יום ראשון, 21 ביוני 2015

תפיסת הנבואה של הרב הנזיר והחזו"א

מתניה שטרנברג ישיבת עתניאל
 
 הנבואה היא חוויה עמוקה והמשמעותית שעובר הנביא מחד, ומאידך היא משמשת ככלי לקבלת תוכן שעל הנביא להעביר לכלל העם. את שתי התפיסות הללו ביחס לנבואה ניתן לבחון בהשוואה שבין גישותיהם של ר´ דוד הכהן- הנזיר והרב ישעהו קרליץ- החזון אי"ש, מתוך בקשה למציאת נבואה גואלת המחברת בין שתי התפיסות
 

מבוא

באחת הנבואות הראשונות בספר ישעיהו (פרק ו') אנו מוצאים תיאור מורכב של הנביא לחוויית ההתגלות:
בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל...וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי.
(ישעיהו פרק ו' פס' א, ח')
הנביא מתאר, מחד, את החוויה העמוקה והמשמעותית שהוא עובר, ומאידך מתוארת הנבואה ככלי לקבלת תוכן שעליו להעביר לכלל העם. נבואה זו מגלמת מתח בין שני אופנים של תפיסת הנבואה.
במאמר זה נבחן את יחסם של שתי דמויות חשובות שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה20. הרב אברהם ישעיה קרליץ, החזון אי"ש, והרב דוד כהן, הנזיר. ההשוואה בין הדמויות מציגה שתי תפיסות שונות ביחס לנבואה ולהתגלות.
החזון איש, הרב אברהם ישעיה קרליץ היה ממנהיגיה הבולטים של היהדות הליטאית-חרדית עד אמצע המאה ה- 20. הוא נודע בלמדנותו ובתשובותיו ההלכתיות בנושאים שונים, אולם חשיבות לא-פחותה יש לו בעיצוב תפיסת העולם החרדית במאה ה20. ספר ההגות של החזון האיש נקרא אמונה וביטחון והוא עוסק בנושאים שונים כמו תורה, מוסר, אמונה ועוד. את הפרק האחרון בספר הקדיש החזון איש לתפיסת הנבואה שלו. הפרק איננו מופיע בשלמותו עקב פטירתו של החזון איש במהלך כתיבתו.
כאמור, עולמו המחשבתי-הגותי של החזון איש הוא מעמודי התווך של תפיסת העולם החרדית. ננסה לעמוד על עיקרי שיטתו בעניין הנבואה ולהבינם לאור היסודות הרעיוניים עליהם מתבססת משנתו.

כיצד מגיעים לנבואה?

...ומהסודות שנתגלו לבני אדם כי יש כח בבן אדם לעדן את נפשו ולזכך דעתו בהכרת בוראו יתברך עד ששורה עליו רוח מרומם והרגשה עילאה ואז משפיע עליו הבורא יתברך מעין קשר בינו ובין בוראו, והוא ראוי לשמוע צוואות מפי עליון כאשר שומע איש שפת רעהו, ומדרגה זו אנו קוראין אותה נבואה...
(אמונה ובטחון, פרק ו', אות א')
תיאור האופן שבו על האדם לנהוג כדי להגיע לנבואה איננו מפורט. החזו"א סובר כי הנבואה מגיעה לאדם שמעדן את נפשו ומזכך דעתו בהכרת בוראו יתברך. משפט סתום זה יש לראות לאור המקורות הרעיוניים מהם יונק החזו"א. כאחד ממשיכי דרכה של היהדות הליטאית ראה החזו"א את עיקר עבודת האדם בלימוד תורה. רעיון זה מופיע לכל אורך ספרו של ר' חיים מוולוז'ין, נפש החיים, המהווה ספר יסוד בזרם זה:
ובשעת העסק והעיון בתורה, ודאי שאין צריך אז לענין הדבקות כלל, כנ"ל. שבהעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודבורו יתברך, והא יתברך ורצונו ודיבורו, חד.
(נפש החיים, שער ד', תחילת פרק י')
הכרת הבורא משמעותה לימוד דבר ה', התורה. ככל שהאדם מעמיק יותר בלימוד התורה הוא מעמיק ג"כ בהכרת הקב"ה.
קריטריון נוסף שמציג החזו"א בכדי להגיע לנבואה שעל האדם "לעדן את נפשו". בביטוי זה אין כוונתו של החזו"א לעבודה בתיקון המידות. החזון איש היה אחד ממתנגדיה הגדולים של תנועת המוסר והיה אחד הגורמים המרכזיים בהעלמות זרם זה מעולם הישיבות. דבריו בפרק אחר בספרו אמונה ובטחון מלמדים אותנו מה משמעות ביטוי זה:
העמל בתורה כוחו לזכות הנפש ולעשותו עדין ומצוחצח מושך אליו את הרגש הנעים של טהרה וקדושה...   
(אמונה ובטחון פרק ג' אות ז')
גם כאן מכוון החזו"א לעבודה שהיא לימודית-אינטלקטואלית הגורמת לזיכוך המידות.[1]
ההדבקות בתורה, היא המביאה את האדם לדרגה בה הוא זוכה ל"מעין קשר בינו ובין בוראו".

הנבואה כתוכן

בסוף הקטע שצוטט לעיל ניתן למצוא ביטוי המלמד על מהות הנבואה לדעת החזון איש: "והוא ראוי לשמוע צוואות מפי עליון...". הנבואה נתפסת כאן כציווי שהנביא מקבל. הציווי יכול להיות כלפי הנביא עצמו או כדבר שעליו לצוות הלאה:
ולפעמים באה הנבואה בלב האדם ומצטייר בלבו כל מה שהעיר הבורא את רוחו ונפשו לעשות את אשר צוהו ה', או לדבר למי שנצטוה להגיד את נבואתו.
(אמונה ובטחון, פרק ו', אות א')
עיקר הנבואה הוא התוכן אותו מקבל הנביא כאשר שורה עליו הרוח העליונה. כפי שראינו לעיל, בתפיסה הליטאית, האופן שבו מדבק האדם בקונו הוא דרך לימוד התורה. משום כך, גם הנבואה מהווה המשך לקשר זה אלא בצורה ישירה, כהתגלות דבר ה'.
הדבר משתקף גם בדבריו הבאים של החזון איש בהמשך המאמר:
והרצון לפניו יתברך היות האדם ממאס ברע ובחר בטוב, ולא ניתן כל הטוב לדעת בשורש השכל לבד, רק בשורשו לבחור בטוב עד שיהיה מסוגל לכח הנבואי ואז יצונו ה' את האסור לפרוש הימנו, ואת המעשה הטוב אשר יתחייב לעשותו.
(שם, אות ב')
האדם הרגיל יכול לבחור ללכת "בדרך הטוב", לשאוף לנהוג כראוי, אולם אין הוא יכול לדעת מהו ה"טוב" (בה"א הידיעה) ללא גילוי שמימי של נבואה. הנבואה היא החושפת בפני האדם את הטוב עצמו, הטוב המוחלט.
לאחר תיאור זה סוקר החזו"א את השראת הנבואה מראשית הבריאה. גם בדבריו כאן חוזר שוב ושוב הקשר שבין הנבואה והציווי, ההתגלות והמצווה:
וכשנברא אדם הראשון נברא בכח נבואי, ואז נצטוה מכח הנבואה שבע מצוות בסור מרע, ועוד מצוות בקום ועשה...ואדם הראשון שנברא היה השלם בשלימות האפשרי במסגרת האישית...
(שם, שם)
החזון איש רואה את עיקר בריאת האדם הראשון במצוות שניתנו לו. אין בדבריו התייחסות לייעודו המעשי של האדם כיצור השולט בעולם. עיקר האדם הוא במצוות אותם עליו לקיים.[2]
בדברי החזו"א בנוגע לאדה"ר אין התייחסות לבריאת האדם בצלם אלוקים (בשלב זה). ניתן להציע כי האדם כמצווה, כמקיים את דבר ה' הוא הוא גילוי צלם אלוקים באדם. כהמשך המסורת הליטאית הרואה את גילוי האלוקות בעולם דרך התורה, סובר החזו"א שמימוש דבר ה' הוא עיקר האדם, הוא צלם האלוקים שבו (דברים אלו יתבהרו לאור המקור הבא). 
לאחר הצגת אדם הראשון שהיה "השלם בשלימות האפשרי במסגרת האישית" ממשיך החזו"א גם אל נח ואל אברהם. חשיבותו של אברהם היא בכך שהוא "מפיץ את הבשורה לעולם הרחב":
...עד שבא אברהם אבינו עליו השלום, והאיר את המזרח, רחץ בנקיון כפי הדור...כולם מכירים בסוד העולם, סוד נשמת האדם הנברא בצלם אלוקים בדמות תבניתו, עוזבים תענוגי בני אדם, מתענגים על זיו החכמה, לומדים ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה שחלק להם אברהם מחכמתו, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.
(שם, אות ג')
גם כאן עולה התמונה כי הכרה בבורא עולם מובילה ישירות ללימוד תורה וקיום מצוות.
החזון איש ממשיך בסקירה ההיסטורית בדבר אופן התגלות דבר ה' בעולם. וכאן הוא נותן ביטוי ברור לתפיסתו את ההתגלות:
ומאז לא פסקה ישיבה מישראל, אברהם מסר ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב למד י"ד שנה במדרשו של שם ועבר ומסר תורתו לבניו...
(שם, שם)
ההתגלות מופיע דווקא דרך בית המדרש. הישיבה כמקום שכל הווייתו הוא עיסוק בתורה ובמצוות מהווה את האופן שבו ממשיכה ההתגלות להופיע לאורך הדורות.
לאחר פסקה זו נקטע המאמר. ניתן לשער כי החזון איש היה מתייחס לאחר מכן למעמד הר סיני ולהופעת התורה דרך התנאים והאמוראים. אולם כל זאת בגדר השערה.

נבואה בימינו

מכיוון שאין בנמצא את המשך דברי החזון איש קשה לדעת כיצד הוא רואה את מקומה של הנבואה בדורנו. למרות זאת, ניתן לדלות מדברי החזון איש התייחסות להשגת נבואה בימינו:
אין אנו יודעים את איכות הקול הנבואי, אבל עלינו לצייר במחשבתנו לפי הקול הידוע לנו ולפי שמיעת האוזן הידוע לנו ככתוב.
(שם, אות א')
החזון איש קובע כי אין אנו יודעים את איכות הקול הנבואי.[3] מכאן כי לדעתו אין בדורותינו אפשרות להשגת נבואה. הדבר תואם גם את האופן שבו הוא רואה את היחס שבין הדורות הקיימים לדורות שלפניו. בפרק הקודם בספר מתייחס החזו"א לפער בין הדורות:
ואין תפארתנו כלל להתחרות עם הראשונים שחסרו כל אלה, היתחרה הענק עם הננס?
(פרק ה', סוף אות א')
לפי גישה זו, אם לא הייתה נבואה בדורות הקודמים, ניתן לדרוש קל-וחומר ולהסיק כי אין כיום אפשרות ממשית להגשת נבואה.[4]
אולם, חוסר היכולת להשיג נבואה איננה אומרת כי אבד הקשר בין הקב"ה לעמ"י. כפי שראינו לעיל, לפי החזו"א ההתגלות ממשיכה לעבור מדור לדור ע"י לימוד התורה. המקום שבו משתמרת ההתגלות גם בדורנו זה היא בבית המדרש.
לאחר שהצגנו את תפיסת הנבואה וההתגלות של החזון איש נשווה אותה לזו של בן דורו, הרב דוד כהן, הנזיר. הנבואה היוותה את עיקר עיסוקו של הרב הנזיר ולכן לא נוכל לגעת בכולה. נסתפק בהשוואה תמציתית לאותם נקודות בהם נגענו במשנתו של החזון איש.

