בגדר שתי הברכות על ברית מילה ובענין שליחות במילה
הנה בדרך כלל כשמקיימים מצוה מברכים לכל היותר ברכה אחת על המצוה. אכן מצות מילה חריגה מן הרגיל בכך שמברכים שתי ברכות, א] על המילה ב] להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. וכבר עמד על כך הבית יוסף (יור"ד סי' רס"ה). ננסה לעמוד על מהות הברכות הללו וגם להבין מדוע מברכים שתים מכמה וכמה היבטים.
דברי הרמב"ם שרק האב מברך להכניסו ותמיהה על דבריו
והנה הרמב"ם (פ"ג מהל' מילה ה"א) כתב וז"ל: "ואבי הבן מברך ברכה אחרת וכו' להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, שמצוה על האב למול את בנו יתר על המצוה שמצווין כל ישראל שימולו כל ערל שביניהן, לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחרים ברכה זו, ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן".
כלומר לדעת הרמב"ם, ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" מוטלת על האב בלבד מפני מצוותו המיוחדת הנוספת שיש לו למול את בנו [וכלשון הרמב"ם "יתר על המצוה שמצווין כל ישראל"], ולכן אם אביו אינו נמצא שם אין מברכין אחרים ברכה זו.
ודבר זה מעורר כל מתבונן למחשבה מעמיקה, שהרי גם הב"ד [כנציגם של כל ישראל] חייב למול את הבן אם האב נמנע מכך, וגם הבן בעצמו חייב בברית מילה אם לא מלו אותו אחרים, והגמ' בקידושין (כ"ט.) לומדת זאת מפסוקים הכתובים אצל אברהם אבינו, ונמצא שגם החיוב של הב"ד וגם של הבן עצמו שייכים לבריתו של אברהם אבינו?! ולקושיא הזאת נחזור בהמשך.
יסודו המפורסם של הרמב"ם בקיום המצוות וקושיא על דבריו
ידוע מאד יסודו של הרמב"ם בפירוש המשניות שלו (חולין פרק ז'): "ושים לבך על העיקר הגדול... שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו... אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע"ה, הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצוות נאמרו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצוות".
והנה, מי שהעיקר הגדול הזה (כלשון הרמב"ם) עומד לנגד עיניו, וגם שם לב לנוסח ברכת המילה, ימצא עצמו במבוכה. שהרי נוסח הברכה הוא "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", ומדוע נקראת מצוה זו בשם "בריתו של אברהם אבינו" בעוד שאנחנו לא מלים מפני שאברהם אבינו מל אלא מפני שכך נצטוה משה רבינו מפי הקב"ה בסיני, וכדברי הרמב"ם בפירוש המשניות.
ומצינו שהרמב"ם עצמו נקט כן בספר הי"ד (סוף פ"ג מהל' מילה), בכתבו ע"ד גודל העילוי של ברית מילה וחומר הפרתה – "לא נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל... וכל המפר בריתו של אברהם אבינו... וכל מצוות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות... ועל המילה נכרתו י"ג בריתות עם אברהם אבינו".
וכעין הדגשה זו אנו מוצאים גם בפירוש המשניות גופא שכתב שאנו צריכים למול "מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה" – דלכאורה מה טעם הוספה זו "שנמול כמו שמל אאע"ה" לאחר שקבע שאין אנו מלין אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה? [וכמו בהמשך תיכף ומיד לגבי מצות גיד הנשה, שלא כתב הרמב"ם שמצות משה רבינו ע"ה היתה שלא לאכול גיד הנשה כמו שלא אכלו יעקב ובניו.]
ישוב דברי הרמב"ם
וכדי לבאר זאת, נפנה לדברי האדמו"ר מלובאוויטש בליקוטי שיחות [חלק ל' עמ' 55] ובדרכו הלך גם הגר"י קוליץ רבה של ירושלים בקובץ מוריה: ב"העיקר הגדול" שכתב הרמב"ם – דזה שאנו מקיימים את המצוות אינו מפני הציוויים שקדמו להציווי שניתן על ידי משה רבינו בסיני – כוונתו לומר שכל החיוב המוטל עלינו בקיום כל המצוות בא אך ורק מהציווי של הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה, בלי קשר וזיקה להציווים שנאמרו ע"י ה"נביאים שלפניו", אבל אין זה נוגע לגוף המצוות ומהותן, ויתכן שפיר שגדרן ומהותן של המצוות דלאחר מתן תורה יש להן קשר ודמיון לענינן שלפני מ"ת – וגם יתכן שמהותן וענינן אחד.
ובנידון דידן - מצות מילה: ודאי שרק ציוויו של הקב"ה ע"י משה רבינו הוא המחייב אותנו לקיים מצוה זו, ולא הציווי לאברהם, וביחד עם זה מהותה של מצות מילה שנצטווינו היא היא בריתו של אברהם אבינו – הקב"ה ציוונו ע"י משה רבינו להכניס את הבן בברית שכרת הוא יתברך עם אברהם אבינו.
ועפ"ז נמצא, שבמצות מילה יש חידוש גדול שאינו בשאר מצוות שנצטוו עליהן קודם מתן תורה: בשאר המצוות הרי המצוה כפי שניתנה במ"ת היא מצוה חדשה שאינה קשורה עם הציווי שהי' לפני מ"ת, ואפי' כאשר גוף המצוה לא נשתנה – הרי אין לתוכן וענין המצוה שאנו מקיימים קשר ושייכות למצוה שהיתה לפני מתן תורה, ולדוגמה – אבר מן החי: זה שאנו אסורים באכילת אבר מן החי אין לו קשר לאיסור אבר מן החי שהי' נהוג לפני מ"ת, וגם באיסור גיד הנשה שמפורש בגמ' (חולין ק"א.) "שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם", והיינו שהטעם שהוזהרנו לאחר מ"ת שלא לאכול גיד הנשה הוא (כמו שכתוב בפסוק באיסור גיד הנשה "על כן..") כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, הרי זה רק טעם המצוה, שאיסור אכילת גיד הנשה הוא זכר להמאורע שאירע עם יעקב, אבל בגוף ועצם המצוה אין קשר ביניהם, לעומת זאת במילה, הקשר של מצוה זו שאנו מקיימים למצות מילה דאברהם אבינו אינו רק טעם וזכר, אלא שהוא אותו ענין ממש, שתוכן מצות מילה שלנו הוא מה שמכניסים את הנימול "בבריתו של אברהם אבינו".
וזוהי כוונת הרמב"ם בהוסיפו "שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו כמו שמל אברהם אבינו ע"ה" – להדגיש החידוש במצות מילה שאנו מקיימים, שהברית הנפעלת ע"י המילה שלנו היא אותה הברית שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו.
ויש לומר שזה מודגש עוד יותר בזה שרוב פרטי החיובים דמילה נלמדים מהפסוקים הכתובים אצל אברהם, עד שגם חיוב כרת נאמר גבי אברהם ולא בפרשת תזריע ["ביום השמיני ימול בשר ערלתו"], להדגיש שמצות מילה שלנו היא היא "בריתו של אברהם אבינו".
ועל פי הבנה זו אפשר לבאר דברי רש"י במס' שבת (ק"ל.) שבהשקפה ראשונה קשה מאד להבין דבריו. דאיתא שם "תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה, כגון מילה דכתיב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", עדיין עושין אותה בשמחה. ופירש רש"י (ד"ה שש אנכי) "אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה וכו' ". ולכאורה הלא ישנן עוד מצוות אחרות שנאמרו קודם שאר האמירות, גזל וגיד הנשה וכו', ומילה אינה המצוה היחידה שקדמה אמירתה לשאר אמירות. והסביר הרב קוליץ, שכל המצוות חיובן הוא רק משום שמשה רבינו אמרן בסיני, ולא משום שנח או יעקב אבינו נצטוו בזה, אבל מצות מילה היא אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות, והיינו שאמירה זו עדיין קיימת, כי אף לאחר שנצטוינו עליה ע"י משה רבינו הרי אנו מצווים למול כמש"כ לעיל [ועיין רש"י מגילה ט"ז: ד"ה אמרתך].
והנה, יש שני חלקים בברית שבין הקב"ה לעם ישראל, א] הברית על תורה ומצוות, ב] הברית והקשר שבין הקב"ה וישראל מצד מהותם של ישראל. וזהו הביאור במאמר חז"ל המובא ברמב"ם הנ"ל "וכל המפר בריתו של אברהם וכו' אע"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא", והיינו שמצות מילה שנקראת "בריתו של אברהם אבינו" אין זו ברית על קיום תורה ומצוות, כי ענין התורה ומצוות מתחיל מזמן מתן תורה, וכנ"ל מדברי הרמב"ם שאין המצוות שלנו באות מהציווים שלפני הדיבור, אלא הברית של מילה היא על הקשר של הקב"ה עם ישראל, שהרי התחלת עם ישראל היא מאברהם יצחק ויעקב וכבר מאז הותחלה הברית של קדושת ישראל, ואף שהמצוות שלנו אינן קשורות למצוות שלפני הדיבור – מ"מ מציאות עם ישראל מתחילה מהאבות.
ונמצא שחובת מצות מילה נובעת מהציווי למשה מסיני, ואילו תוכן הברית הנפעל ע"י מצוה זו – השייך לעם ישראל – הרי זה בריתו של אברהם אבינו, והיא המשך לברית שכרת ה' עם אברהם "זאת בריתי.. ביני וביניכם ובין זרעך אחריך".
הטעם שהאב מברך ב' ברכות על המילה
ועפ"ז מיושב מהו הטעם שמברכים ב' ברכות במצות מילה ולא כמו בשאר המצוות שמברכים רק ברכה אחת, וכן מה שהי' קשה לנו למה דוקא האב מברך "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", ואם אין אב אין מברכים ברכה זו, הרי גם הב"ד וגם הבן חייבים למול, והגמ' לומדת החיובים שלהם מפסוקים הכתובים אצל אברהם אבינו?
לאור האמור הדברים נפלאים. שם "ישראל" תלוי בלידה, שבא לנולד מירושה מאביו ואמו, והיינו שע"י היותו בן אברהם יצחק ויעקב [ובת שרה רבקה רחל ולאה] יש לו ממילא שם ישראל בפועל [משא"כ בברית דתורה, אף שמתחייב בתורה ומצוות ממילא בגלל היותו איש ואשה דישראל – מ"מ קיום התורה ומצוות בפועל תלוי בבחירתו], ונמצא, שמהותה של מצות מילה, היינו הענין הכללי שבא "בבריתו של אברהם אבינו", הרי הוא המשך ללידת הבן, שאז נכנס ממילא מצד הלידה לכלל ישראל, ושלימות שם ישראל באה לו בעת הברית מילה [ואשה כמאן דמהליא דמיא – ע"ז כ"ז.].
ומעתה יש לומר שזהו הטעם שבמצות מילה יש מצוה מיוחדת על האב "יתר על המצוה שמצווין כל ישראל", ופשטות הלשון היא, שהמצוה על האב אינה רק משום שאי אפשר לקטן למול את עצמו ולכן הטילה התורה חיוב זה על האב, אלא שזוהי בעצם חיוב ומצות האב. והיינו שהחיוב של כל ישראל "שימולו כל ערל מביניהם" הוא מצד גדר חיוב המצוה, שמפני חומרת מצוה זו הטילה התורה חובה על כל ישראל [ב"ד] שימולו את הערלים, וע"ז מברכים רק ברכה אחת כשאר כל המצוות, משא"כ המצוה המיוחדת שעל האב היא המשך להולדת הבן, דכיון שהורי הבן הם שהכניסו אותו לכלל ישראל ע"י לידתו [אלא שהתורה הוציאה את האם מחיוב זה מדכתיב "כאשר צוה אותו אלקים" אותו ולא אותה - קידושין כ"ט.], לכן על האב לגמור ו"להשלים" אצלו כניסה זו לישראל ע"י ברית מילה, ועל מצוה זו תיקנו ברכה נוספת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" במצות האב דוקא, כי ההכנסה "בבריתו של אברהם אבינו" דהיינו שלימות ענין ישראל, שייכת בעיקר לאב שהכניסו לכלל ישראל. ע"כ דברי האדמו"ר זצ"ל בשיחות מפורים וט"ז אדר שנת תשמ"ז ודפח"ח. ועיין מה שכתב שם עוד בענין זה.
שליחות בברית מילה
כדי להגיע להבנת מהלך נוסף בטעם ב' הברכות נצטרך לחזור על דברים ידועים לכל באי שער הלכות מילה.
הרא"ש בחולין פ' כיסוי הדם כתב "באחד שאמר למוהל שימול בנו, וקדם אחר ומל אותו, דפטור ליתן לראשון עשרה זהובים, דבמה שאמר לו האב שימול לא זכה בהמצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, ולא דמי לכיסוי דאמרה תורה ושפך וכיסה מי שששפך יכסה, וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבים למולו, ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה בהמצוה לחייב אחר אם קדמו" עכ"ל.
וכתב הש"ך (חו"מ סי' שפ"ב ס"ק ד'): "ומדברי הרא"ש מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למולו וחייב הוא בעצמו למולו, דומיא דכיסוי דמי שששפך הוא יכסה, וכן משמע מדברי הרמב"ם וכו', וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול, ולדעתי הם מבטלים מצות עשה ומצוה גדולה של מילה, ויש לבי"ד לבטל הדבר הזה", עכ"ל.
ובתבואות שור (סי' כ"ח ס"ק י"ד) כתב על דברי הש"ך וז"ל: "לא ידענא מאי ראיה מייתי מדברי הרא"ש ז"ל, וכי לא ידענא דהמצוה הוא על האב, וכן בכיסוי מי ששחט יכסה, אך דאפילו הכי יכול לעשות שליח, דשלוחו של אדם כמותו, וכן הד"מ ביור"ד הל' מילה (ר"ס רס"ד) הביא בשם האו"ז דאם האב מוהל אסור לכבדו לאחר, וכתב הד"מ ותמיהני הא קי"ל שלוחו של אדם כמותו וכו'", עכ"ל.
דברי הקצות בהסבר שיטת הרא"ש ותמיהה על דבריו
והקצות החושן (סי' שפ"ב ס"ק ב') כתב וז"ל "ולענ"ד דמדברי הרא"ש שפיר מוכח דלא מהני שליחות במצות מילה שעל האב, דאי נימא דשליח של אדם כמותו בזה, א"כ כי היכי דאם האב עצמו רוצה למוהלו, ובא אחר וקדמו, דחייב לשלם עשרה זהובים, ה"נ אם נתנו לשלוחו כיון דשלוחו כמותו, ומצותו עליו נתקיים ע"י שלוחו כמותו, והשתא שבא אחר וקדמו ואינו שלוחו הרי ביטל מצותו, והי' בדין לשלם עשרה זהובים, אע"כ דלא מהני שליחות במצות האב למולו, ומשום הכי כל שנותנו לאחר וקדם האחר פטור, דאינו מפסיד לאב כיון דלאו שלוחו הוא בזה, ואת האחר נמי לא מפסיד כיון שעדיין לא זכה בה".
ומסיק הקצות "לכן נראה מדברי הרא"ש שכתב דאם צוה לאחר למולו דאין האחר שקדמו מיחייב לשלם, דס"ל דשלוחו של אדם לא הוי כמותו, דאי נימא דשלוחו כמותו א"כ לשלם לאב וכמ"ש, ומה שהקשה בד"מ הא בכל מקום קי"ל שלוחו כמותו, נראה לפי מש"כ בתוס' הרי"ד ז"ל פרק האיש מקדש, יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח דיאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי, הנח תפילין עבורי, ולאו מילתא הוא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו, היאך יפטור ע"י שלוחו, והוא לא יעשה כלום, בודאי בקידושין ובגירושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האשה למי היא מתקדשת כי אם לו והיא אשתו וכו', אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום, וכן לולב וכן ציצית וכן כל המצות עכ"ל וכו', והיינו נמי טעמא דמילה דומה לתפילין וסוכה וציצית דאינו בשליחות, וכמ"ש בתוס' הרי"ד", עכ"ל הקצות החושן.
ודברי הקצות לכאורה אינם אלא תימה! איזו השוואה קיימת בין מילה לבין ציצית תפילין וסוכה? הרי על גופו צריך ללבוש ציצית, על ידו ועל ראשו צריך להניח תפילין, והגוף שלו צריך לשבת בסוכה, ולכן על אלו שפיר כתב התוס' רי"ד דאינם בשליחות כי הם מצות שבגופו, אבל לעומתם, במילה המצוה היא מעשה המילה בבנו, וסביר להניח דלאו דוקא בידו ממש אלא גם מכוחו, א"כ מדוע כאן לא יועיל שליחות, כמו בכל דבר מצוה שאומרים את הכלל המפורסם "שלוחו של אדם כמותו", ושפיר הקשה הד"מ מאי שנא מילה מכל מצוה אחרת שאפשר לעשותה ע"י שליח כנ"ל.
קושיית התבואות שור על הש"ך מהגמ' בשבת שמבואר שיש שליחות בברית מילה
והנה התב"ש סימן כ"ח הקשה על הש"ך מהגמ' בשבת (קל"ג.) דאיתא שם "בשר" אע"פ שיש בהרת יקוץ, ופריך, למה לי קרא הא הוי דבר שאינו מתכוין, ומשני, באומר אבי הבן לקוץ בהרתו קמתכוין, ופריך, ואי איכא אחר ליעבד אחר, דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו ידחה עשה ל"ת, ומשני, דליכא אחר. ולפי הש"ך הא כשמל אחר מבטל הוא מצות עשה דאורייתא כיון שאי אפשר לעשות שליח למול את בנו, ועיקר הכלל דאמר ר"ל כל מקום שאתה יכול לקיים שניהם אין עשה דוחה לא תעשה הוא רק אם האדם בעצמו יכול לקיים בלא הדחייה, ואע"ג דהך עשה יוכל להתקיים ע"י אחר בלא דחייה לא מיקרי יכול לקיים שניהם, כיון שגם עליו איכא חיוב מצוה, ואם יעשנו אחר לא יקיימנו הוא.
ישוב הבית הלוי על קושית התב"ש והערה על דבריו
ובשו"ת בית הלוי (ח"א סי' י') רצה לתרץ קושית התב"ש, דמה שמילה דוחה איסור דקציצת בהרת אף דאיכא עשה ול"ת, הוא משום דנכרתו על המילה י"ג בריתות, כמש"כ בתוס' (שם קל"ב: ד"ה האי), והך סברא די"ג בריתות לא שייך רק על עיקר מצות מילה, אבל מה שיש מצוה מיוחדת על האב לא נכרתו הני י"ג בריתות, וא"א לה לדחות עשה ול"ת של בהרת, ורק דעיקר מצות מילה דוחה לה, וזה אפשר לקיים ע"י אחר, ומשום הכי פריך בגמ' שפיר, ואי איכא אחר ליעבד אחר. אבל שוב דחה הביה"ל תירוץ זה, משום הסברא הנ"ל דקיום מצוה ע"י אחר לא מקרי אפשר לקיים שניהם כנ"ל, והביא ראיות ע"ז מכמה דוכתי.
ומסיק הביה"ל דהש"ך ס"ל דבמילה איכא ב' ענינים, עיקר מצות מילה דהוי על כל ישראל, ומצוה מיוחדת דהוי על האב, דלכתחילה מצוה על האב למול את בנו, ואם לא מל האב מחייבי בי דינא למולו, ולעולם י"ל כהש"ך דמהא דהקפידה התורה דלכתחילה מצוה על האב למול בנו, אי אפשר לאב לעשות מצוה זו ע"י שליח, אבל עיקר המצוה דהוי על כל ישראל, וכגון בלא מלו אבוה, יכול אחר לעשות חבירו שליח שימול בשליחותו, וא"כ הא ודאי דעל האב מלבד המצוה המיוחדת אשר עליו, לא גרע מכל ישראל דאם לא מלו אביו חייבין למול, ומשום שהוא אביו לא גרע מאחר, וא"כ אם האב עושה לאחר שליח, הגם דס"ל להרא"ש דאינו מקיים המצוה המיוחדת שעליו יותר מאשר על כל ישראל, והוי כלא מל אבוה, מ"מ עיקר מצות מילה הוא מקיים, דבזה יכול לעשות שליח, והוי כאילו מל בן של אחר שלא רצה אביו למולו, ומשום הכי כתב הש"ך דאם מצוה לאחר למול מבטל מ"ע, היינו אותה המצוה המיוחדת של האב, דלזה לא מהני שליחות, כיון דחזינן דהתורה הקפידה דהוא דוקא ימול בנו לא מהני בזה שליחות, ומ"מ פריך הגמ' דליעבד אחר בשליחותו של האב, ויקיים האב עיקר מצות מילה, והגם דהמצוה המיוחדת שעליו לא יקיים ע"י שליח, מ"מ הא בשביל זה א"א לדחות העשה ול"ת של קציצת הבהרת, וכמ"ש דעל הך מצוה ליכא י"ג בריתות.
אמנם, מדקדק אח"כ הבית הלוי, אם שייך כלל לומר שאחד יעשה שליח חבירו עבורו, כיון שגם על השני יש מצוה זו שעל כל ישראל, כמו שכתב הרשב"א דבמילת גר לא שייך שליחות דכל מאן דמל מצוה דידיה עביד, עיי"ש באריכות בבית הלוי.
העולה ומתבאר מדברי הביה"ל, שנקט כדבר פשוט שעל חלק המצוה שמוטלת על האב למול בעצמו לא שייך שליחות [ורק על החלק השייך לכל ישראל רצה לומר שאפשר למנות שליח – ועל זה פקפק בסוף דבריו כנ"ל]. אבל עדיין יקשה, דסוף סוף, מדוע לא שייך שליחות במצות האב למול את בנו, כמו בכל מקום שאומרים שלוחו של אדם כמותו, וכמו שהקשה הד"מ, ומי יעלה לנו השמימה וימצא מקור קדום שיש מיעוט במצות מילה של האב דא"א לעשותה ע"י שליח. וממילא שוב קשה מהגמ' בשבת הנ"ל שמבואר שיש שליחות במילה.
תירוץ הדגל ראובן על שיטת הרא"ש והש"ך
ואנכי הרואה בס' הנפלא דגל ראובן ח"ג (סימן ל"ז) שפיתח מהלך חדש בביאור שיטת הרא"ש והש"ך ולתרץ קושית התבואות שור, ואלו דבריו:
במצות מילה רואים דבר חדש, שהתורה צותה למול בן קטן של שמונת ימים בגופו של תינוק, והטילה התורה על האב ועל כל ישראל למול אותו ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו ולהטיף דם ברית, ככתוב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר, ונמלתם את בשר ערלתכם והי' לאות ברית ביני וביניכם, שהקב"ה אמר שבמילה תכנסו לברית שהקב"ה כורת ברית בינו ובין זרענו, וכתוב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, שהקב"ה הטיל חוב על ילד קטן למול ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו, אע"פ שקטן פטור מן המצות, אבל במצות מילה ובהכנסת ברית מחויב, אלא כשהוא קטן החוב על אביו למול ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו או על כל ישראל, והאב קודם, מפני שבמצוה שהקטן מחויב מה"ת יש על האב דין קדימה משום מצות חינוך, וכמש"כ הב"י (סי' רס"ה) בשם האבודרהם דברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו נתקנה "מפני שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה לרמז שמהיום ואילך מוטלת עליו מצוות אלו", והיינו דכיון שהקטן מחויב בזה מה"ת גם בהיותו קטן לכן האב מחויב קודם למולו מדין חינוך מה"ת, ובמשך חכמה על התורה הביא מקור שחינוך מה"ת מהפסוק "כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" עיי"ש, ובדבר שהקטן מחויב מה"ת כמו מילה בודאי מה"ת על האב למולו לכן האב קודם לכל אדם במצות מילה.
אבל יש עוד דבר על האב להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, שילפינן מקראי הנ"ל "ואתה את בריתי תשמור והי' לאות ברית ביני וביניכם", שזהו היסוד, מהטפת דם ברית, שמחויב האב להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שמכניסו למסור נפשו על היהדות, וזהו הברית בין אברהם אבינו להקב"ה, וכתוב במדרש (ויקרא פרשה כ"ז) משפט אדם ומשפט בהמה שוה, אדם – וביום השמיני ימול, בהמה – ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן, אם הבאת לפני קרבן ברצון ובטובה הוא קרבנו וכו' ע"כ עיי"ש, וזהו הכנסת ברית והטפת דם ברית, שמקבל עליו למסור נפש בנו לעבודת השם, וזהו הכנסתו בברית של אברהם אבינו.
והנה בקידוש השם למשל, כאשר הקב"ה אמר לאברהם אבינו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה וכו', האם יכול הוא לשלוח שליח להעלות את יצחק על המזבח לעולה? בודאי בזה לא שייך שלוחו של אדם כמותו, כמו שלא שייך בקידוש השם בכלל לשלוח אחר למסור נפשו על קידוש השם, כן לא שייך לשלוח שליח להקריב את יצחק בנו, דבקידוש השם לא שייך שליח, דרק אם הוא בעצמו מקדש השם לו או לבנו אז זה נקרא קידוש השם אבל לא ע"י שליח כמובן.
לכן, כיון שבמצות מילה יש גם הכנסתו לבריתו של אברהם אבינו והטפת דם ברית, שפיר אמרו הקדמונים הנ"ל דזהו כמו מצוות שבגוף שלא שייך שלוחו של אדם כמותו, אמנם במצות מילה גופא, לחתוך המילה שלא יהי' ערל, שייך גם שליחות כמו בכל מצוה שבמעשה שאפשר לעשות ע"י שליח, אבל בדין הכנסה לבריתו של א"א, לכריתות ברית שהיא כמו הקרבת קרבן, שמראה שהוא מוכן ומזומן להקריב את בנו על קידוש השם – בזה א"א לשלוח שליח והאב בעצמו צריך לעשות דבר זה.
וזו כונת שתי הברכות שאומרים במילה, אחת על עצם המילה, על עשותו שלא יהי' ערל ככתוב ומלתם את בשר ערלתכם וכו', ואחת על כריתת הברית, בריתו של אברהם אבינו, ועל זה מברכים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, אחר החיתוך קודם הפריעה בהטפת דם ברית, וזוהי ברכה אחרת לגמרי על הכנסת הילד תחת כנפי השכינה, וכורת הברית למסור נפשו על קדושת השם, וזו מצוה אחרת לגמרי, ובאמת מצוה זו מוטלת על התינוק, אלא שאין בו דעת, לכן נצטוה האב להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ובדבר זה באמת לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו, דהוי כמו מצוה שבגוף, כמו מצות קידוש השם על בנו שא"א ע"י שליח כנ"ל, אבל מצות מילה לחתוך שלא יהי' ערל, זוהי באמת מצות האב יותר מעל כל ישראל, מדין חינוך מה"ת, שמדין חינוך מחויב האב מה"ת לעשות מילה בבנו, ובזה באמת שפיר יכול לעשות ע"י שליח, ובפרט שכל ישראל מחויבים במצוה זו, שנאמר המול לכם כל בשר.
ואם כנים הדברים מיושב היטב דברי הגמ' בשבת קל"ג [שהקשתה "ואי איכא אחר ליעבד אחר" – ולשיטת הרא"ש דס"ל דאין שילחות במילה איך אפשר לעשות ע"י אחר הא מבטל בכך את מצות עצמו], שהרי שם מדובר בחיתוך, לחתוך הערלה ולקצוץ גם את הבהרת, ובזה שפיר אמרינן אי איכא אחר ליעבד אחר, כי על עצם החיתוך שייך שליחות [ואף שהאב קודם מדין חינוך, אבל אין מצות החינוך של האב דוחה העשה ול"ת של קציצת הבהרת, ולכן יעשה אחר שלא מתכוון לקצוץ את הבהרת], ואח"כ האב יכול לעשות הפריעה ולהטיף דם ברית ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו בעצמו, שבדבר הזה אומרים הרא"ש והש"ך שא"א ע"י שליח.
ולכן שפיר כתב הרמב"ם שאם אין אב לא יברכו ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כי עיקר הברכה הוא על האב דוקא, להכניסו לברית ולמסור נפשו על היהדות.
ותתורץ הקושיא על הש"ך שכתב שאם לקח אדם אחר מהאב למול את הבן בלא רשותו, מחויב לשלם עשרה זהובים, כי לקח ממנו המצוה של להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, אבל אם נתן לאחר למולו, שלפי הנ"ל א"א לעשות שליח להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ועל המילה ממילא מחויבים כל ישראל למולו, ולכן אם קדם אחר ומל אותו שפיר פטור מתשלום עשרה זהובים, כי לאב לא עשה היזק שלא חל שליחות על המצוה להכניסו בבריתו של א"א, ועל מצות המילה של החיתוך בעצמו כל ישראל מחויבים, וממילא פטור לשלם עשרה זהובים, כי מי שמונע את האב רק מחינוך פטור מתשלום העשרה זהובים, אבל אם האב עצמו רוצה למולו שאז הוא מקיים המצוה להכניסו בבריתו של א"א, וקדם אחר ומל אותו, שפיר מחויב לשלם עשרה זהובים, עכ"ד הדגל ראובן.
הערה וקושיא על הדגל ראובן
ויש להעיר על דבריו, ממה שגר ועבד לא מברכים ברכת להכניסו, ולדעת הדגל ראובן הם היו צריכים לברך בעצמם, שגם במילה הרי בעצם לא צריך אב, אלא שלקטן אין דעת ולכן האב מברך להכניסו על ה"קרבן" שהוא מקריב, וא"כ הגר והעבד שיש להם דעת היו צריכים בעצמם לברך ברכה זו. וראיתי כעין קושיא זו בקובץ המתיבתא במאמרו של הרה"ג ר' ישראל רייזמן שליט"א שהביא גם את דברי ה"סידור יעב"ץ" שכתב אף הוא שברכה אחת היא על עצם המילה וברכה שניה היא על הפריעה.
ובאמת קשה לי לקבל את עצם דברי הדגל ראובן שביאר שגם לדעת הרא"ש אפשר למנות שליח על מעשה המילה [ולא על ההכנסה בברית], דדברי הרא"ש ברור מללו "דבדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו", משל נאה לזה [הובא בקובץ המתיבתא], אדם מוצא אבידה בשוק, ואומר לחבר שלו "תחזיר את האבידה בשליחותי", האם חלה השליחות? בודאי שלא! הרי גם החבר חייב בהשבת אבידה, וכאשר הוא מחזיר את האבידה הוא מקיים את מצותו שלו [ולא מצות חבירו], ומינוי השליחות לא יכול להפקיע ממנו את מצותו, ורק במקרה שהוא בעצמו אינו מצווה הוא יכול להעשות שליח עבור חבירו ולא כשהוא עצמו מקיים מצוה. ונמצא לפ"ז, דבשלמא כשהאב בעצמו רוצה למול, אם חטפו לו את המצוה חייבים לשלם לו עשרה זהובים כי המצוה שייכת לו בראש ובראשונה, אבל כשממנה אחר למוהל והמצוה לא תתקיים על ידו, המצוה עוברת לרשות כל ישראל, ואם המוהל שהתמנה ימול הוא קיים מצות עצמו [ולא מצות האב], ואם אחר חטף לו אינו חייב לשלם כי גם הוא בעצמו חייב מדין כל ישראל. ושו"מ שכ"כ בדגול מרבבה (או"ח תל"ב).
היוצא לפ"ז שגם לפי ביאורו של הדגל ראובן שיש שני חלקים במצות ברית מילה, מ"מ בשני חלקי המצוה אין לדבר על שליחות, דבחלק של מסירות נפש על קדושת השם לא שייך שליחות ובחלק של מעשה המילה אין שליחות כיון שהשליח בעצמו חייב במצוה. והדרא קושית התבו"ש לדוכתא: לפי הרא"ש שאין שליחות במילה, איך הגמ' בשבת אומרת "ואי איכא אחר ליעבד אחר", וצ"ע.
והנה, לדעת הרא"ש כאשר המוהל מקיים את מצותו הוא עושה זאת מדין כל ישראל, ונמצא שהוא פוטר את כל הנוכחים מחיובם למול. ולפ"ז עורר בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תר"ג) שגם בברכה הוא פוטר את כולם, וא"כ כדאי שכל אחד ישמע את הברכה אקב"ו על המילה, דתינח כשהאב בעצמו מל, החיוב אינו אלא על האב, משא"כ כשאחר מל, החיוב של מעשה המצוה וגם הברכה מוטלים על כולם.
חידוש מפעים בענין שליחות
לא אוכל להמנע מלהביא חידוש גדול שראיתי בקובץ הפרדס (חוברת ג' שנה ל"ח במאמרו של הרב אשר זילבערשטיין שכאשר נאמר ברבים "הפעים את רוח הלומדים ע"י חידושו המחודש בענין שליחות" כדברי עורך הפרדס): אין שליחות בדבר שבאומנות ובפרט במילה, התורה, שדרכיה דרכי נועם, לא תטיל על אדם מישראל דבר שרק אחד מיני אלף יודע לעשותה, בדברים כגון אלה חייבה התורה שהמצוה תיעשה, ומכיון דלא רמיא חובה על האדם לעשותה, אין כאן שליחות ולא דיני שליחות.
דוגמא לזה, מה שמבואר כמה פעמים בש"ס ששחיטה כשירה בזר [עי' יומא כ"ז. זבחים י"ד: ועוד] ולומדים זאת מפסוק. אבל מה הסברא בזה - שחיטה היא דבר שבאומנות וא"א לדרוש מסתם כהן לדעת לשחוט. הגע בעצמך, נדב ואביהו מתו, פינחס לא נתכהן עד שהרגו לזימרי, ורק אהרן אלעזר ואיתמר הם כהנים. מה יעשה המזבח כאשר אחד ידיו רותתות, אחד מתעלף ואחד אינו מרגיש בפגימה וא"א לשחוט! על כן, שחיטה כשירה בזר. ומכיון שאין חובה על הכהנים לשחוט אין גם דיני שליחות. [ואולי אח"כ, בזמן בית המקדש, שכבר היו הרבה כהנים לא היו מניחים הכהנים לזר לשחוט.]
ומכאן תסתער עלינו הקושיא: איך אפשר לומר שבשחיטה אין דיני שליחות כאשר כל דין שליחות נלמד (קידושין מ"א:) ע"י ריב"ק מ"ושחטו אותו". והרי"ף בקידושין שם השמיט את כל הילפותות ["ושלח ושלחה" "אתם גם אתם"] וכתב: מנין לשלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו וכו'. וכ"כ רש"י במנחות צ"ג: (ד"ה ושלוחו של אדם כמותו): "דגמרינן מפסח דכתיב ושחטו אותו כל קהל".
אכן, הרא"ש במשנה הקשה: הלא הפסוק דושחטו נאמר קודם מ"ת ואין שליחות לנכרי? ותי' דקודם מ"ת היה להם דין בני ברית.
בנוסף, דיני שחיטה נאמרו למשה בסיני ולא נהגו קודם מתן תורה [ראה חולין כ"ח. פ"ה:] בזמן הקרבת קרבן פסח. ואם תקשה, הרי "ושחטו" כתיב? התשובה היא שיש שחיטה ראויה ויש שחיטה שאינה ראויה, במצרים הספיקה שחיטה שאינה ראויה, וחלו גם דיני שליחות בשחיטה הזאת דקודם מ"ת כמו שנהגה שליחות גם בדברים אחרים, כמו שנאמר במדרש על הפסוק בפ' נח "שופך דם האדם" – ע"י אדם, כלומר ע"י שליח, ולדבר עבירה - דמו ישפך, אבל אחרי מ"ת שצריך שחיטה ראויה כבר אין דיני שליחות בשחיטה. [וזה מגדיל את החידוש: שהמקור שדיני שליחות חלים אחרי מתן תורה הוא שחיטה, ואחרי מ"ת כבר אין דיני שליחות בשחיטה עצמה.]
עוד קשה לכאורה על החידוש הנ"ל מטביחה ומכירה, שם דרושה שחיטה הראויה - ויש שליחות?!
אולם, הרמב"ם בהלכות מעילה (פ"ז ה"ב) כתב: ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה. ומדוע שבק הרמב"ם שליחות יד וטביחה ומכירה? ותירץ המהרי"ט בחידושיו פרק האיש מקדש, דשליחות יד וטביחה ומכירה לאו משום שליחות הוא רק משום פשיעה.
ויש להעיר על חידוש זה, מרש"י פסחים ז'. שכתב שהבעלים של הקרבן צריכים לשחוט בעצמם, וא"כ נמצא שכשאחר שוחט במקומו הוי מדין שליחות. וכמובן, קשה גם מעצם זה שלא שמענו ולא ראינו בראשונים ובאחרונים שאין שליחות בשחיטה.
אין שליחות בכתיבת גט
הרב זילברשטיין המשיך לאמר: המשנה בגיטין (כ"ב:) אומרת "הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן", שואלת הגמ' "אלא מעתה נכרי וישראל עומד על גביו ה"נ דכשר", ומתרצת "נכרי אדעתא דנפשיה עביד", ופי' רש"י "דהא גדול הוא... שמא הוא גמר בלבו לשם אחר". אבל לא אמרו משום דאין שליחות לנכרי, וקטן יוכיח.[1] והנה "וכתב ונתן" כתובים בפסוק אחד, ומה החילוק בין כתיבה שכשירה ע"י קטן לנתינה שפסולה ע"י קטן משום שאין שליחות לקטן.
אמנם, כתיבה אומנות היא, כדמשמע מגיטין ס"ו: "מי איכא בי דינא דלא ידע מחתם חתימת ידייהו, אין, איכא בי דינא חדתא", ופי' רש"י שלא למדו לחתום עדיין. כנראה בזמנים ההם לא כל ת"ח ולא כל ב"ד ידעו לחתום את שמם. והתורה לא הטילה על המגרש כתיבת הגט, ורק שיהיה הגט כתוב, ואין כאן דין שליחות, ולכן גם קטן כשר, ואפי' נכרי היה כשר לולא החסרון שאינו כותב לשמה.
כתיבת ס"ת
המצוה האחרונה בתרי"ג מצות היא לכתוב ספר תורה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". כלומר, תכתבו את התורה שבה כתובה שירה זו, שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות. והרמב"ם כותב "ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו". והפירוש המקובל ברמב"ם הוא שאחרים כותבים לו מדין שליחות.
אולם הרא"ש בהלכות קטנות ס"ת כותב: ואומר אני, דודאי מצוה גדולה לכתוב ספר תורה וזה בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בה, אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותה בבית הכנסת לקרות בה רבים, מ"ע היא על כל אדם מישראל אשר ידו משגת לכתוב חמשה חומשי תורה ומשנה גמרא ופירושיהן, כי מצות כתיבת ס"ת היא ללמוד בה וכדכתיב: ולמדה את בני ישראל, וכן הם הספרים שאדם מצווה לכתבם, עכ"ל. ותמה עליו הב"י (יור"ד סי' ע"ר), איך החליף הרא"ש כתיבת ס"ת בחומשים ומשניות?
אכן אפשר לומר, שמכיון שכתיבה אומנות היא, לא הטילה התורה חיוב על כל אדם מישראל לכתוב ס"ת, שרק אחד מאלף יודע לכתוב, והעיקר שתהיה כתובה, משום הטעם שבמצוה, ולמדה את בני ישראל, ובכן סיים הרא"ש את דבריו "כי מצות ס"ת היא ללמוד בה, וכדכתיב ולמדה את בנ"י, לכן הם הספרים שאדם מצווה לכתבם".
ונסיים בדברי בעל חידושי הרי"ם המובא כמה פעמים בספר נכדו בעל השפת אמת בפרשת בשלח: "כי כולנו שלוחי מצוה, שנשתלחנו מהשי"ת בעוה"ז לקיים מצוותיו". ויה"ר שיקוים דברי הגמרא ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, ונזכה כולנו לבריאות, שמחה וכל טוב סלה.
[1] א"ה, הדברים מפורשים בתוס' שם ובראשונים שמכאן מוכח שלא צריך שליחות בכתיבת הגט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה