מהות המגו

הרב נחום טננביום

 

הערות תשס"ט ג' תמוז

כולל בית חב"ד-מרכז מנהטן, ור"מ בישיבה שליד הציון הק'

אחת החקירות המפורסמות בדורות האחרונים (ואולי המפורסמת שבהן) היא על מהות ה'מיגו'.

הרבה כתבו וביארו בזה, ותלו בהאי חקירה פלוגתות תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, היו אף שהכריחו שישנם באמת שני סוגי מיגו שונים. ותירצו והקשו עפ"ז במקומות רבים.

בשורות הבאות ננסה לעמוד על שני צדדי החקירה, על עצם מציאות החקירה, ונציע הבנה חדשה בענין שאולי יש בה להבהיר את מהות המיגו, באופן שיתאים לכל ההוכחות והראיות שהובאו בענין.

החקירה

דין המיגו בפשטות הוא ענין "מה לי לשקר", ובירור שהטענה היא אמתית. ולדוגמא כשתובע אדם את חבירו ע"י שטר, נאמן הנתבע לומר מזויף הוא. אמנם הטענה שהשטר פרוע הוא אינה טענה טובה, כיון ד"שטרך בידך מאי בעי", אעפ"כ אם באמת יטען פרוע נאמינו,כיון שזה הוכחה שהוא אדם אמתי, שהרי אם רצה לשקר היה אומר מזויף, שהיא טענה נאמנת (ראה כתובות יט, א, ובתוס' שם).

אמנם בדורות האחרונים ממש, מיאנו המפרשים בסברא זו והוכיחו ממקומות רבים, שדין מיגו מיוסד (עכ"פ גם) על דין מחודש של "כח הטענה" - היינו שמכיון שיכול היה לטעון טענה מתקבלת, אף שבפועל טוען טענה אחרת שאינה נאמנת בעצם, יש לו את כח הטענה שהיה יכול לטעון, ומשום כך נאמן (העניין מובא בהמוני אחרונים. ראה למשל קוב"ש ח"ב סי' ג').

נקודת ההוכחה לכך מצוי' בעצם החילוק בין מיגו מחמת 'בירור', לדין 'כח הטענה'. שהרי מיגו מחמת בירור הוא הוכחה ממה שיכול היה לטעון טענה אחרת ולא טען כך, שזה סימן שהוא נאמן במה שטוען, וא"כ אין שום קשר למה שהיה יכול לטעון, ואף לו יצוייר למשל שהטענה שהיה יכול לטעון אינה טענה טובה, אבל ברור לנו שהוא חשב שזו טענה מועילה, לכאורה יהיה לנו בירור על נאמנותו, והרי"ז מוכיח על אמיתות טענתו.

וכן להיפך - אם אין מקום לומר שהוא היה טוען את הטענה הטובה, אף אם היא טענה קיימת לא נאמינו שהרי אין כאן שום בירור.

לאידך, לסברת 'כח הטענה', כל כח המיגו בנוי על הטענה שיכול היה לטעון, ואם באמת אין כח באותה טענה, לא יכול להיות איזה כח במה שטוען בפועל, וכן בכל מקום שיש לו את כח אותה טענה אף אם הוא לא היה טוען את זה בפועל עדייין יהיה לו את כח הטענה.

ולכאורה מוכח בכו"כ מקומות כסברת כח הטענה:

א) כבר הוכיחו מכמה מקומות שכח טענתו העכשווית, מוגבל לכח הטענה שיש בטענה הטובה שהיה יכול לטעון. ולדוגמא:

בתוד"ה מודה (כתובות יט, א) מבאר בשם רש"י הסברא דמ"ד מודה בשטר שכתבו אי"צ לקיימו, ולא אמרינן פרוע מיגו דמזויף, "דטעמא משום דדבר תורה א"צ קיום כו' ורבנן הוא דאצריכוהו קיום, כי טעין מזויף הוא, אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום".

היינו שמכיון שהטענה הטובה - מזויף - אינה טובה בעצם אלא רק מכח תקנת חכמים, א"כ אין לו מחמת זה כח לטעון טענה אחרת ע"י מיגו, אך אם מיגו הוא "בירור", הרי שגם כאן יש הוכחה שהוא אמיתי, ולא נוגע מה כח הטענה האחרת, ולמה לא יהיה נאמן.

ב) מוכח שאם אין לו אפשרות לטעון הטענה הטובה, אע"פ שהוא חושב שיכול לטעון הטענה ההיא וטען הטענה הפחות טובה אינו מיגו:

הדין הוא (ראה כתובות כג, ב) שאפי' שאשה יכולה לומר "נשבתי וטהורה אני" מיגו ש"לא נשביתי". מ"מ כשיש עדים שנשבתה אינה נאמנת, שהרי לא יכלה לטעון "לא נשביתי". ובתוס' שם (ד"ה שתי נשים) משמע שאפי' שהאשה לא ידעה שיש עדים אינה נאמנה.

ואם מיגו הוא מחמת 'בירור', אמאי לא יהי' לה מיגו שמזה שלא טענה שלא נשבתה מוכח שדוברת אמת.

ג) מצינו (ראה תוד"ה ואם גיטין ב, א) שבי"ד טוענין ליתומים טענות שנאמנות רק מחמת מיגו, למשל בי"ד יטען נאנסו במיגו דמזויף. ואם דין מיגו הוא רק מחמת ההוכחה ממה שלא טען הטענה הטובה, איך אפשר לטעון כך ליתומים, שלא טענו ולא יודעים מאומה.

הקושיות על 'כח הטענה'

הנה אע"פ שרבו האחרונים המבארים סברת המיגו (עכ"פ גם) כ'כח הטענה', היו שמיאנו בפירושם שהרי בגמ' ובראשונים לא מוזכר ולו ברמז כזה ענין מחודש של 'כח הטענה', ובכו"כ מקומות בראשונים מפורש אשר דין מיגו הוא מחמת בירור של 'מה לי לשקר', אף במקומות שעפ"י ביאור האחרונים מוכרח שזה מדין 'כח הטענה' (ראה לדוגמא רשב"ם ב"ב לב, ב ד"ה אמאי).

ובעיקר, שסברת 'כח הטענה' - שמכיון שיכול הי' לשקר ולטעון טענה אחרת, יש לו את הכח גם בטענה שטוען עכשיו - צריכה ביאור רב בהבנתה.

ובאמת שבאחרונים נתחבטו בזה והאריכו כל אחד בסגנונו הוא, ובקצרה^[1]: א) מכיון שיכול היה לטעון טענה שתזכהו, הרי שבעצם הוא כאילו כבר זכה, וכיון שכך, אע"פ שטענתו שטוען עכשיו אינה טובה, על השני נאמר הממע"פ;

ב) כעי"ז ביאר בכתבי ר' אייזיק על ב"ב, שכיון שבעצם יש לו טענה טובה, הרי שטענת התובע נהפכת לטענה חלשה, ומשום כך מועיל לו לנתבע גם בטענה שאינה טובה;

ג) כיון שיש לו טענה שיכול לזכות על ידה, בי"ד טוענים לו טענה זו, וכלל לא נוגע מה הוא טוען בפועל;

ד) לא מתסבר שהוא יפסיד רק מחמת שלא טען טענה המועילה, ולכן אנו מסתכלים כאילו הוא באמת טען הטענה ההיא.

אך כל הביאורים לכאורה צ"ע הרבה, שהרי בפועל הוא אינו טוען הטענה ההיא, וכאילו שמסיר את האפשרות הזו לגמרי. ואיך נאמר שהוא מוחזק מחמת טענה זו (כסברא א'), או שלכן נהפכת טענת השני לחלשה (כסברא ב'), או שבי"ד יטענו לו (סברא ג'). וכמובן שכיון שטוען טענה שאינה טובה לא נאמר שנסתכל כאילו טען הטענה הטובה (ולא כסברא ד').

ובמילים אחרות, מכיון שבי"ד אינו יודע מה היה באמת, והוא טוען שכך היה ואינו נאמן ע"ז, אין שום מקום בעולם שאנו נטען הטענה שהוא עצמו לא טען.

ואע"פ שהאריכו ודנו בזה הרבה, דומה - שעכ"פ עפ"י פשט - לא העלו ארוכה^[2].

הקושי שב'בירור'

כד דייקת יש להקשות על עצם המושג ד"מיגו" אם הוא מחמת בירור על נאמנותו:

דהנה, כדי שנאמר שמחמת שלא טען הטענה הטובה יותר, מוכח שהוא אדם נאמן - ולכן נאמינו לטענה הפחות טובה שטוען בפועל - מוכרחים לומר שהוא יודע שטענה א' טובה מהשני'ה, ומזה מוכח שאינו שקרן, שאם היה רוצה לשקר היה טוען את הטענה הטובה.

ואם-כן, לאחר שנפסק דין מיגו שגם הטענה הלא טובה נאמנת (מחמת המיגו), א"כ הוסר היסוד ונפל הבנין, שאין שום הוכחה שבאמת אדם נאמן הוא. שאין שום סיבה שלא יטעון טענה זו, שהרי היא גם נאמנת.

ולדוגמא: לאחר שנפסק שאמרינן פרוע מיגו דמזויף, אזיל ליה להמיגו, שהרי הוא נאמן על טענת פרוע בדיוק כמו בטענת מזויף, ואין שום הוכחה שאינו שקרן^[3].

היוצא מכל זה

מכל הנ"ל מצטייר באופן ברור כך:

א) מהגמ' והראשונים משמע שמיגו הוא מדין 'מה לי לשקר' - 'בירור'.

ב) מפרטי הדינים מוכח בפשטות שאין המיגו מתאים בכ"מ ל'בירור'.

ג) הסברא של 'כח הטענה' תמוהה.

ד) הסברא ד'בירור' אינה מתקימת לאחר שנפסק דין מיגו.

ולכן, מן ההכרח לומר שאמנם יסוד ומקור דין המיגו הוא בירור נאמנותו (כדמוכח בא' וג'), אך בפועל המיגו הוא דין שלא תלוי בכל מקרה בהוכחת הנאמנות (כמו שמוכח מאות ב' וד').

הביאור בזה

לעיל הקשנו על סברת ה'בירור', שכיון שכל הנאמנות בנוי' על מה שלא טען הטענה הטובה, אם כן לאחרי שנקבע שהטענה שטוען עכשיו גם נאמנת פקע כל הוכחת הנאמנות.

וכד דייקת, שאלה זו נופלת בסוגי הבעיות הבלתי נתנות לפתרון (פארדוקס) עם סתירה מובנית^[4].

שהרי - אם נאמר שיהיה נאמן הרי שבטל המיגו (כיון שאין עדיפות טענה א' על חברתה) ואם בטל המיגו, א"כ לכאורה צריך להיות נאמן שהרי טוען את הטענה הפחות אמינה וזה בירור שהוא נאמן, ואם נאמר שלכן באמת יהיה נאמן, הרי ששוב א"א להאמין למיגו כיון שאין כאן הוכחה שנאמן, וחוזר חלילה.

וכיון שא"א בשו"א לקבוע על פי סברא האיך לנהוג, מוכח שדין מיגו הוא הנהגה ודין אך לא וודאות שכלית.

ובמילים אחרות, מה שאנו מקבלים טענה מחמת מיגו, אינו מחמת שבאמת אנו רואים עכשיו הוכחה ובירור לנאמנותו, אלא מחמת שבעצם במקור הדין (לפני שנפסק דין מיגו) יש בירור וע"כ נתנו חכמים דין מיגו, ומעתה הוא דין שצריך להאמינו אך לא בירור אמיתי.

עפי"ז מובן שגם במקומות שנראה שיש הוכחה שנאמן הוא, לאו דוקא שנאמר שם מיגו. ובזה יתורצו כל המקומות שהוכיחו משם את דין 'כח הטענה' (ועל סדר השאלות שהבאנו):

א) יתכן לומר (כסברת רש"י למ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו), שאם לאדם יש שטר ובעצם לא צריך שום הוכחה לשטר ורק חכמים הצריכו קיום, לא נאמר שהנתבע יוכל לטעון פרוע מחמת מיגו כיון שמיגו אינו בירור סתמי אלא דין, א"כ זהו חלק מהדין בשטר, שגם דין מיגו לא יועיל.

ב) כיון שכל דין המיגו מכח דין ולא סברא הרי כשיש אופן לפתור הבעיה באו"א, ודאי שלא נאמר מיגו.

וזו הסברא בתוס' (שהובא לעיל) שכשבאו עדים ואמרו נשבתה, אע"פ שכשאמרה האשה עדותה היה לה מיגו, שזה לכאורה מוכיח על נאמנותה, לא נאמין לה כיון שיש לנו אפשרות לדון בדין בלא שנזדקק לה.

ג) כיון שאין זה נאמנות כפשוטה, אלא דין הנהגה המיוסד על נאמנות, גם במקום שאין שום ראיה עכשיו עדיין נאמר דין המיגו, ולכן טענין ליתומים, גם דין מיגו, שהרי יצא זה מבירור פשוט של מיגו ונכנס לדין ככל הטענות, שהרי, לאחר שקבעו דין המיגו, מה הפרש יש בין יתמי לבע"ד עצמו, שגם אצלו אין שום הוכחה לנאמנותו (שהרי אין עדיפות לטענה הא' על השני').

ודו"ק ותשכח.

---

^*) לזכות בני יוסף יצחק שיחי' לרגל יום הולדתו הא' שיגדל להיות חסיד, יר"ש ולמדן, לנח"ר כ"ק אדמו"ר זי"ע.

^[1]) ראה קובץ יסודות וחקירות ערך מיגו שליקט הרבה מזה וראה שם בציוניו.

^[2]) עוד יש לציין, אשר אם נצרף את כל המקומות שהאחרונים תלו בגדר המיגו, יווצרו סתירות רבות, וע"ד לימא כתנאי וכו'. ואף להלכה ייצאו הרבה חידושי דינים ודוק, ואכמ"ל.

^[3]) וראה ב'שערי יהודה 'עמ' נה שעמד ע"ז וביאר בב' אופנים "הא' שכיון שעל הטענה ההיא הוא נאמן עליו מצ"ע וא"כ הוא יותר בטוח שיהי' נאמן, משא"כ על הטענה שמצ"ע אינו נאמן הנה אף לאחר שנפסק הדין דנאמן, אין הבטוחות אצלו חזק כ"כ דיהא נאמן עלי'. והב' דזהו רק הוראה, דכיון שעלי' הוא נאמן מצ"ע ועל הגרוע אינו נאמן מצ"ע, וא"כ הוא הוראה דהטענה בעצם מתקבלת יותר, דלכן נאמנים עלי' מצ"ע. ולכן הוא רוצה לטעון טענה כזו שהיא מקובלת יותר".

וכמובן הדוחק שבשני הפי': א) צריך לדחוק ולומר שהוא ת"חויודע שלמרות ששתי הטענות מתקבלות בבי"ד א' היא מקורית והשני'ה לא.

ב) אם הוא כבר יודע מזה, אדרבה, ירצה דוקא לטעון הטענה הלא מקורית, שהרי בזה יוכיח שהוא באמת אמיתי שהרי אם היה שקרן היה טוען הטענה המקורית.

^[4]) כך גם ציין בקובץ יסודות הנ"ל.

ובעצם העניין מצינו כו"כ בעיות כמין זו. ראה במדות לח"ה מדה ב' שהאריך בזה, ולדוגמא: מה יהיה דינה, של אשה שבעלה גירשה מעכשיו ע"מ שלא תעבור עבירה באותו היום. והיא נדרה שלא תאכל דבר מסוים והוא היפר לה ואכלה. מעתה לכאורה היא עברה עבירה - שעברה על נדרה וא"כ הגט בטל, אך אם בטל הרי הוא בעלה עדיין, וא"כ מה שהיפר לה הרי זה מופר, וא"כ לא עברה על נדרה ולא עברה עבירה, ושוב הגט כשר אך אם הגט כשר אינו בעלה ולא יכול להיפר ועברה עבירה והגט אינו גט - וחוזר חלילה.