הרב ישכר דוד
קלויזנר
נחלת הר חב"ד,
אה"ק
הערות ג' תמוז תשס"ח
בגליון תתמז (עמ' 10) דן הרב ח.ר. שי' בארוכה
ליישב מה שאמר כ"ק אדמו"ר זי"ע בשיחת י' אלול תשנ"א, אשר
בדורנו "לא רק שניתנה רשות, אלא יתירה מזו, שיש חיוב להתנהג באופן ש'ימלא
שחוק פינו ולשוננו רינה'".
ומקשה דלכאורה זה עומד בניגוד להדין בשו"ע
או"ח (סי' תקס ס"ה) ש"אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה".
ונדחק שם ליישב הדברים עיי"ש. ועי' גם
בגליונות תתמח (עמ' 10), ותתנ (עמ' 12) בארוכה שכמה נדחקו ליישב דבר זה.
והנראה בזה לבאר באופן מרווח, בהקדם מה שיש
לדקדק בין הלשון שנאמר בטור (סוף סי' תקס): "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן
הזה", להלשון שנאמר במחבר (שם ס"ה): ש"אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם
הזה", מדוע משנה המחבר מלשון הטור מ'בזמן הזה' ל'בעולם הזה'?
ונ"ל לבאר עפ"י מה שכתב הגה"ק
רבי נפתלי כ"ץ זי"ע בעל 'סמיכת חכמים' בספרו 'קדושה וברכה' על ברכות
(לא, א): "בגמרא אמר ר' יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו
בעולם הזה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה וכו'. הקשה הגאון מוהררש"א
בחידושי אגדות, ובשאר מפרשים, למה מייתי ראיה מסיפיא דקרא אז יאמרו בגוים וגו' ולא
מרישיה דקרא בשוב ה' את שיבת ציון וגו' אז ימלא שחוק פינו?
"ונ"ל לתרץ, דיש לדקדק עוד כמה
דקדוקים בגמרא זו, חדא דקאמר אסור לאדם, [לאדם] למה ליה? דהיה לו לומר סתם אסור
למלאות שחוק פיהם, ואכל אדם קאי. ותו מאי שימלא שחוק פיו דקאמר, דהיה לו לומר
למלאות פיו שחוק, ואם אמנם לשנא דקרא נקט , הנה על הקרא גופיה קשיא דהיה לו לומר
אז ימלא פינו שחוק כמו סיפא דקרא דכתיב ולשוננו רנה, ועתה לא רישא סיפא. ותו מאי
בעולם הזה דקאמר, דאטו בעולם הבא אנו קיימין, ואטו בעולם הבא לא נמלא שחוק פינו,
ומי יתן ונדע מה יהיה באותן הימים. ותו דמייתי ראיה מהאי קרא אז יאמרו בגוים וגו'
והיינו לימות המשיח, ואטו ימות המשיח אינן עולם הזה, הלא הוא מששת אלפים דהוי
עלמא, שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח [עבודה זרה ט, א], והוא
אסור בעולם הזה סתמא קאמר, ואם אמנם עולם הזה נמי מקרי היפך ימות המשיח, כדאמרינן
במתניתין [לעיל יב , ב] ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא ימות המשיח, וודאי
היכי דגבי הדדי תניא שפיר נקרא עולם הזה נגד ימות המשיח, משא"כ היכי דמזכיר
רק אחד הכל בכלל, והיה לו לומר בזמן הזה, או דלא היה לו להזכיר כלל, דמהראיה מוכח
דבזמן הזה מיירי. וביותר תמוה על ענין ריש לקיש שאמרו עליו שמימיו לא מילא פיו
שחוק בעולם הזה, מאי בעולם הזה דקאמר אצל ריש לקיש, וכי למעוטי עולם הבא או ימות
המשיח אתי שלא היה בימיו, וכיון שאמר מימיו לא מילא פיו שחוק די בזה. ועוד שהתחיל
מימיו לא מילא וכו', משמע כל ימיו אף קודם ששמע מר' יוחנן, ומסיים מכי שמע מר'
יוחנן רביה דמשמע מאז והלאה ולא כל ימיו. ותו מאי רבותיה דריש לקיש שקיים מה ששמע
מרבו דבר אסור בלי שום חולק. ותו ר' יוחנן קודם ששמע מרשב"י, וריש לקיש קודם
ששמע מר' יוחנן רביה, מאי עבדו בהאי קרא אז ימלא שחוק פינו, ומאי דרשי ביה. ותו יש
לדקדק בהאי קרא דמייתי ראיה מיניה דפתח לשון רבים ומסיים לשון יחיד, שחוק הוא לשון
יחיד ופינו הוא לשון רבים, וכן ולשונינו לשון רבים רנה לשון יחיד, והיה לו לומר אז
ימלא פינו שמחות ולשונינו רננות כיון דעל כל ישראל קאי, וכן מצינו בייעודי הנביאים
כמה פעמים.
"ונ"ל לפרש דיש לחלק בין שחוק עסקי
עולם הזה, ובין שחוק עסקי עולם הבא היינו דבר מצוה, דכשהקב"ה משפיע לו רוב
טובה אסור למלאות פיו שחוק על זה וכדומה כל השמחות, משא"כ לדבר מצוה מותר
למלאות שחוק פיו בקיום המצוה, וחבוב מצוה הוא, ומקרא מלא הוא [תהלים ק, ב] עבדו את
ה' בשמחה, וכל צבא ששים ושמחים לעשות רצון קונם, וראיה מרבי ברונא שזימנא חדא סמיך
גאולה לתפלה כותיקין ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא [לעיל ט, ב], משום דמחבב
במצות היה, והוא הדין כל אדם יש לו לעשות כן ומחבב המצות יקרא. וזהו כוונתם שאמרו
'בעולם הזה' פירושו בעסקי העולם הזה אסור למלאות פיו שחוק, משא"כ לדבר מצוה
ימלא פיו שחוק כאוות נפשו כפי החיבה שלו למצות. וזה נלמד מסיפא דקרא דוקא, דמרישיה
דקרא בשוב ה' את שיבת ציון וגו' אז ימלא שחוק פינו, הוה אמינא דמקודם דבכל ענין
אסור למלאות פיו שחוק אף לדבר מצוה לאיזה טעמים, מצד שהשכינה עמנו בגלות או דהוי
כפריקת עול וכדומה, משא"כ מסיפא דקרא מוכח דבעסקי העולם הזה מיירי, מדכתיב אז
יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, פירוש שיאמרו הגוים הגדיל ה' הטובות לישראל
יותר ממה שהיה מקודם להאומות, ועל כרחך בעסקי העולם הזה מיירי, דאין להאומות
שייכות עתה בענייני המצות, וגם עתה הגדיל ה' לעשות עמנו בענייני תורה ומצות,
ומדתלה השחוק במה שיאמרו הגוים, על כרחך בעסקי העולם הזה מיירי שאז ימלא שחוק פינו
בענייני עולם הזה ולא עתה, משא"כ בענייני מצות מותר אף בעולם הזה וחבוב מצוה
הוא למלאות שחוק פיו בעשיית המצוה או לימוד תורה, ופקודי ה' ישרים משמחי לב כתיב
[תהלים יט, ט].
"ועתה נראה לתת טעם מפורש ושום שכל דדוקא
בעסקי העולם הזה הוא אסור ולא בדבר מצוה, דידוע שכל ישראל הם גוף וחיבור אחד,
וחייב אדם להצטער בצרתו של חבירו אשר הוא כגופו, ואם ברכו ה' כי יש לו כל, מה יעשה
חבירו שהוא בחוסר כל, ואין טובתו שלימה בשום פעם, כי אף [אם] יריק לו הקב"ה
ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיו מלומר די, עדיין הוא חסר רובו ככולו אשר יאכל חצי
בשרו הם שאר עם בני ישראל כי לא יחדל אביון, ואין טובתו שלימה ששאר אברים אין להם
טובה. וזהו שכוונו בצחות לשונם שהרגישו בנאם זמירות ישראל שאמר גם כן בלשון הזה אז
ימלא שחוק פינו, ולא אמר אז ימלא פינו שחוק, וכן אמרו הם אסור לאדם, דייקא לאדם
יחיד שימלא שחוק פיו, היינו שיחשוב ויאמר בפיו שהשחוק והשמחה שלו הוא מלא בעסקי
העולם הזה כיון שיש לו כל טוב, זהו אסור, שהוא שקר גמור, ששמחתו אינו מלא כיון
שהשפעתם אינו כשוה עם כל ישראל, והוא כופר בחבור עצבי אפרים שזהו חבורם עם הקדוש
ברוך הוא בהיותם כולם כאיש אחד, כענין ויחד שם ישראל [שמות יט, ב] שהיו כולם בלב
אחד [מכילתא פרשת יתרו], אז היו ראויים שישרה שכינתו בתוכם, וגורם לשכינה שתסתלק
כשאינו מתחבר עם חבירו ומצטער בצרתו. משא"כ לעתיד לימות המשיח יהיה טובת עולם
הזה לכל ישראל בשוה והשפעה אחת לכולם, כמאמרי יעוד הנביאים לאין חקר הנה אנוכי
מרביץ בפיך אבניך ויסדתיך בספירים וכל גבולך לאבני חפץ [ישעיה נד, יא] וכהנה רבות
אין מספר.
"ומייתי ראיה מהאי קרא דשינה מלשון יחיד
לרבים ולהיפך, והכי פירושו אז ימלא שחוק, שהשחוק יהיה מלא לכל ישראל בשוה ונהללו
בפינו על זה, ולכן אמר שחוק לשון יחיד, פינו לשון רבים, כי ימלא השחוק לכולם בשוה
ולכל פיות יהיה שחוק אחד ושמחה אחת בשוה, וכן ולשונינו רנה לכל הלשונות ישראל יהיה
רנה אחת בשוה, ולא יהיה חסרים שום אבר מאבריהם והשחוק יהיה במלואו וטובו וימלאו
פיהם שחוק, לא כן עתה.
"אבל גבי עשיית מצוה אז ימלא פיו שחוק אף
בזמן הזה, כיון שמצוה זו היא זכות לכל ישראל, כדאמרינן בגמרא [קידושין מ, ב] לעולם
יראה אדם עצמו כאילו הוא חצי זכאי וחצי חייב, וכן כל ישראל חצי זכאי וחצי חייב,
עשה מצוה אחת מכריע את עצמו ואת כל ישראל לכף זכות וכו', הרי שבמצוה שעשה מזכה את
כל ישראל והשמחה בשלימות, ובלאו הכי אמרינן נמי דאי אפשר לשום אחד מישראל לקיים כל
התרי"ג מצות, כי כמה מצות תלויים בכהנים ולויים, וכן מצות יבום וחליצה ופדיון
הבן וכהנה רבות, כי אם שישראל הם כולם כאיש אחד, ומה שמקיים אחד מהם מזכה את כל
ישראל, ושפיר שייך לומר שהשחוק הוא מלא ושמחה שלו היא בשלימות, כיון שאינה נחסר
אבר מהם, כי אדרבה משלימין האברים של כל ישראל. זה נ"ל טעם נכון לחלק.
"והנה התנאים הראשונים גם כן ידעו מהאי
קרא אז ימלא שחוק פינו דאסור למלאות שחוק פיו עתה, אבל הם למדו מרישיא דקרא בשוב
ה' את שיבת ציון וגו', ולא עלתה על דעתם לחלק בין שמחה של מצוה לענייני העולם הזה,
וסברי דבכל ענין אסור למלאות שחוק פיו אף לדבר מצוה, ולא פלוג לאיזה טעם וגזירת
הכתוב הוא, שהרי אין שום משמעות ברישיה דקרא דבעסקי טובות העולם הזה מיירי. אבל
רשב"י קבל חלקו מהר סיני לחדש דבר זה לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות, שלדבר
מצוה הכל שרי דנלמוד מסיפא דקרא אז יאמרו בגוים וגו', דבעסקי טובות העולם הזה
מיירי כדאמרינן, ובזה דוקא אסור עתה, ולא בעשיית מצוה. והשתא לא קשיא עד דלא אתי
רשב"י מאן אמרה, כמו דמקשו כמה פעמים בגמרא עד דלא אתי יחזקאל בין בוזי מאן
אמרה [סנהדרין כב, ב]. וכן קשה נמי כאן וכי קודם שבא רשב"י ולימד איסור זה
נכשלו בזה האיסור? אלא ודאי כל הירא וחרד לדבר ה' דרש דרשא זו מאליו מרישא דקרא
ונהג איסור בכל, ורשב"י גילה לנו ההיתר מדיוק האיסור שאמר בעולם הזה, ויליף
מסיפא דקרא שבטובת עולם הזה מיירי.
"וזהו שאמרו אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו
לא מילא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמע וכו', והכי פירושו דפלגינן דבוריה שמימיו לא
מילא שחוק פיו שום ענין אף לדבר מצוה, זה נהג מימיו, היינו מיום עמדו על דעתו
החמיר בכל, לפי שדריש נמי מרישא דקרא דלא פלוג, ואחר כך אמר בעולם הזה מכי שמע
וכו' דמכי שמע מר' יוחנן רבו דיליף מסיפא דקרא נהג איסור בעולם הזה, היינו רק
בעסקי טובות העולם הזה לא מילא פיו שחוק, ולא בעסקי עולם הבא היינו דבר מצוה היה
כן שמח במצות וק"ל. ועיין ברי"ף שכתב בזה. אמנם לא מחשבותיו מחשבותיי
ודלא לי חספא ואשכחנא מרגינתא ובלעדי דבריו כוונתי הכל בעז"ה".
עכ"ל ה'סמיכות חכמים'.
ולפי"ז נראה לבאר מדוע כתב המחבר
בשו"ע ש'אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה' דוקא, ושינה ממה שכתב הטור 'בזמן
הזה', כי 'בזמן הזה' משמעותו הוא כמו שלמדו התנאים הראשונים [מרישא דקרא בשוב ה'
את שיבת ציון וגו'], דלא עלתה על דעתם לחלק בין שמחה של מצוה לענייני העולם הזה,
וסברו דבכל ענין אסור למלאות שחוק פיו אף לדבר מצוה, - משא"כ 'בעולם הזה'
משמעותו הוא דרק בעסקי עולם הזה הוא דאסור למלאות פיו שחוק, וזהו כוונתם שאמרו 'בעולם
הזה', פירושו בעסקי העולם הזה דוקא, משא"כ בענין עסקי עולם הבא דהיינו בדבר
מצוה שפיר ימלא פיו שחוק כאוות נפשו כפי החיבה שלו למצות או ללימוד התורה, ופקודי
ה' ישרים משמחי לב כתיב (תהלים יט, ט).
והמחבר בשו"ע אזיל בזה בדרכו של
רשב"י שקבל חלקו מהר סיני לחדש דבר זה לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות, שלדבר
מצוה הכל שרי, ולפיכך שינה המחבר מלשון הטור, ולא כתב 'בזמן הזה' אלא 'בעולם הזה'.
וא"ש.
ומעתה יבואר היטב בלי
שום קושי כלל דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע בשיחת י' אלול תנש"א
הנ"ל (תורת מנחם תנש"א ח"ד ע' 210-211): "הרי נשיא דורנו, דור
השמיני, הוא הוא 'אז' (שמספרו שמונה), כפי שהכריז בעצמו ש'לאלתר לגאולה', וכו'
וכו', הרי לא רק שניתנה רשות, אלא יתירה מזו, שיש חיוב להתנהג באופן ש'ימלא שחוק
פינו ולשוננו רנה'", ועי' אגרות קודש - כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ
נ"ע חלק ו (עמ' תל) בהקריאה והקדושה משלהי שנת תש"ב: "שישו ושמחו
בשמחת הגאולה' וכו' ע"ש - כי כל זה אינם דברי רשות ועסקי העולם הזה שבהם בלבד
אסור למלא שחוק פיו כנ"ל, וזה דוקא מה שנאמר בשו"ע דאסור, משא"כ
'שישו ושמחו בשמחת הגאולה' שזהו ענין של עסקי עולם הבא דוקא דהיינו דבר מצוה, בהם
אין האיסור כלל, אלא אדרבה, מצוה למלאות פיו שחוק כאוות נפשו כפי החיבה שלו לתורה
ולמצות כנ"ל וא"ש מאד ולק"מ.
ועי' בשו"ת משנה
שכיר חלק או"ח (סי' ב אות ב) שכתב אאזמו"ר הגאון הי"ד: "במה
דהחליט הטו"ז באו"ח סי' תקס (סק"ז) דגם בחתונה ופורים אסור למלא
שחוק פיו בזמן הגלות, ובאמת העולם לא נהגו כן, דמרבין בשמחה בחתונה ובפורים אפילו
בבתי הצדיקים, ולא ראיתי ליזהר בזה, וקשה לומר דכולן עושין שלא כדין, ובאמת האליה
רבה (סק"ט) הניחו בצ"ע, והבאר היטב (בסק"ט) מביאו. ובשבוע העברה
בהיותי על חתונת אחותי תחי' הרהרתי דיש ראיה נגד הטו"ז מהש"ס ברכות (ו,
ב) דשפיר מותר למלא פיו בשמחת החתונה, ממה דאמרו שם כל הנהנה מסעודת חתן ואינו
משמחו עובר בה' קולות, יעיי"ש, וקשה מהו הענין של הה' קולות דקאמר הש"ס,
ואמרתי, ואח"כ מצאתי שכיוונתי לדברי רבינו המהרש"א בחידושי אגדות שם,
דרב אשי אמר לעיל מזה דאגרי דבי הלולי מילי, היינו להרבות בדברי שמחה בבית החתונה,
עיי"ש פירש"י ובראשונים, הרי דמצוה לדבר בבית החתונה. וידוע דיש ה'
מוצאות הדבור שהן ה' קולות, והמצוה להרבות בדברי שמחה בכל הה' קולות שיש לאדם,
וכיון דמשתמשים בכל הה' קולות שיש בפה, א"כ ע"כ הוא ממלא פיו בשמחה של
החתונה, דהא הפה הוא מלא עם כלים הללו, וכיון דהוא משתמש בכולן א"כ ממילא
דהוא ממלא פיו בשמחתו, וא"כ הרי שלך לפניך דשפיר מותר למלא פיו בשמחה ביום
החתונה, וזה לכאו' נגד הטו"ז, וכו' עכ"ל. - ועיי"ש מה שהאריך בזה
ממקומות נוספים גבי האופנים שמותר למלא שחוק פיו אפילו בזמן הזה כמו בפורים
ובחתונה. ועיי"ש גם בסי' קמט אות ב מ"ש בזה אאזמו"ר.
ברם בעל סמיכת חכמים
הנ"ל כתב כך בהדיא בסוגיא דברכות הנ"ל, דגבי חפצי שמים אין בכלל האיסור
דלמלאות שחוק פיו.
והנה בענין מה שכתב
לדקדק בגמרא "דקאמר אסור לאדם, [לאדם] למה ליה? דהיה לו לומר סתם אסור למלאת
שחוק פיהם, ואכל אדם קאי".
ונראה לומר עפ"י מה
שנאמר בשיחת בהר בחוקתי תשל"א בהגמ' דסוטה גבי שמינית שבשמינית אודות גאוה,
דזה מיירי גבי ת"ח דוקא, משא"כ מי שזקוק לעבודת ה' יותר, והיינו בענין
ויגבה לבו בדרכי ה', צריך שיהיה לו יותר, כמה שזקוק הוא לעבודת ה', ע"ש.
ועד"ז י"ל
בנדו"ד, דדוקא ל'אדם' שהוא במעלה הכי נעלה הוא דאסור בזה, משא"כ לאיש -
גבר- ואנוש, שנמוכים ממנו יתכן שלצורך עבודת ה' אין איסור בזה אם זה מוסיף בעבודת
ה', [וזהו אפילו להתנאים והטור הנ"ל], וא"ש הדיוק של 'אדם'.
ולפי הנ"ל נראה ליישב בענין מה שכתב 'בית
האוצר' (להגאון האדיר ר' יוסף ענגל זצ"ל) מערכת א-ס כלל קפט: "אי שייך
לשון אסור אדבר שאינו אלא מדת חסידות . . וכזה נלענ"ד ג"כ ראיה מברכות
(לא, א) אמר ר' יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה כו',
אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו מכי שמעה מר' יוחנן רביה. וע"כ
דהאי אסור היינו רק מדת חסידות, דאם הוא איסור ממש, מאי רבותיה דריש לקיש שלא עשה
איסור". עכ"ל.
והנה בפוסקים אמנם מבואר דהוה איסור גמור, עי'
בטוש"ע (סי' תקס ס"ה). ברם לפי מה שכתב ה'סמיכת חכמים' א"ש מאד,
דבאמת הוה איסור ממש, והרבותא דריש לקיש הוא "דפלגינן דבוריה, שמימיו לא מילא
שחוק פיו שום ענין אף לדבר מצוה, זה נהג מימיו, היינו מיום עמדו על דעתו החמיר
בכל, לפי שדריש נמי מרישא דקרא דלא פלוג, ואחר כך אמר בעולם הזה מכי שמע וכו',
דמכי שמע מר' יוחנן רבו דיליף מסיפא דקרא נהג איסור בעולם הזה [בלבד], היינו רק
בעסקי טובות העולם הזה לא מילא פיו שחוק, ולא בעסקי עולם הבא היינו דבר מצוה שהיה
כן שמח במצות וק"ל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה