שליח כ"ק
אדמו"ר – בעלוויו, וואשינגטאן
הערות ג' תמוז תשע"ג
בתלמוד ובפוסקים מצינו כמה הלכות שנוהגות עכשיו
בזמן הגלות ויסודם הוא מטעם "מהרה יבנה בית המקדש", ראה גמ' ראש השנה
(ל, א) "התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור", היינו
ט"ז ניסן שהוא יום הנפת העומר בזמן שביהמ"ק קיים, יהיה - בזמן הזה -
החדש אסור באכילה כל היום עד הערב, "מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו
אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח עכשיו נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר,
האיר מזרח התיר, השתא דאיכא עומר, עומר מתיר", ולכן התקין ריב"ז שלא
יאכלו מן החדש כל יום ט"ז ניסן שלא ייכשלו באיסור חדש לכשיבנה ביהמ"ק,
וכן תיקן ריב"ז (ביצה ה, ב) ביצה שנולדה ביו"ט ראשון של ראש השנה אסורה
ביו"ט שני, מאי טעמא מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה
ביו"ט שני השתא נמי ניכול עיי"ש, וטעם זה נמצא בעוד כו"כ הלכות
(ראה המצוין בספר ימות המשיח בהלכה (ח"ב סימן א) והמבואר שם), וכן אודות
שתיית יין לכהנים בזמן הזה פוסק הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"א ה"ז)
"כל כהן שיודע מאיזה משמר הוא ומאיזה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועים
בעבודת היום אסור לו לשתות יין כל אותו היום, היה יודע מאיזה משמר הוא ואינו מכיר
בית אב שלו אסור לו לשתות יין כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה", ופשטות לשונו
מדובר על שתיית יין לכהנים בזמה"ז, שטעם איסורו מבואר בסוגית הגמ' (תענית יז,
ב) "רבנן אסרי מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ובעינן כהן הראוי לעבודה
וליכא", ועיי"ש בדין לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו, והשגת
האב"ד בזה והאריכו בו המפרשים (ראה ספר ימות המשיח בהלכה ח"א סי' יז
הביאורים בזה).
כמו"כ מצינו הלכות שיסודם הוא התרגלות
לזמן ימות המשיח, לדוגמא: דין נטילת ידים לסעודה מבואר בגמ' שהוא משום שלא לפסול
את התרומה, וכותב בשוע"ר (סי' קנח ס"א) "וגם עכשיו שאין הכהנים
אוכלין תרומה מפני הטומאה, לא בטלה תקנה זו, כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה
בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרה".
כמו"כ מצינו הנהגות גדולי ישראל שביטאו
צפייתם לביאת המשיח בכל מיני אופנים וכידוע מסיפורי גדולי ישראל ומהם במיוחד
מאאזמו"ר הגה"ק ה"ישמח משה" עליו השלום ועוד, ראה הנלקט בספר
"צפית לישועה" ועוד, ולהוסיף מהמסופר באגרות משה (ח"ח, בהקדמה
"מאן מלכי רבנן") שהסכים הגרמ"פ זצ"ל להשתיל בלבו קוצב לב –
רק לאחר שהתברר לו כי אין בהשתלה זו משום הטלת מום בגופו שתפסלנו מלכהן בסנהדרין
לכשיבא גואל צדק במהרה, וכן הקפיד בזה שכשהיה צורך לעקור כמה משיניו, ולשיטתו אזיל
בביאור החיוב לצפות לביאת המשיח בכל יום שהוא לא מחמת ספק אל צפיה כעין וודאי
ומבואר בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סי' ח).
לכאורה מובן בפשטות שמצד גדרי ההלכה הרי – חוץ
מתקנות שהתקבלו ע"י חז"ל – יש להתייחס למצב ההוה, ובוודאי לא להקל
בהלכות משום מהרה יבנה המקדש, וכמובן וגם פשוט, אבל לאידך מצינו בפוסקים ובהנהגות
גדולי ישראל פסקים והנהגות הלכה למעשה, שיסודם הוא האמונה והצפיה המיידית לגאולה
האמיתית והשלימה, בבחינת "מהרה יבנה בית המקדש", ובדוגמאות שנביא נראה
לכאורה שדווקא באותם מצוות והלכות שיש להם קשר מיוחד וגלוי עם ביאת המשיח ובנין
המקדש, שם ראו לנכון להשתמש בטעם זה לשבח, וגם זה רק כטעם וסניף להנהגה מקובלת,
ובוודאי לא בתור תקנה כתקנת ריב"ז, וכפי שיתבאר, ואביא כו"כ דוגמאות לזה
ממה שמצאתי בספרי הפוסקים והנהגות גדולי ישראל שנתקבלו בתפוצות ישראל.
ספר איכה לא נכתב על קלף
א. הלבוש (הל'
תשעה באב סי' תקנט ס"א) כותב "וכל ימי תמהתי כיון שנוהגים לקרות איכה
בציבור ולברך עליו על מקרא מגילה, מדוע לא נהגו באיכה כמו במגילה לכתוב אותה על
קלף וספר בפני עצמו, כדין כל הספרים שצריכים לצאת בהם ידי חובתם בצבור, ולא דמי
לשיר השירים ורות וקהלת, דשאני הם שאין רגילים לקרותם בש"ץ אלא כל כל יחיד
ויחיד קוראה בפני עצמו, משא"כ באיכה שצריכים לקרות ע"י הש"ץ להוציא
הקהל ולמה קורין אותה מתוך החומשין הנדפסין ולא נכתבה כהלכות ספרים וצ"ע.
וכותב: ואפשר שנהגו כן מפני שלא היה מצוי להם
מפני שהסופרים לא נהגו לכותבם, משום שאנו מחכים ומצפים בכל יום שיהפך לנו יום
זה לששון ולשמחה ולמועד, ואם היו כותבין מגילת איכה היה נראה כמייאשין מן
הגאולה ח"ו, משא"כ במגילת פורים כי ימי הפורים לא יהיו בטלים, ולפיכך
ע"י הדחק נהגו לקרות איכה מתוך החומשין".
ומובן שדווקא תשעה באב שכל מהותו הוא אבילות על
חורבן ביהמ"ק וצפיה לבנינו, מצאו לנכון לבטאות הצפייה והתקוה לבנין
ביהמ"ק באי כתיבת מגילת איכה על קלף, ובפרט כפי שמוסיף הלבוש שמחכים שייהפך
ליו"ט, וכדברי הרמב"ם הידועים (הל' תעניות פ"ה הי"ט) "כל
הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שעתידים להיות ימים טובים וימי
שמחה ושמחה" ראה בארוכה בלקו"ש חט"ו שיחת עשרה בטבת ובלקו"ש
חל"ג שיחת שבעה עשר בתמוז.
ולהעיר ג"כ מהנפסק בשו"ע (סי' תקנב)
שאין אומרים תחנון בתשעה באב משום דאיקרי מועד, ובערוך השלחן (שם סי"ד) ביאר
"והענין הוא לסימן כי אנו מובטחים בהשי"ת שעוד יתהפכו הימים האלה
למועדים ושמחה וימים טובים". ובלקו"ש חט"ל שיחת שבת חזון מביא דברי
הירושלמי שביום שחרב הבית "יליד מלכא משיחא" וכותב (שם ס"א)
"ובפרט ע"פ הידוע שביום הולדתו של אדם מזלו גובר, דלפי זה נמצא, שביום
ת"ב מתגבר מזלו של משיח צדקנו, והוא יום מסוגל לענין של ישועה וגאולה.
וענין זה נוגע להלכה למעשה, וכמ"ש הרח"ו בשם האריז"ל שזהו מהטעמים
שאומרים "פסוקי נחמה" "ביום ט"ב במנחה . . כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם", וי"ל שזהו הטעם
הפנימי שנק' ת"ב בשם "מועד". עיי"ש ובהערות.
מפרסמים שמות הנודבים לצדקה אף שיש חשש ששונאיו
יספרו בגנותו
ב. ידועים דברי
הרשב"א שהובאו ברמ"א הל' צדקה (סי' רמט סי"ג) "ומ"מ מי
שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן",
ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי 'פא) מביא את דברי הגמ' (בבא בתרא קסד, ב)
"לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו" וכן הביא
המג"א לדינא בסי' קנו, [ראה שוע"ר סי' קנו סי"ב "וכל המספר
בטובת חבירו בפני שונאיו . . הרי זה אבק לשון הרע
שהוא גורם ששונאו יספר בגנותו, ועיי"ש הדין "בפני אוהביו" שלא ירבה
יותר מדאי שלא יבוא לידי גנות" ועיי' לקו"ש חכ"ז עמ' 161 הערה 42],
ומקשה המהר"ם שיק: "ולפי זה לכאורה יש לנו לאסור לכתוב אדם את שמו על
דבר שנדר או נדב לשמים דבר יפה ומהודרת, שמסתמא שכיחו שונאים לו ויקנאו על שבח הזה
ויספרו על ידי זה בגנותו ויביאם לידי לשון הרע, ואיך פסקו בש"ע דראוי לפרסם לעושי
מצוה היינו לפרסמו ברבים, והרי מסתמא יש לו שונאים"?
ומתרץ: "אמנם הרי אנו מחוייבים לקוות
בכל בכל יום ויום על ביאת משיח צדקינו וביאת אליהו שיבוא לפניו, כמו שאנו
אומרים בכל יום באני מאמין וכו' שאנו מחכים בכל יום שיבוא, ואמרו חז"ל בסוף
הוריות [צ"ל: סוף עדיות] אין אליהו בא אלא להשבית המחלוקת ולעשות שלום בעולם,
ואם כן ממילא אין לחוש על שונאים שיתעוררו עי"ז לדבר בגנות העושי מצוה ויהיה
חשש לשון הרע, כיון שאנו מצפים בכל יום שיבוא משיח, ואליהו יבוא לפניו כמאמר הכתוב
הנה אנכי שולח לכם את אליהו לפני בא יום ה' וכו', ואם ח"ו יגרמו עונותינו שלא
יבוא במהרה, מכל מקום מפרסם עושי הטוב לא גרם הלישנא בישא אלא עונותינו גרמו"
עיי"ש עוד, ומה שמבאר לפי זה דברי המדרש בפרשת בהר המובא בשו"ת
הרשב"א הנ"ל, דבראשונה היו הנביאים כותבין את העושי מצוה ועכשיו מי
כותבן, אליהו הנביא ומשיח והקב"ה חותם על ידיהן, שפירושו "דהתקוה מה
שאנו מחכים בכל יום שיבואו, זה מתיר לנו לכתוב ולחתום שמם של עושי הטוב"
וכו', עיי"ש.
ואף שלכאורה צ"ע דאם כן מתי חל האיסור
לספר בשבחו של אדם בפני שונאוי, הרי בכל פעם שמדבר בטובתו של חבירו יש התקוה שברגע
כמימרא זוכים לגאולה ואין לחוש שיתעוררו לדבר בגנותו, ולהלכה הרי נקטינן שאסור
לספר בשבחו כנ"ל מהמגן אברהם ושוע"ר?
ואוי"ל דדברי המהר"ם שיק מתייחסים
למצות הצדקה דווקא, ובצדקה יש סגולה מיוחדת של הבאת הגאולה ובלשון הגמ' (ב"ב
י, א) "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", ובתורת מנחם (תשמ"ב ח"ד
עמ' 1953) מבאר בארוכה הקשר המיוחד דמצות הצדקה לכללות הענין דגלות וגאולה
ובתו"ד "אע"פ שכל עניני התורה ומצוותי' קשורים עם הבאת הגאולה, אבל
בזה גופא ישנו עילוי מיוחד במצות הצדקה, שהיא "מקרבת את הגאולה"
(יותר משאר עניני התורה ומצוותי')", עיי"ש ובכ"מ. ע"כ במצוה
זו דווקא שסגולתה היא הבאת הגאולה פסקינן שאפשר לספר בשבח העושה המצוה ואין לחוש
שיבואו לגנותו.
מנהג נשים מעוברות לא ללכת לבית החיים
ג. בשו"ת
מנחת יצחק ח"י סי' מב כותב "וע"ד אשר שמע אומרים בשם נשים
צדקניות שנוהגות שלא לילך לבית החיים בימי הריון, הנה אע"פ שהרשב"א כותב
שלא לזלזל מה שאומרים נשים זקנות צדקניות באיזה מנהג, מ"מ לא מצא שום מקור
וכו' עכ"ל.
הנה גם אנכי לא ידעתי המקור, אבל די לנו
מש"כ הרשב"א הובא בתשו' השיב משה (או"ח סימן יג) דאין לדחות הקבלה
שיש ביד נשים הזקנות מבני עמנו מפני ששים ריבוא מופתים המראים סותרו, דחק הישראלי
הוא למעלה מהטבע והשכל עיי"ש".
ומבאר המנח"י טעם לחומרא זו, עפימ"ש
הרוקח (סי' שסו), הובא במג"א (סי' שמג סק"ב) דאשת כהן מעוברת מותרת לכנס
באוהל המת דספק ספיקא הוא שמא הוא זכר [צ"ל: נקבה], או שמא הוא נפל, ותמה
ע"ז המג"א דבלא"ה טהרה בלועה היא ואינה מיטמאה, ועיי"ש מה
שמביא המנח"י מהברכי יוסף לחלק דשאני עובר כיון דקיי"ל עובר ירך אמו,
לכן כשאמו נטמאת גם הוא נטמא, ומשום זה צריך הרוקח לטעם ספק ספיקא בשביל להתירה
להיכנס לאהל המת, ולכן כתב דבאשת כהן בכ"ז ראוי ליזהר ליכנס לביה"ק
עפ"י דברי הרוקח הנ"ל דבכ"ז שייך טומאה בעובר, אף שמותר מן הדין.
וכותב המנח"י "דאתאן מהנ"ל
דבאשת כהן מעוברת יש מקור גדול שלא תלך לביה"ח בימי עיבורה, אף דמצד הדין
מותרת מטעם ס"ס.
אמנם גם בנוגע לאשת ישראל מעוברת, עפי"ד
הפוסקים בדבריהם שם, יש למצוא טעם על מנהגן שלא לילך לבית החיים בימי עיבורן,
והוא עפ"י מה שהקשה בנתיב חיים על
המג"א הנ"ל בשם הרוקח שם, שהקשה על הרוקח, דבלאו הכי מותר דטהרה בלועה
אינה מטמאה, וכתב הנתיב חיים דצ"ע אמאי לא הקשה [המג"א בנוסף על ראיותיו
דדטהרת בליעה לא מיטמאה, גם] (ממשנה ב' פ"ג דמס' פרה) שמביאין נשים מעוברות,
דאיתא שם במתני' חצירות היו בירושלם בנויות ע"ג סלע ומתחתיהם חלול עד קבר
התהום ומביאים נשים מעוברות ויולדות ומגדלות שם את בניהם, (שלא יהא בהילדים שום
חשש שנטמאו ממת מצוה, תפא"י) וכו', הגיעו לשילוח ירדו ומלאום (ממנו מים לקדש
מי חטאת וכו'), [ולכאורה] מאי מהני דלמא נכנסו לאוהל המת, אלא [מכאן ראיה] דטהרת
בליעה לא מטמאה וכו' עיי"ש.
וכבר הבאנו לעיל מברכי יוסף דבעובר לא שייך דין
טהרה בלועה משום דעובר ירך אמו . . אם כן נטמא הולד,
ולכן צריך הרוקח להתיר מדין ס"ס . . ולפי"ז
הדרא קושיית הנתיב חיים הנ"ל לדוכתא מה מהני הא דהביאו נשים מעוברות.
וצ"ל דאה"נ דהנשים הנ"ל היו
צריכות להזהר מטומאת מת בימי עיבורן, וממילא כמובן שלא היו רשאין לילך על בית
הקברות, ובודאי רוב בנות ישראל היו רוצות לזכות את בניהן במצוה רבה זו, והיו
משמרים עצמן בזמן שביהמ"ק היה קיים בימי עיבורן מכל טומאה, כדי שיוכלו לזכות
את בניהן במצוה רבה הזו, שיהיו ראויין למלאות מים מן השילוח לקדש מי חטאת שמזין על
הכהן השורף את הפרה אדומה, – ובזה נראה דכהיום גם כן שבמהרה יבנה בית המקדש,
(כגמ' ר"ה ל, ב) ונשים מעוברות עומדות ומצפים מתי יזכו למצוה רבה זו,
ושומרות עצמן מטומאה ככל האפשר, וא"כ אפ"ל דמכאן המקור למנהג של
הנשים מעוברות שנזהרות שלא לילך על בית חיים".
גם כאן יש לבאר שהוא דווקא בדין מיוחד הקשור
במהותו לביאת משיח ובנין המקדש, וכמבואר בלקו"ש (חכ"ח חוקת א) בביאור
דברי הרמב"ם הל' פרה אדומה בספ"ג "והעשירית יעשה מלך המשיח מהרה
יגלה אכי"ר" שענין הגאולה קשור במיוחד עם מצות פרה אדומה, כיון שיש מצוה
תמידית שהאפר שהיה מוצנע "למשמרת", נמצא שמצות פרה אדומה
"תובעת" שגילוי המשיח יהיה כמה שיותר מהר כדי שיוכלו לעשות את אפר הפרה,
עיי"ש באריכות. ולכן מובן שדווקא במצוה זו יזהרו הנשים ביותר להיות מוכנים
לקיימה ובאמונה וצפיה לביאת המשיח וכנ"ל.
הסתכלות בציצית בקידוש לבנה
ד. בשו"ת הר
צבי או"ח ס"א סי"ב דן אודות חיוב ציצית בלילה לאור הנר ומסיים
תשובתו "והשי"ת ברחמיו ישלח לנו גואל צדק ויהי אור הלבנה כאור
החמה וכשיאיר לנו הלילה מידי שמים אפשר שגם לילה יהי' אז בכלל וראיתם אותו להתחייב
במצות ציצית".
ומסיים: "ושמעתי טעם על המנהג שמוציאין את
הציצית בזמן קדוש הלבנה: משום שבקדוש - לבנה אנו אומרים ויהי אור הלבנה כאור החמה
- ואז יהיו חייבים בציצית גם בלילה". ועיין בענין זה בספר ימות המשיח בהלכה ח"ב
סי' לט וסי' מ.
גם כאן המנהג הוא דווקא בקידוש לבנה שיש לה קשר
מיוחד עם הגאולה וכמבואר בתורת מנחם (תשנ"ב ח"א ש"פ נח ס"י
ואילך) שחידוש הלבנה הוא סימן לישראל שהם עתידים להתחדש כמותה, וחזרת מלכות בית
דוד, ומעורר שם ע"ד הוספה בזהירות והידור קידוש לבנה בקשר ושייכות לגאולה,
עיי"ש.
