היסח הדעת בתפילין

הרב לייבל שפירא שליט"א - הערות ג' תמוז תשע"ג


וכתב הרא"ש (הלכו ת קטנות הל' תפילין סי' כא), וז"ל: "וא"ת והיאך שינת עראי מותר [בתפילין] והלא אסור להסיח דעתו מהן, ובשעה שמתנמנם נמצא שהסיח דעתו מהן. והי' אומר ה"ר יונה ז"ל דמתוך דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' תפילין הכ"ה) מצאנו תי' לדבר זה, דלא הוי היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו, אע"פ שעוסק במלאכתו ובאומנתו, ואין דעתו עליהם ממש, אי"ז נקרא הסח הדעת. דאי לא תימא הכי, היאך יכול אדם להניח תפילין כל היום, וכן נמי כשמתנמנם אין כאן היסח הדעת, כי הוא שוכח הבלי העולם, ואין כאן קלות ראש". עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בברכות (פ"ג סימן כ"ח) ובתר"י שם. וכן כתב בטור (או"ח סי' מד) ובמג"א (שם, סק"ב) ושו"ע אדה"ז (שם, סעי' א ובעיקר בסי' כח ס"א).

הרי דעת רבינו יונה והרא"ש דדין היסח הדעת בתפילין הוא רק שלא יהי' בשחוק וקלות ראש, אבל אי"צ שתהא דעתו על התפילין ממש בכל שעה.

אמנם בשטמ"ק (מנחות לו, ב) כותב, וז"ל: "והקשה הר"ר שמחה כיון דתפילין בעי כוונה איך יכול להתפלל או לקרוא ק"ש בהם, דהא אינהו נמי בעי כוונה, ותי' דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, כיון דאי אפשר לו לקיים שניהם ביחד", עכ"ל. הרי שרבינו שמחה ס"ל שצריך לכוין על התפילין ממש כל הזמן, דאי נימא דאיסורא דהיסה"ד הוא רק כשהוא בשחוק וקלות ראש, הרי לא מקשה מידי דאיך יכול להתפלל וכו' דמסיח דעתו מהתפילין, והרי כשמתפלל או קורא ק"ש בודאי אינו בשחוק וקלות ראש, וע"כ דרבינו שמחה ס"ל דצריך שיכוון על התפילין ממש, וכמ"ש "דתפיליו בעי כוונה", דלכן הקשה דאיך יכול להתפלל וכו', והרי בשעת התפלה דמכווין בהתפלה הוא מסיח דעתו מהתפילין, דאינו יכול לכוין בשני דברים כאחת.

אמנם צריכים לתרץ לשיטת ר' שמחה קושיית הרא"ש והר"י, דא"כ איך יכול להניח תפילין כל היום, וכן איך יכול לישן שינת עראי בתפילין, והרי מסיח דעתו מהתפילין?

והנה ידידי הרה"ג הרה"ת וכו' מוהר"ר י"י קלמנסון שליט"א בספרו "רשימות שיעורים" מתרץ דרבינו שמחה ס"ל דאיסור היסח הדעת מהתפילין לא הוי איסור עצמי, אלא הוא משום לתא דקיום המצוה דתפילין, דס"ל דתפילין בעי כונה, וכשמסיח דעתו מהם מבטל קיום המצוה דהתפילין, היינו דבשעה שהסיח דעתו אינו מקיים המצוה, וזהו תוכן הדין שלא יסיח דעתו מהתפילין, דע"י הסחת דעתו מבטל מיני' קיום המצוה דתפילין.

ולפי"ז מבאר דל"ק לדידי' איך יכול להניח תפילין כל היום גם כשעוסק במלאכתו (והרי בשעה שעוסק במלאכה אין דעתו על התפילין והו"ל מסיח דעתו מהתפילין), דלשיטתו הרי אין איסור מצ"ע להיות בתפילין בהיסח הדעת, אלא דאסור להסיח דעתו מהתפילין משום דמבטל עי"ז קיום המצוה שעליו, וכיון שמוכרח לעבוד ולהתעסק במלאכתו וכו', ליכא בזה האיסור, דהו"ל אנוס, דאינו יכול לקיים אז המצוה דתפילין, ולכן היו לובשין תפילין כל היום, דבשעה שיוכל לכוין עליהם יקיים המצוה, ובשעה שיהא עסוק וכו' לא עבר איסור, אלא דלא מקיים המצוה וכנ"ל.

וכן מבואר דל"ק איך מותר לישן בהם שינת עראי והרי מסיח דעתו מהם, והוא משום דליכא איסור מצ"ע להיות בהיסח הדעת בתפילין, אלא דהאיסור הוא משום דמבטל עי"ז קיום המצוה שעליו, וכיון שהוא צריך לישן וכו', ליכא האיסור, דאנוס הוא, דלא ניתנה התורה למלאכי השרת.

והרא"ש והר"י דהקשו כן, הוא משום דס"ל דאיסור דהיסח הדעת בתפילין הוי איסור עצמי, דהו"ל כבזיון להתפילין דהוא לבוש בהתפילין ומסיח דעתו מהם, ולכן הקשו שפיר דאי נימא דהיסה"ד ענינו מה דלא מחשב עליהם ממש, א"כ איך מותר לישן בהם שינת עראי, או להתעסק במלאכתו כשהוא לבוש בהם, והרי בשעת מעשה הוא עובר באיסור דהיסה"ד, והו"ל לחולצן כדי שלא יעבור איסור דהיסה"ד בתפילין, ומזה הוכיחו דהיסה"ד לא מקרי אלא כשהוא בשחוק או ק"ר, משא"כ כשעסוק במלאכתו שעומד ביראה וכו' או כשישן דשוכח הבלי עוה"ז וכו'.

הרי דנחלקו בזה: רבינו שמחה ס"ל דע"י היסה"ד מבטל קיום המצוה שעליו. ולדידי' בישן או מתעסק ליכא האיסור, כיון דאנוס הוא, ואא"פ לו לקיים המצוה אז. והרא"ש והר"י ס"ל דהוא דין עצמי, איסור דהיסה"ד בתפילין, דהו"ל כבזיון להתפילין, והאיסור הוי רק כשהוא בשחוק וק"ר, דזה הוי בזיון לקדושת התפילין, משא"כ כשעומד ביראה וכו' ליכא איסור, דאי"צ שיכוין על התפילין ממש.

ומקשה אח"כ דבב"ח (או"ח סי' מד) הביא דברי הרא"ש והר"י, וכתב "מיהו ודאי דלא עבד איסורא אלא כשעומד בשחוק וק"ר, אבל מצוה מן המובחר שיהא דעתו תמיד על התפילין", וכ"כ במג"א (שם) "דמ"מ מצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו מהם כלל". וכ"כ בשו"ע אדה"ז (סי' כח סעי' א) ולכאורה לשיטת הרא"ש והר"י הרי איסורא דהיסה"ד הוי רק כשהוא בשחוק וק"ר, ומנלן שיהא גם דין שצ"ל דעת חיובי שיכוין על התפילין ממש?

ומתרץ דיש ב' ילפותות לדינא דהיסה"ד בתפילין. חדא הילפותא דמכילתא מ"לזכרון בין עיניך, מכאן אמרו שכל המניח תפילין לא יסיח דעתו מהן וכו'", והב' הלימוד ק"ו מציץ, וס"ל להב"ח וכו' שהדין דהמכילתא הוי רק למצוה, ולא לעיכובא בקיום מצות תפילין. משא"כ מה שלומדים מהק"ו דציץ הוא דנוסף לזה יש איסור היסח הדעת בתפילין, וזהו לעיכובא.

וזוהי כוונת הפוסקים דגם לשיטת הרא"ש והר"י מצוה מן המבוחר שיהא דעתו על התפילין ממש, היינו מטעם הדין הב', הילפותא דהמכילתא. ע"כ דבריו.

אמנם צ"ע בפירושו, דא"כ מהי קושיית רבינו שמחה ד"איך יכול להתפלל ולקרות ק"ש בהם" – הרי לשיטת ר"ש אינו עובר על כלום, כ"א שאינו מקיים מצות תפילין. וא"כ כמו כשעושה מלאכה כל היום בהתפילין ה"ה אנוס, ואין שום חסרון במה שאינו מקיים מצות תפילין אז, כ"ה בעת שמתפלל וקורא ק"ש, ומהי קושייתו? בסגנון פשוט: ברור שתפלה וק"ש אינן גרועים מעשיית מלאכה, ואם מלאכה מותרת, כ"ש תפלה וק"ש.

ובאמת הרה"ג הנ"ל הקשה כן בעצמו בחצאי רבוע, ומפרש וז"ל: והר"ש הקשה רק דאיך יכול להתפלל בהם, והרי עי"ז מבטל הוא קיום המצוה דתפילין, וזה הוי איסורא לבטל קיום המצוה דתפילין כשיכול לקיימם. וע"ז תירץ דכשמתפלל או קורא ק"ש פטור מקיום המצוה דתפילין, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וממילא דלא הוי איסורא במה שמבטל קיום המצוה שעליו בשעת התפלה, דפטור הוא אז מהתפילין, ולית בה משום ביטול קיום מצוה, עכ"ל.

אבל לא הבנתי מה הפי' שע"י תפלה וק"ש ה"ה עובר איסור לבטל קיום המצוה דתפילין כשיכול לקיימם – הרי אינו יכול לקיימם אז, כי חייב הוא להתפלל ולקרות ק"ש! ובפשטות זהו עוד יותר בבחי' "שאינו יכול לקיימם" מכפי שהוא בנוגע לעשיית מלאכה ושינה ואכילה, כי מלאכה בדוחק אפשר לעשות בלילה וכיו"ב, כשאינו מניח תפילין [אף שאי"ז דבר הרגיל, כמובן], וכן שינה ואכילה, משא"כ תפלה וק"ש מוכרח ביום, וא"כ כ"ש שזה נקרא שאינו יכול לקיים מצות תפילין אז. ובמילא אי"מ, מהי קושיית ר"ש (לפי פי' הרה"ג הנ"ל).

לכאו' הי' אפ"ל שכוונת קושיית רבינו שמחה היא, דבשלמא מלאכה ואכילה וכו', לא איכפת לן אם בעת התעסקותו בזה אינו מקיים מצות תפילין, משא"כ בק"ש ותפלה מוכרח לקיים המצוה אז, מטעם מה שאחז"ל (ברכות יד, סע"ב) "כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", ולכן הקשה שאם כשאינו מכוין להתפילין אינו מקיים המצוה, נמצא שבעת ק"ש היות שאין כוונתו על התפילין, ה"ה מעיד עדות שקר.

אבל פשוט שאין לומר שזוהי כוונתו, כי א"כ לא תירץ כלום במה שכותב "דהעוסק במצוה פטור מן המצוה", כי סו"ס ה"ה קורא ק"ש בלי קיום מצות תפילין.

וגם: הכלל הנ"ל ש"מעיד עדות שקר בעצמו" לא שייך כאן, כי בשיחת ש"פ שלח תשי"ב (תורת מנחם ח"ו ע' 15 ואילך) מבאר הרבי זי"ע שענין זה הוא רק אם אינו מניח תפילין כלל באותו יום, ומבטל המצוה לגמרי, אבל אם מניח לאחר זמן, אלא שבשעת ק"ש אינו מקיים מצות תפילין, לא חשוב עדות שקר, כיון שאינו מבטל המצוה דתפילין, שהרי מקיימו לאחר זמן.

ובמילא מי שמניח תפילין כל היום, אין שום חסרון במה שאינו מקיים מצות תפילין בעת ק"ש, ובמילא אין לומר שזו היתה קושייתו.

וי"ל בכהנ"ל באופו אחר קצת, בהקדים עוד קושיא: להקס"ד של הרא"ש שכל היסח הדעת אסור, מדוע לא הקשה איך אפשר להתפלל ולקרות ק"ש בתפילין?

וי"ל בזה בהקדים שבכמה דברים בכגון דא יש לחקור אם זהו דין בהגברא או בהחפצא.

לדוגמא: בהגדר דלשמה שצ"ל בגט ובקרבנות יש לחקור אם זהו דין ותנאי בפעולת האדם הכותב הגט והמקריב הקרבן, או שהוא דין ותנאי בשטר הגט עצמו, ובהקרבת הקרבן עצמו; היינו שאף שפשוט שמחשבת לשמה צ"ל בעת כתיבת הגט והקרבת הקרבן, מ"מ י"ל בב' אופנים: א) המחשבה שלא לשמה אינה פועלת כלום על הגט או על הקרבן, כ"א שזהו הזמן מתי האדם צריך לחשב לשמה, אבל גם אם חשב שלא לשמה, עדיין הגט כשר והקרבן כשר, אלא שאעפ"כ אסור לגרש בו ואסור להקריב הקרבן, כי חסר כאן פרט אחד שצ"ל בדיני הגירושין, שהאדם צריך לחשוב לשמה בעת הכתיבה, או שחסר פרט אחד בדיני קדשים בכללות, שהאדם צריך לחשוב לשמה בעת העבודות וכו'.

ב) זהו חסרון בהגט עצמו, ובקרבן עצמו, וכשם שאם לא כתב את השם האמיתי בהגט, הרי הגט עצמו פסול, כמו"כ כשכתב הגט שלא לשמה, הרי מה שכתב הוא שלא כדין, וכן בהקרבן, כשם שאם עבד את העבודה הפרטית שלא כדין, ששחט בסכין פגום וכיו"ב, הרי הקרבן עצמו פסול, כמו"כ כששחט בכוונה שלא לשמה הרי זה פסול בהקרבן עצמו.

(כי כמובן יש כאן ב' ענינים: א) הגט, ב) הגירושין. וישנם דינים הנוגעים להגט, וישנם דינים הנוגעים להגירושין, כמו זה שצריך ליתן בידה, ואם לא עשה כן אין כאן חסרון בהגט, ומ"מ אינה מגורשת, כי חסר פרט בהגירושין. וכן בקרבן: א) הקרבת קרבן זה, והעבודות הקשורות בו. ב) דיני קדשים בכללות, ואינם נוגעים לפרטי העבודות וכו' דקרבן זה.)

[והנה בנוגע לגט משמע שזהו פרט בהגט עצמו, מזה שאמרו (גיטין פו, סע"ב) "אימא דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי", דאם הוא דין בהאדם למה פשוט כ"כ ש"נתינה לשמה לא בעי", והרי מכיון שזהו פרט בדיני גירושין למה פשוט שצ"ל בעת כתיבת הגט יותר מבעת נתינת הגט (והרי המילה "לה", שממנה לומדים שצ"ל לשמה, נכתב בין מילת "וכתב" למילת "ונתן"), אלא מסתבר שזהו פרט בהגט עצמו, ולכן ה"ז שייך להכתיבה ולא להנתינה.

אמנם בנוגע לקרבנות יש להוכיח להיפך, מזה ש"כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים" (ריש זבחים), ואי הוה דין בהקרבן עצמו הי' צריך להיות פסול, שהרי הקרבן נזבח שלא כדבעי (ודוחק לומר שזהו דין בהקרבן, אלא שזהו דין לכתחילה, אבל בדיעבד הקרבן כשר, כי א"כ למה "לא עלו לבעלים לשם חובה" (שם), והרי מכיון שזהו דין בהקרבן, ובדיעבד הקרבן כשר, הרי כשם שבדיעבד אין חסרון בזה, כן צריך בדיעבד לעלות לבעלים לשם חובה). אלא ראי' שזהו דין בקדשים שהאדם צריך לחשוב לשמה בעת זביחת הקרבן].

ועד"ז בנדו"ד דהיסח הדעת בתפילין, שיש לחקור האם זהו דין וחיוב על הגברא, שצריך שלא להסיח דעת מהתפילין, כי מראה עי"ז שאין התפילין חשובים אצלו, וה"ה מבזה את התפילין, או שזהו דין בהתפילין עצמם, שאם מסיח דעת יש כאן חסרון בהתפילין עצמם; ע"ד הסברא שאם אין מכוין לשמה בכתיבת הגט, הגט עצמו פסול, וכן בקרבן, שהקרבן עצמו פסול.

מקור לסברא זו שגדר היסח הדעת אפ"ל חסרון בהחפץ עצמו, נמצא בלקו"ש (חי"ג שיחה ב' לפ' קרח) וז"ל (בתחלת ס"ג):

"מצות שמירת המקדש (רמב"ם רפ"ח מהל' ביהב"ח) יש לבארה בב' אופנים: א) שהיא פרט בעניני בית המקדש. ב) שהיא פרט בעבודת הכהנים והלוים, שעליהם לשמור את המקדש.

בסגנון אחר: מצות שמירת המקדש הוי דבר הנוגע להמקדש עצמו, חובת "חפצא" המקדש צ"ל נשמר (אלא שחיוב שמירה זו הוטל על הכהנים והלוים), או שמלכתחילה היא חובת "גברא", ממצוות (ועבודות) הכהנים והלוים (אלא שהחיוב הוא לשמור את המקדש).

והנה לכאורה י"ל שתלוי בטעמי מצות השמירה, אם מצות שמירת המקדש הוא מטעם "כבוד", וכל' הרמב"ם (שם) "אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין", הרי זהו פרט בפלטרין, במקדש גופא; אבל אם שמירת המקדש הוא מטעם שלא יכנס זר וטמא וכיו"ב, או בכדי לשמור הכלים וכו', הרי זה פרט בחיובי הכהנים והלוים כו'", עכ"ל.

ואח"כ כותב (בסעי' ו') וז"ל: " . . ולכן נ"ל דשמירת זו מפני הכבוד ענינה שלא יסיחו דעתם מהמקדש, וכמ"ש הרא"ש (ריש מסכת תמיד) "כבוד המקדש שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה".

ואין פי' היסח הדעת זה כהיסח הדעת דקדשים מחמת חשש טומאה וכיו"ב, כ"א שלילת היסח הדעת זה – מורה על רוממות וגדלות הבית, תמיד ישנם אנשים סביבו, אינם מסיחים דעתם ממנו לעולם.

[וע"ד הענין בתפילין וציץ ש"כל זמן שהן עליו לא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד", מצד קדושתן].

והנה ענין שמירה זה שלא יסיחו דעתם ממנו הוא ענין בהבית עצמו . . והיינו שאי"ז עבודה שמקומה בביהמ"ק, אלא חשיבות בהמקדש עצמו, וכדיוק ל' הרמב"ם "אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין", אין זה דבר בפ"ע שמקום עשייתו – בג' מקומות כו' בבית המקדש, כ"א זוהי עשי' ב(חשיבות) בית המקדש – בשמירה על הפלטרין משנין הפלטרין ואינו דומה ל"פלטרין שאין עליו שומרין", עכ"ל.

שמזה רואים שאפ"ל גדר היסח הדעת שהוא דין בהחפצא עצמו, ולכן כמו בביהמ"ק אפ"ל שזהו גדר בהבית עצמו, אף שנעשה ע"י בנ"א שמחוץ להבית, כמו"כ אפ"ל בתפילין [והרי מדמה בלקו"ש היסח הדעת בביהמ"ק להיסח הדעת בתפילין], שזהו מגדרי התפילין עצמם שאין להסיח דעת מהם, ואם מסיח דעת מהם יש חסרון בהתפילין עצמם, כי התפילין כאילו "תובעים" שלא יסיח דעתו מהם (וכמו בביהמ"ק שהביהמ"ק עצמו "תובע" שלא יסיחו דעתן ממנו), ואם אכן הסיח דעתו מן התפילין, כאילו התפילין פסולין וכמו בגט, שאם לא כיון לשמה, הגט עצמו פסול, [אלא שאינו דומה ממש, כי בגט ה"ז פסול לעולם, ובהיסח הדעת לתפילין, ה"ז (כעין) פסול רק אז, ואח"כ כשמשיב דעתו להתפילין שוב הוי התפילין כשרות. ואם אינו ממש כמו בביהמ"ק, כי בביהמ"ק אינו פוסל הביהמ"ק (לכאורה), משא"כ בתפילין ה"ז כעין פסול בהתפילין).

וי"ל שבזה נחלקו הרא"ש ורבינו יונה וסיעתם עם רבינו שמחה: להרא"ש ור"י ה"ז דין בהגברא שמבזה את התפילין, ואין שום חסרון בהתפילין עצמם. ולר"ש ה"ז להיפך: זהו חסרון בהתפילין עצמם, אבל אי"ז חסרון בהגברא.

ולכן כשהקשה הרא"ש לא הקשה איך מתפלל וקורא ק"ש בהתפילין. כי היות וזהו דין בהגברא, לפי שמבזה התפילין הנה כשמתפלל וקורא ק"ש פשוט שאינו מבזה התפילין, שהרי עסוק בענינים של קדושה שאינן היפך התפילין. וכל קושייתו היא מעשיית מלאכה ושינה וכו', שהם ענינים של חול, שרק בהתעסקותו בזה, ה"ז בזיון להתפילין.

כלומר: באם הי' היסח הדעת חסרון בחפצא התפילין, אז גם אם עסוק בעניני קודש הי' בזה חסרון, כי סו"ס חסר דבר בהתפילין, אבל היות וס"ל שזהו דין בהגברא, שהוא מבזה התפילין, מובן שבאם עסוק בעניני קדושה, אי"ז בזיון התפילין.

דוגמא לדבר: כתב הנתה"מ (חו"מ סוף סי' רלב) שאם עובר איסור דרבנן בשוגג אי"צ כפרה.

ופי' בשו"ת תורת חסד (חאו"ח סי' לא), שזהו לפי שאיסורי דרבנן הם על הגברא, שהוא מחויב לשמוע לדברי חכמים, ולא שהחפצא נאסר, ולכן היות שהוא הי' שוגג, ולא התכוין לעשות נגד החכמים, אין בזה שום חסרון, משא"כ כשעובר על איסור דאורייתא, היות והחפצא אסור, גם שוגג צריך כפרה.

ועד"ז בנדו"ד: באם היסח הדעת הוה חסרון בחפצא התפילין, הנה גם בעת ק"ש יש כאן חסרון, שהרי סו"ס חסר בחפצא התפילין, אבל היות והרא"ש ס"ל שזהו רק דין על הגברא, שמבזה התפילין, הנה בק"ש ותפילה, שעסוק בעניני קדושה, אי"ז בזיון להתפילין. וכל קושייתו היא רק מעשיית מלאכה אכילה ושינה וכו'.

וע"ז מתרץ שרק שחוק וקלות ראש אסור, שרק הם ממש נגד ענין התפילין.

משא"כ לר"ש אין קשה מעשיית מלאכה ושינה, כי היות וזהו רק חסרון בהתפילין, לא איכפת לן שבשעת עשיית מלאכה ושינה מניח הוא תפילין (כעין) פסולין, וכל קושייתו הוא מתפלה וק"ש, והוא מטעם שאז מחוייב הוא לקיים מצות תפילין, כי "כל הקורא ק"ש בלא תפילין מעיד עדות שקר בעצמו", וכשאינו מכוין להתפילין, ה"ה קורא ק"ש בתפילין שאינם כדבעי, וה"ה מעיד עדות שקר.

ואף שהובא לעיל משיחת ש"פ שלח תשי"ב שאם מניח תפילין אח"כ אי"ז עדות שקר (ומזה הקשינו על פי' הרה"ג הנ"ל שאין לומר שזאת היתה קושיית רבינו שמחה) – אי"ז נוגע להביאור שנתבאר עכשיו, כי במה דברים אמורים, אם לא הניח תפילין כלל בשעת ק"ש, אבל אם אכן מניח תפילין, אלא שהם פסולין, ה"ז גרוע יותר, ומעיד עדות שקר גם אם אח"כ מניח תפילין, כי בעת שאומר "וקשרתם לאות על ידיך וגו'", שצריך להניח תפילין כשרים, הוא עושה להיפך, הוא מניח תפילין פסולים. ופשוט שזה גרוע הרבה מאם אינו מניח מניח תפילין כלל, ומה שמניח תפילין כשרין אח"כ, אין מספיק לבטל העדות שקר שלפנ"ז.

וע"ד הידוע שאף אם מצות אין צריכות כוונה, מ"מ אם מכוין כוונה הפכית, אינו יוצא י"ח לכו"ע, עד"ז בנדו"ד שהנחת תפילין פסולין (ענין הפכי מהתפילין) גורם שמעיד עדות שקר, ואין מועיל מה שאח"כ מניח תפילין כשרין.

ולכן הקשה ר"ש שאיך אפשר להתפלל ולקרות ק"ש, והרי אז מסיח דעת מן התפילין, וחסר מעצם התפילין, וה"ה מעיד עדות שקר.

וע"ז תירץ שעוסק במצוה פטור מן המצוה – כוונתו, שמתי אמרינן שאם מניח תפילין פסולים בעת ק"ש ה"ה מעיד עדות שקר, באם מחויב הוא אז בתפילין, ומניח תפילין פסולין, אבל אם פטור אז מן התפילין, לא איכפת לו מה שהן פסולין, ואינו מעיד עדות שקר, וע"ד מה שאמרו (זבחים ג, ב) "דבר מינה מחריב בה, דלאו מינה לא מחריב בה", שאם אינו בגדר אותו דבר, אינו פוסל בה, וכן בנדו"ד שהיות ופטור מן התפילין בעת שקורא ק"ש, אין מה שמניח תפילין פסולין שום חסרון.

והנה עפ"ז יובן ג"כ מדוע באמת ס"ל להרא"ש וכו' שרק שחוק וקלות ראש אסור, ולרבינו שמחה גם להסיח דעתו מן התפילין אסור, וכן מדוע לשיטת הרא"ש וכו' מצוה מן המובחר שלא להסיח דעת כלל מן התפילין.

ובהקדים:

לכאו' צ"ע לשיטת הרא"ש וכו' שרק שחוק וקלות ראש אסור, מדוע אמרו "שלא תסיח דעתו ממנו", ולא אמרו בפשטות "שלא יהי' לך שחוק או קלות ראש" וכיו"ב. והרי מהלשון "היסח הדעת" משמע שצריך להיות דעתו על התפילין כל הזמן, ולא יסיח דעתו כלל.

וי"ל הביאור בזה, שגם להרא"ש וכו' הנקודה היא שהכבוד שצריך הגברא לנהוג עם התפילין הוא שיהי' דעתו עליו, אלא שיש בזה דרגות, ולא בכל האופנים עובר על איסור בזיון התפילין, אף שגם כשרק שמסיח דעתו כבר אינו כדבעי. [וכמ"ש הרא"ש בנוגע שמירת המקדש "כבוד המקדש שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה", עד"ז בתפילין, שמכבוד התפילין (כשהם עליו) שלא יסיח דעתו מהם כלל], ולכן: אם הסחת דעתו הוא קיצוני כ"כ שעושה שחוק וקלות ראש, זהו איסור גמור, כי זהו בזיון גדול להתפילין, ואם הוא רק מסיח דעתו סתם, ה"ז ג"כ שלא כדבעי, אבל אינו בגדר "איסור".

אבל חילוק זה בדרגות היסח הדעת אפ"ל רק באם גדר היסח הדעת הוא דין בהגברא. ולא באם הוא כאילו פסול בהחפצא דהתפילין, כי א' מהחילוקים ביניהם הוא, דאיסור הגברא פירושו שכשעושה האיסור ניתוסף כאן דבר בלתי רצוי, שהרי החפצא נשאר בתקפו. משא"כ אם זה גדר בהחפצא, הפי' הוא שע"י פעולה בלתי רצוי' זו מגרעים מה שיש כאן.

ומובן שבאם נתוסף כאן דבר בלתי רצוי, אפ"ל דרגות מתי הוספה זו ה"ה בגדר "איסור", ומתי ה"ז רק "שלא כדבעי", משא"כ אם זה מגרע מה שיש, הרי גם גרעון קטן, כבר גורם שאין החפץ בשלימות. ופשוט שתפילין שאינם בשלימות, אין מקיימים המצוה בהם.

ואף שישנם דינים גם בחפצא התפילין שאינם לעיכובא, כ"א למצוה, מ"מ קשה לומר כן בנדו"ד, כי הרי נת"ל שכל דרגות היסח הדעת הן אותה נקודה. ואם החסרון שיש בשחוק וקלות, שזוהי הדרגא הכי תחתונה בהיסח הדעת, גורם ל(כעין) פסול בהתפילין, מסתבר שהנקודה של היסח הדעת היא הגורמת הפסול, ובמילא גם היסח הדעת בדרגא נעלית יותר פוסלת התפילין, כי הנקודה חד היא.

משא"כ אם זה דין בהגברא, הרי אף שכל הדרגות הן נקודה אחת, מ"מ מצד הרגש הגברא אינו נרגש הנקודה, כ"א הרגש המצב בניגוד להתפילין, ויש לחלק בין הרגש להרגש.

כלומר: אם זה פסול בהתפילין, העיקר הוא מה שנגרם ע"י היסח הדעת שלו, הנה בזה נוגע הנקודה הגורמת, ולא דרגות הרגש האדם. משא"כ אם זהו דין בהגברא, נוגע מה שעושה הגברא לפועל, ומה שהוא מבטא בפועל, ובזה ישנו חילוק גדול בין היסח הדעת לשחוק וקלות ראש. ולכן י"ל ששחוק וקלות ראש אסור, ולהמנע משאר היסח הדעת הוה "מצוה מן המובחר".

ויש להביא דוגמא למושג כזה ששינם הרבה פרטים, אבל כולם הם פרטים ודרגות בנקודה אחת, מלקו"ש (חי"א ע' 39) בענין המלאכות שהותרו ביו"ט לצורך אוכל נפש, שמבאר שכל הנאת האדם ה"ה "מקצת" צורך או"נ, כי יש כאן הנקודה של "צורך", וצורך או"נ הוא דרגא נעלית בזה, וצורך הנאת האדם הוא "מקצת" מצורך זה.

עוד דוגמא: בלקו"ש (חי"ז שיחה ד' לפ' אמור) מבואר שמ"ש הרמב"ם (הל' לולב פ"ח הי"ב) וז"ל: "בחג הסוכות היתה שם [בביהמ"ק] שמחה יתירה . . ", אינו (להרמב"ם) מטעם שאיבת המים. כ"א זה פרט במצות שמחת יו"ט מה"ת, כלומר: ישנה הנקודה של שמחת יו"ט, ובזה כמה דרגות, אבל הנקודה היא אחת. עיי"ש בפרטיות.

ועד"ז בנדון דהיסח הדעת, דהעדר הכוונה על התפילין ושחוק וקלות ראש, הכל נקודה אחת, אלא שיש בזה דרגות, וכולם אינם רצויין. אלא שלהרא"ש אפשר לחלק ששחוק וקלות ראש אסור, והיסח הדעת סתם רק "מצוה מן המובחר", ולרבינו שמחה אין לחלק כן, וכנ"ל.

ומדויק עפ"ז הלשון "מצוה מן המובחר", ע"פ מ"ש בלקו"ש (חכ"ז ע' 52), שכוונת לשון זה היא שהמצוה עצמה (שכשירה בעצם) נעשית באופן מובחר יותר. ועד"ז בנדו"ד, שכשאינו מסיח דעת כלל, ה"ז מצוה מן המובחר בהענין שאינו בשחוק וקלות ראש, כלומר: מצוה זו גופא שאינו בשחוק וקלות ראש, נעשית באופן מובחר, כי אינם שני דינים נפרדים (כסברת הרה"ג הנ"ל), כ"א ה"ה נקודה אחת, ואותה המצוה (העדר השחוק וקלות ראש) נעשית בהידור כשאינו מסיח דעתו כלל.