשם קיום מצות טבילה ושחיטה, ונמצא דלמ"ד מצות צריכות כונה לא קיים מצוה, מ"מ הועילה הטבילה והשחיטה לפעול פעולת ההיתר, כיון דההיתר אינו תלוי בקיום המצוה. ולבאר יותר, בשחיטה וטבילה ישנם שני דינים, מצוה ומתיר, מצוה רואים מכך שמברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה והשחיטה, ועוד שהשחיטה מתירה את הבשר לאכילה וכן הטבילה מסלקת את הטומאה ומתירו לאכול תרומה או קדשים. והא דאמרינן מצוות צריכות כוונה, ואם עשה מצוה בלא כונה לא יצא, היינו רק לענין קיום המצוה, דאין אדם יכול לקיים מצוה אלא במעשיו לשם מצוה ולכן כשטבל או שחט שלא בכונה, ודאי לא קיים מצוה כיון שהיו שלא בכוונה ומצוות צריכות כונה, אבל מכל מקום הועילה הטבילה או השחיטה לעשות את ההיתר, דהיינו שהגברא שטבל יצא מידי טומאה ונעשה טהור והותר באכילת תרומה וקדשים, וכן בשחיטה הותרה הבהמה באכילה ופקע ממנו איסור אבר מן החי או נבילה. ואף שטבל או שחט שלא בדרך מצוה, שהרי טבל ושחט בלא כוונה ומצות צריכות כונה, ונמצא שלא קיים מצוה, מכל מקום אין המצוה מעכבת את ההיתר הנגרם ע"י טבילה ושחיטה, דאף אם טבל ושחט שלא בדרך מצוה גם כן הועילה הטבילה לטהר את הטובל והשחיטה הועילה לטהר את הבשר באכילה, דלענין חלות של מתיר אין המצוה מעכבת וההיתר חל אף שלא בדרך מצוה.

ומעתה נימא, דהוא הדין היכי שעשה את השחיטה או הטבילה בדרך של מצוה הבאה בעבירה, דנמצא דלא קיים ידי מצות שחיטה וטבילה, מ"מ פעלו את פעולתן להתיר והוא נטהר והבהמה הותרה לאכילה, דאע"ג דמצוה ליכא הואיל דעבירה ביטלה את המצוה, מ"מ מעשה המתיר שפיר נעשה. וכמו כן, אם שחטו את הפסח שלא בשליחות הבעלים ונמצא דהבעלים לא קיימו ידי מצוה, דהא לא עשו אותו שליח, מ"מ אין זה פוסל את הפסח, דהשחיטה הועילה להכשיר את הפסח להיותו ראוי לאכילה ולזריקה – וכש"כ בס' תורת חיים [פסחים ע"ד:] דפסח אינו צריך שחיטה מצד עצמה אלא משום דלדם הוא צריך עיי"ש – וכיון דעל ידי השחיטה נתאפשרה לקבל את הדם ולזרקו, הוי שחיטה מעלייתא והפסח כשר, ואף שהבעלים לא קיימו ידי מצות שחיטת פסח. דחסרון קיום מצות שחיטה אינו מעכב בהכשר הקרבן, וגם אינו מעכב בקיום מצות הקרבת הפסח ע"י הבעלים, כיון דעכ"פ נשחט הפסח שהוא נמנה עמו והוא אוכל את הפסח אלא שחיסר מצות שחיטה.

וכמו כן כששוחט את הפסח על החמץ, נהי דאיכא מצוה הבאה בעבירה, ברם העבירה אינה מבטלת אלא את המצוה שבשחיטה של הגברא ולא את ההכשר שבשחיטה שהוא דין בחפצא, והוי ליה כאילו נשחט הפסח שלא בדרך מצוה דהפסח כשר, וכאילו נשחט שלא בשליחות בעלים דכשרות הפסח אינה תלויה בקיום המצוה של שחיטה. ועד כאן לא מצינו פסול מצהב"ע אלא במצוה שאין בה אלא מצוה גרידא, ואינו עושה שום הכשר, וכגון בסוכה לולב או מצה, דמצוותן רק עצם המעשה ואינן גורמים שום חלות דין של הכשר, דבהני כיון דכל עיקרן אינו אלא עצם המצוה, וע"כ כשעשאן בעבירה ליכא מצוה ונמצא דליכא מצוה, מ"מ ההכשר וההיתר נעשה, דההכשר וההיתר אינו תלוי בעשיית המעשה אלא בדרך קיום מצוה דוקא. וע"כ בשוחט את הפסח על החמץ, נהי דמצוה ליכא, מיהת השחיטה כשרה והקרבן כשר דמתיר שפיר נעשה אף ע"י שחיטה שהיתה באיסור שלא היתה בו מצוה. וכמו כן כשזרק את הדם על החמץ, נהי דלא קיים מצות זריקה דהא הוי מצוה הבאה בעבירה, מכל מקום הזריקה שהוא מתיר – וכרש"י מנחות ד"ה כחצי, דזריקת הדם אינה אלא להתיר אימורים למזבח ובשר לאדם עיי"ש – ועל כן אף כשזרק על החמץ ונמצא שלא קיים מצות זריקה דהא הוי מצוה הבאה בעבירה, מכל מקום הזריקה שפיר פעלה את ההיתר והתירה את האימורים להמזבח והבשר לאדם, דדין מתיר אינו נפסל ע"י מצוה הבאה בעבירה, דאף אם זרק שלא בדרך מצוה מ"מ פעלה הזריקה את ההיתר. ובמקטיר שאינו מתיר אה"נ שלא קיים ידי מצות הקטרה, אלא דמ"מ הפסח כשר דהא אין ההקטרה מעכבת, עד כאן תירוצו הנפלא של הלהורות נתן.

וראיה הביא ליסוד זה מהגמרא בחולין [י"ד.] דהשוחט בשבת וביום הכיפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. ולכאורה קשה דהא שחיטה הוי מצוה כמו שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על השחיטה" וכששוחט בשבת אין לך מצוה הבאה בעבירה גדולה מזו, שהעבירה היא המצוה וכן להיפך, ונמצא דלא קיים מצות שחיטה דהא הוי מצוה הבאה בעבירה, וא"כ נימא דהשחיטה פסולה כיון דלא קיים מצות שחיטה. אלא ודאי אין העבירה פוסלת אלא את המצוה שבשחיטה, אבל לא את דין המתיר וההכשר שיש בשחיטה, וע"כ כששחט בשבת נהי דלא קיים מצוה, מכל מקום השחיטה פעלה להתיר את הבהמה מידי נבילה להוציאו מידי אבר מן החי, דענין מתיר ליכא פסול אם נעשה ע"י עבירה, ורק חלק המצוה שבשחיטה נתבטלה ע"י העבירה אבל לא חלק המתיר, והשחיטה מתרת אף כשלא נעשה בדרך מצוה, עכ"ד הלהורות נתן.

והנה כשראיתי את היסוד היוצא מדברי הרמב"ן [שאפשר לקיים את חלק המתיר שבמצוה על אף שאינו מקיים את המצוה] לתרץ את הקושיה דילן נזכרתי שבעל הלהורות נתן עשה שימוש ביסוד הזה לתרץ קושיה נוספת בהקשר אחר. [ולא ציין אליו בספרו על המועדים, כי המובא להלן הודפס שנה אחרי הדפסת הספר על המועדים.] בספרו נתן פריו [עמ"ס סוכה עמוד קע"ז] הביא את קושיית התוס' [סוכה ל.] ד"ה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, וא"ת לקמן [ל"א:] דפסלינן לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה, תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה? וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו, אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה עכ"ד. ובגיליון הש"ס להגרע"א ז"ל כתב, דמה שהקשו דלולב של אשירה ליפסל משום מצוה הבאה בעבירה, אינו קשה כל כך, דיש לומר דצריך ליתן טעם לשמואל דלא סבירא ליה למצוה הבאה בעבירה, אינו קשה כל כך, דיש לומר דצריך ליתן טעם לשמואל דלא סבירא ליה למצוה הבאה בעבירה ועכ"פ ביו"ט שני דרבנן, דמ"מ אשירה פסול משום כתותי וכו' ועדיפא יש להקשות דלמה לי קרא מן הבקר להוציא את הנעבד [דפסול לקרבן וכמבואר בתמורה כ"ח:], תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ד. וכונתו ז"ל להקשות, למאי דסלקא אדעתין דתוס' בקושייתם, דגם באשירה שייך מצוה הבאה בעבירה, ואף שאין המצוה באה מחמת העבירה, דלפ"ז תיקשי דגם נעבד ליפסל משום מצוה הבאה בעבירה. אבל למאי שתירצו התוס' דליכא פסול דמצוה הבאה בעבירה אלא היכי דהמצוה באה מחמת העבירה, א"כ גם בנעבד לא קשיא. וכ"כ הגרע"א בקושיות עצומות סוכה [ל.].

ולאור היסוד של הרמב"ן דדין מצוה הבאה בעבירה הוי רק פסול על הגברא שלא יצא ידי המצוה, אבל אינו פסול בחפצא נראה תירץ הנתן פריו את קושיית רעק"א. שאפשר לומר גם לגבי נעבד בקרבן, דאף שהגברא לא קיים מצוה, ואולי גם לא יצא ידי חובת קרבנו, כיון דהוי מצוה הבאה בעבירה, מ"מ הקרבן עצמו כשר להקרבה ומשום דמצוה הבאה בעבירה אינה פוסלת את החפצא של המצוה ועל כן איצטריך קרא דמן הבקר להוציא את הנעבד דהקרבן עצמו פסול, דאי משום מצוה הבאה בעבירה הוי אמינא דרק הגברא שהביא את הקרבן לא קיים מצוה אבל הקרבן עצמו כשר.

ומעתה מיושבת קושיית הגרע"א ז"ל, דנעבד אי אפשר לפסול משום מצוה הבאה בעבירה, דאף שנעבדה בו עבירה, מ"מ אין החפצא של הרקבן נפסל משום כך, ואינו דומה לאשירה שהקשו התוס' דליפסלו משום מצוה הבאה בעבירה, דהתם בלולב ליכא אלא מצוה על הגברא גרידא שיטול לולב, וע"כ הקשו התוס' דליפסול מצוותו משום דנעשה בה עבירה, אבל ליכא דין על החפצא של לולב שצריך להינטל, אבל בקרבן איכא דין על הקרבן שצריך להקריבו, ובזה אמרינן דהחפצא של הקרבן אינו נפסל מחמת שנעשה בו עבירה, כיון דלא העבירה גרם לאפשרות ההקרבה [ובניגוד לקרבן גזול שגם החפצא של הקרבן נפסל כדאיתא בגמרא, ששם עצם העבירה גרבה לאפשרות ההקרבה, ואין אפשרות לחלק בין הדין חפצא לגברא עיי"ש מש"כ בזה] עכ"ד ושפתיים ישק.

[ואולי בכך יוסבר השיטות באחרונים שמי שאינו מתכוון לצאת ישיבת סוכה, מ"מ אינו נחשב לאוכל מחוץ לסוכה. הגברא לא יצא אבל החפצא לא נפסל ודו"ק. ועיין מש"כ בבית ישי ודו"ק].