ולהאיר ממש"כ בתורת מנחם (תשמ"ח
ח"ב עמ' 422 הערה 31) אודות ציצית "ויסים הפרשה – "אני ה' אלהיכם
אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (יצי"מ שהיא התחלת ושורש כל הגאולות),
היינו שמצות ציצית קשורה ומביאה את הגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ
מצרים אראנו נפלאות", ובשוה"ג מביא מרש"י ר"פ שלח "ארבע
כנפות . . כנגד ד' לשונות של גאולה. והוצאתי והצלתי
וגאלתי ולקחתי", ולהעיר שגם הגאולה היא "מארבע כנפות הארץ",
ע"כ.
ספירת העומר לאחר עריכת הסדר
ה. ישנם הנוהגים
לספור ספיה"ע לאחר עריכת הסדר דווקא, וישנם המייחסים מנהג זה להבעש"ט
והאריכו בזה בכ"מ. ובקובץ אור ישראל (קובץ כח עמ' רמו) מביא "בשם
כ"ק אדמו"ר הגה"צ מקלויזענבורג זצוק"ל שמעתי טעם נכון על זה
לספירת העומר אחר הסדר, דבזמן הבית שיבנה לעתיד יהא ספירה דאורייתא, משום הכי אנו
מצפין וממתינים עד כמה שיכולין להמתין עד סוף הלילה, כיון שאנו מצפים לגאולה באותו
הלילה למען יוכל לקיים מצות ספירת העומר מן התורה".
גם כאן י"ל דהיות ומצות ספירת העומר
בזמה"ז קשורה באופן מיוחד עם בניית המקדש וכדברי שוע"ר (סי' תפט
סי"א) "אחר הספירה נוהגין לומר יהי רצון שיבנה בית המקדש כו', לפי שעכשיו
אין אנו סופרין אלא זכר למקדש, ואין בספירה זו עשיית מצוה כלל . . ולפיכך מתפללין שיבנה בית המקדש ונקיים המצוה כתקונה", הרי בקיום
מצוה כזו מובנת טעם הנוהגים לבטאות תשוקתם וצפייתם לבנין ביהמ"ק וכנ"ל.
ולהוסיף כיון שמצותה מתחיל בליל פסח שאז הוא
"ליל שמורים לכל בני ישראל לדורתם להוציאת מגלות הזה" (לשון שוע"ר
סי' תפ ס"ה, ועיי"ש שמשום הכא לא נועלים החדרים "ואם יבא אליהו
ימצא פתח פתוח ונצא לקראתו במהרה", ובמק"א לקטתי מכו"כ ספרים איך
שבכל פרטי ושלבי הסדר ישנו ענין המבטא הצפי' לגאולה), לכן ביטא הרב הנ"ל את
צפיתו לגאולה בהמתנה לקיים מצות ספירת העומר כהלכתו.
חנוכיה בקופסת זכוכית
ו. עד"ז
מצינו גם הנהגה להכין חפץ מצוה שישתמשו בו בשעת הגאולה דווקא.
בנמוקי או"ח (להגה"ק ממונקאטש, סי'
תרע"א ס"ה) כותב בתו"ד "ושמעתי בשם זקני הגה"ק
מהרצ"א ז"ל (בעל בני יששכר) שהיה לו עששית (לאנטערנע) של כסף עם זכוכית
מד' צידיה ובתוכה מנורת כסף להדליק נר של חנוכה, ואמר כי תהיה לו לצורך בעת ביאת
גואל צדק שאז ידליקו מבחוץ (ולאשר יהי' עוד בתחלה כד' הרמב"ם כד' שמואל שאין
בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד), ויש חשש שיכבה הנר חנוכה מחמת
הרוח המנשבת בחוץ, ע"כ עשה הכלי לאנטערנע הלז עכד"ק", אבל למעשה לא
הדליק בה בחוץ בזמה"ז, רק היתה לו מוכנה לימות המשיח עיי"ש.
וגם כאן הרי חנוכה דווקא קשור עם בנין המקדש
שבו הדליקו המנורה ונס פך השמן ובו ידליקו המנורה בב"א, ולהעיר ג"כ
מדרז"ל דלעתיד לבוא כאשר כל המועדים בטלים אין חנוכה (ופורים) בטל, ראה
המצוין בלקו"ש ח"ה עמ' 172 הערה 4, והמבואר בספר ימות המשיח בהלכה
ח"א סי' מח.
קציצת אילן סרק בזמן הזה
ז. בפסקי תוס'
(פסחים אות קלב) מביא על הא דאיתא בגמ' (שם נ, ב) "ת"ר הקוצץ אילנות
טובות אינו רואה סימן ברכה" וכתבו "הקוצץ אפילו אילני סרק אינו רואה
סימן ברכה".
ובשו"ת אמרי דוד (הורוויץ, סימן קסד) כותב
"ויש להבין הטעם בזה, ונראה דהנה מצינו בשלהי כתובות (קיב, ב) אמר רב חייא בר
אשי אמר רב עתידין כל אילני סרק שבא"י שיטענו פירות שנאמר כי עץ נשא פריו
וגו', ובכלאים (פ"ו מ"ה) איזהו אילן סרק כל שאין עושה פירות עיי"ש,
ולכן יוכל להיות דמיירי בארץ ישראל, ואמר על קוצצים אפילו על סרק דאין סימן ברכה, מטעם
דיהיה זמן שיטענו פירות, מ"מ אין איסור בקציצה שלהם", ועיי'
לקו"ש חכ"ז בחוקתי שיחה א ובשוה"ג להערה 14 שביאר דהאיסור הוא
לקצוץ אילן שהוא עתה בסוג "עץ מאכל", אבל אילן שאינו בסוג זה, שהוא אילן
סרק, אע"פ שלעתיד יטענו פירות אינו בכלל האיסור, ועיי"ש עוד.
ומה שבכ"ז הקפידו לא לקוצצם והזהירו שאינו
רואה סימן ברכה, הוא כנ"ל היות שזהו אחד הייעודים הכתובים בנוגע לעתיד לבוא
"ועץ השדה יתן פריו", הרי ביטאו השתוקקתם וצפייתם לזה בזהירות לא לקצוץ
אילן זה אף שאינו אסור, וראה המבואר בענין זה בספר ימות המשיח בהלכה ח"א סי'
נא.
לשלם על הד' מינים לפני החג
ח. בשו"ת
בנין שלמה (בתיקונים והוספות שבסוף הספר – סי' כט, בהשמטות לסי' מח) כותב "יש
להדר לשלם על הד' מינים לפני החג, גם בשנה שיום א' דסוכות חל בשבת- שאז לכאורה אין
בעי' של "לכם" (דהרי לכם אמור רק לגבי יום ראשון של חג), דמשום שאנו
מצפים לביאת המשיח ואז הרי יטלו גם ביום הראשון שחל בשבת, וכן דביהמ"ק כל
שבעה יש צורך שיהי "לכם", וממיילא יש לחשוש לזה גם בזמן הזה, ולהקפיד
לשלם מראש על הד' מינים".
וגם כאן הוא בעצמו מוסיף שסוכות קשור במיוחד
לגאולה, ובלשונו "ובפרט בנוגע לחג הסוכות יש לחשוש שמא יבנה המקדש דאיתא בזהר
(ח"א רסא, א) כי משיח עתיד לבוא בחג הסוכות, ועל שם זה נקרא חג האסיף שיקבץ
פזורנו מארבע כנפות הארץ", ועיי"ש ובהמבואר בספר ימות המשיח בהלכה
ח"ב סי' סז שהביא דבריו.
קריאת פרשת פרה מדאורייתא
ט. בשו"ע
(או"ח סי' קמו ס"ב וסי' תרפה ס"ז) מביא המחבד דקריאת פרשת פרה בזמן
הזה הוא מדאורייתא, ובמפרשים האריכו לבאר מקור וטעם הדבר, ובספר ימות המשיח בהלכה
(ח"ב סי' עג) האריך בזה וביאר דכיון שענין פרשת פרה הוא "להזהיר את
ישראל לטהר שיעשו פסחיהן בטהרה", והרי מצפים בכ"י שיבוא משיח צדקינו
ונוכל להקריב קרבן הפסח עוד בשנה זו לכן לא נתבטלה מצוה זו מדאורייתא גם עכשיו,
לקרות פרשת פרה בכדי שנדע הלכותיה להכין עצמינו להיטהר, עיי"ש דבריו.
וגם כאן ההכנה בקירת פרשת פרה הוא דווקא במצות
קרבן פסח הקשור במיוחד לגאולה השלימה וכדברי חז"ל בניסן עתידין להיגאל.
התעסקות בהל' אבילות
י. בשו"ת חתם
סופר (חלק ב (יו"ד) סימן שמו) כותב לחותנו הגאון רבי עקיבא איגר "יקרת
קדושתו הגיעני, ובקראי בו ב' קושית בהלכות שמחות נרתעתי לאחורי, כי גברא קפדנא
אנא, ואמרתי העבר חרפתי אשר יגורתי כי משפטיך טובים ואמנם שגגה יצאה מלפני השליט
הגדול קדוש מו"ח הגאון ני' ונעשיתי אבל אם קודר שחותי, ובאה אלי שמועה מאמי
הצדקת זצ"ל תנצב"ה הכ"מ, ובהתגולל בעפר קרני שבוע העברה עיינתי
בדברי קדשו ותמול קמתי נתעוררתי היום להשיב ולצרף אליו כל מה שעיינתי בימים האלו,
ומו"ח הגאון דלא קפיד ולא קפדי' בהדי' יעבור עיונו עליו בשובע שמחות או יניח
הדברים עד ט' באב שחל להיות בשבת הבע"ל ואם אולי בין כך יהפוך לששון ולשמחה א"כ
גם יבולע המות לנצח ופשיטא דליכא תו קפידא".
והנה תאריך המכתב הוא ב' ניסן, ומציע לחותנו
אופן להשאיר התשובה בענינים אלו לזמן מאוחר יותר, שיבולע המות לנצח ואז אין קפידה
לעסוק בהל' אבילות, ומובן שדווקא בהלכות אלו אפשר להשהות לימודם כי זהו מייעודי
הגאולה שיבולע המות לנצח ע"כ מבטא צפיותו בדחיית העיסוק בהלכות אלו.
וראה עד"ז בתורת מנחם (מנחם ציון ח"א
עמ' 227) בשבעה של הרבנית ע"ה - חודש שבט - ושואל שם א' הרבנים בנוגע מנהג
השייך לשמחת תורה "אדמו"ר הריי"ץ אמר שאבל לא ילך עם ס"ת
להקפות לבדו, אלא עם עוד מישהו. והשאלה היא, האם ענין זה הוא מצד לקיחת הס"ת
או מצד ענין הריקוד?
ומשיב לו הרבי "עצם השקו"ט בענין זה
יכולה להראות כמחשבה שזהו"ע הנוגע לפועל – בה בשעה שברור בוודאות שמשיח צדקנו
יבוא לפנ"ז, כך, שכמה חחדשים לפני שמח"ת יקויים היעוד "ומחה ה'
אלקים דמעה מעל כל פנים", ועיי"ש בהמשך הדברים.
ולכאורה הוא כנ"ל דשאלות באבילות שלא
נוגעים לע"ע למעשה, אפשר לדחות לימודם מצד האמונה והבטחון שלא יצטרכו לזה
למעשה, דבלע המות לנצח והקיצו ורננו שוכני עפר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה