בדין נזיר שנצטרע - נסיונות ליישב רמב"ם קשה

בדין נזיר שנצטרע

לזכות הורי היקרים שליט"א שגידלוני וחינכוני והביאוני עד הלום.

בס"ד

א) בגמרא יבמות [ה.] הגמרא מחפשת מקור שעשה דוחה לא תעשה, ומנסה להוכיח מכך שמצות תגלחת מצורע דוחה לאיסור תגלחת של נזיר, ודוחה הגמרא – "איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, דאי לא תימא הכי הא קי"ל דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ליגמר מנזיר, אלא מאי טעמא לא גמרינן? דאיכא למיפרך שכן ישנו בשאלה" ע"כ.

ב) וברמב"ם [פ"ז מהלכות נזירות הלכה ט"ו] כה כתב: "והלא נזיר שגילח בימי נזרו עבר על לא תעשה ועשה שנא' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ובכל מקום אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה שכמותו, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירותו, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שביארנו, והרי אינו קדוש בהם, ובטל העשה מאליו, ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא העשה של תגלחת וצרעת ודוחה אותו עכ"ל.

ג) ובהשגת האב"ד שם ז"ל א"א אני שונה בראש מס' יבמות משום דהו"ל לאו ועשה שישנו בשאלה ע"כ, והיינו דקשיא ליה דהרמב"ם כ' דליכא עשה בימי חלוטו ובסוגיין מבואר דאיכא עשה ורק נדחה מפני קולתו.

ד) ובאבני מילואים [בתשובות סי' כ"ב] כתב ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' בנזיר [דף מ"א: ד"ה ואי], דאיכא מחלוקת הסוגיות אי נזיר חשיב איסור השוה בכל, וכתב שם דהמחלוקת תלויה במה שנחלקו הפוסקים במהות נזירות, דדעת המהרי"ט דנזיר הוי תואר שמקבל על עצמו, והאיסורין הן איסורי תורה דרמי על תואר קדושתו כמו כהן דרמי עליו מצוות יתירות וא"כ הו"ל איסור שאינו שוה בכל כיון שהם ניתנו רק על מי שניתנו לו תואר נזיר, אולם יש פוסקים דס"ל דנזיר אינו תואר אלא דאסור מחמת שאסר על עצמו, [ולדעת המהר"י באסאן הוי איסור גברא שאוסר על אבריו לג' מינים ולדעת מהרי"ן לב הוי איסור חפצא שאוסר עליו ג' מינים אלו] א"כ הו"ל איסור השוה בכל, דהכל ישנם באיסור נדרים. ולפ"ז כתב באבני מילואים דגם סברת הגמרא בסוגיין דאיסורי נזיר מיקרו ישנם בשאלה תלויה בחקירה הנ"ל, דאי נימא דהוי איסורי תורה דרמי על הנזיר, ליתנייהו בשאלה, משום דאין יכול להתיר האיסורין ורק יכול לעקור את נזירותו, ורק אי נימא דהוי איסור חפצא או גברא מיקרי איתא בשאלה. ולפ"ז כתב ליישב דהסוגיא ביבמות סוברת בהכרח כהסוגיא בנזיר דסוברת דנזיר הוי איסור השוה בכל והיינו דנזיר הוי איסור חפצא או איסור גברא, ומשו"ה חשיב איתא בשאלה, אבל הרמב"ם יסבור כהסוגיא בנזיר הסוברת דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל והיינו שגדר נזיר הוא שמקבל על עצמו תואר נזיר, וממילא לא שייך לומר איתא בשאלה, ולכן לא סגי בטעם הגמרא והוצרך לטעם דליתא לעשה בשעת חלוטו, ומה דלא קאמר בגמרא טעם הרמב"ם דליתא עשה דקדוש יהיה, הוא משום דאכתי בנזיר יש גם עשה דככל היוצא מפיו, וזה ישנו גם בנזיר מצורע, ועל עשה זה בעי לטעמא דאיתיה בשאלה, וכיון דבהכרח בעי לטעמא דאיתיה בשאלה שוב לא צריך להוסיף שום טעם בסוגיא על עשה דקדוש יהיה, ומשום דאפילו אי הוה בנזיר מצורע עשה דקדוש יהיה נמי נדחה כיון דסוגיין סוברת דגם עשה דקדוש יהיה מקרי ישנו בשאלה. אבל לשיטת הרמב"ם רק עשה דככל היוצא מפיו מקרי איתא בשאלה דזה הוי ככל איסורי נדר, אבל עשה דקדוש יהיה לא הוי איתא בשאלה, כיון דנזיר הוי תואר קדושה ומשום הכי הוצרך הרמב"ם להוסיף על הגמרא דליכא כלל עשה דקדוש יהיה, ומיהו גם הרמב"ם מודה דצריך לטעם דאיתיה בשאלה לענין עשה דככל היוצא מפיו.

ה) ובספר היקר 'מאור למלך' [יבמות סי' כ'] הקשה דלפי האבני מילואים אמאי לא הזכיר הרמב"ם כלל טעמא דישנו בשאלה כיון דאיצטריך נמי האי טעמא משום העשה דכל היוצא מפיו יעשה, וכן הקשה הגר"פ שטיין [ליקוטי שיעורים יבמות סי' ד'] עיי"ש.

ו) וה' האיר עיני ומצאתי שביאר הגאון ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל [יבמות סי' ו'] למה הרמב"ם השמיט את הטעם דאיתא בשאלה שהיה מסביר לנו מדוע אין איסור ככל היוצא מפיו, והלך בדרכו של האבנ"מ ובשינוי קצת, וכדלהלן: האבני מילואים נקט בפשיטות דאף דאיסורי נזיר מותרים משום עדל"ת, מ"מ עדיין ישנו להעשה דככל היוצא מפיו יעשה. אולם במנ"ח מצוה שע"ג השיג על זה וכתב דלהמהרי"ט שגדר נזיר הוא שקיבל על עצמו לנהוג בנזירות נתקדש גופו כמו כן, והאיסורים שעליו אינם מכח איסורי פיו אלא מכח איסורי תורה, כל היכא דיש דין דחייה על מצות נזיר בטל ממילא איסור בל יחל ומצות ככל היוצא מפיו, ומשום דהוא הרי לא קיבל כלל את האיסורים, ומה דנזיר בעלמא עובר על בל יחל ועל ככל היוצא מפיו היינו משום דהוא קיבל עליו נזירות, ואי לא מקיים את איסורי הנזירות הוא מבטל את תורת הנזיר ובזה עצמו חשיב שעבר על ככל היוצא מפיו ובל יחל, וכל זה היכא שהתורה צוותה לקיים את דיני הנזיר בזה חשיב שביטל או לא קיים, אבל במקום דאמרה תורה שאינו מחוייב לקיים דינים אלו מחמת עשה דוחה לא תעשה, הרי אינו מחוייב עתה לנהוג כן. ולכן לא נחשב שעבר על איסורי נדר כי לפי התורה עושה מה שצריך לעשות במצב כזה, עכת"ד המנ"ח. והנה זה דוקא להמהרי"ט אבל לשאר האחרונים דסברי מרנן דגדר נזיר הוא שקיבל באיסורי פיו איסורי נזירות בעצמן, בזה גם אם יש דחייה על איסורי נזירות לא בטלו מעצמם איסור בל יחל ומצות ככל היוצא מפיו דהא במה ששותה יין ומגלח הוא סותר לקבלתו שקיבל על עצמו לנהוג כן, ובעינן דין דחייה גם על איסורים אלו [ועי' באות ט' שם דיש מקום לומר שגם אם הוי איסורי פיו אם נדחים איסורי נזיר נדחים גם איסורי נדר].

ז) לפ"ז נמצא דלמה שביאר האבני מילואים דהביאור בגדר נזיר הוי מחלוקת הסוגיות ולפי הסוגיא ביבמות [ה.] גדר נזיר הוי איסורי פיו, משא"כ הרמב"ם פסק כמו הסוגיא דס"ל דהוי איסורי תורה, א"כ גם נידון זה עצמו אי בעי לדין דחייה מיוחד על בל יחל וככל היוצא מפיו או דאיסורים אלו בטלים מעצמן ע"י שנדחה מצות נזיר תלוי בזה, ולהסוגיא ביבמות בעי לדין דחייה בפני עצמו על איסורים אלו, משא"כ הרמב"ם דפסק כאידך סוגיא נדחים איסורים אלו ע"י שנדחה מצות נזיר.


ח) מעתה מיושבת היטב דעת הרמב"ם דהסוגיא ביבמות הוכרחה לטעם דאיתיה בשאלה משום דלסוגיא זו במה שנדחה לאו דתגלחת עדיין לא נדחה עשה ל"ת דבל יחל וככל היוצא מפיו, אבל הרמב"ם סובר שע"י שנדחה לאו דנזירות בטל ממילא הב"י וככל היוצא מפיו אין צריך כלל לטעם דאיתיה בשאלה על איסורים אלו, ודי לו במה שנתן טעם במה דבטל לאו דתגלחת הנזיר, ולאיסור זה לא שייך ליתן טעם דאיתיה בשאלה להרמב"ם לשיטתו דנזיר הוי איסורי תורה, ולא חשיב כלל איתי' בשאלה, ואולם אי"צ כלל לטעם זה, כיון דביאר הרמב"ם דבנזיר מצורע ליכא לעשה דקדוש יהיה והל"ת דתער לא יעבור על ראשו נדחה מחמת העשה דגילוח מצורע, ומאחר והם נדחים ממילא נדחים גם איסורי נדר.

ט) וכדברי הגרש"ר כתב גם הגאון ר' שלמה ברמן [בספרו אשר לשלמה סי' ט"ו] אבל הוסיף לתמוה על הדמיון של האבני מילואים, שרצה לומר שאם נזיר הוי תואר קדושה לגברא מקרי אין שוה בכל כמו כהן, אבל החילוק ברור דכיון דבכל ישראל שייך קבלת תואר זה א"כ חשיב שוה בכל, ורק דיני כהונה דאינם שייכים כלל במין ישראל מיקרי אינו שוה בכל [והאבנ"מ הרגיש בחילוק ודחאו אבל יש לו מקום גדול בסברא].

י) והנה הרמב"ם בהלכה ג' כתב מי שנדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה, האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה וכו'. וכתב מרן זצ"ל ב'תורת הנזיר' דמשמע מדבריו דלא קיים מצות ככל היוצא מפיו אלא אם מנה כל נזירתו והשלימה כמו שקיבל עליו אבל אם נפסקה נזירותו באמצע וכגון אשה שהפר לה בעלה באמצע נזירותה אף דקיי"ל בעל מיגז גייז, מ"מ העשה לא נתקיימה כיון שלא נתקיים הנדר כמו שקיבל עליו. ולפי זה יישב את קושיית האבני מילואים על הרמב"ם מה יענה הרמב"ם למצות עשה זו דככל היוצא מפיו יעשה דהיא קיימת גם בימי חלוטו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

י"א) ולפי הנ"ל נראה דבנזיר שנצטרע אי אפשר לבוא עלה מצד מצות ככל היוצא מפיו יעשה דהא אי אמרת שמשום מצוה זו תיאסר עליו תגלחתו הרי קי"ל דתגלחת מצורע מעכבת טהרתו [כמו שפסק הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת] ונמצא דיעמוד כל ימיו בטומאתו וכיון דימי צרעתו לא עולין לו, הרי לעולם לא ישלים נזירתו ונדרו לא יתקיים, ונמצא דמצוה זו דככל היוצא מפיו יעשה ממילא מופקעת היא ממנו, וממילא לא שייך לומר דמצוה זו לא ניתנה לידחות בנזיר שנצטרע דאדרבה אם לא ניתנה לידחות הרי מופקעת היא לגמרי, ומשום הכי שפיר מגלח, ומשום הכי שפיר מגלח וכיון שמגלח שוב אפשר לו לקיים נדרו ולקיים מצוה זו דככל היוצא מפיו, ומשום הכי השתא אליבא דדינא דמגלח, שפיר ישנה למצוה זו גם בנזיר שנצטרע עכ"ד.

