שוחט את הפסח על החמץ - חלק א

הקדמה

איסור השוחט את הפסח על החמץ [משפטים כ"ג י"ח וכי תשא ל"ד כ"ה] הוא מקור לסוגיא רחבה המסתעפת להרבה כיוונים ומחוזות. במאמר הנוכחי ננסה לעמוד על כמה וכמה מהם. בודאי לא נמצה את הנושא בשלימותו אבל נפתח כמה פתחים לדיונים נוספים וישמע חכם [דהיינו הלומד היקר הקורא מילים אלו] ויוסיף לקח. הרקע התלמודי הלא הוא כתוב על ספר הישר בגמרא פסחים [ס"ג.- ס"ד.] ומומלץ ביותר לעיין שם בטרם ניגשים לצלול בעמקים הכתובים לפניכם בס"ד רבתית.
הדומה והשונה בין מחשבת פיגול לשוחט על החמץ

השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה, והשוחט קדשים במחשבת פיגול עובר ג"כ בל"ת בלאו דשוחט את הפסח על החמץ הוא לוקה כמבואר בפסחים (ס"ג.), ובלאו דפיגול אינו לוקה למאן דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כמבואר בזבחים כ"ט:.

ולכאורה מה ההבדל – בשניהם בא הלאו ע"י שתי סיבות, שאחת היא פעולה אקטיבית והשניה לא ע"י פעולה אלא במחשבה כמו השוחט עם מחשבת פיגול או חמץ שהיה ברשותו בשעת השחיטה, שהעבירה היא על השהיית החמץ ומעשה השחיטה גם יחד. ובכל זאת, במחשבת פיגול אין מלקות כי נחשב ללאו שאין בו מעשה ואילו השוחט פסחו על החמץ נחשב ללאו שיש בו מעשה וחייב מלקות?

ועינא דשפיר חזי בס' הגדול "המדות לחקר ההלכה" (לג"ר משה אביגדור עמיאל ח"א עמ' ע"ט) שביאר שאנו מוצאים את ההבדל בתורה גופא. בשוחט את הפסח על החמץ כתוב בתורה בלשון "לא תשחט על חמץ דם זבחי", ובמחשבת פיגול כתוב "המקריב אותו לא יחשב". כלומר, דאם כי גם בזה וגם בזה החיוב בא בשתי סיבות, הנה רק סיבה אחת היא הגורמת את החיוב, והשניה בא רק בתור "בשעת", כלומר דבשוחט את הפסח על החמץ העבירה היא בשחיטה והחמץ בא רק בתור "בשעת", כלומר דבשעה שיש לו חמץ אסור לו לשחוט, וע"כ מדגישה התורה את ה"לא תשחט". ובפיגול הוא להיפך: עיקר העבירה היא במחשבה, מחשבת פיגול, שזוהי הסיבה היחידה לעבירה, ועבודת השחיטה או שאר העבודות באות רק בתור "בשעת", שבשעת העבודה אסור לו לחשוב מחשבת פיגול וע"כ ההדגשה באה רק על המחשבה "לא יחשב", ומובן מאליו, שהראשון נקרא לאו שיש בו מעשה והשני לאו שאין בו מעשה.

שחיטה שאינה ראויה באיסור לא תשחט

בביאור דברי ר' שמעון במשנה דאין עוברים על לאו דלא תשחט באופן שהקרבן פסול [כגון לא לשמו] פירש רש"י משום שהיא שחיטה שאינה ראויה ולאו שמה שחיטה וז"ל: דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה והכי אית ליה לר"ש בכל דוכתא, בכיסוי הדם (חולין פ"ה.) ובאותו ואת בנו (שם פ"א(: ובתשלומי ד' וה' (ב"ק ע.)". ומבואר בדברי רש"י שמצד עצם היות הקרבן פסול אין סיבה לפטור אותו, שאף בקרבן פסול אפשר לעבור על לאו דלא תשחט. ור"ש פוסל כי הוא עקבי לשיטתו שסובר בכל מקום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה.

והמעיין בסוגיא בחולין פ"ה. יתמה על דברי רש"י, וכמו שיתבאר. נחלקו שם ר' מאיר ור' שמעון אם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה או לאו, ר' מאיר סובר דשמה שחיטה, ור' שמעון סובר דלאו שמה שחיטה. וכה דברי הגמרא:" מאי טעמא דר' מאיר באותו ואת בנו [ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה], אמר רבי יהושע בן לוי, גמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ, מה התם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אף הכא נמי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ור' שמעון מאי טעמא [סובר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה], אמר ר' מני בר פטיש גמר מ"טבוח טבח והכן" מה להלן שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה וכו', ור' שמעון נמי ליגמר משחוטי חוץ [דשמה שחיטה], דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים" ע"כ דברי הסוגיא.

והעולה מדברי הגמרא שרק בחולין אמר ר' שמעון דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה, אבל בקדשים לומדים משחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

ועכשיו מסתערת עלינו הקושיא על רש"י וכמו שהקשו תוס' שם (ד"ה ואין דנין) וז"ל:"ותימה דבפרק תמיד נשחט תנן ר' שמעון אומר השוחט פסח בי"ד על החמץ לשמו חייב שלא לשמו פטור, ומפרש בקונטרס משום דהוי פסול, ור"ש לטעמיה דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, והשתא התם הוי ליה למילף משוחטי חוץ דשמה שחיטה, דהויא קדשים מקדשים". כלומר, מקשים תוס', איך כתב רש"י שאין איסור "לא תשחט על חמץ דם זבחי" על קרבן פסול משום שנחשבת לשחיטה שאינה ראויה, הרי מדובר בקדשים! ובקדשים גם ר' שמעון מודה ששחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה?!

לא תשחט – דין בקרבן או בשביתת חמץ

המפתח לתשובה להגנת רש"י מונח בחקירת האחרונים באיסור לא תשחט (עיין חי' ר' אריה לייב מאלין ח"א סי' י"ב ובס' חבצלת השרון על שמות עמ' תתל"ה ועוד), אם הוא מהלכות הקרבן לבל ישחט על החמץ או שבגוף הקרבן אין שום ריעותא אלא שהוא דין בהלכות שביתת חמץ, דשעת שחיטת קרבן היא שעה המחייבת השבתת חמץ, דכמו שיש חיוב השבתה מחצות בעשה, כך מוזהר במסוים לבל ישהה חמץ בשעת שחיטה. ונפק"מ בזה למה שהביא השפ"א שהירושלמי מסתפקת מהו שיעור החמץ לעבור עליו בלא תשחט על החמץ, אם השיעור בכזית כשיעור איסור אכילה או כשיעור השבתה, [ובשיעור השבתת חמץ נחלקו במשנה בביצה ב.]. ובשפ"א כתב דמבואר בירושלמי דיסוד האיסור הוא מדיני השבתת חמץ, דאילו היה האיסור מדין הקרבן היה שיעורו בכל שהוא. וכן כתב הרמב"ם [בפ"א מהל' קרבן פסח ה"ה] דשיעורו בכזית. מצד שני המילים של התורה מורות שהאיסור הוא בקרבן "לא תשחט על חמץ דם זבחי", משמע להדיא שהאיסור הוא על השחיטה, וכפי שראינו לעיל מדברי בעל ה"מדות לחקר הלכה". ונווכח לדעת בעז"ה ע"פ האחרונים, שבאמת שני הצדדים נכונים ואלו אלו דברים אלקים חיים. האיסור מונח בשחיטת הקרבן ויש גם איסור מצד החמץ, שחייבים להשבית לפני זמן השחיטה. ואם כן, פתוחה הדרך לפנינו כפתחו של אולם לענות על קושיית התוס' [שר' שמעון מודה שבקדשים שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ולמה לא חייב על שחיטת הפסח כאשר הזבח פסול]: אין זה מקרה רגיל של קדשים אלא של חולין ג"כ, בגלל מעורבות הגורם של החמץ לאחר השעה הששית, ורק במקרה רגיל של קדשים שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. ונצטט מלשונו של הספר מאורות ירושלים (ניסן תשס"ה עמ' 37 ע"פ שיעור כללי שנמסר ע"י "אחד מהרמי"ם בישיבת תורת ירושלים"): ודאי מעשה האיסור הוא השחיטה, וכלישנא דקרא "לא תשחט על חמץ דם זבחי", וע"ז הוא דשפיר לוקין, אך מ"מ אין הביאור בזה, דמעשה השחיטה מצד עצמה היא המקולקלת, והיא בלבדה אסורה, ושהיית החמץ לפי"ז אינה ענין כלל לשהיית חמץ דעלמא, והויא רק כתנאי והיכי תמצי לאיסור שחיטה שיש כאן, שהוא דין קדשים, אלא דבאמת אין גוף השחיטה אסורה מצד עצמה, ורק בצירוף שהיית חמץ שיש כאן, חל האיסור, ושהיית חמץ הויא באמת דבר העומד בפני עצמו, ואין השהייה כלל מדיני קדשים, אלא כיון דבשעה ששוחט הקרבן הריהו ג"כ משהה חמץ בביתו, הרי הוא עובר בלאו ד"לא תשחט", כי בשחיטתו גורם שיהיה כאן מציאות של קרבן פסח עם שהיית חמץ יחד.

והביאור בזה הוא, דאיסור "לא תשחט על חמץ דם זבחי", אינו דין בעיקר צורת הקרבן והקרבתו, שכן דין הקרבן שלא ישחט על חמץ, אלא הוא דין נפרד ונוסף, שבקרבן זה [ולר"ש אף בשאר קרבנות, כל שנעשה בחג הפסח] נאמר דין מחודש, והוא, שאסור לעשות את הקרבן בשעה שהוא משהה חמץ בביתו, ואף שנעשה עיקר הקרבן כצורתו וכהלכתו, ואיסור זה אינו מכלל הלכות קדשים כלל, אלא איסור אחר הוא, שבחג הפסח צותה תורה שאין לעשות את הקרבן כשמשהה חמץ בביתו, כי אין ראוי לנהוג כן בקרבן שיהא נעשה על חמץ, ומציאות הקרבן כשהיא עם שהיית חמץ, היא האסורה. היינו דהאיסור הוא עצם היפגשות הקרבן עם החמץ, כלומר דאין גדר האיסור דכשקרבן נשחט על החמץ איכא גריעתא בעצמות הקרבן, וגם לאידך אין שחיטת הקרבן מהווה היכי תימצי ל"זמן האיסור", אלא מוקד האיסור הוא בהיפגשות שניהם יחד. וכיון שהשחיטה נוגעת לאיסור חולין, א"כ לגבי חולין אמרינן ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ושפיר כתב רש"י דשחיטה זו [של קרבן פסח שלא לשמו] נחשבת לשחיטת חולין בה אומרים לדעת ר"ש ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ופטור כששחט על החמץ ע"כ מדברי הספר מאורות ירושלים.

הוכחות לשני צדדי החקירה

אבל הקדמנו את המאוחר, עכשיו מוטלת עלינו חובה לחזור אחורה ולהוכיח בעזרת האחרונים, ששני הגורמים יחד, דהיינו איסור מעשה השחיטה ואיסור השהיית החמץ, מהווים את מוקד האיסור. ראשון לציון, בתרגום יונתן כתוב על הפסוק בכי תשא (פל"ד פסוק כ"ה) "לא תשחט על חמץ דם זבחי" – "לא תכסון קדם עד לא תבטלון חמיע נכסת פסחי", כלומר, שהוזהרנו לבל נשחט את הפסח לפני ביטול חמץ. ולאו זה נאמר כבר לעיל בפרשת משפטים (פכ"ג פסוק י"ח) "לא תזבח על חמץ דם זבחי", אבל שם כתוב בתרגום יונתן "לא תכסון כד חמיע בבתיכון", כלומר, אל תשחט כאשר יש לכם חמץ בבית. ולכאורה אינו מובן דברי התרגום בכי תשא, מה ענין ביטול חמץ לכאן. הרי ביטול חמץ אינו אלא אמצעי להנצל מהלאו אבל אינו חלק מהלאו עצמו? אלא שמכאן מוכח שישנם שני דינים באיסור שחיטת הפסח על החמץ. יש איסור מצד השחיטה ועל זה מדבר הפסוק בפרשת משפטים, ויש גם איסור מצד השהיית החמץ, ועל זה מדבר הפסוק בכי תשא, ולכן מדגיש התרגום שצריך לבטל את החמץ לפני השחיטה.

בירושלמי (הובא בתוס' פסחים ס"ג.) שו"ט בדין השוחט את הפסח על החמץ אם נפסל הקרבן בזה, וע"כ דיסוד האיסור הוא בקרבן שלא יהא נשחט על החמץ, וכן מוכרח בתוס' תמורה ד: (ד"ה רבא) שדנו לפסול את הקרבן מדינא דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, הרי שגוף האיסור הוא בקרבן, דאם יסוד הדין הוא שלא ישהה חמץ ברשותו, אין לדון בזה לפסול את הקרבן.

בפסחים ס"ג. נאמר שאם יש לאחד מבני החבורה חמץ, אז השוחט עובר. והנה בזה ודאי דאין מוטל על השוחט להשבית חמצו של בן החבורה, וע"כ דהוא איסור בעצם שחיטת הפסח על החמץ. בישועות מלכו [פ"א מק"פ ה"ה] העלה בשיטת רש"י דאם יש לאחד מבני החבורה עוברים כולם בלאו. והנה ודאי דאין כל בני החבורה מצווים להשבית חמצו של זה, וע"כ דהוא מדין שחיטת הפסח, שהפסח שלהם לא ישחט על החמץ.

מאידך גיסא, מוכרח שהוא דין בהשבתת חמץ, דהנה דעת ר"ש בפסחים שם שבכל קרבן שמקריב בימי הפסח על החמץ עובר, הגם דודאי אין שום דין מהלכות הקרבן עצמו שלא יהא נעשה על החמץ, דמשום שהקריבו בפסח ודאי לא נשתנה דינו, ורק דהוא דין על הגברא לבל ישחוט ויקריב קרבנות בפסח על החמץ, והיינו מחמת לתא דהלכות חמץ.

ונראה לדעתי העניה שיש לדחות ראיה זו ע"פ דבריו המפורסמים של האור שמח בהלכות שביתת עשור [פ"ד ה"א] שקרבן של שבת שהוקרב ביום הכיפורים, נתפס בו מקדושת יום הכיפורים [ועיין פחד יצחק ר"ה מאמר ל"ג]. וא"כ אולי קרבן אחר שמקריב בימי הפסח, יש לו מדיני הפסח, ויש דין מצד הקרבן שאסור להקריב על החמץ.
והנה, שוחט שיש לו חמץ בביתו עובר בלאו, הגם שאינו אחד מבני החבורה, וקשה לומר שמאחר שיש לו לשוחט חמץ אז הוא נתפס בגוף מעשה שחיטת פסח שהוא שחיטת פסח על החמץ, דהלא שחיטתו על בני החבורה ולא לעצמו, באופן דנראה מזה דיסוד האיסור הוא מדין השבתת החמץ, ולזה כל ששוחט קרבן פסח אף שאינו שלו מחויב להשבית חמצו. ויש מקום להתווכח עם ראיה זו.

עוד ראיה אחת שיש ב"לא תשחט על חמץ דם זבחי" איסור מצד השהיית החמץ: הגמרא בדף ה. מחפשת מקור לאיסור חמץ בי"ד משש שעות ומעלה. רבא לומד מהפסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי" – לא תשחט ועדיין חמץ קיים, שואלת הגמרא, ואימא כל חד חד כי שחיט [ולא זמן אחד לכולם, משש שעות]? מתרצת הגמ' "זמן שחיטה אמר רחמנא". וכותב רש"י "לא חילקה תורה לישראל לזה זמנו ולזה זמנו, הואיל וקבע לו זמן ואיסורו שוה בכל לכולם זמן אחד קבע", ומשמע שפירש שמה שנאמר "זמן שחיטה אמר רחמנא", מתיחס לאיסור "לא תשחט" שבו מדובר כאן. כלומר, מהפסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי" לומד רש"י את איסור שהיית חמץ ממש, ובלאו זה עובר מי שמשהה את חמצו לאחר שש שעות אע"פ שלא שחט את הפסח, וכך הבין בס' ראש יוסף.

ולכאורה קשה על רש"י, הלא במשנה אצלנו בפסחים ס"ג. מבואר שהאיסור הוא רק אם שחט על החמץ ולא כאשר עצם החמץ ברשותו לאחר שעה ששית. ובאמת, תוס' שם (ד"ה זמן שחיטה) לומדים שאיסור השהיית חמץ כאן הוא מגלה על מצות תשביתו שהיא משעה ששית. אבל כאמור רש"י חולק וסובר שמהפסוק "לא תשחט" יש איסור על השהיית החמץ. והסביר בספר מאורות ירושלים (עמ' כ"ה), שיש שני אופנים בהם עוברים על איסור "לא תשחט". א] אם הוא משהה חמץ בזמן שחיטת פסח, דהיינו חצות. ואיסור זה קיים אף אם הוא לא שחט קרבן הפסח. ב] אם יש חמץ לאחד מהמנויים על הפסח, והריהו שוחט את הפסח על החמץ, דאף שאין השוחט עצמו משהה חמץ, הריהו עובר בלאו זה, כיון ששחט פסח על החמץ.

הרי מבואר, שבאיסור "לא תשחט" נאמר איסור של שהיית חמץ, ואף בגוונא שלא שחט בעצמו על החמץ אלא השהה חמץ בזמן שחיטת הפסח דהיינו מו' שעות ולמעלה יעבור בלאו זה. נמצא שאין האיסור ד"לא תשחט" מדיני הקדשים שבקרבן זה, ששחיטה זו מקולקלת בעצמה, שהרי גם בשהיית חמץ בלבד עובר על לאו זה, אלא שיש כאן איסור בשהיית חמץ.

ומעתה מיושבת ביתר בהירות קושיית התוס' [בחולין פ"ה.] על רש"י [איך כתב רש"י שאין איסור לא תשחט על קרבן פסול משום שנחשבת שחיטה שאינה ראויה, הרי מדובר בקרבן פסח שהוא קדשים, ובקדשים גם ר' שמעון מודה ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה]: שחיטת הפסח אינה נכנסת לתחום הרגיל של קדשים שבו אומרים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אלא גם דין חולין פתיך בה [מצד החמץ] ולכן ר"ש חוזר לכלל שלו ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה.
ובלכתנו בדרך זו מיושבת גם קושיית השפ"א (פסחים ס"ג) שהקשה על הרמב"ם שפסק ששיעור החמץ להתחייב ב"לא תשחט" הוא כזית, וא"כ מוכח שיש כאן דין בחמץ, כי אם היה הפסול מצד הקרבן שיעורו היה בכל שהוא. והקשה השפ"א, שאם כן, מדוע לוקין, הרי זה לאו שאין בו מעשה, כי הלאו הוא השהיית החמץ ולא מעשה השחיטה? אבל לאור האמור הקושיה מסולקת מאליה. נכון שיש איסור מצד החמץ שאין בו מעשה אבל יש גם איסור מצד מעשה השחיטה, ועל זה לוקין. ושוב מצאתי שקדמוני בזה, ואורו עיני.

בהקטרה במועד פטור אף לרבנן

במשנה מבואר דלרבנן עובר רק בארבעה עשר, ורק ר"ש סובר דאף במועד עובר, ולהלכה קי"ל דלא כר"ש, וכל הלאו דלא תשחט הוא דוקא בערב פסח. והנה בגמרא [ס"ג:] כתוב דלאו דוקא עובר השוחט על החמץ אלא ה"ה הזורק בל"ת וכן המקטיר עובר. וכתב המנ"ח [מצוה פ"ט סקי"ב] דלפי"ז נראה, דאף דקי"ל כת"ק דדוקא בערב פסח אסור לשחוט על החמץ היינו דוקא בשחיטה וזריקה דלא משכחת במועד לשם פסח. אבל בהקטרה משכחת שפיר דאף לרבנן יהיה חייב במועד כגון היכא דנשחט ונזרק בערב פסח והקטיר האימורין בלילה, ואפי' עבר ולנן עד הבוקר דקי"ל אם עלו לא ירדו, אם בשעת הקטרה היה חמץ למקטיר או לאחד מבני החבורה, עובר המקטיר בלאו זה, שמכיון שבא מהקרבן שנקרב בערב פסח, א"כ זה נקרא ג"כ קרבן של ערב פסח ועובר.

אם הלאו דלא תשחט תלוי באיסור חמץ

המנ"ח הסתפק למ"ד דלינה אינה פוסלת בראש המזבח ואפשר להקטיר אפילו לאחר כמה ימים, איך הדין אם יהיו מונחים האימורים שם עד לאחר הפסח, שעכשיו כבר אין איסור חמץ, האם גם כן עובר כיון שנקרא קרבן של ערב פסח או דכיון שאין עכשיו איסור חמץ אינו עובר. וכתב דנראה דאף בכה"ג עובר, והוכיח כן דהא לר"ש אין איסור חמץ בער"פ אחר חצות ולשיטת בעל המאור (דף ג. מדפי הרי"ף) לר"ש מותר אפילו לאכול חמץ, שבזה מתקיים דין תשביתו.

ולכאורה, כיון שהחמץ הרי מותר באכילה איך נאמר שעובר בלאו דלא תשחט על חמץ, אלא מוכח דאפילו בחמץ שמותר בו ג"כ עוברים עליו בלא תשחט, וה"נ לאחר הפסח. ודחה הגר"ד פוברסקי זצ"ל [בשיעוריו עמ"ס פסחים עמ' קפ"א] דהא עכ"פ עשה דתשביתו הא הוי לכו"ע בערב פסח, ורק דסובר דבאכילה מקיים ג"כ מצות תשביתו, אבל עכ"פ הרי יש איסור חמץ ודין השבתה ולכן שפיר עובר בלא תשחט. משא"כ אחר הפסח דליכא כלל דין השבתה על החמץ אפשר דעל זה לא קאי לאו דלא תשחט.
ואפשר דבאמת זהו הטעם דלאו דלא תשחט עובר רק אם יש לו כזית חמץ, ומשום דלאו זה הוי דוקא על חמץ שחייב בהשבתתו. והנה המנ"ח שם הוכיח עוד, מדממעט לקמן [צ"ה:] דבפסח שני עובר על לאו דלא תשחט על חמץ, והתם הרי ליכא איסור חמץ כלל, ואפ"ה מבואר דהיה שייך שיהיה איסור להיות לו חמץ בשעת שחיטה.

אולם גם ראיה זו דחה הגר"ד פוברסקי, די"ל דאה"נ לפי מה שהגמרא רצתה לומר שיהיה הלאו גם בפסח שני אז באמת היתה ההלכה דבאותו זמן אסור להחזיק חמץ, והוי איסור חמץ ולכן היה עובר על לא תשחט.

שנים ששחטו, ולאחד יש חמץ, אם השני עובר

והנה כתב המנ"ח (מנ"ח מצוה פ"ט סק"י), אם שנים שחטו את הפסח [דקי"ל בקדשים דכשר], וא"כ אם זה יכול וזה יכול [דהיינו שכל אחד יכול לשחוט לבדו ואינו צריך לשני], והיה לאחד מהן חמץ, רק הוא עובר על לא תשחט, אבל השוחט השני אין עובר על החמץ שיש ביד הראשון.

אולם, אם זה אינו יכול וזה אינו יכול דכל אחד צריך לשני ואין יכול לשחוט לבדו, א"כ בכה"ג אם היה לאחד מהם חמץ, עובר גם השני משום לא תשחט, כיון דרק על ידו יכול חבירו לשחוט, ולכן אפילו דלו בעצמו לא היה חמץ, אלא לראשון, אפילו הכי עובר גם הוא על לא תשחט על החמץ.

והדברים מרפסין איגרי, נכון שרק על ידו יכול חבירו לשחוט, מ"מ משום כך אינו עובר בלאו, עוברים על הלאו רק כאשר אחד מהחבורה או השוחט מחזיק בחמץ. אבל כאן שלשוחט זה המסייע לחבירו אין חמץ, מדוע יעבור מחמת שיש לחבירו חמץ.

ותירץ הגר"ד, שכנראה מחמת דכיון שע"י שחיטתו שלו, הוי זה שחיטה על חמץ, לכן עובר אם זה נקרא שחיטת פסח על החמץ.

דברי התוס' שזמן השבתת חמץ תלוי בזמן שחיטת הפסח

בפסחים ה. רבא לומד שחמץ אסור משש שעות ומעלה מהפסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי" - לא תשחט הפסח [משש שעות והלאה] ועדיין חמץ קיים. שואלת הגמרא – ואימא כל חד וחד כי שחיט [נאסור לכל אחד להחזיק חמץ מהזמן שהוא שוחט בפועל ולא נקבע שמזמן הקבוע לשחיטת הפסח, דהיינו שש שעות, ייאסר על כל אחד להחזיק חמץ]? מתרצת הגמרא, זמן שחיטה אמר רחמנא [ולכן יש זמן קבוע לכולם].

כתבו התוס' בד"ה זמן:" אע"ג דאמת הוא דלא תשחט על חמץ כל חד וחד כי שחיט, דאמרינן לקמן השוחט את הפסח על החמץ עובר בלאו, מ"מ כיון דאשכחן דהזהיר על ההשבתה והזהיר שלא לשחוט פסח על החמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על ההשבתה".

והקשה הגאון ר' מרדכי אליפנט (זהב מרדכי על דברים עמ' מ"ב) שדבריהם צ"ב דסוף סוף כיון שהלאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי הוא לכל אחד ואחד בשעה ששוחט, דהוא דין בהקרבת קרבן פסח שלא יהיה חמץ אצל השוחט או הזורק בשעת ההקרבה, היכן נאמר כאן דין נוסף של תשביתו דהוא מחצות?

העולה מדברי התוס', שלמדו מסברא שהזמן של שחיטת הפסח יהיה גם הזמן של השבתת חמץ.

ערב פסח אחר חצות דינו כמועד

וביאר שם ביסוד גדול בהקדם דברי הרמב"ם [בהל' יו"ט פ"ח הל' י"ז וי"ח] דהעושה מלאכה בערב פסח לאחר חצות מנדין אותו, ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו, לפי שיום י"ד בניסן אינו כשאר ערבי יו"ט (שהעושה בהם מלאכה לאחר חצות אין מנדין אותו ואין מכין אותו מכת מרדות), מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן, לפיכך יום י"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו בחולו של מועד וכו', ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה".

וכתב המ"מ דטעם הרמב"ם מבואר בירושלמי, שאמרו אינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב, והיינו משום דכל המקריב קרבן אסור בעשיית מלאכה, ומשום כך בערב פסח אסור מדינא לעשות מלאכה ולא דמי לערבי שאר יו"ט עכ"ד. ואכתי צ"ע, דהרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"ו הל' ט'-י' כתב דדין זה של הירושלמי דביום הקרבת הקרבן אסור בעשיית מלאכה אינו אלא מנהג, וא"כ למה נחשב עבריין ומכין אותו מכת מרדות ומנדין אותו?

וחידש הרב אוליפנט, שליום ארבעה עשר אחר חצות יש דין יום טוב ואין זה יום חול בעלמא, והחלות שם יו"ט שבו הוא מחמת הקרבת קרבן פסח וחגיגה וכמש"כ הרמב"ם, ולכן חמור האיסור מלאכה לאחר חצות משאר ערבי יו"ט והוא איסור גמור מדרבנן, משום שנתנו לו דין כחול המועד דאין זה ערב יו"ט אלא יו"ט ממש.

הוכחות ליסוד

והוכיח יסוד זה מכמה מקומות: בפסחים צ"ח. מבואר שבמקרה שמת אביו בערב פסח קודם חצות חלה אנינות על הבן ואינו מביא קרבן פסח, אבל כשמת לאחר חצות מביא קרבן פסח, וכתב רבינו חננאל שם בד"ה רב אשי, דמת לאחר חצות לא חייל עליה אנינות דהא משעת הפסח כיום טוב חשוב שאומר בו הלל, לפיכך לא חלה עליה אנינות.

ובשו"ע יו"ד סי' שצ"ט הל' ג' פסק דרגל מבטל גזירת שלושים אפילו חל יום שביעי בערב הרגל, ומותר לכבס ולרחוץ ולספר בערב הרגל, וכתב הרמ"א דבכל ערב יו"ט מותר בדברים הנ"ל רק סמוך לחשיכה, אבל בערב פסח מותר כבר לאחר חצות דהיינו מזמן שחיטת הפסח ואילך, ובביאור הגר"א בס"ק ט' כתב הטעם דחשיב כמו מועד דקרא חשבו בתוך המועדים, וכן מדמי בגמ' פ"ד דפסחים ובפ"ב דמו"ק, וכוונתו דבפרשת אמור פכ"ג פסוק ד' כתיב אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם, בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה', הרי שיום י"ד נמנה על המועדים, ובפסחים נ"ה: ומועד קטן י"ג. איתא דג' אומניות עושין מלאכה בערב פסח עד חצות בכל מקום, וילפינן להו מחולו של מועד, הרי להדיא שיש ליום י"ד דין יו"ט.

והם הם הדברים שכתב הט"ז באו"ח סי' תל"ב סק"ב, דהטור שם כתב בשם הרא"ש, שאין צריך לברך שהחיינו בשעת בדיקת חמץ, שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל, והמהרש"ל תמה דהא איסור חמץ קודם לרגל, דמשעת זביחת הפסח אסור הוא מן התורה שהוא חול גמור, וא"כ למה לא יברך שהחיינו, ותירץ הט"ז דאותו זמן האיסור מתייחס לרגל, דהא קרייה רחמנא ראשון ["ביום הראשון תשביתו", ומשם לומדת הגמ' שערב פסח אחר חצות צריך לבער החמץ], דהיינו ראשון לז' ימי הרגל, ועל כן טוב יותר לברך בעיקר הרגל ופוטר הטפל לו. והרי להדיא דז' ימי הרגל מתחילים כבר מי"ד אחר חצות.

ובאמת מפורש במכילתא דרשב"י בשמות פי"ב פסוק י"ח ששבעת ימי הפסח מתחילים כבר מערב יו"ט. על הפסוק בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות כתוב במכילתא "בראשון, יכול בכולו ת"ל בארבעה עשר, או בארבעה עשר יכול בשחרית ת"ל יום, או יום יכול משתי שעות ת"ל בערב, מה בערב משפנה היום אף כשאמור יום משפנה יום משש שעות ולמעלה, יכול אתה חייב מצה בארבעה עשר, ת"ל עליו (לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים ט"ז ג'), עליו אתה חייב מצה ואין אתה חייב מצה בארבעה עשר, א"כ למה נאמר בארבעה עשר, אם אינו ענין לאכילת מצה תנהו ענין לביעור חמץ".

ומבואר להדיא דז' ימי פסח מתחילים מי"ד לאחר חצות, וס"ד דיש חיוב לאכול מצה בי"ד, ולהכי בעינן קרא ד"עליו" דדוקא בזמן אכילת הפסח אתה חייב לאכול מצה, ומהפסוק דבארבעה עשר בערב ילפינן באם אינו ענין לביעור חמץ שהוא בי"ד. ובזה מבינים אנו את ההוה אמינא בהגדה של פסח "יכול מבעוד יום" – שיש מצוה לספר ביציאת מצרים ביום י"ד. ולכאורה איך נעלה על דעתנו שיש מצוה בי"ד כאשר בפסוק כתוב "ביום ההוא" [והכוונה לט"ו]? ותירץ הגר"ח (בחי' הגר"ח על הש"ס עמ' קס"ה) שהכוונה לזמן תוספת יו"ט דיש לה דינים של יו"ט. ועדיין אין בזה כדי שביעה לשיטת הרמב"ם שאין תוספת יו"ט מה"ת אלא ביוהכ"פ.

ולאור האמור מובן היטב, שכיון שז' ימי הפסח מתחילים מיום י"ד לאחר חצות, ס"ד דנחשב כבר "ביום ההוא" ויכול לצאת ידי חובת סיפור יציאת מצרים אחר חצות, אלא שיש גזירת הכתוב מהפסוק "בעבור זה" [כמו שנאמר "בעבור זה" - לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך] שזמן סיפור יציאת מצרים הוא בלילה.

ועכשיו מאירים דברי התוס' שהבאנו לעיל. כיון שנתחדש בפסוק שבארבעה עשר אחר חצות מתחיל המועד של חג הפסח, א"כ הלאו דלא תזבח על חמץ דם זבחי אינו על סתם חמץ אלא הוא קשור לאיסור חמץ של חג הפסח, ושפיר כתבו התוס' דכיון דהזהירה תורה שלא לשחוט פסח על החמץ, סברא היא שהאזהרה דתשביתו נאמרה ג"כ בזמן שחיטת פסח, דהא חזינן דאיסור חמץ דחג הפסח ישנו בשעת שחיטת הפסח.

[ואולי יש מכאן גילוי על חקירת המנ"ח שהובאה לעיל, במי שהלין את האברים של הפסח בראש המזבח עד אחר הפסח, ואז הקטיר את הפסח בעוד חמץ ברשותו, האם יהיה חייב? לאור דברי הגר"מ אליפנט שאיסור השחיטה וההקטרה על החמץ קשור דוקא לאיסור חמץ של חג הפסח, לא יהיה אסור כי אין החמץ של אחר הפסח קשור לפסח, כמובן.]

ונפלאים לפ"ז דברי החינוך במצוה פ"ט שכתב בשרשי המצוה דלא לשחוט פסח על החמץ, דצוה הקב"ה שנעשה ענינו בסדר ובקביעות זמן לכל דבר ודבר וכו'. ועל כן נזהרנו להשבית החמץ הנמאס בעינינו לשעתו תחילה, ואח"כ להתחיל בקרבן פסח שהוא התחלת שמחת המועד הטוב עיי"ש. והיינו דחג הפסח מתחיל בי"ד אחר חצות מזמן שחיטת הפסח, וזהו שורש המצוה דלא תזבח על החמץ, עכ"ד הנפלאים של בעל הזהב מרדכי ועיי"ש מה שחידש עוד עפ"י יסודו].