בדין הנחת תפילין פסולות בשוגג

בדין הנחת תפילין פסולות בשוגג

הצגת השאלה

עמדתי ואתבונן במי שהניח תפילין שנקנו מסופר מומחה ירא שמים ואח"כ נמצאה בהן טעות. ויש מקום רב לדון בשתי שאלות: א] האם צריך כפרה על ביטול מצות תפילין, ב] האם צריך כפרה על כל הברכות שבירך לבטלה. ותפילתי שטוחה שה' הטוב יהא בעזרני יצילני משגיאות ומתורתו יראני נפלאות. ובמאמר זה לא אהיה אלא כאותו ננס העומד על כתפי ענקים הלא המה גדולי הפוסקים, השאלות הנ"ל נידונו בכמה וכמה מספריהם, ונטייל להנאתנו בפרדס ראיותיהם וסברותיהם.

דעת הרב פעלים - העיקר שיכוון דעתו לשמים

כתב בשו"ת רב פעלים [או"ח ח"ב סי' ב'] המצא תמצא באיש שכתב תפילין ונתנו למגיה וכו', ומקרה היה לו שנעלם ממנו טעות התפילין בחסרון או ביתרון תיבה אחת או אות אחת, וזה לבשו לפי תומו כמה שנים וכאשר פתח אותו לבדקו פעם שנית נמצא בו הטעות הנזכר, ונמצא זה לא קיים המצוה כמה שנים ובירך ברכה לבטלה, ואיך זה איש תם וישר יהיה ערום ממצוה יקרה וכו' ושיהי' בידו שגגת ברכה לבטלה, גם זה דבר קשה מאד לסבלו.

ומצאתי תרופה אשר נמצא מרב קדמון שהביא החיד"א ז"ל ב"דבש לפי" והעתיק דבריו בספר לב חיים סי' י' שגם הוא נתעורר בדבר כיוצא בזה וכתב וז"ל: הנה ראיתי להרב הדגול החיד"א שהביא בשם ספר שבלי הלקט שכתב בשם גדול וז"ל וכל איש מקבל שכר כל מה שרואה בדעתו, אם דעתו מכוין לשמים, שהרי אתה רואה שבתפילין שתפרן בפשתן פסולים כדאמר בפרק אלה הלוקין [מכות י"א ,[.אמר רב חזינן לתפילי דבי חביבי [דודו ר' חייא] דתפרי בכיתנא [פשתן] ולית הלכתא כוותיה, ובוודאי דרבי חייא הגדול היה לו שכר תפילין כשאר החסידים אע"פ שתפורות בפשתן עכ"ל, הרי נראה דאפילו כפי הלכה היו תפילין פסולין עכ"ז כל שלדעתו מכוין לשמים לקיים המצוה יש לו שכר תפילין, עכ"ד הרב פעלים ע"ש.

דחיית דברי הרב פעלים - חילוק בין טעות במציאות לבין טעות בדין

ואנכי הרואה לגאון מופת הדור הרב צבי פסח פרנק זצ"ל (בשו"ת הר צבי ח"א סי' ל"ה) שערער על הנחתו הפשוטה של הרב פעלים שכל שדעתו לשמים מקיים המצוה, וכתב לחלק בין טעות במציאות כנדון דידן שנעלם ממנו חסרון האות שפוסל את התפילין שלא יצא ידי חובתו, לבין טעות בהלכה כמו התפילין של רבי חייא שתפרן בפשתן, שבכגון זה נאמר הכלל "אין לך אלא שופט שבימיך ויצא ידי חובתו", שכך פסק ובשמיים פוסקים כוותיה, ע"ש ראייתו.

ובדרך זו צעד הג"ר משה שטערן [בשו"ת באר משה ח"ב סי' ק"ל ובהשמטות שבסוף הספר] שהביא את ראיית הרב פעלים מר' חייא שהתפילין שלו היו תפורות בפשתן, ועל אף שהיו פסולות אין ספק שקיבל שכר על הנחתם, וא"כ כך גם נאמר על מי שהניח תפילין שהיתה חסרה בהן אות שבודאי יקבל שכר הנחתם, ושוב דחה ראיה זו בזה"ל: ולפע"ד ראיה זו תמוה מאד בעיני, בודאי בדורות התנאים ואמוראים אם תנא או אמורא אחד עשה כפי דעתו וסברתו הגם שאח"כ נפסקה הלכה דלא כוותיה בוודאי כל מה שעשה לפי דעתו בדבר מצוה קיים מצוה ושכרו אתו ופעולתו לפניו, משא"כ אם היום יעשה מחמת חסרון ידיעה דבר שמפורש בשו"ע היפך ממה שעשה והיה יכול לשאול פי חכם ולא עשה כן אלא סמך על סברתו בודאי לא עשה מצוה ונקרא פושע, וכ"ש כשהפסול בדבר דלית מאן דפליג רק בטעות בא לידו ולית דין צריך בשש דאין לשאלה זו שום דמיון למעשה דר' חייא.
והא לך ראיה חותכת שאין עליה תשובה, דר' אליעזר ס"ל (שבת ק"ל.) כורתין עצים לעשות פחמין בשבת, ובמקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב וכו' ואמר ר' יצחק עיר אחת היתה בא"י שהיו עושין כר"א והיו מתים בזמנן, ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל על מילה ועל אותה עיר לא גזרה. ואנן לא פסקינן כר"א, ועם כל זה ר"א לפי דעתו שפיר עשה ושפיר עשו אחריו והסכימו מן השמים על ידו עד שנפסק הלכה דלא כר"א, ואם אח"כ יעשה אדם כר"א יהיה בכלל מחלל שבת בפרהסיא, והאוכל בשר עוף בחלב אחר שנפסק דלא כריה"ג יהיה עובר מדאורייתא [לאלו דס"ל דמה"ת אסור[ כן ר' חייא שתפר תפילין בכיתנא וכל שעשה כוותיה עד שלא נפסק דאין הלכה כר' חייא שכר מצוה בידו, משא"כ בזמננו א"א לומר כן כ"ש כשנמצא טעות, ודברי הרב פעלים נפלאים וצע"ג לפענ"ד, עכ"ד הבאר משה.

איך חלק רבי חייא על הלכה למשה מסיני

ולאחר בקשת מחילה רבה משני הגאונים יש אולי מקום לדון בקרקע בדבריהם. שהרי הדין שתפילין צריכות להיות תפורות בגידי בהמה טהורה (ולא בפשתן) הוא הלכה למשה מסיני, כמבואר בגמרא במכות שם, וא"כ אי אפשר כאן ליישם את הכלל "אין לך אלא שופט שבימיך" כי מה לשופט שבימיך אצל הלכה למשה מסיני. ונדחית גם ראיית הבאר משה שהיא "ראיה חותכת שאין עליה תשובה" מר' אלעזר דס"ל שכורתים עצים לעשות מהם פחמים לצורך מילה בשבת, ובמקומו של ר"א נהגו כך, וכן במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב, ואף שאין ההלכה כדבריהם אבל בזמנם עשו כהוגן, שיש לתנאים ואמוראים סמכות לפסוק על פי דעתם, וא"כ גם ר' חייא היה יכול להניח תפילין התפורות בפשתן [הפסולות לדידן] ויקבל שכר על כך, אבל לפי דברינו אין הנידון דומה לראיה, שבנידון של ר' חייא מדובר בהלכה למשה מסיני שעליה אין בכח שום תנא או אמורא לחלוק, ואילו באופנים שהביא הבאר משה מדובר בהלכות כאלו שבסמכותו של כל תנא או אמורא לפסוק על פי דעתו, ועליהם חל הכלל "אין לך אלא שופט שבימיך".

והנה כבר יסד לנו הנשר הגדול בהקדמתו הנפלאה לסדר זרעים, שבהלכה למשה מסיני לא יתכן שתפול בה מחלוקת, ומכאן תסתער הקושיא, כיצד עשה ר' חייא מעשה לתפור תפילין בפשתן נגד הלכה למשה מסיני?

ואורו עיני כאשר זכיתי וחזיתי בדברי הריטב"א בחידושיו למכות וז"ל: איכא דגרסי חזינא להו לתפילי דבי רב דתפרי בכיתנא, וטעותא הוא, דהא בתפילין כולי עלמא לא פליגי, ולא חלקו ר"מ ורבי יהודה אלא בספר תורה שתפרו בפשתן, אלא הכי גרסינן חזינא להו לספר דבי רב דתפירי בכיתנא, והיינו ס"ת, ומשום דס"ל דכשר ולית הלכתא כוותיה, ואיכא דגרסי חזינא לתילי דבי רב, והיינו ספר דכתיב בה קצוותיו תלתלים, וזה שרטוט כדאיתא במדרש, עכ"ל. והביא המו"ל של הריטב"א מהדורת מוסד הרב קוק שכן כתב בתוס' שאנץ, ע"ש. וכ"כ בספר שיח יצחק על יומא, שנראה שהרמב"ם שכתב שבהלכה למשה מסיני לא מצינו מחלוקת, גורס חזינן לספרי דבי רב כגירסת הריטב"א, אבל תפילין לכו"ע צריך לתופרן בגידין ע"ש. וכן בספר האשכול גורס: "אמר רב חזינא לספרי דבי חביבי דתפירי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה" וכתב בנחל אשכול שם, בנוסחתינו בגמרא איתא חזינא לתפילי דבי חביבי, ובדותא היא, שאי אפשר שר' חייא יחלוק על הלכה למשה מסיני, שאין מי שחולק עליה, ובין ר' מאיר ובין ר' יהודה מודים בתפילין ולא פליגי אלא בספר תורה, אבל לגירסת בעל האשכול ניחא.1

ובהגהות פורת יוסף (שם) כתב, דהא דאמר רב חזינא לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא, לא שהיה מניחן, דהא ודאי לא פליג על הללמ"ס שצריך לתופרן בגידין, אלא דסבירא ליה שעל כל פנים יש עליהן שם תפילין, ונפקא מינה שאם יזדמן באיזה מקום שלא יהיו שם תפילין אחרים התפורים כהלכתן יהא מניחן, וכהאי גוונא איתא בברכות כ"ה. עכ"ד.

ולאור המקורות שנגלו לפנינו הודות לבקיאותו האדירה של הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א [ואוסיף גם לציין לס' נתן פריו על מכות שם שהוכיח מרש"י במגילה שגם הוא גרס "ספר" ולא "תפילין"], כתב הגאון שמה שרצה הרב פעלים להסתייע מרבי חייא לנידון דידן, ולומר שיקבל שכר על כוונתו הטובה לשם שמים, יד הדוחה נטויה דליכא למילף מידי מההיא דרבי חייא, שהרי שם מדובר בספר תורה [שלדעת ר' חייא - כשר] או שמדובר בתפילין שלא היה מניחן [אא"כ לא היו לו אחרות] כדברי הפורת יוסף. והוסיף עוד שיש לומר שבאופן כזה שנמצאת טעות בתפילין שהוברר הדבר שהיו פסולין מעיקרא, אף שעל פי דין תורה עד אחד נאמן באיסורין, מ"מ אפשר שאם היה מוסרן לבדיקה ע"י מגיה מומחה יותר היה מגלה מיד את הטעות וא"כ לא מגיע לו שכר ממש, עכ"ד.

ולעצם דברי הגמרא במכות לפי גירסתנו, שרבי חייא הניח תפילין שהיו תפורות בפשתן, למרות שאנחנו פוסקים שתפילין כאלה פסולות מהלכה למשה מסיני, ושאלו המפרשים שהרי הרמב"ם כתב שאין מחלוקת בהלכה למשה מסיני, יש להעיר שלכאורה כללו של הרמב"ם שנוי במחלוקת. תא חזי לישנא דהתוס' ביומא [ע"ט: ד"ה לומר]: "אמאי לא קאמר בהלכה למשה מסיני פליגי", מקושייתם עולה שאפשר שתהיה מחלוקת גם בהלכה למשה מסיני. ועיין גם בתוס' במנחות [צ"ב: ד"ה גירסא], וברמב"ן בהשגות לספר המצות שורש א' [צויינו כולם באינציקלופדיה תלמודית ערך הלכה למשה מסיני הערה 69]. ואם כנים דבריהם, אין כל הכרח לשנות את הגירסא בגמרא כפי שעשו המפרשים הנ"ל, אלא נוכל להשאיר את הגירסא כצורתה ולומר שאכן נחלקו בדין תפירת התפילין שהיא הלכה למשה מסיני ור' חייא פסק שיוצאים. [ואכן בדקתי בכתב יד ישן של "יד הרב הרצוג" ושם הגירסא "תפילי" ולא "ספר".]

חומר העובר על מצות עשה ועל דברי חכמים בשגגה

ואשור ברהטים, שבשו"ת חזון נחום (סי' ז') דן באיש אחד שנודע לו ע"י סופר שבמשך כמה שנים הניח בשוגג תפילין דר"ת במקום תפילין של רש"י, האם צריך לקבל תשובה על שלא הניח תפילין של רש"י כדין, והביא משו"ת מחזה אברהם (סי' ה') שכתב בשאלה כעין זו באחד שהניח תפילין ומצא שהיו פסולין למפרע בחסר ויתר, ודן שם בעבר על מצות עשה בשגגה אם צריך כפרה, דהפר"ח [או"ח סי' תרי"ד] כתב דלא הוה רשע, וכ"מ ברמב"ן [יבמות מ"ב [טורי אבן (ר"ה כ"ט) הוכיח נגד זה, שהרי ביבמות כ' ובנדה י"ב אמר רבא שמי שאינו מקיים דברי חכמים נקרא רשע, וא"כ מכל שכן בעובר על מצות עשה בשב ואל תעשה, ובמחזה אברהם כתב להעיר דדברי חכמים חמורים מעשה, כמו שכתב הר"ן (ר"ה ל"ב) דתקיעת שופר אינה דוחה שבות דרבנן, דחכמים עשו דבריהם כדברי תורה, והוי כמו ל"ת ועשה ע"ש.

ועינא דשפיר חזי שהגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל (בקובץ קול תורה ניסן תשס"ב עמ' קל"ח) הביא דברי המחזה אברהם, וכתב לחלק, דאע"ג דחכמים העמידו את דבריהם כדברי תורה שלא לדחי עשה לאיסור של דבריהם שנתנו עליו חומר כדברי תורה, אבל מ"מ לענין להקרא רשע סוף סוף הרי עבר רק על דבריהם, וא"כ ודאי העובר על דאורייתא ממש נקרא במכל שכן בשם רשע, וכ"כ בפשיטות בתניא פ"ק ראיה זו דבעובר על מצות עשה בשב ואל תעשה הוי מכל שכן בשם רשע, עכ"ד הגרב"ש שניאורסון זצ"ל.

קורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר

ובחזון נחום העיר עוד על המחזה אברהם שדן רק משום ביטול מצות עשה, דלכאורה יש גם אביזרא דלא תעשה, על פי מה דאיתא בברכות (י"ד.) כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, א"כ בכה"ג שלא הניח תפילין כמה שנים וקרא ק"ש עבר ג"כ על מה שהעיד עדות שקר בעצמו. אולם הסיק שבנידון שלו שבאמת הניח תפילין דר"ת שגם אנחנו קוראים בהן ק"ש, בודאי אין בו כי אם משום עבירה על מצות עשה בשב ואל תעשה.

והגרב"ש שניאורסון העיר עליו, שמה שאנחנו קוראים ק"ש בתפילין דר"ת, הרי הוא משום שאם ההלכה כרש"י הרי יצאנו ידי חובת ק"ש בקוראנו בהם ק"ש, ומה שקוראים ק"ש בתפילין דר"ת אינם כדי לצאת יד"ח מצות ק"ש, וא"כ בכה"ג אין בזה משום כאילו מעיד וכו', וכמו שהקורא בתורה פרשת שמע אין צריך להניח תפילין, וכמ"ש כן האחרונים, משא"כ בזה שלא הניח תפילין דרש"י כלל וקרא ק"ש כדי לצאת יד"ח רק בתפילין דר"ת, הרי זה כמו שקורא בתפילין שחסרה בהם פרשה או בחסר ויתר, ואם בזה יש משום כאילו מעיד ה"ה הכא.

[א"ה, כנראה שכוונתו היא, שאם אין הלכה כר"ת, ויקר המקרה שרק בהם בלבד קראנו ק"ש, הרי הוא כמעיד עדות שקר, ומה שאנחנו קוראים ק"ש גם בשל רש"י וגם בשל ר"ת הוא כדי לחוש לשיטת ר"ת שאולי ההלכה כמותו, אבל אין לקרוא בשל ר"ת בלבד שמא הלכה כרש"י.]

ודחה הגרב"ש, שבעיקר הדבר נראה דאין בכה"ג משום כאילו מעיד וכו' כיון שמשתדל לקיים ומניח תפילין, ואע"פ שמתברר שפסולין היו, מ"מ הרי הוא מראה בעצמו שרוצה לקיים עדותו ומצותן. ועי' במאירי בברכות שם שכתב דהא דאמרינן דהוי כאילו מעיד וכו' היינו דוקא אם עשה כן דרך זלזול ע"ש, והרי בנידון דידן אין זה זלזול כי התכוון לקיים מצות תפילין.

לא תעשה על אי הנחת תפילין

ובקונטרס דברתי בחזון, העיר החזון נחום הערה עצומה [הביאו הגרב"ש], דיש לומר שבתפילין איכא גם לא תעשה דכתיב "ושמרת" וכל מקום שנאמר השמר אינו אלא לא תעשה, ואם כי בתוספות (עירובין צ"ו) כתבו דגם לר"י דהשמר דעשה נמי לאו הוא היינו דוקא לענין אם הניח תפילין בלילה אבל אם לא הניח תפילין ביום אינו עובר על לא תעשה, אבל הרי שיטת רש"י והרמב"ן דגם בלא הניח ביום עובר בלא תעשה, דומיא ד"ושמרתם את משמרת הקודש" שכתב הרמב"ם (פ"ח מהל' בית הבחירה ה"ג) שאם בטלו שמירה זו עברו בלא תעשה וכמו שהאריך בזה השער המלך הלכות תפילין, עכ"ד.

אונס כמאן דעבד או לא

והנה הגרב"ש כתב עוד בענין זה, וכדי להיות מן הקוצרים אשר אמר להם בועז "ה' עמכם", לא אצטט כל דבריו, אבל עצתי נאמנה שכדאי מאד מאד לעיין בפנים במאמרו בקול התורה. ואביא רק את סיום דבריו ומסקנתו להלכה, וכה כתב: אלא דלכאורה דעל כל מה שאנו דנין דעבירת עשה בשב ואל תעשה קלה מעבירת עשה של קום ועשה, ומכל שכן מעבירה של לא תעשה, יש להעיר דכל זה תינח בעבר במזיד או בשוגג, אבל כאן דהוי כאונס, וא"כ הרי מכיון דקי"ל דאונסא כמאן דעבד לא אמרינן (כמבואר בירושלמי קידושין פרק האומר), אבל במתנה לא לעשות ונאנס ועשה, אז אונסא כמאן דעבר לא אמרינן. ומזה דן הגר"י ענגל זצ"ל בספרו ע' פנים ]אות נ"ב] דבאונס בעשה לא יחשב כאילו קיים ובלא תעשה לא חשיב עבירה, וא"כ בנידון דידן הרי אדרבה האיסור של ברכה לבטלה או ל"ת שבה נחשב מחמת האונס כאילו לא עבר, משא"כ קיום מצות עשה דתפילין עדיין חסר לו דאונסא כמאן דעביד לא אמרינן כנ"ל.

אבל זה אינו, כי כבר העיר הגר"י ענגל זצ"ל בעצמו בספרו בית האוצר ח"א כלל כ"ז דדברי הירושלמי הם רק לענין תנאים שבין אדם לחבירו, ואין לדון מזה לענין קיום המצות, וא"כ חזרינן לכללא דכפרה על ביטול מצות עשה בשב ואל תעשה קילא מכפרה הנצרכא על לא תעשה, וא"כ לא מיבעיא אם נאמר [דאם נמצאו התפילין שלו פסולות] הוי כאונס, שאין להכביד עליו בכפרה כלל, אבל גם אם נאמר דזה לא חשוב כאונס גמור בדיני תורה, וכמ"ש בדברי חיים (יו"ד ח"ב סי' ס"ח) דכל היכא דאפשר לברר אע"פ שלא היה לו לספק בדבר מ"מ לא חשוב אונס בדין תורה, וראיה גדולה לזה מתינוק שנשבה לבין העכו"ם דמצד הסברא הרי אין לך אונס גדול מזה, דמהיכי תיתי היה לו להסתפק שהוא מחויב במצות, ומ"מ נקרא שוגג ולא אונס ע"ש, אבל גם אם לא נקרא אונס רק שוגג כבר העלו האחרונים ז"ל דבזה שמתחרט שלא קיים מ"ע של תפילין לא זז משם עד שמוחלין לו (כמו שאומרת הגמ' ביומא פ"ו. שהשב על מצות עשה אינו זז משם עד שמוחלין לו) ואין צריך כפרה עוד, אך בכל זאת נכון שיתן איזה סכום לצדקה ונרצה לו לכפר עליו כלשונו של החזון נחום בסיום תשובתו שם וכעי"ז כתב המחזה אברהם, עכ"ד.
ובאמת עדיין אין בדבריו כדי שביעה, והחיך עדיין רוצה לטעום את החילוק בין הכלל של הבבלי (ברכות ו'.) "חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" והכלל של הירושלמי "אונס כמאן דעבד לא אמרינן" שבהשקפה ראשונה הם כתרי קראי דסתרי אהדדי, וכאשר אנחנו דנים על אדם שרצה לקיים מצוה ומתוך אונס לא קיים [כמו בנידון דידן שעשה את המוטל עליו כדי להניח תפילין כשרות ונמצאו פסולות] לכאורה נצטרך לדון איזה כלל גובר על השני. ואם כי הבאנו את דברי הגר"י ענגל שכלל הירושלמי נאמר רק בתנאים שבין אדם לחבירו, הרי זה נשמע כחק בלא טעם, במה שונים תנאים שבין אדם לחבירו שבהם הכלל התקף הוא "אונסא כמאן דעבד לא אמרינן" לעומת שאר המצוות שבהן הכלל הוא "נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"?

ומצאתי את שאהבה נפשי בספר ברכת אהרן על מסכת ברכות (לגאון ר' אהרן לוין הי"ד פרק א' מאמר כ"ז) שעמד אף הוא על קושיא זו, וכה כתב: אונסא לא הוי כמאן דעבד רק במעשים הנעשים בין אדם לחבירו שיש צורך בעצם המעשה, כדוגמא שהביא הש"ך (חו"מ סי' כ"א סק"ג) שאחד התחייב לעשות איזהו דבר לחבירו ע"מ שיעשה לו כך וכך ואח"כ נאנס, בזה י"ל שפיר דאין לחייב את זה מפאת אונסו של חבירו, דמה בכך שנאנס ומחשבתו היתה לטובה, אבל הרי זה לא התחייב עצמו לעשות הדבר רק ע"מ שיעשה לו חבירו הדבר שהתנה עמו, וע"כ משום שקוה להשיג איזהו תועלת מקיום התנאי ובעבור זה הכניס עצמו לחיוב, וכיון שזה מאיזה סיבה שהיא לא קיים את התנאי ולא השיג המתחייב התועלת שבעבורו נכנס לחיוב, ממילא אין שום מקום לחייבו לעשות כפי שחייב עצמו דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא התחייב, ומה יועיל איפוא טענת אונס של השני הלא הוא צריך לעצם המעשה והמעשה לא נעשה, משא"כ בעשיית איזה מצוה הנה אין צורך כביכול להקב"ה בעצם המעשה, כי החפץ לה' בעולות, ואם יצדק האדם מה יתן לו, וכל המכוון בגזירת המצוות שצונו הבורא ית"ש הוא למען יהיה זאת לאות ולמופת כי קבלנו עלינו עול מלכותו ית"ש ונכונים אנחנו בכל עת לעשות רצונו, וכיון שכן אם האדם רצה לקיים המצוה רק שנאנס אה"נ דהסברא נותנת שיחשב לו כאילו עשאה, כיון דלא היה שום מניעה מצד האדם ורק שמחמת האונס לא עלה בידו להוציא מחשבתו הטובה, ואי דמ"מ המעשה לא נעשה מה בכך, הרי עצם המעשה במה נחשב הוא כביכול אצל הקב"ה כיון שאין לו יתברך שום צורך בה, ואיזה חסרון נצמח מזה שלא קיים האדם המצוה בפועל, לזאת שפיר אמרו בש"ס דאם חשב אדם לעשות מצוה ולא עשאה שמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

ועכשיו מובן החילוק בין המאמר בבבלי לבין המאמר בירושלמי ואין כל סתירה ביניהם, "אונס כמאן דעבד לא אמרינן" נאמר דוקא במצוות שבין אדם לחבירו, והסברא בזה היא, שמה אכפת לנו שנאנס - סוף כל סוף חבירו לא קיבל התועלת שרצה בה, לעומת זאת במצוות שבין אדם למקום אומרים שאם נאנס הוי כאילו עשאה, כי סוף כל סוף רצה לקיים את המצוה ובכך הפגין את כפיפותו לבורא עולם, ורק מחמת האונס נבצר ממנו לקיים את המצוה בפועל, ומכיון שהקב"ה אינו זקוק למעשים שלנו, במקרה של אונס מספיק הרצון לקיים את מצותו, עכת"ד הברכת אהרן וש"י.

ואם כנים דבריו, המניח תפילין פסולות באונס, שהיא מצוה בין אדם למקום, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את המצוה, ולא יהיה שייך הכלל ד"אונסא כמאן דעבד לא אמרינן".

שוב עיינתי בגוף דברי הגר"י ענגל וראיתי שכתב שהירושלמי מיירי על תנאים שבין אדם לחבירו שכוונת המתנה היתה שיקיים את התנאי כפשוטו ולכן לא מתחשבים באונס, משא"כ שאר המצוות שאפשר לומר דהוי כאילו קיים.
[ועפ"י היסוד של הברכת אהרן, אפשר ליישב מה דקי"ל במצות נר חנוכה שצריך למכור כסותו כדי לקנות נר משום פרסומי ניסא, והקושיא זועקת עד השמים! הרי אפילו כדי לקיים מצוה דאורייתא לא צריך למכור כסותו, ובמה עדיפה מצות נר חנוכה שהיא מדרבנן? אבל לאור האמור מובן היטב, בכל מצוה [לפחות במצוות שבין אדם למקום] אם נאנס ולא עשה משום שאין לו מעות אפשר לומר מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, אבל במצות נר חנוכה שהיא משום פרסומי ניסא מה יועיל לנו זה ש"מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" סוף סוף הנס לא התפרסם, וע"כ מוכרח למכור את כסותו כדי להשיג את התועלת המעשית של פירסום הנס. ובאמת כבר תירץ כן בשו"ת אבני נזר או"ח סי' תק"א].2

החילוק בין יחיד העושה ע"פ הוראת ב"ד לבין רבים

והנה, איתא בהוריות ג. יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב חטאת ורבים שעשו פטורים, וכן פסק הרמב"ם [פי"ג מהל' שגגות הל' א'] ולכאורה למה יחיד חייב, הא כיון שעשה ע"פ הוראת ב"ד אין לך אונס גדול מזה, ומה היה לו לעשות, והתורה אמרה "על פי התורה אשר יורוך", והוא אנוס ע"פ התורה. ואם נאמר שמפני שבא ע"י הוראת ב"ד לא נקרא אונס, א"כ מדוע רבים שעשו ע"פ הוראת ב"ד פטורים משום שהם אנוסים, ומאי שנא?

והנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' צ"ו) כבר עמד בזה, ורצה לחדש דיחיד שעשה ע"פ הוראת ב"ד חייב אף שהוא אנוס, דמ"מ אונס זה ע"פ טעות ב"ד בא, שהב"ד טעו בהוראה, לכן נחשב לשוגג, והא דרבים פטורים אינו מטעם אונס, אלא משום שהב"ד מביאים קרבן, ע"ש בכל תשובתו הרמה ודון מינה לנידון דידן.

ואנכי הרואה, שהג"ר מנשה קליין שליט"א (בשו"ת משנה הלכות ח"ה סי' י"א) תמה תמה קרא על דברי הנודע ביהודה. ראשית, היכן מצינו שאחד חוטא בשוגג והשני מביא קרבן, וכאן אומר הנו"ב שהב"ד מביאים קרבן לרבים. ובנוסף לכך, כמעט כל הפוסקים למדו שטעם פטור הרבים הוא משום אונס ודלא כהנודע ביהודה.

והגר"מ קליין כתב ליישב, דיחיד שעשה בהוראת ב"ד כיון דעדיין לא נתפשטה ההוראה בכל ישראל, יש לו לחשוב דלמא אכתי יחזרו מהוראה זו, גם כי קיי"ל שאם ידע שב"ד טעו ועשה על פיהם ודאי חייב דזה טעות בהוראה, וא"כ ה"נ יש לו לחשוש ולחקור בתר הדין, אבל כל שעשו כבר רוב הקהל ונתפשטה ההוראה בכל ישראל שוב אם עשה היחיד הו"ל אונס ע"פ הוראת ב"ד, דכן נוהגים כל ישראל או רובם ואין לו עוד לחשוב בדבר דלמא לא כיוונו כהלכה, ולכן פטורים מן הקרבן, ובאמת הפטור הוא משום דין אונס וכמו שפי' האחרונים.

עוד כתב בעל המשנה הלכות לבאר בזה מה שכתבו התוס' ביבמות [ר"פ החולץ] לענין המיבם את יבמתו ונמצאת מעוברת שחייב קרבן, דהיינו רק אם יבם אותה בתוך ג' חדשים, אבל אם יבמה לאחר ג' חדשים ונמצאת מעוברת פטור מן הקרבן מטעם שהוא אנוס, וצריך ביאור מאי שנא, הרי בשני המקרים נשא את אשת אחיו שלא במקום מצוה [שהרי היתה מעוברת], ולמה אם יבמה בתוך ג' חדשים נחשב לשוגג ולא לאונס ואם יבמה לאחר ג' חדשים נחשב לאונס. ולהמבואר לעיל יובן היטב, דכיון דברוב העולם המציאות היא שניכר העובר בתוך שלשה חדשים וצוו חכמים לבדוק בזה והוא לא עשה כן חייב על שגגתו, אבל המייבם אחר שלשה חדשים אף שבאמת ימצא לפעמים שלא יכירו את העובר אלא לאחר שלשה, מ"מ כיון שאצל רוב העולם ניכר העובר כבר לפני כן ולא צוו חכמים לברר יותר, אפילו נמצאת אח"כ מעוברת הרי זה אונס ולא שוגג, עכ"ד.

הקונה תפילין מסופר מומחה ונמצאו פסולות חשיב כאונס

ומזה רצה בעל המשנה הלכות ללמוד גם לענייננו, דכיון שקנה את התפילין מסופר מומחה מוחזק בחזקת כשרות, אף שהיה יכול לבדוק אותם בשעת קנייתו, מ"מ כיון דרוב העולם אין בודקים התפילין בשעת קנייתם אלא סומכים על הסופר המומחה שכתבן ומניחים אותן כך, ממילא אם אח"כ מתברר שהיו פסולין חשיב כאונס. [אמר הכותב: לולא דבריו היה נראה שנידון דידן דומה יותר ליחיד שעשה ע"פ הוראת ב"ד שלא כדין, שהרי אין רוב ישראל מניחים את התפילין המסוימות האלו, ורק אותו יחיד בלבד מניחן, והרי גם יחיד שעשה ע"פ הוראת ב"ד יכול לטעון שאותו ב"ד הם מוחזקים ונוהגים כל ישראל לסמוך עליהם, ואעפ"כ חייב להביא קרבן כיון שסוף כל סוף רק הוא עשה על פיהם, וכך גם אצלינו, אותו יחיד בלבד הניח תפילין פסולות בהסתמך על הסופר המומחה ולכן דינו כשוגג ולא כאונס. ועיין בפנים בתשובה במשנ"ה, ובאתי רק להעיר.]

והעולה מדבריו, שהקונה תפילין מסופר המוחזק בכשרות ומתברר אחרי כן שהיו פסולות הרי זה אונס גמור. אבל עדיין לא למדנו שמקבל שכר כאילו הניחן, רק למדנו שלא יענש דאונס הוא ואונס רחמנא פטריה.

בגדר פטור אונס

ועלינו להוסיף שאפילו אם נחזיק אותו כאונס עדיין ביטול מצות עשה בידו, ונפרש שיחתנו. דהנה בגדר אונס רחמנא פטריה, חקר הגר"ח זצ"ל, אם הוי כאילו שהוא לא עשה את המעשה כלל אלא נחשב כאילו אדם אחר עשה את המעשה, או דילמא לעולם נחשב הוא שעשה את המעשה אלא שהאונס משמש רק גורם לפטור מעונש. וביאר הגר"ח, דמלשון "אונס רחמנא פטריה" מוכח שזהו פטור מעונש גרידא, ולולא הפטור היה חייב, והיינו שגם באונס יש מעשה עבירה מושלם לחיוב, ורק בפועל יש לו פטור מעונש מחמת האונס. והביא ראיה לדבריו ממה שכתב הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד) שמי שעמד עליו אנס והכריחו לעבור על ג' העבירות אשר דינן יהרג ואל יעבור, ועבר מחמת פחד האנס, פטור הוא מעונשים כי דינו כעושה עבירה באונס, וקשה דא"כ למה מחויב לכתחילה ליהרג הרי אנוס הוא, וע"כ שגם באונס איכא מעשה עבירה, וחייב למסור את נפשו עליה שלא לעשותה, ודפח"ח. וכן היה רגיל הגר"ח לומר "דאונס הוי פטור ולא מותר"]. כל הנ"ל הובא בספר אסופות רבינו חיים הלוי עמ' רל"א, וציין שם בהערה שבשו"ת חמדת שלמה (או"ח סי' ל"ח) תפס דבאונס אין מעשה עבירה כלל, ועיין בענין זה בבית האוצר כלל כ"ד ד"ה ודע, חי' רבי שמעון (ריש כתובות), ברכת שמואל [נדרים סי' י"ד אות ב[ ובכתבי הגר"ח על הש"ס בדין אשו משום ממונו, והרוצה תענוג של ממש יעיין בספר מנחת חן ח"ב ס"ב.]

ואם כנים דבריו, בנידון דידן עדיין רובץ על המניח תפילין פסולות עוון ביטול מצות עשה, אלא שאי אפשר להעניש אותו על כך שהרי אנוס היה, כאמור.

חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה

איברא, דהגאון בעל המשנה הלכות הוסיף שכאן אפילו ידי מצותו יצא, לפי מה דקי"ל "חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", וא"כ כאן כיון דחשב לעשות ולקיים מצות תפילין ונאנס ולא קיים מ"מ מעלה עליו הכתוב כאילו קיים. ושוב מצא בספר דעת קדושים (סי' ל"ט סעיף ט') כעין זה, שתפילין שנמצאו פסולים למפרע כגון חסרים אות וכיוצא בזה שאין לתלות שעכשיו נעשה, יש לומר דשייך בזה כעין מה שאמרו חז"ל (קידושין ס"ו:) בכהן שעבד עבודה בבית המקדש ונודע אח"כ שהוא חלל שעבודתו כשרה, שנאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, אפילו חולין שבו תרצה, ואין צריך לומר ברוך שם על כל ברכה שאמר קודם שנודע כי גם הברכות רצויות, עכ"ד המשנה הלכות.

וכעצת חז"ל נענה על ראשון ראשון ואחרון אחרון. מה שכתב דהוי בכלל "חשב לעשות מצוה וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" עדיין אינו מעלה ארוכה לענין הברכות לבטלה שבירך על התפילין, שהרי חז"ל אמרו "כאילו" קיים מצוה ועל "כאילו" אסור לברך. וגם עצם המצוה שקויימה ב"כאילו" אינה דומה למצוה שקויימה ממש, וראה בספר הנחמד שעשועי רעיונים (סי' א') שהביא ראיה שמצוה כזו פחותה בדרגה ממצוה שהתקיימה במציאות, וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח"ח ס"ב) שהאריך בזה.
ובאשר למה שהביא מס' דעת קדושים שדימה נידון דידן לכהן שעבד עבודה במקדש ונודע אח"כ שהיה חלל שעבודתו כשרה, כבר דחה מופת הדור הגר"ע יוסף שליט"א (יבי"א ח"ז סי' ה') שבמקום לדמות דין זה לחלל נדמהו לבעל מום, דאמרינן התם בקידושין שעבודתו פסולה למפרע, שנאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום", כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ואמרינן "מקוה פסולו בגופו ובעל מום פסולו בגופו ואל יוכיח חלל שפיסולו מאחרים" ע"ש, והכא נמי בתפילין הפסול הוא בגופן.
המברך על ספר תורה פסול ועל תפילין פסולות

ובמשנה הלכות הביא "ראיה גדולה" לשיטתו, מהקורא בס"ת ובירך עליה ונמצא פסול באמצע הקריאה, דלא מצינו בשום מקום שצריך תשובה על מה שבירך לבטלה כשהספר תורה היה מוחזק בכשרות, ואדרבה לדעת רוב הפוסקים אפילו מה שקראו קודם שמצאו את הפסול יצאו ידי קריאה, ולדעת כמה אחרונים נכון לקרוא עוד ז' קרואים מספר תורה כשר, אבל לעיקר דינא כנראה כו"ע מודו דיצא עם הקוראים בפסול, וא"כ כך גם בנידון דידן נאמר שיצא עם התפילין הפסולות וגם אין חשש ברכה לבטלה, ע"כ.

ואם כי רב גדול שליט"א כתב שהיא "ראיה גדולה", באמת יד הדוחה נטויה כמ"ש ביביע אומר (שם) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק כ"ב) שאין לדמות תפילין לס"ת, דבספר תורה אנו סומכים על מה שכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' ט') שמותר לברך על ספר תורה שאינו כשר לקרוא בו בציבור, ואין בזה משום ברכה לבטלה, שאין ברכות התורה על קריאת ס"ת כשאר ברכות המצוות כגון לולב וסוכה, שאם המצוה פסולה הברכה היא לבטלה, אבל כאן הברכה היא על הקריאה, ואפילו קרא בס"ת שאינו כשר יצא, ועל זה סמכו גאוני המערב שהיו קוראים ומברכים על ס"ת של קלף שאינו מעובד כהלכה, ונהגו כן בפני גאוני עולם רבי יוסף הלוי בן מיגאש ורבינו יצחק, ומעולם לא נמצא פוצה פה וכו' ע"ש, אבל תפילין אם פסולות הן ברכותיו היו לבטלה, עכ"ד.

ובאמת אני מתפלא קצת על המשנה הלכות שהביא ראיה מס"ת, שהרי ברור כשמש בצהרים שאם מצא שהתפילין שלו פסולות ויש עדיין זמן באותו יום לחזור ולהניח תפילין כשרות שחייב לעשות כן, ולעולם לא עלה על דעת אחד מהאחרונים [ומן הסתם גם לא על דעתו של המשנ"ה בעצמו] שיכול לסמוך על הנחת התפילין הפסולות ולא יניח שוב אם יש לכך שהות ביום, וכל הדיון שלנו נסוב על הימים שכבר עברו, משא"כ בס"ת שמותר לו לסמוך מעיקר הדין על הקריאה מספר פסול אפילו אם יש באפשרותו להוציא ספר כשר ולקרוא בו שוב. כך נלע"ד לחלק וה' הטוב יכפר אם שגיתי.

ראיה מהמשנה בתרומות באשת כהן שאכלה תרומה ואמרו לה שמת בעלה או גירשה

וכלך אצל תרומות להביא ראיה לנידון דידן. דאיתא התם (פ"ח מ"א) האשה [הנשואה לכהן] שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך או גירשך [ונמצאת שאכלה תרומה באיסור], רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר. ופסק הרמב"ם (פ"י מהל' תרומות הי"ב) כרבי יהושע. וביארו בירושלמי (פ"ח ה"א) שטעמו של רבי יהושע הוא משום שעשתה בהוראת בית דין, והסביר בשו"ת חמדת שלמה (יו"ד סי' א'), שבכיוצא בזה נחשבת לאנוסה ולא לשוגגת, שהרי אילו היתה באה לשאול בפני ב"ד בשעה שבאה לאכול בתרומה, אם מותרת לאכול, היו מורים לה להיתר, ע"ש. וכן כתב הנתיבות המשפט בתשובה שהובאה בחמדת שלמה (אבן העזר סי' כ"ד אות י"א) שאין צריך אפילו כפרה כשסמכה על החזקה, מפני שנחשבת כאנוסה, ע"ש.
לאור האמור, למד בשו"ת אוצרות יוסף (שבסוף ספר הלכה ברורה ח"ב סי' ח') שהוא הדין בנידוננו, לפי מה שנפסק בשו"ע ]סוף סימן ל"ט] שאין בדיקת התפילין חובה מן הדין כל שהוחזקו בכשרות, ואם כן יש לומר שבכיוצא בזה נחשב הדבר כאונס ממש, כיון שלא הי' צריך מן הדין לבדוק את התפילין, וקנאן מיד אדם המוחזק למומחה וירא שמים, וחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן [פסחים ט.].

ובאוצרות יוסף דחה, שבשו"ת באר יצחק (או"ח סי' כ"ה ועי' גם בקרן אורה יבמות ל"ד.) ביאר המשנה בתרומות הנ"ל באופן אחר ע"ש, ולדבריו אין הכרח מדברי המשנה שבכיוצא בזה אין צריך כפרה.

ראיה מדין הבא על אשתו שלא בשעת וסתה ונמצאת טמאה

ומכל מקום, עדיין יש להביא ראיה שבאונס אין צריך כפרה כלל, ממה שאמרו בשבועות (י"ח.) לענין מי שנטמאה אשתו בשעת תשמיש, אי שלא בשעת וסתה אנוס הוא. וכן פסק הרמב"ם [פ"ה מהל' שגגות הל' ו'] "הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורים מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה, ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה, אבל זה מה הי' לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל, אין זה אלא אונס" וע"ש באוצרות יוסף במקורות הרבים שהביא לנידוננו.

אם צריך כפרה על ביטול המצוה ועל הברכות לבטלה

והוסיף שם באוצרות יוסף שאפילו לו יהא שדינו כשוגג, כבר אילפנו חז"ל דעת שאם עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו (יומא פ"ו:). אלא שדן שם לגבי ברכותיו שבירך לבטלה על התפילין הפסולות, וכתב שלדעת הרמב"ם והשו"ע שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדאורייתא (עי' שו"ת הרמב"ם פאר הדור סי' ד'), דינו כעבר על לא תעשה שצריך כפרה, אבל לדעת התוס' והרא"ש ורוב הראשונים הסוברים שאיסור זה הוא מדרבנן, יש לדון אם צריך כפרה. וכיוצא בזה כתב בשו"ת פנים מאירות [חלק ג' סימן ט'] בנידון דומה לנידון דידן, שמכיון שלדעת התוס' והרא"ש אין זה אלא מדרבנן, די בחרטה ובוידוי ותשובה, ע"ש. ויש להעיר על זה מדברי הרא"ש ביומא (פרק ח' סי' י"ז), שאם עבר כמה פעמים על מצות עשה אין מוחלין לו מיד שעשה תשובה אלא תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, כדין חייבי לאוין. וגם יש להעיר על זה לשיטת הרמב"ם והשו"ע הנ"ל שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדאורייתא. וכן העיר בזה בחזון איש (סימן קל"ז סק"ו). ומכל מקום עדיין יש ליישב ולומר שמה שאמרו בגמרא לענין עבר על לא תעשה היינו דוקא בעבר במזיד, אבל בשוגג די לו בתשובה. וכתב להדיא הרמב"ן עה"ת [פרשת ויקרא] ששגגת לאו אין עליו נשיאות חטא, וכן כתב הר"ן (סנהדרין פ"ד). אלא שהתוס' בביצה [כ"ה:]

חולקים וסוברים ששגגת לאו צריך כפרה.

וסיים האוצרות יוסף, שאפילו אם נאמר שבנידון דידן נחשב כשוגג ולא כאנוס, מכל מקום יש בנידוננו כעין ספק ספיקא לומר שאין צריך תעניות וסיגופין, אף לענין הברכות לבטלה שבירך כל הימים, שמא הלכה כהתוספות והרא"ש שאיסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, ואם תמצא לומר כהרמב"ם והשו"ע דהוי איסור דאורייתא, שמא הלכה כהרמב"ן והר"ן ששגגת לאו אין צריך כפרה כלל.

ולענין הלכה פסק גאון הגאונים בעל היביע אומר ]שם] שדי לו בכך שישוב בתשובה, ויהיה לבו נוקפו על כך שנתגלגל לידו שנתבטל ממצות תפילין. ומהיות טוב שאם לא היה מניח עד לאותו זמן תפילין של רבינו תם, יקבל על עצמו גם להניח תפילין של רבינו תם.

אם נחשב שקיים את המצוה

והנה הר"ן [ריש מסכת פסחים] מי שבדק חמצו כדת וכדין ובתוך החג מצא חמץ לא עבר עליו למפרע, דכיון שבדיקת חמץ מה"ת היא מכלל תשביתו וסמכה התורה על החזקות, כל שבדק כדין יצא ידי חובתו ואין לו לחוש יותר ע"ש. והסכימו עמו הטו"ז והמג"א (סי' תל"ד ריש ס"ב) ושאר פוסקים. ובשו"ת ויברך דוד (ח"א סי' ו') ביאר סברתו דמאחר שחייבתו התורה לעשות דבר ידוע והוא עשאה וקיימו כמצווה, הרי עשה עצם המצוה שהוא מצווה בה דמה בעי ליה למיעבד יותר, וה"נ לענין מצות תפילין ובדיקתן דכיון דהוא עשה בפועל מה שהוא מצווה, לקנות תפילין מסופר מומחה ולהניחן, הרי קיים בשלימות כל מה שהוא מצווה ויצא.

קושטא קאי, דדחה הויברך דוד את הראיה, שאינו דומה, דבנידון של בדיקת חמץ עצם הבדיקה היא המצוה, והרי בדק כדין ועשה כמצווה, משא"כ בזה שעצם המצוה היא הנחת תפילין כשרות [ובדיקתם אינו אלא הכשר מצוה], והרי נמצא שלא היו כשרים ]אבל עי' מה שנביא להלן מהמלבי"ם].

ושוב הביא מה שכתב החיד"א [הבאנו דבריו לעיל משו"ת לב חיים] שמקבל שכר אם כוונתו לשמים, ופקפק על דבריו לפי מה שכתב הנודע ביהודה (הבאנו לעיל) לענין יחיד שעשה ע"פ הוראת בי"ד שטעו שחייב ולא אמרינן שהיחיד הוא בגדר אונס [שעשה כמו שכתוב "על פי התורה אשר יורוך"] מטעם דאונס הבא מחמת טעות הוא בכלל שוגג, ומהאי טעמא אשה שנשאת עפ"י עדים שהעידו שקר שמת בעלה צריכה כפרה, אף שעשתה כמו שאמרה התורה "על פי שני עדים יקום דבר " ]ועי' שו"ת דבר יהושע (ח"ב סי' ה') שביאר דבריו שאף שהיא עשתה כדין וסמכה עצמה על העדים, מ"מ נאמנות העדים היא מחמת חזקת כשרותם ועכשיו נתגלה שבטעות יסודו, וכן בב"ד שהורו בטעות, עכשיו נתגלה שהם ב"ד שאינו הגון (שבב"ד הגון כתיב "אלקים נצב בעדת א-ל"), עוד יש לומר שהוא פשע שהיה לו ללמוד שב"ד שגו בהוראה]. ובקובץ פרי תמרים (חלק ל"א-ל"ב) הובאה תשובת הגה"ק בעל קדושת יו"ט זצ"ל שכתב עפ"ז, שמי שאכל בשר על סמך דברי הקצב [שיש לו חזקת כשרות] ונתוודע אח"כ שהיה נבילה, צריך כפרה כשגגת לאו ע"ש. [אבל עיין בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' מ"א) ויתנגן ניגון אחר. ובשו"ת חמדת שלמה (יו"ד סי' א') חילק בין בשר שנמצא טריפה שאין צריך כפרה לבין נישאת ע"פ עדים שצריכה כפרה, משום דרוב וחזקה דהתירה תורה לאו מתורת וודאי הוא, רק התורה התירה ספק כזה, וע"כ אף אם נתוודע שהי' מהמיעוט אין צריך כפרה, משא"כ דבר הניתר עפ"י עדים שהוא מגדר בירור וודאי, אם נתברר אח"כ שלא היה כדבריהם צריך כפרה, וה"ה בנוגע לחזקות של אדם ונאמנות עד אחד באיסורים שהם בגדר ספק שהתירה תורה. ועי' בשו"ת דבר יהושע מה שהעיר ע"ד.] ומשם למד גם לנידון שלו, שבזמננו אין מספיק לתת סת"ם לסופר לבדיקה אלא צריך גם לעשות בדיקת מחשב, ואם לא עשה כן אינו בגדר אונס וממילא צריך כפרה.

ושוב חילק בין מי שנתן ס"ת לסופר מומחה לבדוק והלה בדק כראוי אלא שלא עלתה בדיקתו כראוי מחמת גודל הס"ת שיש בו רבבות אותיות [ולא ניתנה תורה למלאכי השרת[ אולי לא נחשב זה לאונס הבא מחמת טעות, משא"כ בנוגע לבדיקת תפילין ומזוזות שקל יותר לבודקן ע"ש. ועיין במה שהאריך בשאילתא דנן.

שני חלקים בקיום מצוה

אולם עדיין יש לעיין אם אפשר לומר שקיים מצוה ממש של הנחת תפילין כשהניח תפילין פסולות בשוגג, ולא רק שהוא פטור משום אונס. ויש לדון באימה ולומר, שכל מצוה מורכבת משני חלקים א] החפצא של המצוה ב] הציווי שנצטווינו בתורה לקיים את המצוה. ואם כנים הדברים ברור שאם התפילין היו פסולות, לעולם לא קיים את החפצא דמצוה, אבל לפחות את החלק השני של המצוה, דהיינו הציווי שנצטווינו בתורה לקיים את המצוה, עלה בידו לקיים כהוגן. זאת משום שיש מקום לומר, שכל שפעל על פי כללי התורה ודיניה, נחשב שקיים את הציווי, וכאן הרי סמך על חזקת הכשרות של סופר ירא שמים שהבטיח לו שהתפילין שלו כשרות, והתורה הורתה לו לסמוך על חזקה זו, וא"כ עשה כהלכה. ואין להקשות ממה שכתבנו לעיל בשם הגר"ע יוסף שליט"א שהיה עליו להביא סופר מומחה יותר לבדיקה, שאולי היה הוא מצליח לגלות את הטעות, ולפי דבריו יש לדחות ולומר שמכיון שלא הביא לסופר מומחה יותר לא קיים מה שנצטווינו בתורה לקיים את המצוה על פי כלליה ודיניה, אבל דבריו קשים לקבלם, שא"כ אין לדבר סוף, שאפשר תמיד למצוא סופר שנחשב מומחה יותר, ואטו כל אחד חייב להביא את התפילין שלו לבדיקה אצל הסופר הטוב ביותר בעולם?! אלא נראה שהתורה מורה לאדם לסמוך על חזקת הכשרות של סופר מומחה וירא שמים ותו לא מידי. כך נראה לקט שכלי.

ואין הדברים בנויים על אדני ההיגיון של הכותב הדל בלבד, אלא בהסתמך על גאון דורו הלא הוא המלבי"ם זצ"ל. בספרו ארצות החיים [ועפ"י המלבי"ם כתב גם להציל מברכה לבטלה בכתב עת מקבצאל] דן בענין ציצית שצריך לעיין בהם לפני הברכה כדי למנוע ברכה לבטלה, ושם בסימן ח' סעיף ט' ביאר מדוע לדעתו מי שלא בדק ציציותיו לפני לבישתם אינו צריך לחשוש משום ברכה לבטלה, וכה כתב: ובאמת הסברא היה נ"ל בזה דאף דלא תשא חמור, כאן לא יבוא בשום פעם לידי עבירת לא תשא וכו', ומדאורייתא סומכין על החזקה, וא"כ בשעה שמתעטף בציצית מדאורייתא יצא ידי המצוה בלא ספק שחזקה דאורייתא בודאי והורשה לברך וללבוש בלי שום בדיקה, וא"כ אף אם באמת הציצית פסולין נראה דלא עבר אלאו דלא תשא וכו' דהא קיים המצוה מצד החזקה, וגדולה מזו מצאנו בראב"ד בסוף הלכות מילה שצריך לברך על מילת אנדרוגינוס מפני שספק לחומרא מדאורייתא וכו', וקשה, כיון שספק ברכות להקל והטעם פן יברך ברכה לבטלה ויעבור על לאו דלא תשא, א"כ בשלמא לענין מילה חייב דשמא הוא איש, אך לענין ברכה אדרבה שמא הוא אשה ועבר על לאו דלא תשא, וצ"ל כיון שלדעת הראב"ד ספיקא דאורייתא לחומרא א"כ זה בעצמו מצוה למול ועל מצוה צריך לברך, ואף שיהיה באמת שהיא אשה מ"מ עשה מצוה במילתו ושייך לברך עליה וציוונו, ולפ"ז הוא הדין כאן ]בציצית] שחזקה דאורייתא בודאי וממילא בשעה שמתעטף בטלית זה עשה מצוה ואפילו אם הציצית פסולין, עכ"ל.

וחזינן להדיא מדבריו שיש הבדל בין החפצא דמצוה שאפשר שלא קיים [שהרי יכול להיות שבמציאות הציציות היו פסולין[ לבין הציווי לקיים את המצוה ע"פ כללי התורה שבוודאי קיים. וא"כ בנידון שאלתנו שסמך על הסופר שהתפילין כשרות, ולסופר יש חזקת כשרות, נמצא שעושה מה שמוטל עליו ע"פ כללי התורה ונחשב שקיים ציווי ה'.

וזאת תורת העולה מן האמור, שהמניח תפילין פסולות בשוגג לא קיים מרכיב אחד מן המצוה, שהרי במציאות היו פסולות, אבל מרכיב אחד מן המצוה כן קיים, שסמך על חזקת הכשרות של הסופר והניח תפילין, ונמצא שהברכות שבירך על התפילין עכ"פ לא היו לבטלה - וככל החיזיון הנפלא שנגלה לנגד עינינו מדברי המלבי"ם זצ"ל.

להחזיר כלי לחנות אחרי שהטבילו

ושמעתי מהרה"ג ר' מיכאל פודור על אחד שקנה כלי הצריך טבילה והטביל אותו, ואחר כך רצה להחזיר את הכלי לחנות, ונתעוררה השאלה מה יעשה, אם יתלה פתק על הכלי להודיע שכבר הוטבל, לא ירצו לקנותו בחושבם שהוא משומש, ואם לא יתלה פתק כזה, הקונה עלול להטביל את הכלי בברכה וייכשל בברכה לבטלה. ונשאל על כך הגרי"ש אלישיב שליט"א ופסק שיכול להחזיר את הכלי לחנות בלי להודיע לקונה העתידי שהכלי כבר הוטבל, ונימוקו עמו, שהקונה החדש עושה את המוטל עליו - הוא קונה כלי בחזקת חדש שלעולם לא הוטבל, ומטבילו כדין עם ברכה. ומה שבאמת הכלי כבר הוטבל לא אכפת לנו שהרי הקונה סומך על חזקה שהכלי לא מוטבל ולכן אין זה נחשב לברכה לבטלה. ולכאורה דבריו מקבלים חיזוק מדברי המלבי"ם.

ברכה על פדיון הבן באופן שאין צריך לפדותו

ועיין ביביע אומר (חלק ח' יו"ד סי' ל"ב) שנשאל על בחורה שחיה חיי אישות בהיותה פנויה ונתעברה, ואח"כ הלכה לרופא שביצע בה הפלה מלאכותית, ושוב עברה על האשה רוח טהרה וחזרה בתשובה ונישאה לבחור ירא שמיים וילדה בן, ועכשיו רוצה הבעל לעשות פדיון הבן, ואם היא תספר לו על מה שעבר עליה הרי זה יפר את שלום הבית, ומאידך, אם לא תספר הוא יברך ברכה לבטלה על פדיון הבן, האם חייבת לספר? וכתב שם שמותר לה להמנע מלספר, ע"ש בטעמו. וע"פ דברינו אולי יש עוד סניף להקל, שהרי הוא עושה את המוטל עליו, ואינו צריך לחשוש שהיא כבר היתה בהריון, ולכן אין זה נחשב לברכה לבטלה . ומכאן אפשר ללמוד שגם אם יתברר שכהן מסויים איננו כהן, לא נאמר שכל הברכות שבירך במשך השנים בנשיאת כפים היו לבטלה, שהרי סמך על חזקתו.

הטעם שאין כאן ברכה לבטלה ע"פ דברי הרמב"ן ביסוד החיוב לברך ברכת המצוות

והנה הרמב"ן בספר אמונה וביטחון (סוף פ"ז) כתב שכמו שיש אכילה שצריכה ברכה לפניה ולא אחריה כגון פחות מכזית, ויש שטעונה לפניה ולאחריה, כך יש מצוות שטעונות ברכה לפניהן ולא לאחריהן, ויש שטעונות לפניהן ולאחריהן כגון ברכת מילה וברכת התורה וכיוצא בהן, ע"ש. ובספר לקח טוב [לגר"י ענגל זצ"ל כלל י"א] מבאר כוונת הרמב"ן שכמו דבנהנה הנאה גשמית מן העוה"ז בלא ברכה מעל והברכה היא מתרת את ההנאה, כן הנהנה הנאה רוחנית מקיום מצוה ג"כ המתיר שלה הוא הברכה, וא"כ כל ברכת המצוות היא מאותו טעם של ברכת הנהנין. וע"ש שכתב דאע"פ דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו, והיינו שהנאת קיום מצוה לא חשיבא הנאה, ועוד קשה דהא קיי"ל ברכות אין מעכבות ומאי שנא מברכת הנהנין? וכתב שם לפי דברי המל"מ ]פ"ה מהל' אישות הל' א' וב'] דהא דמצוות לאו ליהנות ניתנו היינו רק בדיעבד שאם קיים המצוה באיסור הנאה לא חשיב קיום המצוה הנאה ויצא, משא"כ לכתחילה גם מצוה חשיבא הנאה ואסור לעשותה לכתחילה באיסורי הנאה, וא"כ שפיר גם מצוות צריכות לכתחילה לברכה המתרת הנאה, וברכת המצוה היא עצמה מתרת ההנאה ממנה ותקנת חכמים כך היתה, ושפיר ג"כ אין הברכות מעכבות בדיעבד, דבדיעבד שוב קיי"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו ע"ש.

ומזה למד הגאון ר' ישראל יצחק פייקרסקי זצ"ל (בקובץ עם התורה תשמ"ג עמ' כ"ה) דא"כ יש לומר כאן דבשעה שבירך לא היה יודע שהתפילין פסולות והיה סבור שמקיים מצוה, והיתה לו הנאה, והנאה צריכה ברכה, א"כ לא היתה ברכתו לבטלה, דבשלמא אי המצוה עצמה צריכה ברכה א"כ עתה שנודע לנו שהתפילין המה פסולות ולא קיים מצוה כלל א"כ הוי ברכה לבטלה, אבל אם נאמר דהברכה היא על ההנאה הרוחנית, והנאה היתה לו שסבר שמקיים מצוה, א"כ הרי הוא צריך ברכה ולא הוי כלל ברכה לבטלה, עכ"ד והם באמת כפתור ופרח.

טעם נוסף שאין זה ברכה לבטלה

עוד כתב שאין זה ברכה לבטלה דהוי מתעסק, והיינו לפי שיטת התוס' בשבת (ע"ב:) דאם נתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר הוי מתעסק, דלא בעינן שיתכוון לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר כשיטת רש"י, אלא אפילו בדבר אחד אם חשב שהוא היתר ונמצא איסור הוי מתעסק. וא"כ כאן דסבר דמניח תפילין כשירות ומותר לו לעשות ברכה הוי מתעסק גמור, ובפרט שהוא סבר שעושה מצוה. והנה בשו"ת רע"א (מהדו"ק סימן ח') כתב דמתעסק הוי איסור, אך באבני נזר [או"ח סי' רנ"א] חולק על הגרע"א וס"ל דלאו דוקא דפטור מקרבן אלא שאין בו איסור תורה כלל. ועי' בשו"ת ארץ צבי (סי' ע"ו) שהביא כמה וכמה ראיות שמתעסק אין בו איסור תורה כלל, אך עכ"פ מתעסק הוי איסור דרבנן. ומ"מ כאן גבי ברכה לבטלה דלא תשא הוי איסור דרבנן לרוב הפוסקים, וגבי איסור דרבנן כו"ע מודים דמתעסק אפילו איסור דרבנן לא הוי. ועיין לח"מ פ"א מהל' שבת שכתב דמתעסק אפילו באיסור דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן.

ולסיכום: העולה מדברינו שהמניח תפילין פסולות בשוגג אין עבירה בידו, לא משום ביטול מצות תפילין ולא משום ברכה לבטלה, וכל החסרון הוא שלא קיים את החפצא דמצוה כראוי, וא"כ לכל היותר סגי בכפרה פורתא, כנלע"ד להלכה ולא למעשה, והקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. ויה"ר שנזכה שמשפע מצות תפילין יתמשך עלינו להיות לנו חיים ארוכים, ושפע קודש, ומחשבות קדושות, בלי הרהור חטא ועוון כלל, ושלא יפתנו ושלא יתגרה בנו יצר הרע, ויניחנו לעבוד את ה' כאשר עם לבבנו אמן כן יהי רצון!!



אציג כאן הערות על מאמרי ששלח לי מו"ר הרב הגאון ר' זאב קליין שליט"א

לכוד ידידי כנפשי הרב ר' אלחנן אהרמן שליט"א

תודה רבה על הקונטרס הנפלא שהוצאת לכבוד השמחה. עברתי על ה"שטיקל" הראשון ונהניתי מאוד מאוד מהחריפות ומהבקיאות ומגודל ההיקף. יישר כחך, והקב"ה יתן שתמשיך בהרבצת התורה בע"פ ובכתב. וכדרכה של תורה יש לי כמה הערות שברצוני לשתף אתכם בהם

א) בעיקר הענין בעונש מי שביטל מצות עשה, כדאי לציין חידוש נפלא של הריטב"א למס' ר"ה (טז,ב) דהנה ידועים הם דברי תוס' למס' מנחות (מא,א) על הא דאיתא התם דבעידן ריתחא ענשינן אעשה, דזה רק במצוה כמו ציצית שאין חיוב לקנות בגד של ד' כנפות כדי להתחייב בציצית, אבל במצוה חיובית בוודאי יש עונש. אבל עי' בריטב"א (לר"ה שם) על הגמ' כל שנה שאין תוקעין וכו' וז"ל ואמר ר' יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה. פירוש על ידי הצרות שבאות ומתענין ומתריעין בשופרות, מ"ט דלא אי ערבב שטן, מדנקט האי טעמא משמע שאינו אומר שאין תוקעין כלל, דאם כן למה לי האי טעמא והלא יום זה יום הדין ואמר הקב"ה שנתרצה לפניו בשופר שנזכה בדין כאדם המתרצה בקרבנו ומתכפר לו, וכשאנו פושעין במצוה זו אנו נענשין לא מפני מצוה זו דהא לא ענשי בית דין של מעלה אעשה אלא בעידן ריתחא (מנחות מ"א א'), אלא כי בביטול ריצוי זה ומצוה זו בטל קרבן ובטלה כפרת עונותינו הקודמין ומתחייבין בדין כמי שחטא ואינו מביא קרבנו שאמרה תורה, אלא ודאי הא דר' יצחק אדלעיל מינה קאי שכל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה וכו'. מוכח שס"לשבביטול מצות עשה אפילו מצוה חיובית כשופר לא נענשין אלא בעידן ריתחא. א"כ לדבריו ה"ה במצות תפילין.

ב) עוד יש לי להעיר על מה שהקשיתם על המ"ה שהיות ומעלה עליו הכתוב "כאילו" עשאו, יכול לברך. ותמהתם (בצדק) שאין מברכים על "כאילו". אבל יש להעיר עפ"י החי' נפלא של הגרש"ק (בספרו חכמת שלמה) שמי שמגדל יתום בתוך ביתו מקיים מצות פרו ורבו, עפ"י מה שחז"ל אומרים "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

ג) על מה שדנתם לגבי ברכה לבטלה שלפי הר"מ שהוי מה"ת אז צריך כפרה משא"כ לפי תוס' ורא"ש שסוברים שאאמד"ר. ויש להעיר מדברי הנשמת אדם כלל ה' שדן על דברי הר"מ וז"ל ועוד צ"ע כיון דמבואר בשתי סוגיות בסנהדרין ותמורה דהזכרת שם שמים הוא איסור עשה מ"את ה' אלהיך תירא", ואיך נאמר כשזה מברך באימה ויראה ודעתו לברך השם מחמת יראתו שמא לא בירך עדיין, יהיה עובר על עשה זו. ואם יאמר כל היום אתה הוא ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי העץ ופרי האדמה וירבה בשמות, מותר לכתחלה, וכשיאמר תחלה "ברוך", יהיה עובר על יראת ה', ודבר זה אין בנו כח להבין. ועוד שהרי כתב הרמב"ם כשנכשל והוציא השם, יפאר ויהדר ויאמר ברוך הוא לעולם ועד, כדי שלא יהיה לבטלה. הרי להדיא במה שיאמר אח"כ "ברוך" מתקן מה שהזכיר בתחלה, וא"כ איך נאמר כשאומר תחלה "ברוך" יהיה עובר ויהיה לבטלה.ולכן נ"ל דלכ"ע אינו עובר אלא כשיזכיר השם בלא שום ברכה, או אפילו בברכה רק שאומר בדרך צחוק והיתול, דבזה מסיר יראתו מפניו. אבל אם מברך להודות לה' שברא פרי העץ אף כשלא יאכל כלום, אין כאן איסור דאורייתא כלל, אלא דרבנן אסרו. עי"ש שמאריך יותר. אבל לדבריו אפילו להר"מ באופן שחשב לעשות מצוה ובירך באימה וביראה לא עבר על "את ה' אלוקיך תירא

ד) במה שחידשתם בסוף השטיקעל שיש שני חלקים במצוות, א' עצם המצוה ותועלתו, וב' קיום מצות הבורא. ולכן אין ברכתו לבטלה שקיים מצות הבורא. עי' בזה באריכות בסוף ס' קובץ הערות (ביאורים באגדת חז"ל סי' ג) ועי"ש באות ו' שדן במי שחשב לתקוע לשיר ונאנס ולא תקע, אפילו למ"ד מצות אצ"כ כאן לא עשה כלום. שהרי אפילו אם מצוות אצ"כ זה לגבי חלק התועלת של המצוה אבל קיום "צווי" ה' בוודאי אין לו, א"כ היכא שרק חשב לעשות מצוה בוודאי אין לו אלא חלק שמקיים "צווי" ה' אז היכא שהתכוון לשיר אז בכל אופן חלק הזה לא מקיים, אז אין לו כלוועי"ע בקובץ שיעורים למס' קידושין (לדף לא,א) שמסביר בזה הגרא"וו פשט ברמב"ן הידועה שהאבות לא קיימו התורה בחול, עי"ש. ואני חשבתי תמיד שהגרא"וו מסביר בזה למה "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" שהמצ"ו יש לו שני החלקים משא"כ מי שאמצ"ו, ועי' באבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם, ג' מהלכים למה גדול מצווה ועושה וכו' וז"ל ואם תאמר מה סברא היא זאת אדרבה שאינו מצווה חשוב יותר שאע"פ שאינו מצווה הוא עושה. ויש לומר שהמצווה דואג תמיד ומחזר לקיים המצוה ושאינו מצווה לא ידאג אלא אם בא לידו יעשנה ואם לאו לא יעשנה ותנן (אבות סופ"ה) לפום צערא אגרא. אי נמי המצווה הואיל ונענש אם לא יעשה דין הוא כשיעשה שיקבל שכר גדול. אבל שאינו מצווה כיון שאינו נענש גם שכר כל כך לא יקבל ועוד גדול המצווה לפי שהוא משלים רצון קונו ומקיים מצותו שצוהו אבל שאינו מצווה אינו משלים רצון קונו כיון שלא צוהו. ואולי לזה התכוון.

ה) מן הראוי לציין דברי המשך חכמה (שמות פרק יג,י) וז"ל ואמרתי דבלא תעשה העיקר הוא מה שאין אדם עושה, ואם עשה מחמת אונס או ענין אחר הפוטרו, שוב הוא כמו כל אדם שעשיה אינו נחשב לעשיה, ושוב לא עשו כמו זולתו. לא כן במצות עשה, אף שלא יעשה מחמת איזה אונס, מכל מקום לא מיחשב כמאן דעביד, דסוף סוף לא עשה

בברכת א גוטען זוממער ושוב ברכת מזל טוב והרבה הרבה אידישע נחת ממנו ומכל יוצאי חלציך

זאב קליין