י"ב) ולענין הנחת האבנ"מ שלדעת הרמב"ם קבלת נזירות היא תואר קדושה - עי' אריכות בס' שיעורים על מסכת יבמות לג"ר שמואל בורנשטיין שליט"א [סימן ח'] שהוכיח באותות ומופתים שדעת הרמב"ם היא שנזירות היא איסור חפצא, וכן הביא שהגר"ש רוזובסקי שליט"א בחידושיו על מסכת יבמות הוכיח כן.

י"ג) ניתנה ראש וניהדר לקושיה דידן [מדוע הרמב"ם סטה מדברי הגמרא]. בס' אור גדול יישב ע"פ מה שהקשה השואל בתשובת הרשב"א [ח"ג סי' שמ"ג] על מה שכתבו תוס' והרשב"א דלכך נדרים חלים על דבר מצוה ולא אמרינן עשה דוחה ל"ת דנדרים היינו משום דבנדרים איכא נמי ל"ת ועשה ככל היוצא מפיו, ולזה הקשה הלא מבואר ביבמות דבל"ת ועשה דאיתא בשאלה שפיר אמרינן עשה דוחה לא תעשה ועשה עיי"ש, ואכן להרמב"ם ז"ל א"ש דבנזיר מצורע ליכא עשה [ואין להקשות שהעשה ידחה ל"ת ועשה ע"פ הגמ' ביבמות דלהרמב"ם אין סיבת הדחייה משום עשה דוחה ל"ת ועשה דאיתא בשאלה אלא משום דאין כאן עשה אלא ל"ת]. ומה דאמרינן ביבמות דשאני התם דישנו בשאלה יש ליישב ע"פ מה שכתבו תוס' בקידושין [ל"ד סוד"ה מעקה], דכל שיש עמו עשה אף בגוונא דליכא העשה אפ"ה הלאו אלים ולא דחי לי' עשה עיי"ש, ולכך הוצרך הגמרא לומר דכיון דאיתא בשאלה לכך אין הלאו אלים, עכ"ד.

י"ד) ובשם הגר"ח כתבו ליישב דבעשה דקדוש יהיה יש ב' דינים, אחד איסור עשה דמוזהר על גילוח, והשני קיום עשה וכמש"כ הרמב"ם שנזיר כשנוהג נזירותו מקיים ג' מצוות ואחד מהן הוא קדוש יהיה גדל פרע. ולפי זה, י"ל דמש"כ הרמב"ם דבימי חלוטו ליכא לעשה של קדוש יהיה משום שאינו נוהג בנזירות היינו רק קיום העשה של קדוש יהיה וכו' אבל על האיסור עשה ודאי עובר כמו שעובר על הלאו של תער לא יעבור על ראשו, והחילוק בזה הוא דקיום מצ"ע נוגע לקדושת הנזירות וזה אינו נוהג כשאינו נוהג נזירות. משא"כ הלאו והאיסור עשה אינם תלויים בקדושת נזירות אלא בשם נזיר, ועיין ברמב"ם דשיער נזיר מצורע מותר בהנאה מכיון שליכא קדושת נזיר וכאמור. ולפ"ז א"ש דדברי הרמב"ם והגמ' משלימים זה את זה, דהעשה של גילוח מצורע יכול לדחות רק את האיסור עשה כטעם הגמרא משום דישנו בשאלה, אבל את קיום עשה דגדל פרע אינו בכלל דחייה [וכתב הגר"ח ב' ביאורים מדוע זה כך] ולזה אמר הרמב"ם דזו העשה [היינו קיום העשה] נפקע ע"י טומאת מצורע, ע"כ.

ט"ו) ובמנ"ח [מצוה שע"ג] כתב שלפי הרמב"ם דבנזיר מצורע ליכא עשה, פשוט שמותר לגלח בסם בתוך ימי צרעתו מכיון שכל האיסור לגלח בסם הוא רק מפני העשה וזה אין בנזיר מצורע, אכן בשיעורי ר' שמואל כתב שלפי דברי הגר"ח יש לדון בזה, ומשום דיש לומר דמה דאסור לגלח בסם הוא לא משום קיום העשה אלא משום איסור העשה וזה יש גם בנזיר מצורע כמו שיש את הלאו. ועינא דשפיר חזי דהגרב"ד פוברסקי [בד קודש ח"ה סי' כ'] מצא סימוכין לדעת הגר"ח מלשונו המזוקקת של הרמב"ם שכתב, שבכל מקום אין עשה דוחה לא תעשה ועשה "שכמותו", ולשון זו לא נמצא בשום מקום, דריהטא דלישנא היא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה אבל לפי הגר"ח הדברים מאירים, דעיקר השאלה היא מפני שיש כאן מצות עשה שכמותו ועשה ומצוה אינה דוחה מצוה שכמותו, וע"ז שפיר כתב הרמב"ם שאינה נוהג מצות נזירות בימי צרעתו, ולגבי איסור העשה שפיר נדחה משום דאיתא בשאלה.

ט"ז) ובס' 'מאור למלך' [יבמות סימן כ'] כתב שיישובו של הגר"ח צ"ע, דבפשוטו מה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו קיום עשה ולא איסור עשה, וראיה מהרמב"ם [פ"ו מהל' יבום הל' י'] דחייבי עשה דאורייתא עולין ליבום ומשום עשה דוחה עשה, ותמהו בזה דהא אין עשה דוחה עשה ועיין בקובץ הערות סי' ה' אות ו' שכתב דעשה שפיר דוחה לאיסור עשה ורק מצות עשה אינו דוחה. והנה כתבו התוס' בדף ג: דעשה נמי דוחה לשני לאוין ולפ"ז נמצא דעשה דוחה ל"ת ואיסור עשה דהוי כשני לאוין והרי עשה דוחה שני לאוין, ואשר לפ"ז צ"ע מה שאמר הגר"ח שדברי הגמרא דאיתא בשאלה נצרכים להא דעשה דוחה ל"ת ואיסור עשה, אבל לפי הנתבאר לא צריך כלל טעם ע"ז דעשה שפיר דוחה ל"ת ואיסור עשה כמו שדוחה שני לאוין, וכל מה שאין עשה דוחה הוא מצות עשה ולא תעשה וע"ז כתב הרמב"ם דבנזיר מצורע ליכא עשה.

י"ז) אכן יעוין בקובץ הערות [סי' ח' אות י"ג] שהקשה על תוס' מהא דאיתא בדף כ. דבאלמנה מן הנישואין אין יבום דוחה לא תעשה ועשה [ולכן אינה מתייבמת לכה"ג], ולהמבואר צ"ע דהוי איסור עשה והוי כשני לאוין, ולכן כתב שם דלהנך שיטות דעשה דוחה איסור עשה צ"ל דפליג על תוס' בדף ג: וס"ל דאין עשה דוחה שני לאוין ולפ"ז א"ש מה שאמר הגר"ח. אכן גם בלא זה שפיר ניחא, ומשום דנראה דלא אמרינן עשה דוחה שני לאוין אלא רק בשני מיני לאוין דבזה אמרינן שדוחה כל לאו ולאו בפני עצמה, משא"כ בשני לאוין דהוה מאותו סוג לאו, בזה אמרינן דכל לאו מחזק את השני ואינו דוחה העשה שני לאוין כהנך שהם לאו אחד חמור, וע"כ באיסור עשה של גדל פרע דהוה מאותו סוג לאו של תער לא יעבור על ראשו, לא היה דוחה העשה דגילוח אי לאו טעמא דישנו בשאלה ע"כ.


י"ח) וע"פ יסודו של הגר"ח נמצא נייחא בדוכתא אחרינא וכדלהלן: אי' בשבועות [ל.] רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא, אתא לקמיה דאמימר, אותבינהו לכולהו, אמר ליה רב אשי לאמימר, והאמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה? א"ל האי עשה [ועמדו – רש"י] והאי עשה [את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים], עשה דכבוד התורה עדיף.

י"ט) והקשו התוס' [בד"ה עשה דכבוד התורה עדיף] וא"ת כ"ש כבוד המלך שהרי אינו יכול למחול על כבודו ואמאי אוקמיה שמעון בן שטח לינאי המלך [סנהדרין כ"ג:]? ותירצו שני תירוצים, א] דשאני דיני נפשות דחמירי, ב] במקום שאין חכם מוחל על כבודו חמיר כבוד התורה מכבוד המלך ומה שיכול החכם למחול הוא משום דתורה דיליה היא.

כ) והגרי"ד סולובייצ'יק אמר [בס' קובץ רשימות שיעורים עמ"ס שבועות] שלפי הרמב"ם אפשר לתת מענה נוסף לקושיית תוס'. הרמב"ם כותב [הל' מלכים פ"ב ה"ה]: "וכן מצוה על מלך לכבד לומדי תורה וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד מפניהם ויושיבם מצדו וכו', בד"א בזמן שהמלך בביתו לבדו הוא ועבדיו יעשה זה בצנעה, אבל בפרהסיא בפני העם וכו' לא יעשה כדי שתהא יראתו בלב כל". מבואר מדברי הרמב"ם שיש שני דינים בכבוד המלך ומוראו, א] כבודו בצנעא ב] כבודו בפרהסיא. ופסק הרמב"ם שכבוד ת"ח עדיף מכבוד המלך בצנעא אבל בפרהסיא כבוד המלך עדיף. עקב כך תשובת תוס' טעונה עיון לפי הרמב"ם שהרי העמדת ינאי המלך היתה בפרהסיא ובפרהסיא עדיף כבוד המלך מכבוד התורה. יוצא איפוא שהרמב"ם יסבור כתירוץ הראשון של תוס' "שאני דיני נפשות".

כ"א) אולם, לאור דברי הגר"ח שאין עשה דוחה קיום עשה, אין דברי הגמרא [שכבוד התורה עדיף] עולים יפה, שהרי העשה לעמוד בפני דיינים מהוה קיום עשה ['ועמדו'] וא"כ אינה נתפסת בדיני דחייה – ולמה איפוא תידחה בפני כבוד ת"ח?

כ"ב) ונראה שבגלל טעם זה צוה שמעון בן שטח את ינאי המלך לעמוד בפני ב"ד, דהיינו שאין העשה של עמידה בפני ב"ד המהוה קיום עשה נדחה בפני מצות כבוד המלך. אך בנוגע לכבוד תלמיד חכם, הנה עיקר מצות העמידה בפני הדיינים היא מפני כבוד המקום וכדכתיב ועמדו שני אנשים וכו' לפני ה', וכן כבוד תלמיד חכם עיקר מצותו היא כבוד המקום, וכפי שעולה מדברי הרמב"ם פ"ה מהל' ת"ת הלכה ה' ע"ש, והואיל ובעיקר קיומן שוות מצות כבוד ב"ד וכבוד ת"ח – שכן שתיהן ממצות כבוד המקום הן – ניתן להקדים ולהעדיף אחת ולומר שבמצות כבוד המקום, מצות ת"ח עדיף על מצות כבוד ב"ד. עיקר מצות כבוד המלך לעומתה היא ביסודה מדין כבוד הבריות, ואינה מדין כבוד המקום ושונה בכך ממצות כבוד ב"ד. עקב כך חזרנו ליסוד הגר"ח שאין דוחין קיום עשה אחד מפני קיום עשה אחר, ואין דוחין כבוד ב"ד משום כבוד המלך. מעתה מובן מדוע העמיד ר' שמעון בן שטח את ינאי המלך – משום שכבוד ב"ד לא נדחה מפני כבוד המלך. ומובן גם מדוע הושיב אמימר את העדים – משום שכאשר יש התנגשות בין כבוד ת"ח וכבוד ב"ד מותר להעדיף כבוד ת"ח, שהרי שניהם מיסוד מצות כבוד המקום.

כ"ג) קושטא קאי, הקשה הגר"ח שטיין [בליקוטי שיעורים על יבמות סי' ד'] על הגר"ח, מנין לו שיש שני דינים, איסור עשה וקיום עשה, הרי אין לו שני פסוקים? ועי' מש"כ בזה בס' מצות המלך בתחילת ח"ב [להרב הגאון ר' עזריאל צימענט שליט"א]. ועוד לפי דברי הגר"ח קשה לשון הרמב"ם שכתב "וימי חלוטו .. ובטל העשה ולא נשאר אלא לא תעשה" משמע שגם איסור עשה ליכא ולא נשאר אלא ל"ת בלבד.

כ"ד) ניתנה ראש ונשובה לקושייתנו [שהרמב"ם לכאורה סותר את הגמרא] - הגאון מטווריג זצ"ל כתב ליישב [נדפס בסוף ספרו נר אהרן והובא גם ביד בנימין עמ"ס נזיר דף מ"א], דהנה איתא בספרי 'קדוש יהיה' זו קדושת שיער וכו' כשהוא אומר קדוש הוא לה' הרי קדושת הגוף אמור וכו' מבואר מזה דבנזיר יש ב' קדושות, קדושת הגוף וקדושת שיער, קדושת הגוף נתהוותה ע"י דיבור שאמר כי הריני פירוש והרי גופי יהיה נזיר, והגוף כולל בתוכו גם שערות, אבל יש עוד קדושת שיער דהיינו קדושה עצמית לא באה ע"י דיבורו כי הוא לא אמר שערי יהיה קודש, אלא שהתורה אמרה כיון דאמר הריני נזיר וחלה קדושת הגוף ע"י דיבורו, חלה ממילא אח"כ קדושת שיער ע"י התורה שאמרה קדוש יהיה, נמצא לפ"ז דקדושת שיער תלויה בקדושת הגוף אם יש קדושת הגוף יש קדושת שיער וכו', ומכיון שקדושת השיער לא באה ע"י פיו אין הוא יכול להשאל על קדושת שיער, כי אף אם ישאל על קדושת שיער תישאר קדושת הנזיר, אלא שאם שאל על קדושת הגוף ממילא פקעה גם קדושת שיער כו'.

כ"ה) והנה תירוץ הגמרא דאיתא בשאלה אינה שייכת אלא לענין קדושת הגוף, אבל קדושת שיער ליתא בשאלה, וא"כ עדיין יש עשה של קדוש יהיה דקדושת שיער, שעל זה ליכא בשאלה, וא"כ עשה זו אינה קיל, ואע"פ שאם ישאל על קדושת הגוף ממילא תפקע גם קדושת שיער, וא"כ גם קדושת השיער קיל, זה אינו, דהא פקעה קדושת שיער לא מחמת קולא אלא מחמת חסרון קדושת הגוף הדרוש לענין קדושת שיער, כמו שצריכים קדושת כהנים למצוות כהונה. וזהו שהוקשה להרמב"ם, דעדיין איך בא העשה של מצורע ודחי עשה דנזיר, וע"ז מתרץ הרמב"ם ז"ל דעשה זו של קדושת שיער במצורע ליתא כל עיקר דכיון שנטמא הלכה לה קדושת שיער, אשר בשבילה בעי' איש קדוש דנזיר טהור, אבל בנטמא בצרעת חלפה לה קדושה זו ונשארה רק קדושת הגוף שבאה ע"י פיו, וע"ז שפיר משני בגמרא דאיתא בשאלה עכ"ד. וע"פ דבריו נמצא יישוב הדעת בדברי הגאון ר' יצחק שמעלקעס זצ"ל בבית יצחק, וכדלהלן: במצוה שע"ג כתב המנחת חינוך דבהעביר סם על ראשו דמבואר בגמרא נזיר [מ.] דאינו עובר בלאו דתגלחת רק בעשה דקדוש יהיה מ"מ ודאי ילקה משום בל יחל דנכלל בדיבורו בכל דיני נזירות וגם זה בכלל. ובספר בית יצחק [יו"ד ח"ב סי' נ"ז ג'] הקשה עליו לפירוש הר"ן דהא דמקשה הגמרא [נדרים ג:] 'אכל קם ליה בבל יאכל' הכוונה דהאיך יצוייר דיעבור על בל יחל גרידא בלא לאווין דנזיר, ולמה לא מוקמינן לה בהעביר סם על ראשו דליכא לאו רק עשה דקדוש יהיה וממילא ילקה רק משום בל יחל, ע"ש שכתב דמזה מוכח דאינו עובר על בל יחל אלא בדבר הנאסר בלאו ולא בדבר הנאסר רק בעשה, וצ"ע בסברא. וראה ראיתי בקובץ המתיבתא [מישיבת תורה ודעת סיון תשמ"ז בעמ' ל"ב במאמרו של הגאון ר' גדליה שארר זצ"ל] שע"פ דברי הגאון מטווריג נראה להסביר דעל ביטול עשה דקדוש יהיה אין כאן בל יחל דכיון דקדושה זו אינה באה ע"י נדרו ליכא בל יחל ודוקא על קדושת הגוף איכא בל יחל אם מחלל קדושת גופו ע"י שתיית יין או תגלחת וטומאה, כי ההרחקה מדברים אלו מהוים קדושת גופו, אבל בהעביר סם על ראשו דמבואר בגמרא דאינו עובר בלאו דתגלחת אין בזה חילול קדושת גופו, ואף דעובר בעשה דקדוש יהיה הרי נתבאר דזו היא קדושה מיוחדת שחלה על השיער ואם העביר סם על ראשו אה"נ דחלל קדושת השיער אבל אין בזה משום בל יחל, דקדושה זו אינה תלויה בדיבורו.

כ"ו) איברא בס' יד בנימין [עמ' תצ"ו] העיר על עצם תירוצו של הגאון מטווריג דזה לכאורה חידוש לומר דלא יועיל שאלה על קדושת שיער, דאף אם נאמר דקדושת שיער אינה באה מחמת קדושת פיו אלא הוא איסור תורה וממילא קאתי, מ"מ כיון דכל איסורי וקדושת הנזירות הוא תוצאה מחמת קבלת נזירותו א"כ מהיכי תיתי שלא יועיל שאלה בזה, ועיי"ש עוד ביד בנימין מה שכתב בזה.

כ"ז) ב'אור שמח' [פ"י מהל' נזירות הלכה ב'] תירץ שהנידון אם יש עשה בימי צרעתו, תלוי בדין שער נזיר שנצטרע אם שערו מותר בהנאה, שאם אומרים אסור בהנאה מוכח שהעשה קיים גם בימי צרעתו, אך אם אומרים שהוא מותר בהנאה מוכח שאין דין של קדוש יהיה בימי טומאתו, וממילא אין גם עשה שלא לגלח בימים אלו. והגמרא כאן סברה ששער נזיר טמא אסור בהנאה ולכן הוצרכה להגיע לטעם שישנו בשאלה, אבל הרמב"ם פסק ששער נזיר שנצטרע מותר בהנאה, מוכח שאין בו את העשה, ולכן נדחה הלאו ע"כ. ועיין גם במשנת רבי אהרן [יבמות סי' ה'].

כ"ח) והנה המאירי הציע שייתכן שהיה לרמב"ם מקור שאינו מצוי לפנינו, ועל כך התבסס וכתב שהעשה בטל ונדחה איסור נזירות בעשה של תגלחת מצורע. אלא הקשה עליו, מדוע הרמב"ם מחלק בין הלאו לעשה, ואינו אומר שכפי שהעשה בטל, כך הלאו בטל כשהוא מצורע? ותירץ הגר"א שפירא זצ"ל [בשיעוריו על יבמות עמ' ע"ט] שהרמב"ם יכול להסביר שיש הבדל בין הלאו לעשה בכך שהלאו נובע מחמת קדושת הגוף של הנזיר והעשה מחמת קדושת השערות. והביא שם מהספרי [פ' נשא] שיש שני לימודים שונים לקדושת שיער וקדושת הגוף, וא"כ ניתן להפריד ביניהם ולומר שבעוד שקדושת השיער בטל ואין מצוה שלא לגלחן, קדושת נזירותו עדיין עליו ויש לאו לגלח, דהלאו תלוי לא בקדושת השערות אלא בקדושת הגוף.

כ"ט) ובכך תירץ קושיית האור שמח [שם] שהקשה על הרמב"ם שמחד פסק דשערות של נזיר שנצטרע מותרות בהנאה, משמע שאין קדושה בשערותיו. ומאידך פסק שנזיר שנצטרע ו נ ט מ א בימי צרעתו סותר את הימים שמנה קודם להטמאותו, משמע שקדושת נזירות קיימת גם בימי צרעתו, והיא פוקעת רק אם נטמא בימי צרעתו. וכיצד יתקיימו תרי קראי סתראי אהדדי?

ל) אולם לאור היסוד האמור התירוץ מרווח, דיש הבדל בין קדושת הגוף לבין לקדושת השערות של נזיר. ואם כי קדושת השערות של נזיר פוקעת בשעת צרעתו, ולכן שערו מותר בהנאה, אבל קדושת הגוף אינה פוקעת בשעת צרעתו, ולכן אין הוא סותר את ימי הנזירות אלא אם כן נטמא בימי צרעתו, ובכך מתיישבים דברי הרמב"ם, ועיי"ש שהוכיח את יסודו מדברי הרמב"ן.

ל"א) ותבט עיני בס' היקר שערי ציון [לגאון ר' בן-ציון קאהן זצ"ל עמ' מ"ג] שתירץ את דברי הרמב"ם בהקדם קושיית האבני מילואים [סי' כ"ב] על הרמב"ם, דמלבד עשה ול"ת דנזיר יש עשה ול"ת דנדר ג"כ, וכמש"כ הרמב"ם [פ"א מהל' נזירות הל' א'] שהנזירות הוא נדר מנדרי האיסור וקאי עליה בלא יחל ובמ"ע דככל היוצא מפיו יעשה, ואכתי תגלחת מצורע אינה דוחה משום עשה ול"ת דנדר ומה יועיל במה דבטלה הקדושה. וי"ל דהנה לכאורה יש להעיר על הגמרא דמאי משני דלא ש"מ מנזיר משום דהוי עשה ול"ת שישנו בשאלה, הא משכחת לה בנזירות בכתב לשיטת הפוסקים דמהני נדרים ושבועות בכתב, ובזה לא מהני שאלה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה [כדאיתא בקידושין נ"ט עי' שו"ת הרא"ם סי' ע"ב, תומים סי' צ"ו, נודע ביהודה מהדו"ק סי' ס"ו ס"ח וחו"מ סי' ל' אות י"א י"ב, שו"ת רע"א סי' ל' ומנ"ח מצוה פ"ו], וא"כ אכתי מוכח עשה דוחה לא תעשה מנזירות בכתב דלא מהני שאלה, וכעי"ז הקשה בטו"א [דף כ"ח] דמשכחת בנזירות שמשון דלא מהני שאלה, ותי' האחרונים לפ"ד המהרי"ט [סי' ט'] דהא דנזירות שמשון אין לו התרה אינו רק דרבנן, אך קושיא הנ"ל קשה דמשכחת בנזירות בכתב דלא מהני בשאלה [אבל ראיתי מביאים משו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' קי"ב דהקיל להתיר נדר בכתב]. וי"ל לדעת הרמב"ם דבנזיר מצורע ליכא עשה דקדוש יהיה, אך מ"מ הוי עשה ול"ת דאיכא העשה דככל היוצא מפיו יעשה כנ"ל, ושפיר פריך דנילף מכאן דעשה דוחה לא תעשה ועשה, אולם כ"ז בנזירות ע"י דיבור, אבל בנזירות בכתב דלית ביה העשה דככל היוצא מפיו, שוב לא הוי רק ל"ת כיון דעשה דקדוש יהיה ליכא בנזיר מצורע ועשה דככל היוצא מפיו יעשה ג"כ ליכא בנזירות בכתב ולא הוי רק ל"ת, וא"כ שפיר קאמר דליכא למילף מנזיר שכן ישנו בשאלה, ואי דמשכחת בנזירות בכתב דליתא בשאלה, הא בנזירות בכתב ליכא רק ל"ת ולא מוכח עדל"ת ועשה רק מנזיר ע"י דיבור ושפיר משני דהוי ל"ת ועשה שישנו בשאלה וז"ב, כלומר אם מדובר בנזירות ע"י הכתב אין כלל מקום לדון אם עשה דתגלחת מצורע דוחה ל"ת ועשה דנזיר, דבנזירות בכתב אין עשה [לא דככל היוצא מפיו ולא דקדוש יהיה לפי הרמב"ם]. ועל כרחך שדנים על נזירות ע"י דיבור ושם יש גם עשה דככל היוצא מפיו יעשה, והגמרא אומרת שמנזירות כזו רואים שעשה דמצורע דוחה עשה ול"ת, ועל זה משני הגמ' שאין להוכיח מכאן דהא נזירות איתא בשאלה.

ל"ב) ומעתה מיושבים היטב דברי הרמב"ם, דצריך באמת טעם הגמרא דהוי ל"ת ועשה דישנו בשאלה וגם טעם הרמב"ם דליכא העשה דקדוש יהיה וגו' בנזיר מצורע, דעל דברי הגמרא משום דישנו בשאלה קשה הא משכחת בכתב דלא מהני שאלה, ועל דברי הרמב"ם דאיכא עוד העשה דככל היוצא מפיו יעשה וגו'. אבל בשני הטעמים יחד א"ש, דממה נפשך, בנזירות בכתב ליכא העשה דככל היוצא מפיו יעשה ולא הוי רק ל"ת, דעשה דקדוש יהיה ג"כ ליכא בנזיר מצורע כדברי הרמב"ם [נמצא שהגמ' זקוקה לטעם הרמב"ם], ובנזיר בדיבור, דאיכא העשה דככל היוצא מפיו שוב ישנו בשאלה [והרמב"ם זקוק לטעם הגמרא], נמצא דדברי הרמב"ם והגמרא אחת הן, דסברת ישנו בשאלה וסברת בטל עשה דקדוש צריכים זה לזה, והכל עולה בקנה אחד, דהר"מ סמיך אטעם הש"ס והש"ס אטעם הרמב"ם והרמב"ם אך מפרש מה דש"ס מסתים לה סתומי, ולא מיבעיא דלא הוי תיובתא להר"מ מש"ס רק עוד סייעתא, וזה נחמד, עכ"ד השערי ציון.

ל"ג) ואם כי זה באמת נחמד [כמו כל הפלפולים של בעל ה'שערי ציון', שנתחבר כשהמחבר היה צעיר מאד לימים בהונגריה, ואחרי שעבר שבעה מדורי גיהנום בשואה הגיע לארה"ב וחיבר ד' חלקי 'אבני ציון', 'וקרבן ציון' עמ"ס תמורה] אבל בכל זאת קשה בעיני לומר שהגמרא זקוקה לטעם הרמב"ם דא"כ העיקר חסר מן הספר, וגם קשה לומר שהרמב"ם סמך על טעם הגמרא, שהרי הוא עצמו כותב בהקדמתו למשנה תורה דיליה 'ראיתי ג"כ שאחבר חבור יכלול כל דיני תורה ומשפטיה עד שלא יהיה דבר חסר ממנו .... ובכלל שלא יצטרך עמו אחר התורה ספר אחר זולתו לדעת ממנו דבר שיצטרך...'.

ל"ד) והנה כבר הבאנו שתי דרכים להתמודד עם קושיית האבני מילואים על הרמב"ם, שעדיין קיים עשה של ככל היוצא מפיו יעשה, דרך המנ"ח שאם בטל העשה דנזירות ['קדוש יהיה'], ממילא בטל גם העשה של ככל היוצא מפיו יעשה. ודרך ה'שערי ציון' שלמדנו זה עתה שהעשה של ככל היוצא מפיו ישנו בשאלה. מצאתי עוד יישוב בדברי הגר"א שפירא [בשיעוריו על יבמות עמ' פ"ה], שמכיון שהוא לא נדר נדר בפירוש, אלא רק אמר שיהיה נזיר, ואנו אומרים שבדבריו כלול גם נדר, אולם בשעה שהעשה העיקרי של נזירות אינו קיים, אין קיים גם העשה הטפל לו, דהיינו הנדר. ולכן בשעה שהנזיר הוא מצורע, כפי שאין קיים האיסור של נזירות, כך אין קיים האיסור של נדרים.


ל"ה) ועל פי היסוד הזה, שיש שוני בין דין הנזירות שבנזיר לבין דין הנדר שבנזיר, ניתן יהיה לתרץ את הקושיה של הרדב"ז על הרמב"ם. הרדב"ז כותב שהרמב"ם הביא את הנימוק שאין בנזירות עשה כלל, ולא את הנימוק שכתבה הגמרא, שעשה של נזירות ישנו בשאלה, מכיון שהוא התקשה בכך שהנימוק הזה אינו מועיל אלא לנזירות רגילה, ולא בנזירות שמשון, שאינה בשאלה. אולם על פי היסוד שאמרנו, שיש הבדל בין דין נזיר שבנזירות לבין דין נדר שבנזירות, ניתן לומר שגם נזירות שמשון ישנה בשאלה, שכן אמנם דין הנזירות שבנזירות שמשון אינה בשאלה - מכיון שכפי שלגבי שמשון עצמו, המלאך הוא שאסר את האשה [אבל יש דעות שאביו הדירו או ששמשון קיבל אח"כ נזירות על עצמו], ולכן לא יכל אדם אחר להתירה, כך גם בכל נזיר שמשון אין אדם אחר יכול להתירה. אולם אין הדברים אמורים אלא בדין נזירות שבנזיר שמשון, שהוא דין של קדושה שאין מי שיתיר אותו, אך לגבי דין הנדר שבנזירות, אין אפשרות לומר זאת, שהרי הנדר תלוי בדיבורו של אדם, וכשם שבכל נדר יש אפשרות להשאל על נדרו, כך גם לגבי נדר זה. ולפי זה מובן שגם לגבי נזירות שמשון יש דין שאלה על הנדר שבנזירות, ולכן גם נזירות זו יכולה להעקר, וא"כ הגמרא יכולה לומר שגם נזירות שמשון ישנה בשאלה, ואין מקום לקושיית הרדב"ז וגם לא להסברו מדוע שינה הרמב"ם מנימוק המובא בגמרא [דהיינו משום שנזירות שמשון אינה בשאלה ולכן נימק שהעשה של קדש יהיה אינו קיים בימי צרעתו].

ל"ו) והוסיף הגר"א שפירא, שאפילו אם היינו אומרים כדברי הרדב"ז, שנזירות שמשון אינה בשאלה, לא היה בכך לסתור את הנימוק המובא בגמרא. הגמרא אומרת שאין ללמוד דעשה דוחה ל"ת ועשה מכך שתגלחת מצורע דוחה דין נזירות, מכיון שדין נזירות הוא חלש, שכן ישנו בשאלה. והרדב"ז כותב, שהרמב"ם התקשה למה הגמרא לא מוכיחה מנזירות שמשון, שאינה בשאלה? ולכן הוא כותב נימוק שונה למה אין לומדים שאין עשה דוחה ל"ת ועשה מנזירות. אולם למעשה אפשר לומר שאין כל קושי בכך שהגמרא לא למדה הדין הזה מנזירות שמשון, שהרי נזירות שמשון אינה כתובה בתורה כלל, אלא היא נלמדת מהלכה למשה מסיני, והיא אף אינה מצויה, ואילו הגמרא רצתה ללמוד דין זה מתוך דין מצוי, הכתוב מפורש בתורה, ולכן לא כתבה דין נזירות שמשון. ולפי זה אין מקום לקושיית הרדב"ז, עכ"ד הגר"א שפירא זצ"ל.


ל"ז) ונמצינו למדים מכלל דברינו שישנם אופנים שהעשה של ככל היוצא מפיו אינו קיים בנזירות, א] בנזירות שמשון ב] בנזירות ע"י הכתב, ג] גם כתבנו לדון במאמרנו על ידות נזירות ע"פ הספר משא יד [בפרשת נשא] שאם לא אמר דיבור שלם של נזירות אלא אמר 'יד' ודיבור חלקי, לא יהיה עשה של ככל היוצא מפיו,עיי"ש ד] עי' מנ"ח מצוה שס"ח שאם קיבל עליו נזירות לעשרה ימים צריך לשמור נזירות לל' יום שאין נזירות פחןת מל' יום אבל עכ"פ אין לאו דבל יחל דברו כי לא קיבל על עצמו נזירות לל' יום בדיבור פיו עיי"ש ועי' מה שהקשה עליו הרה"ג ר' יעקב מסקין בשו"ת סולם יעקב סי' ע"ז, ה] נזיר שקיבל על עצמו דבר אחד צריך לשמור הכל אבל אולי אינו עובר אבל יחל דלא אמר - מנ"ח שם, [וגם על זה הקשה הרב מסקין]. ו] העביר סם על ראשו שאינו אלא עשה וקדושת שיער לא באה ע"י נדרו ולפי הגר"ג שארר לא יהיה איסור בל יחל. ז] עי'עוד שו"ת בית הלוי סי' י"ז. והגמרא ריש נדרים שאמרה שיש מצות ככל היוצא מפיו יעשה בנזירות, לא דיברה על אופנים אלו.


ל"ח) ולסיום יש שהסבירו את השוני בין הרמב"ם לגמרא [משנה למלך בהגהותיו לס' החינוך, ל"ב, חזו"א ק"מ י"ט] בכך שהיתה לו להרמב"ם [ולס' החינוך] גירסא אחרת בגמרא, ובמקום 'ישנו בשאלה' צריך להיות 'שאינו עולה' [דהיינו ימי צרעתו אינם עולים לו למנין הנזירות, וממילא אין אצלו העשה של גדל פרע לפי שהצרעת דוחה את נזירותו], ונתחלף 'ישנו' ב'שאינו', ו'בשאלה' נתחלף ב'עולה'. והאמת שאפשר להאריך עוד הרבה מאד בסוגיא זו, אבל מה שהפנאי חושק, הפנאי עושק. וע"ע בס' בית ישי [סי' ע"א וסי' כ"ח בערה ב'] ובס' בינת דניאל [לג"ר דניאל להרפלד שליט"א עמ"ס יבמות סי' י"ט - כ"א]. ויה"ר שה' יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות, ונזכה לטעום מנופת צוף טעם אמרותיה הטהורות לאורך ימים ושנים טובות מתוך שפע רב בגשם וברוח!!

סיימתי לכתוב ז' טבת התשע"א ירושלים העתיקה תובב"א

ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!