מ"ח לעומר התש"ע ירושלים העתיקה תובב"א
צורת כתיבת המן והמסתעף
כותב הרמב"ם [פ"ב מהל' מגילה ה"י]:" היו בה [במגילה] אותיות מטושטשות או מקורעות וכו' ואם אין רישומן ניכר, אם היה רובה שלם כשרה, ואם לאו פסולה והקורא בה לא יצא, השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא את המגילה על פה, יצא." ומקורו בגמרא מגילה [י"ח:].
והנה לעיל בדף ט"ז: איתא, אמר רבי יוחנן וי"ו דויזתא צריך לממתחיה בזקיפא כמורדיא דלברות [לברות הוא שם נהר ומורדיא הוא עץ שרב חובל מנהיג בו את הספינה כדי לסלק אבנים ומכשולות – רש"י בב"מ פ"ז.], מ"ט? כולהו בחדא זקיפא אזדקיפא. אמר רבי חנינא בר פפא, דרש ר' שילא איש כפר תמרתא, כל השירות כולן נכתבות אריח [הוא הכתב – רש"י] על גבי לבינה [הוא חלק שהוא כפליים מן הכתב – רש"י] ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו [דהיינו עשרת בני המן] ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, מ"ט שלא תהא תקומה למפלתן ע"כ. הרמב"ם השמיט דין זה אבל בשו"ע [סי' תרצ"א סעיף ג' וד'] הובא דין זה להלכה. ומסיים שם דאם לא כתב השירה דעשרת בני המן אריח ע"ג אריח וכו' הר"ז פסולה, ומקורו מן הירושלמי מגילה פ"ג הלכה ח' כמו שציין הגר"א ז"ל שם.
והקושי בדבריו בולט לכל מעיין, וכפי שכבר העיר בספר 'אור אברהם' [עמ"ס מגילה וחגיגה סי' ל"ח], דהרי מכיון דקי"ל דאפילו אם חסירה המגילה כמה פסוקים, הרי כל דהוי רובו נכתב, כשר בדיעבד לקרוא בה, ויצא אף שקרא לפסוקים החסרים בעל פה, כמש"כ המחבר [לעיל שם סי' תר"צ סעיף ג'], א"כ למה לא נאמר כך גם לגבי אותו דין של כתיבת עשרת בני המן, ואף שלכתחילה בודאי צריך לכותבו אריח על גבי אריח וכו', אבל למה יפסל אם לא כתבן בכה"ג, דלא יהא גרוע מחסר ממש לכל האי שירה, דכיון דלא הוי רובו של המגילה, הרי לא נפסל בכך, ושפיר יוצא אפילו אם קראן בעל פה, וא"כ הרי י"ל דכל דלא כתבן כהלכתן הרי זה נחשב כחסרו וכאילו לא נכתבו כלל, ושפיר יוצא בכה"ג מכיון דלא הוי רובו דמגילה חסירה, ויוצא בזה אפילו אם קראן בע"פ, ומאי שנא חסר ממש או היכא דלא נכתבו כהלכתן? והדבר צריך ביאור.
דברי שלום ואמת
קודם נביא את תירוצו של 'האור אברהם' ואח"כ נוסיף כיוון אחר ע"פ מה שעלה ברעיוני בס"ד. איתא בירושלמי [מגילה פ"א ה"א], ר' חלבו בשם ר' לעזר נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור, הרי היא כאמיתה של תורה. מה זו צריכה סירטוט אף זו צריכה סירטוט, מה זו ניתנה להדרש אף זו ניתנה להדרש ע"כ. וממילא נראה דהא דקאמר בגמרא דצורת השירה דעשרת בני המן הוא אריח ע"ג אריח וכו', מ"ט? שלא תהא תקומה למפלתן, אין זה כטעם בעלמא לכתיבת השירה באופן זה, אלא דהרי זה כדרשה היוצאת מצורת הכתיבה דשירה זו, והיינו דגם אופן כתיבת השירה שפיר יש לדורשה, וכמו שיש לדרוש המגילה בכמה ענינים, דהא ניתנה להדרש.
ואם כן הרי י"ל דאע"פ דאילו השמיט הסופר את כל השירה, הרי שפיר יש בזה צד לומר דאין זה לעיכובא במגילה, וכפי מה שנתבאר דיש מצדדין דאף ענין שלם אינו מעכב וכנ"ל, אבל כל דשפיר נכתב הדבר, אלא דנכתב באופן שהוא היפך מן הדרשה הראויה להדרש בזה, וכגון אם כתב את העשרת בני המן אריח ע"ג לבינה, דאז היה משמע דשפיר דיש תקומה למפלתן ח"ו, הרי בזה הוא גרוע יותר מאילו לא כתבן כלל, דהרי זה סותר דברי שלום ואמת, דהא בכה"ג הוי היפך מן האמת, ואם כן הרי אף אם לא כתבן כלל היה כשר, וכעין מה דאמרינן בריש זבחים, דאינו מינו אינו מחריב, אבל אם שפיר כתבו באופן שאינו נכון, הרי הוא כעין מינו דמחריב בה ופסול, ע"כ מדברי הספר 'אור אברהם'.
תירוץ נוסף ע"פ ה'ברכת אהרן'
והנה, במסכת ברכות [י"ב] הגמרא דנה מה הדין בנתכוין לברך על היין ונמצא שכר, והקשו התוס', מאי קא מיבעיא ליה, והא ודאי מצות א"צ כונה? והיה אומר הר"י דהיינו בשומע תפילה אחורי בית הכנסת ולא נתכוין לצאת אבל היכי דנתכוין לברך על היין ונמצא שכר ל"מ ע"כ. וברא"ש שהביא דטפי עדיף בלא כוונה כלל ממה שעוקר הכוונה לברכה אחרת עי"ש. ובר"ן סוף ר"ה כתב ג"כ סברא זו דאף דקי"ל מצות אין צריכות כוונה, זה היכי שאינו מכוין כלל כגון התוקע לשיר אבל אם מכוין למצוה אחרת אה"נ דלא קיים המצוה ודומה למש"כ בריש מסכת זבחים [ג.] דמינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה [וכיון לראיה מגמרא זו באור אברהם, ונראה שיש בה לתרץ את קושייתנו גם לולא הירושלמי שהביא, והירושלמי רק מחזק את הענין].
ובס' היקר ברכת אהרן [מאמר פ"ח] הביא בבקיאות נפלאה מכמה מקומות השייכים לעניננו וכדלהלן: תוס' במסכת סוטה [ל"ג. ד"ה ור' יהודה] שכתב דזו סברא תמוה לומר דאם לא קראה היבמה כלל אינו מעכב ואם קראה בלשון חול מעכב?! ומשמע מדברי התוס' שתמוה מאד לומר שאם לא נעשה הדבר לגמרי אינו מזיק ואם נעשה רק שנעשה שלא כיאות יהיה מזיק וה"נ איך שייך לומר שאם לא כיון כלל וחסרה הכונה לגמרי יצא ואם כיון לדבר אחר לא יצא. אולם מצינו לתוס' עצמם שהביאו סברא כיוצא בזו, עיין תוס' מגילה [ט. ד"ה בשלמא] שכתבו שם הקונטרס דאף ס"ת שחסר בו פסוק אחד כשר מ"מ אם נכתב תרגום פסול דטפי גרע כשנכתב תרגום ממה שלא נכתב כלל עיי"ש, הרי דקאי התוס' ג"כ בסברא דמשכחת לה שהעדר הדבר לגמרי לא יזיק ואם הוא נמצא שלא כיאות גרע ומזיק אבל המעיין היטב בתוס' יראה שלא ניחא להו בסברא זו. ועיין תוס' גיטין [פ. ד"ה ושם עירו] שכתבו שאם שינה שם העיר שנולד בה כשר כיון שא"צ לכותבה גם אם שינה כשר ועיי"ש שהביאו ג"כ בשם ר"ת דכשנשתנה בשטר דבר שאין צריך אינו נפסל בכך עיי"ש ומשמע ג"כ דס"ל דכל דבר שלא אכפת לן בהעדרו גם אם נשתנה ונמצא שלא כיאות לא מזיק. וה"ה דגם לענין מצות צריכות כונה הול"ל דאם מצות אין צריכות כונה וחסרון הכונה לגמרי אינו מזיק ה"ה ג"כ דאינו מזיק ג"כ אם כיון לדבר אחר.
והנה גמרא בר"ה [ל:] איתא, בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלויים בשיר וכו' ואמרינן בגמרא שם מה קלקול קלקלו הלוים? הכא תרגומו שלא אמרו שירה כל עיקר, ר"ז אמרו שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערביים וכו', והציע הברכת אהרן שהפלוגתא הזאת אם הקלקול היה שלא אמרו שירה כל עיקר או שאמרו שירה של חול תסוב ג"כ על קוטב החקירה הנ"ל, איזהו עדיף יותר אם חסרון הדבר לגמרי או עשייתו שלא כהילכתא, דלישנא קמא קאי בסברא דטפי עדיף כשחסר הדבר לגמרי מאשר אם הוא נעשה שלא כהילכתא, ולכן ס"ל דאם ראו שהעדים שהו מלבוא והברירה היתה בידם לבחור באחת משתי אלה או שלא לומר שירה כל עיקר או לומר שירה של חול ולהכניס עצמם בחשש שיאמרו שירה שלא כדבעי, דדילמא יבואו עדים אח"כ ונמצא שהיום קדוש והיה צ"ל שיר של קודש, מהראוי היה לבחור שלא לומר שירה כל עיקר, דאם יבואו העדים אח"כ מוטב שלא היו אומרים שירה כל עיקר מאשר היו אומרים שירה שלא כדבעי, דחסרון הדבר לגמרי עדיף ממציאותו שלא כיאות, ולפ"ז היה הקלקול שלא אמרו שירה כל עיקר. אמנם ר"ז היה ס"ל דטפי עדיף לעשות הדבר אפילו שלא כדבעי משלא לעשותו כלל, ולכן ס"ל דבכגון דא שהיה בידם לבחור אחת משתי אלה או שלא לומר שירה כל עיקר או לומר שירה של חול ולהכניס עצמם בספק שאמרו שירה שלא כדבעי, בחירת הרע במיעוטו היתה בזה לומר עכ"פ שירה של חול דאפילו אם יתברר שהיה יו"ט והשירה לא היתה כדבעי מוטב שהיו אומרים עכ"פ שירה אפילו שלא כדבעי משלא היו אומרים כלל, דטפי עדיף לעשות הדבר אפילו שלא כדבעי משלא לעשותו כלל ולכן ס"ל דהקלקול היה יכול להיות רק שאמרו שירה של חול והבן.
בגמרא קידושין [ו.] נאמר: איבעיא להו מיוחדת לי מהו וכו' במאי עסקינן? אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה, מנא ידעה מאי קאמר לה, ואלא במדבר עמה על עסקי גיטה קידושיה אע"ג דלא אמר לה נמי וכו' ואי דיהיב לה ושתיק ה"נ, הכא במאי עסקינן, דיהיב לה ואמר בהאי לישנא. וכתב בברכת אהרן שנראה שספיקת הש"ס היא ג"כ מעין החקירה הזאת, והיינו האם נאמר כיון דחסרון האמירה לגמרי אינו מזיק ה"ה נמי שאינו מזיק אם אומר בלשון גרועה, דבכל מקום שחסרון הדבר לגמרי אינו מזיק ה"ה גם אם נמצא שלא על צד הנאות אינו מזיק או דילמא טפי עדיף חסרון הדבר לגמרי ממציאותו שלא כדבעי ולכן אם לא אמר כלום מהני ואם אמר בלשון גרועה לא מהני. ועוד האריך להביא מקורות לחקירה זו שם בברכת אהרן עיי"ש וינעם לך.
לדרכינו למדנו שיש שני פנים לכאן ולכאן בחקירה אם שינוי בדבר מקלקל יותר מחסרונו. א"כ נוכל לומר שהשולחן ערוך סובר שאכן כאשר משנים זה יותר גרוע מחסרון גמור ולכן מובן היטב שאם החסיר עשרת בני המן המגילה כשרה ואילו אם כתבם אבל שלא בצורת אריח ע"ג אריח פסול.
וה' יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות אמן!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה