יסורים ממרקים

ה. יסורים ממרקים^[1]

העירפול בתפיסת המושג האלהי הוא שגורם לכל סיבוכי הדעות. ככל שבני האדם יתבוננו ויחקרו את גדולת אלוהים - כך אמונת אלוהים תתעצם בהם. לפי ידיעת האל כך גם המחשבות והמעשים של האדם מתעדנים ומזדככים. ביחס ישר לזיכוך ידיעת האל כך הרגש של האדם יתעצם בקרבו להוביל אותו לנהל את חייו באופן ישר. דימיונות השוא, פחדים ותכונות אופי שליליות פוגמות את תפיסת האמונה.

כל סבוכי הדעות שבבני אדם וכל הסתירות הפנימיות שכל יחיד סובל בדעותיו באים רק מפני הערפלים המצויים במחשבה על דבר המושג האלהי, שהוא ים שאין לו סוף וכל המחשבות כולן, בין המעשיות ובין העיוניות, ממנו הן נובעות ואליו הן שבות.

תמיד צריך לזכך את המחשבה, שתהיה ברורה בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שוא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות. אמונת אלהים מאשרת את בני האדם רק כפי אותה המדה שהגדולה האלהית נחקרת ונלמדת מאותו החלק החשוב שלהם, שהוא ראוי לכך. אז מאירה הנשמה מאור העליון על ידי הדבקה באהבה ודעה שלמה לחיי החיים, וכל ההרגשות, הדעות והמעשים מתעדנים. כפי גדל הזכוך של יסוד היסודות הזה בתוכיות הנפש, כן תגדל ביותר הפעולה שתפעל גם הדבקות האלהית שברגש ושבהתפעלות הלב לנהל את כל מהלך החיים באורח ישרה.

יש להבדיל בין העצמות האלוהית: "אופיו" ו"אישיותו" של אלוהים המכונה "שלמות אינסוף" שלאדם מחסום כפול כמותי ואיכותי לגבי היכולת לדעתו לעומת תכונותיו ומידותיו של האל, שהוא תחום החקירה והלמידה הלגיטימי, שלאדם יש בהן יכולת הבנה ותפיסה. כל הגדרה איננה יכולה להיות בעצמות האלוהית שאיננה יכולה כלל להתפס בשכל האנושי, ומי שמדמה שיכול להכניס את האלוהות למיטת סדום של הגדרה אנושית הרי זו אלילות רוחנית. במקום אחר כותב הרב קוק שזוהי טעותם של הדתות האחרות, הנצרות שחשבה כי ניתן להגדיר את האלוהים באמצעות החסד, והאיסלאם שחשב שניתן להגדיר את אלוהים באמצעות הגבורה והדין, ואילו היהדות טוענת כי לא ניתן לדבר על עצמות האל אלא על הופעותיו.

עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף. שכל מה שנכנס בתוך הלב הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת. אם אומרים על דבר הטוב או על דבר החסד, המשפט, הגבורה, התפארת, וכל מה שהוא חיים ופאר החיים, או על דבר האמונה והאלהות, - הכל הוא מה שהנשמה כוספת במקוריותה למעלה מן הכל. גם כל השמות והכנוים, בין העבריים ובין הלועזיים, אינם נותנים כי אם ניצוץ קטן וכהה מאור הצפון, שהנשמה שוקקת לו ואומרת לו : "אלהים". כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה הוא אליליות רוחנית^[2], אפילו הגדרת השכל והרצון^[3] ואפילו האלהות עצמה ושם אלהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה היו גם הם מביאים לידי כפירה. ובאנשים שנעתקו לגמרי מהדעה המקורית הזאת מביאים הם באמת לידי כפירה גסה. אם הכרת הלב קרועה ממקורה זה הרי היא מתדלדלת ואין לה שום ערך, ואין תקנה שתהיה מאירה בצורה חיה, כי אם על פי הקישור בהארת האמונה, שהיא הארה כללית למעלה מכל ערכים ובזה היא מבססת את הערכים כולם. הענינים שחוץ מזו של גדולת אין סוף, שהם הסברות להגיע על ידן למקור האמונה, הנם בגדר "אברין דמלכא", ויש מהם בגדר "לבושין דמלכא". ומאן דבזע לבושין דמלכא ←   (ומי שמבזה את לבושי המלך) גם הוא מרים יד ומתחיב בנפשו, ומכל מקום צריכים לבאר בהדרגה את ההבדלים שבין עיקר האמונה ובין הסברותיה, וגם בין ההסברות עצמן - את חלופי המדרגות שבהן.