הגר"א וייס שליט"א

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים" (י"ט י"ד).

"וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" (י"ט ט"ז).

א

 

הנה נחלקו הראשונים אם טומאת מת נמנית במנין תרי"ג מצוות שבתורה. הרמב"ם בסהמ"צ מצות עשה ק"ז מנה הלכה זו וכן מצינו בספר החינוך מצוה שצ"ח, ושיטתם דאף הדינים בכלל מנין המצוות המה, אך הרמב"ן במצוה צ"ו כתב דאין למנות אלא מה שיש בו מצוה משא"כ הטומאות דאין איסור להטמאות ואין מצוה להיטהר ואינם אלא דינים עי"ש.
ובדברי הרמב"ם שם מבואר דמצוה זו כוללת כל דיני טומאת מת דהיינו מגע ואהל וכו' וכדרכו בכל מקום דחלקי המצוה כלולים בה ואינם נמנים בפני עצמם וכ"ז פשוט.
והנה טומאת מת היא הגדולה מכל הטומאות והמת קרוי אבי אבות הטומאה והנוגע בו הוי אב הטומאה מה שלא מצינו בשאר טומאות, והנה טומאת מגע וטומאת אהל מפורשים במקראי הקודש בפרשתנו, אך טומאת משא אינה מפורשת בתורה, אלא למדוהו מדרשה כמבואר בספרי בפרשתנו פיסקא קכ"ז, בילקוט רמז תשס"א, וברמב"ם פ"א מטומאת מת ה"ב.
וחידוש מצינו ברמב"ם בכמ"ק מהלכות טומאת מת דאין חיוב כרת על ביאת מקדש אלא בטומאה המפורשת בתורה ולא על שנלמד מדרשה או שבא בקבלה אף דהוי מה"ת, עיין בפ"ג ה"ג ובפ"ה ה"ה לגבי דין חרב הרי הוא כחלל ועוד טומאות שלא מפורשים להדיא בקרא, ועי"ש בראב"ד ובכס"מ (וזה שלא כדברי המרכבת המשנה שם שכתב לפרש בדברי הרמב"ם דכל דין חרב הרי הוא כחלל אינו אלא מדרבנן דבאמת מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הי"ז דהוי מה"ת ולוקה עליו, אלא ע"כ כדברי הכס"מ דאף דהוי מה"ת מ"מ אין בו חיוב כרת וזה פשוט, (וע"ע במנחת חינוך מצוה רס"ג אות י"ג) והגרי"ז על התורה כתב בזה לפרש לשון הכתוב "זאת התורה אדם כי ימות באהל" וכו' (י"ט י"ד) דכיון דכל פרשה זו נאמרה לענין איסור ביאת מקדש בטומאה כמבואר בפסוק כ', לכן נאמר זאת התורה דרק על המפורש בתורה חייב כרת, עי"ש.

ב

בדין חרב הרי הוא כחלל

 

הנה אמרו חז"ל בכמ"ק ד"חרב הרי הוא כחלל" (שבת ק"א ע"ב ונזיר נ"ג ע"ב ועוד) והלכה זו נתחדשה לגבי שני אופנים, חרב הנוגע במת נעשה אבי אבות הטומאה והנוגע בו נעשה אב, חרב הנוגע בטמא מת נעשה אב כמותו והנוגע בו נעשה ראשון וכז"פ.
אמנם נחלקו הראשונים במשמעות חרב דהוי כחלל עצמו ושלש מחלוקות בדבר. א' יש אומרים דרק החרב שהמת נהרג בו הוי כחלל ולא כלי אחר, כך כתב הר"ש בפ"א מ"ב מאהלות בשם הר"י מסימפונט וכך הביא רבינו בחיי בפרשתנו בשם מקצת הגאונים, אך כל הראשונים דחו שיטה זו לגמרי שהרי אף בחרב הנוגע בטמא מת אמרו הלכה זו כמבואר. ב' ר"ת נקט דרק בכלי מתכת אמרו כן ולא בכלי עץ ובשאר כלים, וכך דעת רש"י בשבת שם בחולין ג' ע"א ובפסחים י"ד ע"ב, הר"ח שם בשבת ובפסחים, ר"ת שהובא בתוס' נזיר נ"ד ע"ב, ג' בכל הכלים אמרו כן, כך דעת הרמב"ם בפ"ה מטומאת מת ה"ג, הר"י מסימפונט כפי שמובא בתוס' בנזיר שם ובר"ש שם (אלא דמאידך הביא הר"ש בשמו דרק בכלי שנהרג בו אף שאינו מתכת כנ"ל) עי"ש בכ"ז.
ובדעת הרמב"ן כתב הכסף משנה שם דס"ל כשיטת הרמב"ם דכל הכלים הוי כחלל ולא רק כלי מתכות אך בפירושו עה"ת בפרשת מטות (במדבר ל"א י"ט) מבואר דרק מתכת הוי כחלל ולא כלי אחר עי"ש.

ג

בגדר חרב הרי הוא כחלל

 

הנה כל הלכה זו דחרב הרי הוא כחלל חידוש הוא דהתולדה דינה כאב והחרב שקיבל טומאה מן המת טמא כמותו, ויש לפרש הלכה זו בשתי פנים, א' אכן חידוש הוא דאף שהכלי קיבל טומאה מן המת אינו פחות ממנו במעלות הטומאה אלא דינו כמת ממש. ב' באמת לא קיבל הכלי טומאה מן המת, אלא טומאה עצמית יש כאן דחלל חרב הוי אבי אבות הטומאה אלא דבעינן שיגע במת משום שרק כך נעשה חלל חרב ולא משום שהחרב מקבלת טומאה מן המת במגעה.
וכיוצא בזה מצינו בבועל נדה ובמשכב ומושב דזב דהוי אב הטומאה ויסוד גדרם דבועל נדה לא קיבל טומאה מן הנדה אלא שע"י בעילת נדה חלה עליו טומאת בועל נדה וכן הוא במשכב ומושב בזב.
והנה התוס' בב"ק ב' ע"ב הקשו דמצינו תולדות הטומאה כיוצא בהן דהרי חרב הרי הוא כחלל ועי"ש מה שתירצו, ויש להעיר למה לא הקשו אף מבועל נדה ומשכב ומושב בזב, וע"כ דפשיטא להו דהני אינם תולדות אלא בועל נדה אב הטומאה הוא וכך גם במשכב ומושב בזב, אבל בחרב ס"ל דמקבל טומאה מטמא מת ולכן הקשו דהוי כיוצא בו. וביאור הדבר דרק במת הרי הוא כחלל נטמא ע"י מגע בעלמא, ומשו"כ מסתבר דהוי תולדה דאב, אבל במשכב ומושב ובועל נדה אין טומאתם ע"י מגע בלבד אלא ע"י מעשה ושימוש מסויים, ומשו"כ הוי טומאה עצמית, ודו"ק.
ונראה שנחלקו הראשונים בחקירה זו בכמ"ק ונבאר.
א: נחלקו הראשונים אם חרב מטמא באהל כמו מת או לא, הרמב"ם כתב בפרק ה' הלכה י"ג "בגדים הנוגעים במת אע"פ שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינן כמת לטמא באהל ובמשא שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל לפיכך הנושא בגדים שנגעו במת ולא נגע בהן וכל המאהיל עליהן או שהאהילו עליו או שהיו עמו באהל הרי זה טהור, וכן האדם שנטמא במת והאהיל על הכלים הרי הן טהורין שאין טמא מת טמא אלא במגע בלבד" הרי דעת הרמב"ם דאף דחרב הרי הוא כחלל אינו מטמא באהל ואינו כחלל ממש, ובדברי הר"ש פ"א מאהלות ה"ג מפורש דמטמא באהל, ונראה לכאורה דאם הוי כמת ממש לא מסתבר לחלק בין מגע לאהל, אבל אם נאמר שהתורה חידשה דין טומאת חרב פשיטא די"ל דחרב אינו מטמא באהל אלא במגע.
ב: נחלקו הראשונים אם נזיר מוזהר על טומאת חרב, דעת ר"ת שנזיר מוזהר כמבואר בתוס' נזיר נ"ד ע"ב אך דעת הרמב"ם בפ"ז מנזירות דאין הנזיר מוזהר, ונראה דהרמב"ם לשיטתו דכיון דאין החרב מטמא באהל כמו"כ אין נזיר מוזהר עליו דטומאת חרב הוא ולא טומאת מת, אך לדעת ר"ת הוי טומאת מת המתפשט לחרב.
ג: יש לעיין מי שנטמא בחרב צריך הזאת ג' וז', הרמב"ן עה"ת (במדבר י"ט ט"ז, ל"א י"ט) כתב דאי"צ הזאה, וגם מזה נראה דלא הוי טומאת מת אלא טומאה מחודשת כנ"ל.
ד: עוד חידש הרמב"ן דחרב שנגע בראשון הוי ראשון כמותו (עיין בדבריו בריש חולין) וכבר תמה עליו בקובץ הערות סימן י"ט דהלא אין כלים מקבלים טומאה אלא מאב ולא מראשון, וכתב ליישב דיסוד הדבר הוא שאין כלי נעשה שני אבל בחרב ה"ה כחלל והוי ראשון אין מניעה מלקבל טומאה מראשון עי"ש.
ולדרכנו י"ל בסגנון אחר דבאמת אין כלי מקבל טומאה מראשון, אבל חרב אינו מקבל טומאה ממטמאו אלא טומאה חדשה היא, טומאת חרב שנגע בחלל או תולדותיו, ונמצא דאף הרמב"ן חולק בזה לשיטתו, ודו"ק היטב.

ד

עוד בענין הנ"ל

 

חידש הרש"ש בהגהותיו לחגיגה דף כ"ג דחרב שנגע בטמא מת ביום ג' לטומאתו, טמא רק לד' ימים דאין הטפל חמור מן העיקר ואינו נטמא אלא כימי טומאת המטמאו, וכמו"כ אם נגע בט"מ לאחר הזאת ג' אין החרב צריך אלא הזאת ז' בלבד עי"ש. ובמקדש דוד טהרות סימן מ"ט וכן בקהילות יעקב טהרות סימן נ"ג דנו בדבריו עי"ש.
ולכאורה גם חידוש זה תלוי בגדר חרב הרי הוא כחלל, דאם החרב מקבל טומאה מן המת נעשה כמוהו יש מקום לדברי הרש"ש, אבל אם הוי טומאה עצמית מסתבר טפי דאין זה תלוי כלל בתהליך טהרת הט"מ וביום מנינו, ודו"ק.
אמנם באמת נראה לפקפק בחידושו מטעם אחר, דבאמת נראה יותר דז' הימים של טמא מת אינם אלא סדר טהרתו מגזה"כ אבל לא קלישא טומאתו כלל עד אחר כל סדר טהרתו, וגם הזאת ג' וז' אין גדרם דלאחר הזאת שלישי כבר קלישא טומאתו, דבאמת אין בזה לא "מיקלש קליש" ולא "מיגז גייז" אלא גזה"כ שבכך עולה מטומאה לטהרה, וא"כ לא מסתבר שיש בזה נפ"מ כלל לגבי כלי הנוגע בו (ומה שהוכיח מהמבואר בנדה דף ל"ג דהוי אמינא כעי"ז בבועל נדה יש לדחות), ודו"ק.

 

ב

 

והנה ידוע מה שדנו בעצה מפולפלת לאפשר לכהן ליכנס לאהל המת, ע"י שיטמא עצמו לחלל חרב וישא על גופו כלי שנטמא בטומאה זו, שהרי דעת הרמב"ם בפ"ז מנזירות דאין נזיר מוזהר על טומאה זו, וכך פסק הרמ"א ביו"ד סימן שס"ט לגבי כהן וכתב שאין נוהגין להחמיר בזה, וכ"פ בחכמת אדם כלל קנ"ט, עי"ש.
וכבר נחלקו בשאלה זו בעלי התוס' בנזיר נ"ד ע"ב שר"ת החמיר בזה וכתב לו רבינו חיים כהן "איזו בית אשר תבנו לי" והלא אין לך בית שאין בו כלי שהיה באהל המת, ונמצא שאסור לכהן להיכנס לכל בית, עי"ש.
ומאידך נפסקה הלכה דבעודו נטמא למתו מותר לו להיטמא גם למת אחר כיון שהוא מחולל ועומד, עיין סימן שע"ג ס"ז ברמ"א, וכבר הארכתי בשיטת הראב"ד והפוסקים בענין זה, עיין מנחת אשר ויקרא סימן מ"ז אות א', עי"ש.
ובאגרות משה (יו"ד א' סימן ר"ל ענף ו') האריך בזה, ואמנם לא דן בשאלה זו בתורת עצה ופתרון אלא בתורת קושיא, דאם אכן עצה זו תקפה בטלה לה טומאת כהנים, דכל כהן יכול להיטמא בטומאת חרב ושוב מותר לו להיטמא למת. וכתב לדחות לפי דברי הרמב"ם והראב"ד בהלכות טו"מ (פ"ה ה"ה) ובהלכות ביאת מקדש (פ"ג הי"ג) דמי שנטמא ע"י חלל חרב פטור מכרת אם נכנס למקדש ואכל קדשים, ונמצא דבכ"ז חמורה טומאת מת מטומאת חרב אף דהוי כחלל, ועי"ש שהאריך מאד בענין זה.
ויש לפקפק עוד בהמצאה זו מכמה טעמים.
א: לכאורה נראה דאם אין הכהן מוזהר מטומאת חרב אינו מחולל ועומד, ושוב אסור לו להיטמא למת, ועוד כאן לא הקילו אלא בכהן שנטמא בטומאה האסורה עליו.
ב: והנה אם הטומאה השניה חמורה מן הראשונה אסור לו להיטמא שוב למת, וז"פ. ולפי"ז נראה לפי מה שכתבנו לעיל לחקור ביסוד גדר חרב הרי הוא כחלל, אם טומאת מת יש כאן או טומאת חרב, וביארתי שדעת המקילים בטומאת כהנים מבוססת על ההנחה דאין זה טומאת מת אלא טומאת חרב, וזה גם יסוד שיטת הראשונים דבטומאת חרב אי"צ הזאת ג' וז', א"כ אם באנו להקל לכהן להיטמא לחרב ע"כ דאין בטומאה זו הזאת ג' וז' ושוב חמורה טומאת מת מטומאה זו ואינו מחולל ועומד, ונפל פיתא בבירא. דו"ק בזה.

 

ג

אשת כהן מעוברת באהל המת

כבוד האברך המופלא מאוד
מרביץ תורה ומו"צ
הרה"ג ר' צבי רוט שליט"א
רב שלום עד בלי ירח
מכתבו קיבלתי ובו שאל לדעתי בענין אשת כהן מעוברת האם מותר לה לבקר בבית חולים בזמה"ז וליכנס באהל המת.
ויסוד השאלה במה שהביא הש"ך (יו"ד שע"א סק"א) מספר הרוקח דמותר לה ליכנס לאהל המת משום ספק ספיקא, ספק הולד נפל ספק בר קיימא ואת"ל בר קיימא ספק בן ספק בת, דאין איסור על בת כהן ליטמא למת.
ובזמן הזה שאפשר לדעת את מין העובר ע"י בדיקת אולטרא סאונד , אם יודעת היא שבן לה בבטנה ואין כאן ס"ס לכאורה אסור לה ליכנס לאהל המת, ועוד שאל שמא מצווה היא לברר ע"י בדיקה זו אם בן הוא או בת דכל דאפשר לברורי לא סמכינן על ס"ס, את"ד.
ולענ"ד אין כאן בית מיחוש, וראשית דבר צריך לבאר את שיטת הרוקח, טעמו ונימוקו.
הנה דברי הרוקח לכאורה תמוהים מתרי ותלת טעמי.
א: כבר תמה במגן אברהם (בסימן שמ"ג ס"ק ב'), דהלא טומאה בלועה אינה מטמאה וטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה, (כמבואר בפ"ז מאהלות ה"ה). ועובר זה טהרה בלוע הוא ואינו מקבל טומאה.
ב: עוד תמהו בדברי הרוקח דהלא ביבמות (ס"ז ע"א) מבואר דעובר במעי זרה זר הוא, ואין בו קדושת כהונה עד שיצא לאויר העולם ומה איסור יש לטמאתו כל עוד זר הוא, כך הקשה בתפארת למשה ביו"ד שם.
ג: עוד יש לתמוה בדבריו דהרי עובר לאו נפש הוא כמבואר במשנה אהלות (פ"ז מ"ד), לגבי איסור הריגת עובר. וכיון דלאו נפש הוא מה טומאה יש בו, הלא טומאת אדם אין כאן דעדיין אין בו נפש ואם טומאת אדם אין בו איזה טומאה יש בו, והלא שלש טומאות יש, אדם, כלים ואוכלין, ועובר זה אין בו אחד מאלה דאינו נפש ובודאי לאו אוכל או כלי הוא, ואין הטומאה חלה בו אלא א"כ נימא עובר ירך אמו הוא, ובודאי אין לאחוז חבל זה בשני ראשיו ולומר דהוי ירך אמו וכהן הוא.
והנה שני דרכים נאמרו ליישב את קושיית המגן אברהם.
א: בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן ר') וכן בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סימן קע"ז) כתבו דכל כונת הרוקח אינה אלא במעוברת שהגיע זמנה ללדת וחיישינן שמא תלד באהל המת ונמצאת מביאה טומאה על בנה הכהן, דכיון שהגיע זמנה ללדת חיישינן שמא לא תספיק לצאת מאהל המת עד שתלד, ומשו"כ לא התירו אלא משום ס"ס. וכ"כ בנתיב חיים באו"ח שם לתרץ קושיית המגן אברהם, עי"ש.
ב: ובתפארת למשה כתב דכיון דעובר ירך אמו הוא אין זה טומאה בלועה והעובר מקבל טומאה אגב אמו, עי"ש.
וכעי"ז כתב באבני מילואים (סימן פ"ב סק"א) דכיון דמבואר ביבמות (ע"ח ע"א) דמעוברת שנתגיירה בנה אי"צ טבילה ואין גוף האם חוצצת משום דהיינו רבותייהו הוא הדין דלא הוי טהרה בלועה, עי"ש.
ולא הבנתי מה ענין זה אצל זה, דלא חידשו חז"ל בסוגיא זו אלא דין בחציצה דאין גוף האם חוצצת, דרק דבר זר חוצץ אבל כל שזו דרכו וטבעו אין כאן חציצה, אך אין זה ענין להא דטומאה בלועה, דמ"מ במציאות העובר בלוע בגוף האשה ואינו מקבל טומאה.
ובאמת שתי סוגיות אלה שני היפכים הם, וחומרו של זה קולו של זה, וכשם שמעטפת טבעית אינה חוצצת, כל הבלוע מטבעו פשוט דבלוע הוא ואין לך טהרה בלועה יותר מזו, ודבר זה פשוט לכאורה וצע"ג בדברי רבן של ישראל האבנ"מ.
ובפמ"ג בא"א שם (סימן שמ"ג) כתב לבאר את דברי הרוקח דבאמת אף הוא סמך לקולא על הלכה זו דטהרה בלועה אלא דס"ל דמ"מ יש בזה איסור דרבנן, ולגבי איסור דרבנן סמכינן על ס"ס גרוע, דבאמת רוב נשים ולד מעליא יולדות (יבמות ל"ו ע"א) וא"כ אין זה ס"ס גמור, אלא דכיון דבאיסור דרבנן עסקינן סגי בהכי עי"ש.
ובשו"ת חת"ס יו"ד סימן שנ"ד דחה דבריו מכמה טעמים וכתב ביאור מחודש בדברי הרוקח דאין כונתו לספק נפל שלא יהיה בר קיימא לכשיולד, אלא שמא עדיין נפל הוא, דכל שאינו ראוי לחיות בלוע הוא ואינו מקבל טומאה ורק אם כבר נעקר לצאת וראוי להתקיים מקבל טומאה, עי"ש.
וגם בדבריו יש דוחק עצום ואינם מתיישבים בפשטות כונת הרוקח והש"ך.
אמנם רוב הפוסקים נקטו כשיטת המג"א דאכן עובר בלוע הוא ואינו מקבל טומאה, כ"כ בחכמת אדם (כלל ק"ס סעיף א') בדרך החיים (דיני טומאת קרובים סעיף ג') וכך משמע במשנ"ב (שמ"ג ס"ק ג') עי"ש.
ולגבי השאלה דהלא עובר במעי זרה זר הוא, ג"כ מצינו שני דרכים.
א: בתפארת למשה כתב דע"כ מיירי בבת כהן שנשואה לכהן והעובר הוי עובר כהן במעי כהנת, ולאו זר הוא.
ב: בקובץ שיעורים (ח"ב סי' מ"א) כתב דכונת הרוקח דכיון דהעובר יקבל טומאה במעי אמו שוב כאשר יצא לאויר העולם תחול עליו טומאת כהנים, ואף דעובר במעי זרה זר הוא ואין איסור לטמאותו, מ"מ הטומאה חל עליו ושוב כשיולד ותחול עליו קדושת כהונה, טומאתו עבירה.
ובקו"ש פלפל באיסור לטמא כהן קטן, האם דין הוא שאסור לטמאותו או שמא אסור אף לגרום לו טומאה, שהרי בני"ד אין היא מטמאת כהן זה שבמעיה אלא גורמת לו טומאה כשיולד, עי"ש.
והנראה עיקר לענ"ד בשאלה זו, דבאמת נחלקו רבה ורב יוסף בטעם ר' יוסי במשנה, ולרב יוסף אין הטעם משום עובר במעי זרה זר הוא אלא משום דאינו ילוד אינו מאכיל, ובדברי הרמב"ם (פ"ח מתרומות ה"ד) נסתבכו נושאי כליו וכל האחרונים דמחד גיסא כתב כרב יוסף דאינו ילוד אינו מאכיל, ומאידך פסק כחכמים דפליגי ארבי יוסי בכל עיקר הלכה זו, עיין כס"מ מהר"י קורקוס ובדברי הגר"ח שם, אך לכו"ע אין הלכה כרבה אליבא דר' יוסי דעובר במעי זרה זר הוא, ודו"ק.
ולא אמנע מלהעיר מה שצריך לי עיון בדברי הנמוק"י ביבמות (כ"ג ע"א מדפי הרי"ף) שפירש את דברי המשנה (ס"ז ע"ב) דעובר פוסל משום דעובר במעי זרה זר הוא, והלא בגמ' שם פירשו דהוי משום דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, עי"ש, וצ"ע.

ב

ובגוף שיטת הרוקח אף שהביאו הש"ך יש שדחו שיטתו מן ההלכה, וכן מבואר מדברי המג"א הנ"ל, (ולהדיא מבואר שם בדרך החיים שאכן שיטת המג"א לחלוק על הש"ך והרוקח דהלא פסק כשיטת המג"א שמותר לה ליכנס לאהל המת משום דהוי טומאה בלועה עי"ש).
ובשיירי כנסת הגדולה ביו"ד שם כתב "ראיתי בעיר טיריא ובמקומות הללו, אשת כהן מעוברת שנזהרות שלא להטמא למת, ויראה לי שמנהג בורות הוא דקודם שיצא לאויר העולם לא שייך טומאה בעובר וכן מנהג קונשטנטינא שלא להזהר בזה ושוב דחה את דברי מוה"ר עזריה שהוכיח לחומרא מדברי הרוקח עי"ש.
הרי לן ששיטה זו שנויה במחלוקת והכנה"ג דחה שיטה זו בטענה דאין כלל טומאה בעובר כנ"ל והביא שבעיר קונסטנטינה נהגו להקל בזה וכך פסק להלכה. אמנם הברכי יוסף שם כתב ליישב דברי רבינו עזריה והסיק שמנהג חסידות הוא, עי"ש. וע"ע בשאילת יעבץ שם דנקט עיקר כסברת הכנה"ג ומתוך כך כתב לפרש את דברי הרוקח בדרך מחודשת, עי"ש.
אמנם האמת אגיד, דלא ידעתי מה הכרח יש מדברי הרוקח דכאשר ליכא ס"ס, בהכרח יש לאסור למעוברת ליכנס לאהל המת, והלא אף בדברי חז"ל מצינו שאמרו "חדא מתרי ותלת טעמי נקט", ויש שחכמים אומרים טעם אחד להקל משום שהוא טעם פשוט אף שיש טעמים נוספים ואין להוכיח ממה דנקטו טעם זה דאין להקל מטעמי אוחרי, וכן איתא בבבלי (יבמות מ"ח ע"ב, ב"ק ק"ו ע"ב) ובירושלמי (נזיר כ"ג ע"א), ועיין בנימוקי יוסף ב"מ דף ל' שכתב במה שאמרו דאין כהן נכנס לבית הקברות כדי להשיב אבידה משום דטומאת כהנים הוי עשה ול"ת, ויש שהוכיחו מכאן דע"כ הוי זאת בעידנא דאל"כ למה לא אמרו דאין עשה דוחה ל"ת שלא בעידנא, ודחה הנמוק"י דנקטו טעם אחד אף שיש טעמים נוספים.  ולענ"ד נראה כן גם בני"ד דאפשר דהרוקח נקט טעם אחד שהיה פשוט בעיניו אף שיש להקל גם מטעמים אחרים.
אמנם אי משום הא לא מלאני לבי להקל נגד הפוסקים גדולי עולם שהבינו מדברי הרוקח דאילולי היתר ס"ס דעתו לאסור.
ולאחר כל הנ"ל נראה דיש להקל בזה למעשה, דבאמת שיטה זו תמוהה מכמה טעמים כמבואר, ורבים המקילים וביניהם כנה"ג, מג"א, חכמ"א והנתיבות בספרו דרך החיים.
ואף אם נחוש לשיטה זו ע"כ צריך לישבה באחד משתי דרכים כמבואר, או דמיירי באשה שעומדת ללדת. ועי"ש במשנ"ב שכתב דמיירי דודאי תלד באהל המת. ולפי"ז נראה דאין להחמיר כלל בזמנינו דהלא אשה אחת מאלף לא מצינו שנכנסת לבקר ובפתע פתאום כורעת ללדת ובזמנינו יש די זמן מתחילת צירי הלידה שתוכל לצאת מאהל המת כדי להגיע ללדת כמתוכנן.
או נאמר דהחשש היא משום גרם טומאה לכשיולד התינוק, והלא בלא"ה תלד אשה זו בבית חולים ולא בביתה ובלא"ה יולד תינוק זה בבי"ח שיש בו חשש טומאת כהנים וא"כ מה איסור יש שתבקר בבית חולים, הלא כעת אין כאן איסור וכל האיסור אינו אלא משום העתיד, ובימי קדם שנשים ילדו בביתם חששו שלא תיכנס לאהל המת משום גרם טומאה בעתיד, אבל בזמנינו שכל הנשים יולדות בביה"ח, ממ"נ יולד תינוק זה בטומאת מת.
ומשום כ"ז נראה דאין צריך להחמיר בזה אפילו אם יודעת היא שעובר זה בן הוא ולא בת.
כן נראה עיקר לענ"ד, ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

באהבה וביקר

אשר וייס