כיצד מגיעים לנבואה

שאלה זו היוותה אצל הרב הנזיר לא רק שאלה רעיונית עקרונית אלא היא היוותה את מרכז הוויתו[5]. לעומת החזון איש שראה בלימוד תורה את הדרך לנבואה, ראה הרב הנזיר את הדרך לנבואה עוברת דרך עבודה אישית ופנימית.
כחניך ישיבות המוסר[6] סבר הרב הנזיר כי בכדי לזכות בהתגלות על האדם לעמול על זיכוך מידותיו. דרך זו מתחילה בהתנזרות מחיי היומיום:
הנני הנזיר, כן הנני הנזיר, דרגא לנביא. צמא, כואב, מצפה ומייחל לנטפי טל שמים, לגילוי חכמת ה', חסדו ואמיתו... הנני זקוק לזיכוך, לזיקוק, ליותר טהרה, ליותר גבורה, באמונה אומן לו, אבינו... 
(מגילת סתרים ג1 פב)
ההתנזרות איננה כוללת רק את האיסורים ההלכתיים הקיימים על הנזיר, מדובר בהרחבה על כמעט כל עיסוק חומרי:
הסיגופים מועילים, גמרתי בדעתי להתענות ב' וה' בכל חודש אלול, בה"ב צמתי, ובתלמוד תורה, ובהתבודדות, ובאילמות פה, כל הלילה והיום בבית המדרש...
(מגילת סתרים ב, ג)
הפרישות והסיגופים מהווים בשביל הרב הנזיר כלים כחלק מעבודה פנימית עמוקה יותר:
הענוה הגמורה, ביטול היש שלי, מקרבת תחת כנפי השכינה, מביאה לידי רוח הקודש, בהתעסקות בחכמה העמוקה, בספר הקדוש עץ חיים, שמימיה מפכים במעיינות החכמה בקרבי.
(מגילת סתרים ב',ג')
ההכנה לנבואה אצל הרב הנזיר התמקדה ביצירת תנאים ומסגרת בהם תוכל לשרות הנבואה. האווירה ומוכנות הנפשית הם המכשירים לנבואה ולא התוכן כפי שהדבר מופיע אצל החזון איש.
למרות ההגדרה הנ"ל, גם אצל הרב הנזיר ניתן למצוא התייחסות ללימוד תורה כדרך להשגת נבואה. אולם נראה כי גם מטרת הלימוד היא ליצור "אוירה" מתאימה לנבואה ולא עצם התוכן של הלימוד:
הגיתי בחכמה הפנימית, ובאשמורה האחרונה, שונה משניות, בקול רינה, בניגון ונועם עדן אין סוף, וסודות נחמדים בטעמי הלכות המשנה, בלשונה ודקדוקי אמריה, וסוגיות התלמוד בביאוריה, מתלים לפני, בעדן נועם הבינה, והכל נשמע בקול ניגון המשנה, כמו "המגיד" למרן הבית יוסף, קול ניגון המשנה מדבר בפי.
(משנת הנזיר עמ' ל"ב)
 

אופייה של הנבואה

האופן שבו עמל הרב הנזיר בכדי לזכות לנבואה איננה נובעת רק מהיותו חניך תנועת המוסר אלא משוקעת בתפיסת הנבואה שלו. כפי שאצל החזו"א הדרך לנבואה-תוכן עוברת גם היא דרך תכנים, כך גם אצל הרב הנזיר הדרך לנבואה מלמדת על אופייה של הנבואה לפי תפיסתו.
כך מתאר הרב הנזיר ביומנו את אופייה של ההתגלות:
הגילוי בוקע בבינה ודת פנימה, כמו ברק אור, והכל מואר, והכל מובן, באופן שונה לגמרי מהרגיל. הנך אז בסוד ה'. והנה הוא חולף בן רגע, והנך שפל קטן ופעוט, כמקודם. גם הנביאים נמצאים במלכות הצדק רק לפרקים ולשעה...
(מגילת סתרים ג1, סח)
ההתגלות, לדעת הרב הנזיר, היא חוויה רגעית וחולפת. אין בדבריו כל אזכור של תוכן חדש המתגלה במציאות. להפך, תיאור ההתגלות כתופעה רגעית מבטאת את אופייה הסובייקטיבי[7]. אם היה מתגלה תוכן חדש במציאות הרי שהוא היה נותר גם לאחר הנבואה (שהרי זו עיקר מטרתו של תוכן המתגלה בנבואה).[8] הבנה זו מתחזקת לאור המושגים בהם משתמש הרב הנזיר לתיאור התגלות. בתחילת דבריו הוא קובע כי "הגילוי בוקע בבינה ודת פנימה". 
ספירת הבינה מהווה מושג מרכזי אצל הרב הנזיר. במאמר "רוח בינה" (מופיע בתוך קול הנבואה) הוא כותב כך:
הבינה - איך, בלי - מה. או הבינה הוא האופן, הדרך.
(רוח בינה א', עמ' ח')
אם "הגילוי בוקע בבינה", הרי שהגילוי מכיל רק אופן של התגלות, ואין בו תוכן. החוויה, האירוע של ההתגלות הוא העיקר ולא האמירה היוצאת ממנו (אם יש כזו בכלל).
והיה כי נשאל לתכן קודש עליון שאליו נעבוד ולפניו נכרע ברך... והייתה התשובה: לא התוכן אלא האיך, הרוח, העליה, הרוממות, הגעגועים ושירת הנפש, המשתפכת באין סוף...
(מתוך יומן משנת תרפ"ג)
כעת מובן גם מדוע מתמקד הרב הנזיר ביצירת סיטואציה המתאימה לנבואה ואיננו עוסק בתוכן.
 תפיסה זו של הרב הנזיר משוקעת ביסוד הגותו. ההגיון העברי מתבסס על השמיעה ולא על הראייה כדרכו של ההגיון המערבי. הראייה מבטאת הכרה של מהות, היא מתייחסת לתוכן. לעומתה, השמיעה בעיקרה, לפי הרב הנזיר, איננה מילים אלא מנגינה[9],  היא מתייחסת לדרך.
כך מסכם הרב הנזיר את ההבדל שבין החכמה העברית והחכמה המערבית:
החכמה העברית המקורית, אין לפניה כלל שאלת העצם והתארים, לא שאלת האם, ולא שאלת המה, הבאות מתוך העיון ההסתכלותי, בציור וגדר, כבמראה המקום, להגיון העיוני, ההסתכלותי.
להגיון העברי, המקורי, הבלתי הסתכלותי, הכל נשמע, סוף דבר הכל נשמע. השם העליון נשמע לישראל. שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד.
(קול הנבואה, השם העליון הנשמע, פסקה נה)
מדברינו עולה כי תפיסת הנבואה של הרב הנזיר שונה לחלוטין מתפיסת הנבואה של החזון איש. בעוד שהחזון איש הדגיש את ה"מה" כמרכזה של הנבואה רואה הרב הנזיר דווקא את ה"איך" כעיקר.

נבואה בימינו

העיסוק האינטנסיבי של הרב הנזיר אחר רוח הקודש והתגלות אינו מותיר מקום לספק בשאלה. זו. מבחינתו של הרב הנזיר הנבואה היא דבר ממשי שיש לשאוף להגיע אליו גם בימינו. לא לחינם מסיים הרב הנזיר את "ראש דבר" של קול הנבואה בציטוט הבא של דברי הרב קוק:
אל מעין הנבואה אנו נקראים, צחי צמא אנחנו, אבל מעין גנים מקור מים חיים לפנינו הוא. סתר רז קודש שוכן בנו נשמה חיה מיוחדה שרויה בקרבנו. מרוחו של משיח זורמים ונושבים רוחות, והנם באים עדינו. הננו מתקוממים, מתנערים, ומבקשים חיים חדשים, חידוש ימים כקדם.
(אורות, אורות התחיה, פרק ס"ו).
שוני זה בין הרב הנזיר לחזון איש נובע מהבדלי גישה ביחס לשני נושאים שונים (שניתן לקשר ביניהם).
כאמור, החזון איש לא הכיר באפשרות ממשית של נבואה בימינו. לדעתו, כבר בדורות שלפניו לא מתרחשות התגלויות אישיות אלא דרך לימוד תורה. לעומתו, הרב הנזיר רואה לכל אורך הדורות רצף מתמיד של חוויות התגלות (ברמה כזו או אחרת):
הרוח הנבואי, או רוח הקודש, הוא ראשית חכמת ישראל, וביחוד ראשית החכמה הפנימית בישראל הנקראת חכמת האמת או חכמת הקבלה.
(קול הנבואה, החכמה הפנימית, פסקה א')
הרב הנזיר רואה בקבלה את המשכה של הנבואה בעמ"י. לא לחינם מוקדש חלקו השלישי של קול הנבואה בתולדות הקבלה והופעותיה השונות.
רציפותה של ההתגלות מגיעה עד ימיו של הרב הנזיר דרך הרמח"ל והראי"ה קוק. כך הוא כותב בסוף מאמר "החכמה הפנימית":
רוחו של רבינו משה חיים לוצאטו תופיע עלינו ועל כל משכילי בני ישראל, ההוגים וצופים באור תורתו, ומתעלים בכוח קודשו. הרוח הנבואי, ראשית חכמת ישראל, שצריך ושעתיד להתחדש ולהופיע בגאולת ישראל השלמה, החיצונית והפנימית. וכן דברי מרן הרב זלל"ה...
(קול הנבואה, החכמה הפנימית, פסקה קכ"ה)
המשך הפסקה מביא אותנו לנקודת המחלוקת השניה בין הרב הנזיר לחזון איש. היחס המיוחד שמקדיש הרב הנזיר לבקשת הנבואה נובע מהאופן שבו הוא תופס את התקופה בה הוא חי:
צריכים כעת בזמן הפריחה הלאומית, בהתחלתה, לעורר את השאיפה למטרה הרוחנית העליונה שהוא הסיגול לרוח הקודש, שיהא קבוע ברוב בעלי הכשרון של שבאומה...[10]
(שם, שם)
התחייה הלאומית, המבשרת את ניצני הגאולה, משווה לתקופה זו משמעות יתירה בכל הקשור להתעוררות רוחנית. החזון איש, כאחד מגדולי התורה של הציבור החרדי לא ראה בשינויים המתעוררים בתקופה זו כל בשורה דתית-רוחנית.

סיכום 

הצגנו שתי תפיסות שונות של נבואה. תפיסת הנבואה של החזון איש מדגישה את התוכן, את התורה והמצוות. לעומתו, מדגיש הרב הנזיר את הדרך שבה שורה הנבואה, את חווית ההתגלות.
הכתוב השלישי המכריע בין שני כתובים אלו, המכחישים זה את זה, מתגלה בנבואת משה כפי שהיא מוצגת אצל הראי"ה קוק:
הנבואה אור של סירוגין הוא, רק בנבואתה של תורה, נבואתו של משה רבנו, זו היא אור זולף בלתי פוסק, ולאורו נסע ונלך...
(אוה"ק א' עמ' ער"ה)
ייחודיותה של נבואת משה היא בכך שהיא מורכבת הן מחוויה פנימית עמוקה והן מתוכן אובייקטיבי וקבוע.


[1] הסתייגות מעיסוק מאסיבי בלימוד מוסר על חשבון לימוד תורה ניתן לראות כבר אצל ר' חיים מוולוז'ין בתחילת שער ד' של ספרו "נפש החיים": "וגם כמה מאותן אשר קרבת אלוקים יחפצון, המה בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר למודם בספרי יראה ומוסר כל הימים, בלא קביעות עקר העסק בתורה הקדושה...ועדין לא ראו מאורות מימיהם, ולא נגה עליהם אור התורה...".
[2] חשוב לציין כי החזון איש מתייחס גם להכרה בבורא העולם שניתנה לאדם הראשון אולם הדבר מופיע כחלק מהמצוות שעליהם הוא הצטווה (מצוות אמונה).
[3] בקטע זה מתאר החזון איש את הנבואה כשמיעת קול, בדומה לרב הנזיר. אלא שגם כאן נראה שעיקר הנבואה הוא התוכן ואילו אופן ההתגלות הוא משני.
[4] גם רעיון זה הוא רעיון ליטאי מובהק. ההתרחקות מכל התגלות מאוחרת מופיעה כבר אצל ר' חיים מוולוז'ין שטרח להסתיר היבטים מסטיים מחיי רבו, הגר"א. הוא טען שהגר"א סילק מגידים שבאו לגלות לו את סודות התורה והעדיף את עמל התורה הרגיל.
[5] "משוש נפשי הוא גילוי הנבואה" (מגילת סתרים ג1 -ה)
[6] הרב הנזיר למד בקרבת ה"חפץ חיים" בראדין ובישיבת סלובודקה, ישיבת המוסר הראשונה שקמה בעקבות משנתו של ר' ישראל סלנטר. את מנהגו לכתוב יומן אישי התחיל הרב הנזיר בתקופה זו.
[7] אין להסיק מכך, כי הנבואה אצל הרב הנזיר היא רק חוויה פרטית. הרב הנזיר סבר שיש לנבואה השלכות דתיות וחברתיות ועיין להלן במקומה של הנבואה בעת התחייה.
[8] והיה כי נשאל לתוכן הגאולה והתחיה בימות המשיח ההולכים כבר ובאים עלינו ונחפשה ונחקרה מה תכלית דבר נמצא בם? הלא עולם כמנהגו נוהג, ותוכן צרכנו כצרכי כל חי...היתה התשובה: לא התוכן המסויים אלא מצב הרוח, אור יקר, אור עליון, הזורח ומופיע על כל זה..." (מתוך יומן תרפ"ג)
[9] "השירה, הרוח, הוא אופי מחשבתם של ישראל. הנבואה היא שירה. והתורה כולה איקרי שירה, רוח, רוח הקודש...בגלות נשתתקה שירתנו, תלינו כנורותינו, איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר ונסתלקה רוח הקודש..." (מגילת סתרים, ג2, י').
[10] בסופה של הפסקה מצטט שוב הרב הנזיר את דברי הרב קוק באורות התחייה שהבאנו לעיל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה