עשרה בטבת - מאפילה לאורה

עשרה בטבת – מחושך לאור

במגילת תענית, אותה מגילה עתיקה שקדמה אף למשנה, נאמר כך: "בשמונה בטבת נכתבה התורה לשון יוונית בימי תלמי המלך בלשון יוונית, והחושך בא לעולם שלשה ימים".

פרטים נוספים אנו לומדים ממסכת סופרים: "מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גלה להם על מה כינסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה, ושלשה עשר דבר שינו בה".

ומה שזוקק ביאור הוא פשר האסון הגדול בתירגום התורה ליוונית. ובנוסף לכך, למה הביא "חושך" בדוקא לעולם. בוודאי אין כוונת חז"ל לומר שהייתה מכת חושך בעולם כפשוטה! ועוד יש להבין, למה משווים את אותו יום שתירגמו את התורה ליום שנעשה בו העגל. נראה על פני השטח שחז"ל נקטו לשון גוזמא. מאי האי? ולב כל דורש ה' אינו יכול לשקוט עד שהדברים יוקלטו בכלי השכל.

הפתח למצוא קצת מהאור הגדול הגנוז בדברי חכמינו הוא על פי דברי האבן עזרא (שמות לב, א) והכוזרי (במאמר א' אות צ"ז), שחטאם של ישראל בעגל היה חטא ההמחשה, שרצו לעבוד את ה' בהגשמה אבל לא חטא ע"ז כפשוטו עכת"ד. והפירוש בשפה שלנו: זייפו את האלקים כביכול. הקדוש ברוך הוא אין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל ["קדוש" פירושו נבדל], ועם ישראל רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי מוחשי וקונקרטי שהתגלם בעגל. זו היתה טעות קריטית שהרי אי אפשר להמחיש ולהגשים את הבורא.

גם תרגום התורה הוא ביסודו זיוף. ברגע שיש תרגום ומעבר משפה אחת לשפה אחרת בהכרח יווצרו זיופים ועיוותים של המשמעות המקורית. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בלשון הקודש. עברית היא שפה שמדברת על עצמו ומהותו של הדבר לעומת שפות אחרות שהן שפות "הסכמיות" בלבד, כמו שכתבו הראשונים (ר' יוסף אבן כספי ואחרים). באופן שרירותי החליטו, לדוגמה, לקרוא לחפץ שעליו יושבים "צ'ייר" ואילו בשפה האלוקית המילה "כסא" מבטא את מהות החפץ. [דורשי רשומות אמרו כי "תרגום" בגימטריא "תרדמה". כלומר, הגלות אור הרוח במדרגת ההתעלפות, "אני ישנה ולבי ער" שאז אין הרעיון המקורי מתגלה (הגרא"י הכהן קוק זצ"ל בהערות ראש מילין "הברקה" סעיף ו')]. התרגום מצמצת ומכווצת את התורה לתוך מימדים קטנים. "שלא יכולה להתרגם כל צרכה".התרגום החשיך את ה"אור" של "אורייתא" וירד חושך לעולם.
ידועים דברי המסילת ישרים [פרק ג'], שהחושך עלול לגרום לאחד משתי תוצאות. א] שאינם רואים כלל מה שלפניו. ב] שרואים אדם וחושבים שהוא עמוד או להיפך. תרגום התורה ללא ספק גורם לטעות מסוג השני. ענינה ותכליתה של התורה הוא להאיר לנו את הדרך הנכונה והישרה בחיינו. "מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהילים י"ט). תרגום התורה מביא בעקבותיו לראייה מעוותת ומזויפת של המציאות ויכול גם לגרום לעשיית מעשים לא רצויים.

ואכן רואים בחטא העגל שהניסיון להגשים את הבורא פתח פתח לכישלון הערב רב, שהתכוונו לעבודה זרה ממש, כמו שכתב האבן עזרא, והוביל אותם אל עברי פי פחת.

המהלך שפיתחנו ישפוך אור על רש"י תמוה. על הפסוק (שמות ל"ב ל"ג) "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" מסביר רש"י ע"פ הגמרא ".... תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". ודברי רש"י צריכים ביאור. יהודים אוכלים טרף או מדברים לשון הרע חלילה, וכאשר הקב"ה מעניש אותם הוא גם מוסיף קצת מחטא העגל. מה הקשר? ומאפילה אנו מגיעים לאורה. ראיתי פעם בשם גדול אחד שהסביר שחטא העגל היה ראש ושורש החטאים כולם, וכל חטא יש בו משהו מחטא העגל, לכן מובן שגם כאשר נענשים מהול ומעורב בעונש גם פירעון על חטא העגל. אבל הגענו רק לחצי דרך. איזה מרכיב יש בכל חטא שמושרש בחטא העגל?

על פי דרכינו ניתן לומר כך: כל מעשה חטא טומן בחובו ראייה מסולפת של המציאות. "אין אדם חטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (ריש סוטה). אדם שתופס נכון את המציאות רואה ומרגיש בכל דבר בעולם את הנקודה הפנימית החבויה בעומק ההוויה ["דבר" הוא מלשון "לדבר" שכל "דבר" בעולם "מדבר" את דבר ה' אלא ב"עולם" שלנו הוא בהעלם]. חטא נובע מהעלמת "עין" מהאמת האלוקית, ראיית העולם כאילו אין דין ואין דיין, עד שעושה מעשה נגד רצונו יתברך. שורש כל חטא הוא חטא העגל וגם בעונש חוטפים מאותו "שורש פורה ראש ולענה".

פן נוסף של חושך המתגלה בחודש טבת הוא כפי שיבואר לפנינו. כתב הטור ששלשת הרגלים כנגד שלשת האבות וי"ב ראשי חדשים כנגד י"ב שבטים. ואמרו האריז"ל והגר"א [ע"פ גירסתם בספר היצירה] שסדרם כפי סדרי הדגלים – יהודה יששכר זבולון, ראובן שמעון וגד, אפרים מנשה ובנימין, דן אשר ונפתלי. לפי זה יוצא שחודש טבת [החודש העשירי] הוא כנגד שבט דן.
ובמדרש כתוב :"צפון, משם החושך יוצא לעולם, וכנגדן שבט דן. למה? שהוא החשיך העולם בע"ז שעשה ירבעם שני עגלי זהב וע"ז חושך הוא, שנא' "והיה במחשך מעשיהם" (ישעיהו כ"ט ט"ו). הדא הוא דכתיב "דגל מחנה דן צפונה" (במדבר רבה ב', י'). (עי' בהרחבה בענינו של שבט דן בספר שבטי ישראל עמ' 277-318 ובס' שבטי ישורון עמ' קל"ג-קנ"ו).

הרמב"ם כותב בהל' תענית (פ"ה ה"ב) שבעשרה בטבת "סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק". מה קורה לאדם הנמצא במצור? הוא מתקשה לבטא את עצמו. כשהיינו במצרים [מלשון מיצר] הדיבור היה בגלות (זוהר הקדוש ח"ב כ"ה: ועי' בשפת אמת פסח תרל"ט ד"ה פסח ובעוד מקומות רבים). כשיצאנו משם התחלנו לדבר: "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו". ועכשיו מתבהר כאור השמש למה אחד מהמוטיבים המרכזיים של ליל הסדר הוא דיבור. פסח – פה סח. "והגדת לבנך". כל המרבה "לספר" ביציאת מצרים הרי זה משובח. ארבע "לשונות" של גאולה. שותים ארבע כוסות ו"נכנס יין יצא סוד". ועוד ועוד. כשיוצאים סוף סוף מגלות הדיבור, הדיבור זורם.

והנה מה דיבורה וביטויה של ירושלים? אור!! ירושלים שולחת את קרני אורה לכל העולם כולו. "ירושלים אורה של עולם, שנאמר והלכו גויים לאורך" (בראשית רבה נ"ט). וכאשר היא נתונה "במצור ובמצוק" האור נסתם ואינו יכול להאיר. מה התוצאה? חושך. בעשרה בטבת החושך התעצם בעולם.

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. כי נר מצוה ותורה אור. האור האמיתי הזורח מירושלים אינו אלא תורה. כשירושלים במצור ובמצוק אכן חושך משתלט על העולם. [ורואים קשר בין החושך של התירגום לבין החושך של הטלת מצור על ירושלים].

ביררנו וביארנו שבטבת שרויים אנו בחושך ואפילה והאדם עלול ח"ו להתייאש מכך. אולם, אם "מתייאש" זה בודאי "שלא מדעת". שהרי מהי מטרת כל החושך? אור!!! כי זוהי דרך בריאתו של עולם, ויהי ערב ויהי בוקר - "ברישא חשוכא והדר נהורא" (עי' שבת ע"ז).

נעשה אזנינו כאפרכסת לשמוע מה אומר בנידון הכהן הגדול מלובלין. "... שהקב"ה מסתתר בתוך החושך, וכפי תוקף החשכות וההעלם כן הוא תוקף האור הגנוז בו, שיוכל להשיג ע"י זו החשכות .... דאותו לב שטועם מן החושך עד הקצה האחרון ומבקש משם את ה' – טועם מן האור עד קצה האחרון, עד שמשיג שאין חושך וכל החושך לא יחשיך 'ולילה כיום יאיר'" (רסיסי לילה אות י"ז ועי' שם משמואל נשא תרע"ד).

ואין העט מסוגל להתאפק מלהביא את לשונו הזהב של רבינו יונה בשערי תשובה דיליה (שער ב'): "ויש על הבוטח בשם להוחיל במעוף צוקתו [נזכור את ירושלים שהיתה נתונה במצור וב"מצוק"] כי יהיה חושך סיבת האורה, כמו שכתוב "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי" ואמרו ז"ל אלמלא נפלתי לא קמתי אלמלא ישבתי בחושך לא היה אור לי".
ובדברים הנשגבים והמרוממים הנ"ל סללנו דרך לתרץ את קושייתו של מאור עיננו המהר"ל. בפסוק נאמר "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח' י"ט). והקשה המהר"ל בספר נצח ישראל פרק נ"ה: ומ"מ יש לשאול, מה טעם יהיו לששון ולשמחה, די היה כאשר יש שלום לא יהיה בו צום אבל למה יהיו לששון ולשמחה?

עיין בילקוט שמעוני (הושע ו') כי הוא טרף וירפאנו. למי שעלתה לו מכה וקרעה הרופא כיון שראה שלא נתרפאה מכתו הוא מחזר אחרי רופאים אחרים ולא היה מוצא לו רפואה. אמרו לו לך אצל הרופא שקרע לך את המכה והוא מרפא אותך. כך אמר הנביא, כל מה שאתם מפליגים [מתרחקים] מן הקב"ה הנחמות רחוקים מכם, אלא עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם, הוא שהכה הוא שמרפא, מחצתי ואני ארפא, אני הוא שהכיתי שנאמר ממרום שלח אש ואני הוא המרפא, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם. ומפרש המהר"ל (ספר הנצח פרק ס"א): והבן מה שהמשיל מכת השם יתברך לרופא שקרע המכה, לומר לך כי מכת השם יתברך כל מכותיו אינם רק לרפאות את החולה, ואף כי הכה השם יתברך את ישראל אין זה הכאה נחשב רק שהשי"ת מכה אותם להסיר החטא ע"י יסורין ע"כ.

וכתב בספר זאב יטרף (תשעה באב פרק י"ח): "כמה צריכים לחקוק דברים הללו בלוח לבנו, לא נמשלה מכת השם כי אם לרופא שקרע את המכה! לומר לך כי מכת השם יתברך כל מכותיו אינם רק לרפאות את החולה, ואף כי הכה השם יתברך את ישראל אין זה הכאה נחשב רק שהשי"ת מכה אותם להסיר החטא על ידי החסרון. לכך אפשר לו לרבינו יונה לקבוע אש שחורה על גבי אש לבנה: יש על הבוטח בשם להוחיל במעוף צוקתו כי יהיה החושך סיבת האורה, כמו שכתוב אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך השם אור לי.

ועתה ידענו כי לא די שכאשר יש שלום, לא יהיה בו צום, אלא צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. כי סוף סוף יהיה חושך החורבן סיבת אורת הבנין ומעוף צוקת צום ובכי' לסיבת מעוף ששון ושמחת מועדים טובים. אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך השם אור לי. כל החורבן בין בראשון בין בשני, לא היה אלא קריעת מכת הרופא. וכאשר תגמר הרפואה לימות המשיח בבנין בית שלישי ואז יהיה ה' אחד וכולו הטוב והמטיב, על היום ההוא נאמרו דברי הרמב"ם סוף הלכות תעניות (פרק ה' הלכה י"ט) "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו עכ"ד הזאב יטרף.

ויה"ר שנצא כבר מחושך הגלות ונראה אור חדש אשר על ציון תאיר במהרה בימינו אמן!! הערת הכותב הדל: הדברים נכתבו תחת השפעת שיעוריו העמוקים של הגאון ר' משה שפירא שליט"א מירושלים תובב"א.