הגר"א וייס שליט"א
דין שמיטה בחממות
הנה נחלקו גדולי הזמן בנוגע לגידולי חממות [חממה היא מבנה בעל קירות שקופים שנועד לגידול צמחים בתנאים מיטביים. צמחים הגדלים בחממה קרויים גידולי חממה], האם קדושת שביעית נוהגת בהן, ושלש מחלוקות בדבר. הגרשז"א זצ"ל הקיל בזה כיון דשביעית בזמן הזה דרבנן, ושיטתו מבוארת במנחת שלמה חלק א' סי' מ"א. הגר"נ קרליץ שליט"א החמיר בזה בתכלית ונקט דדין חממות כדין שדה ממש לכל דבר ואין בהם צד קולא כלל ושיטתו מבוארת בספר חוט שני ח"א פרק א' סי' א', וכ"ד הגר"ב זילבר בתשובתו בסו"ס משפטי ארץ על שביעית. ודעת מרן הגריש"א שליט"א כממוצע בין הדעות ואף שנוטה להחמיר, הקיל בצירוף כמה צדדים וכמבואר לקמן בדברינו, ואמרתי לבאר בקצרה את הצדדים וצדי הצדדים בשאלה גדולה זו.
הנה תחילת הענין בדברי הירושלמי מס' ערלה פ"א ה"ב שם מבואר דבאילן שבתוך הבית יש איסור ערלה דבערלה כתיב ארץ, ואין בו חיוב מעשרות דבמעשר כתיב השדה ולגבי שביעית הוי בעי' דלא אפשיטא דמחד כתיב "ושבתה הארץ" ומאידך כתיב "שדך לא תזרע", הרי דספק הוא בירושלמי אם שביעית נוהגת באילן שבתוך הבית. ובפאת השלחן סי' כ' ס"ק נ"ב נקט לקולא דכיון דשביעית בזה"ז דרבנן ספק דרבנן לקולא, אך החזון איש בסי' כ"ב אות א' החמיר טפי וכתב דכיון דעיקר הספק נוגע לדין התורה לא דיינינן בזה דין ספק דרבנן, ומ"מ בעציץ שא"נ שאין דינו מפורש בגמ' הקיל בחזו"א בתוך הבית עי"ש.
וראוי להסתפק בחממות אלו האם חשיבי כבית ונמצא דבעציץ שא"נ יש מקום להקל לפי"ד החזון איש או שמא אין דין חממות כדין בית, והנה החזו"א בסי' כ' אות ו' כתב לחלק בין המבואר במסכת שביעית פ"ב מ"ד דעשיית בתים עבודה אסורה בשביעית היא (ובר"ש שם יש שני פירושים, פירוש אחד שהכוונה לעשיית גדר מסביב לאילן ומילויו בעפר, פירוש ב' כעין סככה להצל על האילן להגין עליו מן השמש), לדברי הירושלמי דאילן בתוך הבית אין בה קדושת שביעית כלל, וכתב דשאני בית שהוא לרועץ לצמחים במנעו מהם גשם וטל ושמש ואויר וגידולו בלתי טוב וראוי, להא דבתים ע"ג האילן שהוא להיטיב את הגידול, וכעי"ז כתב החזו"א במעשרות סימן ז' אות ה' דאילן שבתוך הבית אינו גידול טבעי, ולפי"ז לכאורה נראה דחממות אלו אין דינם כבית כלל כיון שהם לתועלת הצמחים ונועדו לשבחם ואין הם לרועץ אלא לתועלת.
אמנם לול"ד החזו"א היה אפשר לפרש את סברת הירושלמי בד"א, שהרי לא משום שהבית פוגע בטיב הגידול אין בו קדושת שביעית אלא משום דבית איננו שדה ובתורה כתיב שדך לא תזרע, ועצם המבנה של הבית הוא שמפקיעה שם שדה ולא הגידול הלא רצוי, ושאני מבתים דפ"ב דמס' שביעית דשם הוי אהל ארעי שמצל על האילן בלבד ומן הסתם אין לו מחיצות כלל ואין לו שם בית אלא בטל אצל השדה, וכ"כ החזו"א בסי' כ"א אות א' דאהל ארעי אינו דומה לבית ואינו מפקיע שם שדה כלל, ונראה כעי"ז לגבי עשיית בתים על האילנות משא"כ בחממות שהם מבני קבע עצומים במימדיהם ומקיפים את הגידולים מכל צדדיהם והוי בית גמור.
אמנם אף שיש לפרש את דברי הירושלמי כדרכנו, אין בזה הכרע לא בסברא ולא בראיה ויש לחוש להבנת החזו"א, ובפרט לפי המבואר בדבריו בסי' כ"ו אות ד' שם כתב את היתרו לגבי עציץ שאינו נקוב בבית בהסתייגות יתירה וכתב דאף שמסתבר להחמיר אין בידנו למחות נגד הרוצה לסמוך על פאת השלחן.
ומוסיף אני על הסתייגותו של החזו"א דבאמת נקטו כל גדולי האחרונים לדבר פשוט דגם בשביעית גזרו עשא"נ אטו עציץ נקוב וכמפורש ברדב"ז על הרמב"ם בפ"א ה"ו, בשו"ת נחפה בכסף ח"א חיו"ד סי' ה', שדה הארץ ח"ג יו"ד סי' כ"ח, אדמת הקודש, הרידב"ז, ועוד אחרונים רבים, וא"כ קשה להקל על סמך סברא דבשביעית לא גזרו בעציץ שא"נ.
ויש עוד לעיין בזה לפי דברי הרא"ש בשו"ת כלל ב' סי' ד' דגינה שנטעו על הגג חייבת בתרו"מ מה"ת כיון שהיא קבועה ודרך זריעה בכך אף שאינה מחוברת ויונקת מקרקע עולם דאין הדבר תלוי אלא אם זה דרך זריעה או לא, ולפי"ז מסתבר לכאורה דגם הפטור של אילן שבתוך הבית אינו אלא במה שאין דרכו בכך, וכמו שהרא"ש חידש לגבי עציץ שא"נ דאם דרכו בכך חייב מה"ת (ולקמן אות ב' כתבתי דלפי דבריו כן הדין בעציצים גדולים הקרויים אדניות), כן מסתבר לגבי פטור אילן שבתוך הבית דכל שזה דרכו הוי ככל שדה, וצ"ע.
והנה הגריש"א בתשובתו הקיל רק במצע מנותק היינו בעציץ שאינו נקוב כיון שאין חיבור בין אדמת הגידול ובין קרקע עולם, אך לפי דברי הרא"ש הנ"ל מסתבר דגם גידולים אלו הוי כמחובר לקרקע ממש כיון שא"א לטלטלם מחמת גודלם והוי דרך זריעה ממש.
והנה התנה הגריש"א בהיתרו שיזרעו בחממות אלו גידולי חורף דהיינו גידולים שאינם משתבחים מחמת חממות אלו, דעיקר תועלת החממות האלה שיוכלו לזרוע בחורף גידולי קיץ, דהחום שבתוך החממה מווסת למעלת חום המאפשרת התפתחות גידולי קיץ אבל לגבי גידולי החורף אי"צ כלל לחממות אלו וממילא הוי כגידולי בית ואין בהם קדושת שביעית.
אך באמת מסתבר טפי לענ"ד דכיון שעצם החממה נבנתה לתועלת הגידולים ממילא שם שדה עלה ולא משנה מה זורעים בה בפועל דאין שם בית ושדה תלויים במין המסויים אלא במהות הבית והשדה, וכיון שדרך זריעה בחממות ולתועלת הצמחים הם בנויים ממילא הוי שדה ולא בית, ובפרט דיש תועלת בחממות אלו אף בגידולי חורף במניעת מכת החרקים הפוגעים בגידולים.
ומשום כך אין נראה לענ"ד מה שראיתי בספר משפטי שביעית שם בשם ידי"נ הגר"י אפרתי שליט"א, דכיון שאין התועלת במניעת החרקים תועלת חקלאית אלא תועלת הלכתית כדי שלא להכשל באיסור שרצים אפשר דאין זה בכלל שדה אלא הוי כבית ודימה זאת למש"כ החיי אדם בהל' שבת כלל ט"ז סעיף ח' לגבי סינון מים מתולעים דכיון דאין מקפידין בזה אלא המדקדקים במצוות כדי לא להכשל בעוון שרצים דאין זה בכלל פסולת, אך לענ"ד מלבד מה שכל הפוסקים חלקו על הח"א בסברא זו ופשיטא להו דהוי כברירת פסולת ממש, אין לדמות מילתא למילתא ואף אם לא הוי כפסולת לענין מלאכת בורר, מ"מ נחשבים חממות אלו כשדה כיון דדרך זריעה בכך ואלפים מעדיפים גידולי החממות משום שהם נקיים מתולעים, וא"כ מה סברא יש לחלק בין תועלת החממה לשבח את הפרי או למנוע ממנו חרקים, ועוד דבאמת גורמים חרקים ותולעים נזק עצום לעצם הגידולים אף לולי איסור התורה וא"כ ודאי ברור ומסתבר דאף לגבי גידולי חורף הוי חממות אלו כשדה, וצ"ע בזה עדיין.
הנה תחילת הענין בדברי הירושלמי מס' ערלה פ"א ה"ב שם מבואר דבאילן שבתוך הבית יש איסור ערלה דבערלה כתיב ארץ, ואין בו חיוב מעשרות דבמעשר כתיב השדה ולגבי שביעית הוי בעי' דלא אפשיטא דמחד כתיב "ושבתה הארץ" ומאידך כתיב "שדך לא תזרע", הרי דספק הוא בירושלמי אם שביעית נוהגת באילן שבתוך הבית. ובפאת השלחן סי' כ' ס"ק נ"ב נקט לקולא דכיון דשביעית בזה"ז דרבנן ספק דרבנן לקולא, אך החזון איש בסי' כ"ב אות א' החמיר טפי וכתב דכיון דעיקר הספק נוגע לדין התורה לא דיינינן בזה דין ספק דרבנן, ומ"מ בעציץ שא"נ שאין דינו מפורש בגמ' הקיל בחזו"א בתוך הבית עי"ש.
וראוי להסתפק בחממות אלו האם חשיבי כבית ונמצא דבעציץ שא"נ יש מקום להקל לפי"ד החזון איש או שמא אין דין חממות כדין בית, והנה החזו"א בסי' כ' אות ו' כתב לחלק בין המבואר במסכת שביעית פ"ב מ"ד דעשיית בתים עבודה אסורה בשביעית היא (ובר"ש שם יש שני פירושים, פירוש אחד שהכוונה לעשיית גדר מסביב לאילן ומילויו בעפר, פירוש ב' כעין סככה להצל על האילן להגין עליו מן השמש), לדברי הירושלמי דאילן בתוך הבית אין בה קדושת שביעית כלל, וכתב דשאני בית שהוא לרועץ לצמחים במנעו מהם גשם וטל ושמש ואויר וגידולו בלתי טוב וראוי, להא דבתים ע"ג האילן שהוא להיטיב את הגידול, וכעי"ז כתב החזו"א במעשרות סימן ז' אות ה' דאילן שבתוך הבית אינו גידול טבעי, ולפי"ז לכאורה נראה דחממות אלו אין דינם כבית כלל כיון שהם לתועלת הצמחים ונועדו לשבחם ואין הם לרועץ אלא לתועלת.
אמנם לול"ד החזו"א היה אפשר לפרש את סברת הירושלמי בד"א, שהרי לא משום שהבית פוגע בטיב הגידול אין בו קדושת שביעית אלא משום דבית איננו שדה ובתורה כתיב שדך לא תזרע, ועצם המבנה של הבית הוא שמפקיעה שם שדה ולא הגידול הלא רצוי, ושאני מבתים דפ"ב דמס' שביעית דשם הוי אהל ארעי שמצל על האילן בלבד ומן הסתם אין לו מחיצות כלל ואין לו שם בית אלא בטל אצל השדה, וכ"כ החזו"א בסי' כ"א אות א' דאהל ארעי אינו דומה לבית ואינו מפקיע שם שדה כלל, ונראה כעי"ז לגבי עשיית בתים על האילנות משא"כ בחממות שהם מבני קבע עצומים במימדיהם ומקיפים את הגידולים מכל צדדיהם והוי בית גמור.
אמנם אף שיש לפרש את דברי הירושלמי כדרכנו, אין בזה הכרע לא בסברא ולא בראיה ויש לחוש להבנת החזו"א, ובפרט לפי המבואר בדבריו בסי' כ"ו אות ד' שם כתב את היתרו לגבי עציץ שאינו נקוב בבית בהסתייגות יתירה וכתב דאף שמסתבר להחמיר אין בידנו למחות נגד הרוצה לסמוך על פאת השלחן.
ומוסיף אני על הסתייגותו של החזו"א דבאמת נקטו כל גדולי האחרונים לדבר פשוט דגם בשביעית גזרו עשא"נ אטו עציץ נקוב וכמפורש ברדב"ז על הרמב"ם בפ"א ה"ו, בשו"ת נחפה בכסף ח"א חיו"ד סי' ה', שדה הארץ ח"ג יו"ד סי' כ"ח, אדמת הקודש, הרידב"ז, ועוד אחרונים רבים, וא"כ קשה להקל על סמך סברא דבשביעית לא גזרו בעציץ שא"נ.
ויש עוד לעיין בזה לפי דברי הרא"ש בשו"ת כלל ב' סי' ד' דגינה שנטעו על הגג חייבת בתרו"מ מה"ת כיון שהיא קבועה ודרך זריעה בכך אף שאינה מחוברת ויונקת מקרקע עולם דאין הדבר תלוי אלא אם זה דרך זריעה או לא, ולפי"ז מסתבר לכאורה דגם הפטור של אילן שבתוך הבית אינו אלא במה שאין דרכו בכך, וכמו שהרא"ש חידש לגבי עציץ שא"נ דאם דרכו בכך חייב מה"ת (ולקמן אות ב' כתבתי דלפי דבריו כן הדין בעציצים גדולים הקרויים אדניות), כן מסתבר לגבי פטור אילן שבתוך הבית דכל שזה דרכו הוי ככל שדה, וצ"ע.
והנה הגריש"א בתשובתו הקיל רק במצע מנותק היינו בעציץ שאינו נקוב כיון שאין חיבור בין אדמת הגידול ובין קרקע עולם, אך לפי דברי הרא"ש הנ"ל מסתבר דגם גידולים אלו הוי כמחובר לקרקע ממש כיון שא"א לטלטלם מחמת גודלם והוי דרך זריעה ממש.
והנה התנה הגריש"א בהיתרו שיזרעו בחממות אלו גידולי חורף דהיינו גידולים שאינם משתבחים מחמת חממות אלו, דעיקר תועלת החממות האלה שיוכלו לזרוע בחורף גידולי קיץ, דהחום שבתוך החממה מווסת למעלת חום המאפשרת התפתחות גידולי קיץ אבל לגבי גידולי החורף אי"צ כלל לחממות אלו וממילא הוי כגידולי בית ואין בהם קדושת שביעית.
אך באמת מסתבר טפי לענ"ד דכיון שעצם החממה נבנתה לתועלת הגידולים ממילא שם שדה עלה ולא משנה מה זורעים בה בפועל דאין שם בית ושדה תלויים במין המסויים אלא במהות הבית והשדה, וכיון שדרך זריעה בחממות ולתועלת הצמחים הם בנויים ממילא הוי שדה ולא בית, ובפרט דיש תועלת בחממות אלו אף בגידולי חורף במניעת מכת החרקים הפוגעים בגידולים.
ומשום כך אין נראה לענ"ד מה שראיתי בספר משפטי שביעית שם בשם ידי"נ הגר"י אפרתי שליט"א, דכיון שאין התועלת במניעת החרקים תועלת חקלאית אלא תועלת הלכתית כדי שלא להכשל באיסור שרצים אפשר דאין זה בכלל שדה אלא הוי כבית ודימה זאת למש"כ החיי אדם בהל' שבת כלל ט"ז סעיף ח' לגבי סינון מים מתולעים דכיון דאין מקפידין בזה אלא המדקדקים במצוות כדי לא להכשל בעוון שרצים דאין זה בכלל פסולת, אך לענ"ד מלבד מה שכל הפוסקים חלקו על הח"א בסברא זו ופשיטא להו דהוי כברירת פסולת ממש, אין לדמות מילתא למילתא ואף אם לא הוי כפסולת לענין מלאכת בורר, מ"מ נחשבים חממות אלו כשדה כיון דדרך זריעה בכך ואלפים מעדיפים גידולי החממות משום שהם נקיים מתולעים, וא"כ מה סברא יש לחלק בין תועלת החממה לשבח את הפרי או למנוע ממנו חרקים, ועוד דבאמת גורמים חרקים ותולעים נזק עצום לעצם הגידולים אף לולי איסור התורה וא"כ ודאי ברור ומסתבר דאף לגבי גידולי חורף הוי חממות אלו כשדה, וצ"ע בזה עדיין.
דיני עציץ
הנה מבואר במקומות רבים דדין עציץ נקוב כדין מחובר לקרקע ממש מה"ת ודין עציץ שא"נ כדין מחובר מדרבנן, כמבואר לגבי תרו"מ במס' דמאי פ"ה מ"י ולגבי כלאים כמבואר שם בירושלמי אך לא נתבאר להדיא דין עשא"נ לגבי שביעית בחז"ל וברמב"ם, אמנם האחרונים נקטו דדין שביעית כדין שאר המצוות התלויות בארץ ואף בשביעית גזרו עשא"נ אטו עציץ נקוב כ"כ ברדב"ז על הרמב"ם פ"א ה"ו וכ"כ החזו"א בסי' כ' אות ה' ובסי' כ"ב אות א' ושוב בסימן כ"ו אך מכיון שהלכה זו אינה מבוארת להדיא בגמ' דן החזו"א שם בסי' כ"ב להקל בעשא"נ בתוך הבית וצירף צד קולא זה לפסק הפאה"ש דאין שביעית נוהגת בתוך הבית בזה"ז (כיון דהוי בעי' דלא אפשטא בירושלמי ערלה פ"א ה"ב ושביעית בזה"ז דרבנן וספיקא דרבנן לקולא) ואף שהחזו"א מחמיר בספיקת הירושלמי מ"מ בעשא"נ מקיל עי"ש.
וע"ע במנחת שלמה ח"א סי' מ"א אות ד' שהראה פנים לחלק בין שביעית לתרו"מ ונטה להקל בספיקות כיון שלא נתברר להדיא דין עציץ שא"נ בשביעית, וכתב להקל בזה בזה לגבי דין ספיחין. (ובמכתבו בסו"ס משפטי ארץ על שביעית הראה פנים להקל אף בעציץ נקוב לגבי דין ספיחין אף שלא קבע בזה מסמרות נטועים עי"ש).
וע"ע במנחת שלמה ח"א סי' מ"א אות ד' שהראה פנים לחלק בין שביעית לתרו"מ ונטה להקל בספיקות כיון שלא נתברר להדיא דין עציץ שא"נ בשביעית, וכתב להקל בזה בזה לגבי דין ספיחין. (ובמכתבו בסו"ס משפטי ארץ על שביעית הראה פנים להקל אף בעציץ נקוב לגבי דין ספיחין אף שלא קבע בזה מסמרות נטועים עי"ש).
ב
והנה דנו גדולי הזמן לגבי עציץ נקוב בתוך הבית האם ריצוף הבית עושהו כעציץ שא"נ, ואבאר את הנלע"ד.
א: דעת השבט הלוי ח"ו סי' קס"ז להחמיר אף בקומות העליונות, ויסוד שיטתו דאין ה"בלטות" מפסיקים את יניקת הזרעים דרך הנקב, ואף שכתב החזו"א שם בסי' כ"ב דריצוף של הוי אבן הוי עציץ שאינו נקוב אין כונתו לבלטות המצויות בזמננו אלא לאבן ממש אבל לא לאריחי ריצוף אלו, והעיד שם שבדק מתחת לע"נ בבית ומצא שהבלטה היתה מחוררת, וראיתי בתשובת מרן הגריש"א בסו"ס משפטי ארץ שגם הוא נטה לדברי שבה"ל, עי"ש. ב' במנחת שלמה כתב להקל בקומה שאינה צמודה לקרקע אבל בקומת קרקע העיר להחמיר דאפשר דדינה כצונמא דאינה מפסקת עי"ש.
ולענ"ד נראה דריצוף הבלטות מפסיק את יניקת העציץ ודינה כעשא"נ, דבלטה זו קשה כאבן ואין המים מחלחלים דרכה אף שמרצפות אלה אכן בולעות מעט מים, ועוד דמתחתיה יש חול ים שאינו מגדל צמחים כלל כמבואר בחולין ומתחת לחול יש ביטון וכל שלשת השכבות האלה ודאי מפסיקים את יניקת הצמח יותר מכל העציצים שבעולם, ומה שמצא בלטה מחוררת מתחת לעציץ אפשר שהיתה בלטה פגומה או שחוררה ע"י סיבות שונות ומעשים בכל יום שאבני בנין ואבנים ממש וכלים ועציצים נפגמים מסיבות רבות ושונות, ואין מביאין ראיה מן העצים והאבנים.
ונראה עוד דרחוק לפרש את כונת החזו"א לרצפת אבן ממש, והחזו"א מתייחס להדיא בהלכה לרצפת הבית המצויה ולא עסיק בביאור שמעתתא, ורצפת אבן לא היתה מצויה בזמנו אפילו באחד מאלף בתים (לא כבימינו שיש בתים עם רצפת שיש וכדו'), וא"כ לכאורה כונתו לרצפת בלטות שהיה מצוי בימיו ובימינו.
וק"ו שאין להחמיר בזה בקומות גבוהות, דהרי באמת אין זו מילתא דפשיטא דע"נ יונק דרך האויר ונחלקו בזה לכאורה גדולי הראשונים, דהנה בשבת פ"א ע"ב איתא דע"נ המונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום קוצר, וברש"י ותוס' שם פירשו דמה שאמרו חייב הוי לאו דוקא ואין בזה אלא איד"ר דגם בהפסק אויר יש יניקה, אך במנ"ח במוסך השבת מלאכת קוצר אות ד' מדייק מלשון הרמב"ם שכתב בפ"ח משבת דחייב כלשון הגמ' דס"ל דבאמת חייב מה"ת משום דאין יניקה דרך אויר עי"ש.
ושורש פלוגתא זו בגיטין ז' ע"ב במחלוקת ר' יהודה ורבנן אם צריך שתהא הספינה גוששת ועי"ש היטב בגמ' ובפי' הראשונים ובתוס' ד"ה דילמא, ועי"ש בריטב"א שכתב דאף למאן דיש יניקה דרך האויר אפשר דאין זה אלא למטה מעשרה טפחים אבל למעלה מעשרה טפחים לכו"ע אין השורש יונק, ולכאורה מסתבר לומר כן דאטו שרש קטן יונק מן הקרקע ממרחק ד' פרסה, אתמהה.
ומ"מ נראה דאין להחמיר בזה כ"כ דכמה תהיות יש כאן. א' באמת נראה דבלטות דידן כאבן ממש ומפסיקים יניקה, וק"ו כשמתחתם יש חול וביטון. ב' יניקה דרך האויר נחלקו בו הראשונים והאחרונים כמבואר, ג' אף אם יש יניקה דרך האויר אפשר דאין זה אלא עד י' טפחים כמ"ש הריטב"א.
ובאמת תמה אני דאם נאמר דיש בזה יניקה א"כ מי שיודע שיש לשכן מעליו עציץ נקוב במקום מסויים בביתו אסור לעבור תחתיו בשבת וחייב משום קוצר ואף דאינו מתכוין הלא הוי פס"ר, ולמה נזכרו להחמיר בזה לענין שביעית דרבנן ולא לענין שבת דהוי איסור כרת, אלא נראה פשוט דבודאי אין שום יניקה מעציץ שבקומות הגבוהות, כך נראה ברור לענ"ד.
ואף במה שהחמיר הגרשז"א בקומת קרקע שיהא כצונמא, לענ"ד שאני צונמא דהוי אדמה טבעית וחלק מקרקע עולם דיש שדות סלעים ולכן אין הצונמא מפסקת ומה שצומח על גביו הוי כמחובר לקרקע לא משום שהיניקה עוברת דרכו דבאמת אין היניקה עוברת דרך האבן אך מ"מ כיון שזה טבע האדמה הוי מחובר גמור משא"כ בריצוף בבית שאינו בטל כלל אל קרקע עולם, ודו"ק בזה.
א: דעת השבט הלוי ח"ו סי' קס"ז להחמיר אף בקומות העליונות, ויסוד שיטתו דאין ה"בלטות" מפסיקים את יניקת הזרעים דרך הנקב, ואף שכתב החזו"א שם בסי' כ"ב דריצוף של הוי אבן הוי עציץ שאינו נקוב אין כונתו לבלטות המצויות בזמננו אלא לאבן ממש אבל לא לאריחי ריצוף אלו, והעיד שם שבדק מתחת לע"נ בבית ומצא שהבלטה היתה מחוררת, וראיתי בתשובת מרן הגריש"א בסו"ס משפטי ארץ שגם הוא נטה לדברי שבה"ל, עי"ש. ב' במנחת שלמה כתב להקל בקומה שאינה צמודה לקרקע אבל בקומת קרקע העיר להחמיר דאפשר דדינה כצונמא דאינה מפסקת עי"ש.
ולענ"ד נראה דריצוף הבלטות מפסיק את יניקת העציץ ודינה כעשא"נ, דבלטה זו קשה כאבן ואין המים מחלחלים דרכה אף שמרצפות אלה אכן בולעות מעט מים, ועוד דמתחתיה יש חול ים שאינו מגדל צמחים כלל כמבואר בחולין ומתחת לחול יש ביטון וכל שלשת השכבות האלה ודאי מפסיקים את יניקת הצמח יותר מכל העציצים שבעולם, ומה שמצא בלטה מחוררת מתחת לעציץ אפשר שהיתה בלטה פגומה או שחוררה ע"י סיבות שונות ומעשים בכל יום שאבני בנין ואבנים ממש וכלים ועציצים נפגמים מסיבות רבות ושונות, ואין מביאין ראיה מן העצים והאבנים.
ונראה עוד דרחוק לפרש את כונת החזו"א לרצפת אבן ממש, והחזו"א מתייחס להדיא בהלכה לרצפת הבית המצויה ולא עסיק בביאור שמעתתא, ורצפת אבן לא היתה מצויה בזמנו אפילו באחד מאלף בתים (לא כבימינו שיש בתים עם רצפת שיש וכדו'), וא"כ לכאורה כונתו לרצפת בלטות שהיה מצוי בימיו ובימינו.
וק"ו שאין להחמיר בזה בקומות גבוהות, דהרי באמת אין זו מילתא דפשיטא דע"נ יונק דרך האויר ונחלקו בזה לכאורה גדולי הראשונים, דהנה בשבת פ"א ע"ב איתא דע"נ המונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום קוצר, וברש"י ותוס' שם פירשו דמה שאמרו חייב הוי לאו דוקא ואין בזה אלא איד"ר דגם בהפסק אויר יש יניקה, אך במנ"ח במוסך השבת מלאכת קוצר אות ד' מדייק מלשון הרמב"ם שכתב בפ"ח משבת דחייב כלשון הגמ' דס"ל דבאמת חייב מה"ת משום דאין יניקה דרך אויר עי"ש.
ושורש פלוגתא זו בגיטין ז' ע"ב במחלוקת ר' יהודה ורבנן אם צריך שתהא הספינה גוששת ועי"ש היטב בגמ' ובפי' הראשונים ובתוס' ד"ה דילמא, ועי"ש בריטב"א שכתב דאף למאן דיש יניקה דרך האויר אפשר דאין זה אלא למטה מעשרה טפחים אבל למעלה מעשרה טפחים לכו"ע אין השורש יונק, ולכאורה מסתבר לומר כן דאטו שרש קטן יונק מן הקרקע ממרחק ד' פרסה, אתמהה.
ומ"מ נראה דאין להחמיר בזה כ"כ דכמה תהיות יש כאן. א' באמת נראה דבלטות דידן כאבן ממש ומפסיקים יניקה, וק"ו כשמתחתם יש חול וביטון. ב' יניקה דרך האויר נחלקו בו הראשונים והאחרונים כמבואר, ג' אף אם יש יניקה דרך האויר אפשר דאין זה אלא עד י' טפחים כמ"ש הריטב"א.
ובאמת תמה אני דאם נאמר דיש בזה יניקה א"כ מי שיודע שיש לשכן מעליו עציץ נקוב במקום מסויים בביתו אסור לעבור תחתיו בשבת וחייב משום קוצר ואף דאינו מתכוין הלא הוי פס"ר, ולמה נזכרו להחמיר בזה לענין שביעית דרבנן ולא לענין שבת דהוי איסור כרת, אלא נראה פשוט דבודאי אין שום יניקה מעציץ שבקומות הגבוהות, כך נראה ברור לענ"ד.
ואף במה שהחמיר הגרשז"א בקומת קרקע שיהא כצונמא, לענ"ד שאני צונמא דהוי אדמה טבעית וחלק מקרקע עולם דיש שדות סלעים ולכן אין הצונמא מפסקת ומה שצומח על גביו הוי כמחובר לקרקע לא משום שהיניקה עוברת דרכו דבאמת אין היניקה עוברת דרך האבן אך מ"מ כיון שזה טבע האדמה הוי מחובר גמור משא"כ בריצוף בבית שאינו בטל כלל אל קרקע עולם, ודו"ק בזה.
ג
מ"מ נראה דאדניות כבדות שדרך להניחן בפתחי מסעדות או אולמות ובתי חולים וכדו' הוי כמחובר לקרקע מה"ת אף שאינם נקובים כלל כיון שהם קבועים במקומם ואין דרך לטלטלן ממקום למקום מחמת כובדם, והרי זה דומה למש"כ בשו"ת הרא"ש כלל ב' סי' ד' לגבי גינה שנטעו על הגג דהוי כמחובר ממש וכ"ה ביו"ד סי' רצד סעיף כ"ו, והביאו במגן אברהם לגבי שבת בסי' של"ו ס"ק י"ז, וסברת הרא"ש דכיון דהוי מקום קבוע ולא ארעי ומטלטל ודרך זריעה בכך הוי כקרקע ארץ ישראל דלא בעינן כלל שיהא מחובר לתהומא רבא ולקרקע עולם אלא כל נטיעה קבועה בתוך שטח ארץ ישראל יש בה קדושת הארץ לכל דבר והוי כמחובר לקרקע וכ"כ החזו"א עוקצין סי' ד' אות ד' וז"פ, וא"כ ה"ה באדניות כבדות אלו, ואף אם יש מקום לחלק בסברא בין גינה שעל הגג לאדניות, אין להקל בזה בסברא קלושה.
ד
ובענין עציץ שא"נ שנופו נוטה החוצה נחלקו באחרונים, המל"מ בפ"ב מביכורים ה"ט כתב דנוף יונק כמו עיקר וכ"כ החזו"א סי' כ"ב אות א' וכ"ה באג"ט מלאכת זורע סעיף כ"ד אות א', אך בשו"ת בית דוד סי' א' כתב דלא אמרו כן אלא לענין טומאה ולא לענין יניקה במצוות התלויות בארץ וגם במרכבת המשנה פ"ב מטו"א חולק בזה על המל"מ, ונהגו להחמיר כשי' המל"מ וחזו"א וכן עיקר.
אך מ"מ נראה דאם הנוף בקומה גבוהה יש מקום להקל, לפי"ד הריטב"א דאף שורש אינו יונק למעלה מעשרה טפחים כנ"ל.
והנה ראיתי בכמה ספרים שדנו אם מותר להוציא עציץ מן הבית לגינה ומן הגינה לחוץ או להעבירו מבית לבית דרך גינה, ולא ידעתי מה חשש יש להכניס עציץ לתוך הבית הלא אין איסור בעצם הקצירה בשביעית כמו שיש איסור קוצר בשבת, וכל איסור הקצירה בשביעית אינו אלא בדרך קצירתו שלא יקצור כדרך הבעלים לצורך מסחר וכדו' אבל מותר לו לקצור לאכול, וא"כ למה נאסור פסיקת יניקה שלא במתכוין.
ועוד דבאמת מבואר להדיא בגיטין ז' ע"ב דבהעברת עציץ אין יניקת חיבור כלל עי"ש היטב, וגם בירושלמי חלה י"ב ע"א חילקו בין ספינה דרק בגוששת יש יניקה לעציץ המונח ע"ג יתידות דהוי חיבור, "ספינה עולה ויורדת וזו במקומה עומדת", עי"ש, ומשו"כ לענ"ד אין חשש כלל להעביר עציץ מבית לבית אף שעובר דרך אדמה גלויה, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.
torahbase.org
אך מ"מ נראה דאם הנוף בקומה גבוהה יש מקום להקל, לפי"ד הריטב"א דאף שורש אינו יונק למעלה מעשרה טפחים כנ"ל.
והנה ראיתי בכמה ספרים שדנו אם מותר להוציא עציץ מן הבית לגינה ומן הגינה לחוץ או להעבירו מבית לבית דרך גינה, ולא ידעתי מה חשש יש להכניס עציץ לתוך הבית הלא אין איסור בעצם הקצירה בשביעית כמו שיש איסור קוצר בשבת, וכל איסור הקצירה בשביעית אינו אלא בדרך קצירתו שלא יקצור כדרך הבעלים לצורך מסחר וכדו' אבל מותר לו לקצור לאכול, וא"כ למה נאסור פסיקת יניקה שלא במתכוין.
ועוד דבאמת מבואר להדיא בגיטין ז' ע"ב דבהעברת עציץ אין יניקת חיבור כלל עי"ש היטב, וגם בירושלמי חלה י"ב ע"א חילקו בין ספינה דרק בגוששת יש יניקה לעציץ המונח ע"ג יתידות דהוי חיבור, "ספינה עולה ויורדת וזו במקומה עומדת", עי"ש, ומשו"כ לענ"ד אין חשש כלל להעביר עציץ מבית לבית אף שעובר דרך אדמה גלויה, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.
torahbase.org
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה