נתינת צדקה לכל מבקש

הרב עזריה אריאל - yeshiva.org

מצד הדין, גם מי שכבר נתן מעשר חייב לתת סכום כלשהו לעני המחזר על הפתחים כאשר התקיימו שני תנאים: א. להערכתך המבקש באמת עני הראוי לצדקה: חסרים לו דברים בסיסיים, והוא לא מסוגל להתפרנס בכבוד. ב. הוא טרח לבוא לביתך ולדפוק על דלתך, כך שבסירוב לתת יש מימד של השפלה.
כאשר התנאי השני חסר, דהיינו שהוא מקבץ נדבות ברחוב או בבית הכנסת, או גם בפתחי הבתים אבל לא עבור עצמו אלא עבור אחרים, אין חובה לתת גם אם התרשמת שבקשתו מוצדקת. מכל מקום, ראוי לתת סכום כלשהו בכל מקרה שנראה לך שהבקשה מוצדקת והכסף ינוצל כראוי.
כאשר התנאי הראשון חסר, דהיינו שלפי התרשמותך יש ספק האם הוא זכאי לצדקה (התרשמות ראשונית, גם ללא בדיקה ממשית), אין צורך לתת.
יוצא מכלל כל זה המקרה הנדיר שמישהו אומר שהוא רעב כעת. במקרה זה יש להציע לו אוכל או כסף לקנות אוכל, ללא כל בדיקה, אלא אם כן ברור שהוא רמאי.

מי שאינו נותן מעשר כספים, צריך להענות לכל בקשת צדקה שנראית מוצדקת.

ראוי להקים בכל אזור ועדת בדיקה למבקשי צדקה, שתבדוק לעומק את המבקשים ותתן אישורים לאחר בדיקה יסודית. כך נהוג לאחרונה בגוש עציון ובמטה בנימין, ולפי הידוע לי היקף הצדקה לא פחת: הזכאים מקבלים יותר, והרמאים מקבלים פחות. גם לאחר הקמת ועדה כזו, אין לאסור על העניים מלקבץ נדבות ללא אישור, אבל הדבר הנכון יותר עבור המתבקשים לתרום יהיה להפנות את המבקשים אל הוועדה.

הרחבה:

שאלה זו של החיוב לתת צדקה לפושטי יד מעוררת התלבטות רבה הן בהבנת מקורות ההלכה בנושא, והן בתפיסת המציאות כיום.

א. איסור "לא תאמץ את לבבך" - פשטות דברי הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ה) והשו"ע (סי' רמט ס"א) שמי שנתן מעשר אינו עובר איסור תורה כשאינו נותן יותר אפילו אם יש לפניו עני המבקש, וראה עוד להלן פיסקה ו,3 על הצורך להוסיף מתנה מועטת למחזר על הפתחים. אך יש אומרים שבמקרה שעני מוכר מבקש ממך יש חיוב לתת עד חומש הנכסים (הרמב"ם בפירושו לפאה פ"א מ"א, ועיין ברכי יוסף יו"ד סי' רמט סק"א, שנראה שהרמב"ם חזר בו בחיבורו, וב'אהבת חסד' לחפץ חיים ח"ב פי"ט ס"ד ובהערה, שהתאמץ ליישב בין הדברים).

ב. האם חובה לתת צדקה לפושט יד בלתי מוכר? בגמרא בבבא בתרא ט ע"א נאמר, לפי מסקנת הגמרא, ש"בודקין לכסות ואין בודקין למזונות", כלומר, כאשר יש עני לפנינו והוא מבקש מזון לאכול - יש לתת לו ללא בדיקה, ואילו כאשר הוא מבקש עבור ביגוד - אין צורך לתת לו ללא בדיקה. הגמרא לומדת זאת מ"כי תראה ערום - וכסיתו" (ישעיהו נח, ז), כשתראה שהוא באמת חסר בגדים ונזקק. כך פוסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רנא ס"י): "מי שבא ואמר: האכילוני, אין בודקין אחריו אם הוא רמאי, אלא מאכילין אותו מיד. היה ערום ובא ואמר: כסוני, בודקין אחריו אם הוא רמאי, ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד".
הנימוק להבדל זה בין המזונות לכסות הוא שהעני המבקש מזון רעב ויש לו צער הגוף (בלשון הגמרא "קמצערא ליה", וברמב"ם הל' מתנות עניין פ"ז ה"ו: "ואמר 'רעב אני, האכילוני'"), ואולי אף יש פה חשש לסכנת נפשות אם נמתין מלתת לו (יד רמה שם אות קט). לפי זה, העניים בימינו, שאינם אומרים שהם רעבים כעת ואינם מבקשים אוכל, הרי זה בגדר "כסות" (אפילו אם הם אומרים שהם אוספים עבור מזון למשפחתם), וטעונים בדיקה.

ג. סוגיה נוספת העוסקת במתן צדקה כאשר יש רמאים מופיעה במסכת כתובות (סז ע"ב - סח ע"א). הגמרא מספרת על מי שהתחזה לעני וקיבל צדקה, ולבסוף התגלתה רמאותו, ואומרת על כך: "בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: 'וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא', ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודה זרה".
מגמרא זו ניתן להסיק שלאור המציאות שקיימים רמאים אין חטא בהמנעות מן הצדקה כל עוד לא בדקנו את העני. אך יתכן לפרש אחרת: אמנם חובה לתת צדקה כאשר איננו פנויים לבדוק, אבל מאחר שיש רמאים יש לימוד זכות על מי שאינו נותן, שאמנם אינו נוהג כשורה אבל אין חטאו חמור כל כך. כך משתמע מהבאת המאמר הבא, שהמעלים עיניו מהצדקה כאילו עובד עבודה זרה, וכוונת הגמרא לומר שמאחר שיש רמאים החטא אינו חמור כל כך (ביאור זה משתמע מתוספת ו' החיבור, "ותני". ב'דקדוקי סופרים השלם' שם יש גרסה נוספת, "דתני", המחזקת את הראיה, ולאידך גירסה גירסה "תני", ולפיה המאמר על המעלים עין לא בא לבאר את קודמו אלא אולי לסייג אותו, כדלקמן). כמו כן ניתן להבין מהמקבילה בירושלמי (פאה פ"ח ה"ח): "אמר רבי אלעזר: צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהן, שאילולי הרמאין שבהן היה אחד תובע צדקה מן האדם ולא נותן לו - מיד נענש", ובויקרא רבה (פרשה לד, י): "מיד נענש למיתה". אם כן, אין כוונת הגמרא שכאשר יש רמאים יש פטור גורף מצדקה לעני לא מוכר.
אכן, המאירי בכתובות שם כותב: "כל שנודע לנו שהוא עני מעיקרו, והוא מרבה בקבלת הצדקה עד שלקח מהם כלי כסף וכלי זהב - הרי זה ודאי רמאי... ומשנודע לנו כן - אין נזקקין לו, ועל זו אמרו: 'בואו ונחזיק טובה לרמאים, שאלמלא הם היינו חוטאים... ומכל מקום לא יהא אדם פוטר עצמו במחשבה זו עד שידע הדבר בבירור, הרי אמרו: כל המעלים עינו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה". המאירי כותב במפורש שלמרות החשש מפני רמאים אין פטור מן הצדקה ללא בדיקה. וכך פסק ב'דרך אמונה' (הל' מתנות עניים פ"ז סקי"א): "לא יהא פוטר אדם עצמו במחשבה זו שמא העני רמאי עד שידע הדבר בבירור".

ד. נמצא, אפוא, שההלכה שפלוני הבלתי מוכר "טעון בדיקה" אין פירושה שאנו פטורים מלתת לו כל עוד יש לנו ספק לגבי זכאותו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא שמותר לנו להתעכב במתן הצדקה עד שנבדוק אותו ואחר כך נפעל לפי תוצאות הבדיקה, אך עדיין מוטלת עלינו חובת הבדיקה. כך סיכם זאת בשו"ת משנה הלכות (חט"ז סי' סט): "הבא ופתח את ידו, או שחייב ליתן לו - או שחייב לילך ולברר, שהרי סוף סוף על כל פנים ספק מצוות עשה דאורייתא בא לפניו, כי ודאי דכל אדם יש לו חזקת כשרות, אלא משום ד'בואו ונחזיק טובה לרמאי' מקילינן במקצת, ולכן ודאי חייב לברר וליתן ולא לשלחו".
אמנם, אם העני מסרב לשתף פעולה עם הבודק - אין כל צורך לתת לו. אך במקרה השגור שבו אין לנותן הצדקה פנאי לבדוק את העני - אין זו עילה לפטור מן הצדקה.

ה. בהמשך הסוגיה בבבא בתרא נאמר עוד, שעני העובר מעיר לעיר קבעו לו חז"ל קצבה קבועה מקופת הצדקה העירונית, לפי צורך הסעודות והלינה בזמן שהותו כאן. ברם, "אם היה מחזיר על הפתחים - אין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל נזקקין לו למתנה מועטת". כלומר, אם בחר העני לא להסתפק בקצבת הקופה העירונית אלא לחזר על פתחי הבתים - רשאית הקופה וגם כל אחד מבעלי הבתים להסתפק בסכום מועט (שו"ע סי' רנ ס"ג וש"ך סק"ד), וערכו - "פחות מכדי סעודה" (ט"ז שם סק"א).

ו. הדין (הנזכר בפיסקה ב) ש"בודקין לכסות ולא למזונות" נאמר במקורו על קופת הצדקה הציבורית, המכסה את צרכי העני (כך בתוספתא בפאה פ"ד ה"ח וכן משמע בירושלמי שם פ"ח ה"ו). מהראשונים והפוסקים לא ברור לגמרי האם דין זה נאמר גם על עני המחזר על הפתחים. יש מקום להבדיל ביניהם: כאשר מעניקים סכום מרובה, כדי צורך קיומו של העני בהיותו בעיר זו, יש לבדוק אותו כתנאי לנתינה, אבל סכום מועט יש לתת גם ללא בדיקה. ועוד: קופת הצדקה מחזיקה כסף שהוקדש לצדקה, ולפיכך שומה על גבאי הצדקה לוודא שהכסף ינתן רק למטרות ראויות שעבורן נועד; לעומת זאת היחיד המוציא מכיסו אינו צריך להקפיד כל כך על המטרות.
אם נניח שדין הבדיקה נאמר גם כלפי מתנה מועטת, נוכל למצוא צידוק שלא לתת גם כשאין לנו פנאי לבדוק. הלוא אם היינו שואלים אותו: "האם אתה מוכן לחכות רבע שעה ולתת לי כמה טלפונים לברר אודותיך? אם הבירורים יעלו יפה אתן לך שני ₪" - ברור שהוא היה מסרב. אם כן, ניתן להניח שיש כאן מחילה ממילא, גם בלי שהתחלנו את הבדיקה. ברם, אם לגבי מתנה מועטת לא נאמר דין הבדיקה, וחובה לתתה גם ללא בדיקה, אין כאן פטור מטעם זה.

ז. ננסה לפשוט את הספק הנ"ל, האם דין הבדיקה נאמר גם במתנה מועטת, מדברי הרמב"ם. הרמב"ם (הל' מתנות עניים פרק ז הלכה א-ב) פוסק: "מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן צְדָקָה לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לֶעָנִי, אִם הָיְתָה יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (דברים טו,ח)... וְכָל הָרוֹאֶה עָנִי מְבַקֵּשׁ, וְהֶעֱלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ וְלֹא נָתַן לוֹ צְדָקָה - עָבַר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טו,ז)". בהמשך (הל' ז) כתב: "עָנִי הַמְּחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים - אֵין נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מְרֻבָּה, אֲבָל נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה מוּעֶטֶת. וְאָסוּר לְהַחֲזִיר אֶת הֶעָנִי שֶׁשָּׁאַל רֵיקָם, וַאֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן לוֹ גְּרוֹגֶרֶת אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם" (תהלים עד,כא)".
היחס בין שתי הלכות אלו טעון בירור: מה התחדש באיסור זה להחזיר את העני ריקם, על סמך הפסוק מתהלים (שלא הוזכר בדברי חז"ל בהקשר להלכות צדקה), מעבר להלכה היסודית של "לא תאמץ את לבבך"?! ניתן להשיב על שאלה זו בשלוש דרכים:

1. יש מי שחידש שהחובה מן התורה ואיסור "לא תאמץ" נאמרו על עני המבקש ממך באופן אישי ומצפה שאתה תעזור לו ולא יצטרך לחזר על הפתחים, אבל בעני המחזר על הפתחים, שאם לא תתן לו אתה - יהיו אחרים שיתנו לו, לא נאמר איסור "לא תאמץ" (כך צידד בעל 'אמרי בינה', או"ח סי' יג,ג, ולא כתב שלפי סברתו יובנו דברי הרמב"ם הללו). אם כי, לשון הרמב"ם בהל' א: "כל הרואה עני מבקש" אינה מתיישבת יפה בתירוץ זה (כעין דברי האמרי בינה כתב כבר בתוס' יו"ט באבות פ"ה מי"ג, שעני שיש אחרים הדואגים לו אין בהמנעות מלתת לו משום "לא תאמץ" אלא שזוהי "אבירות לב", כלומר, קשיחות. אך יעויין בספר 'אמר שמואל', לר' שמואל אבן חביב, חלק הדרושים, דף צא ע"ב, ששלל את סברת האמרי בינה, וביאר שהתוס' יו"ט עוסק במי שידוע שאחרים יתנו לו ולא בסתם עני המחזר על הפתחים).

2. הרמב"ם בהלכה זו מדבר על עני בלתי מוכר, שעליו כתב בהלכה הקודמת שאם הוא אומר שהוא רעב אין בודקין אותו ואילו לכסות בודקין אותו. הדין שבודקין אותו נאמר על מתנה מרובה, מן הקופה או מיחיד היכול לתת הרבה, אבל למתנה מועטת אין בודקים, ומאידך, בהעדר בדיקה אין איסור תורה של "לא תאמץ את לבבך" אלא רק לאו מ"דברי קבלה".
ביאור זה מסתבר מתיאור המקרה, שכן בדרך כלל עני המחזר על הפתחים הוא בלתי מוכר (וכך תפס זאת בפשטות הדרישה, ראה לשונו ביו"ד סי' רנ סוף ס"ק א), וגם בדיקתו איננה דבר מעשי עבור כל אלו שהוא נוקש על דלתם. לכן, מחד אין ציווי מהתורה לתת לו, ומאידך מדרך המוסר צריך לתת לו למרות הספק. והטעם לכך, שכאשר אדם מתדפק על הדלת ומבקש, הסירוב הוא עלבון וכלימה עבורו, "דך נכלם", ומכוחו של שיקול זה גובר הצד לחוס עליו ולהאמין לו לפחות לעניין מתנה מועטת כלשהי.
חיזוק להסבר זה מכך שהרמב"ם כולל בהלכה ז' גם את הדין שמפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל, ולכאורה הדבר תמוה, מה הקשר בין עניי גויים לבין עני המחזר על הפתחים? אלא שבשני אלו מדובר על עני שמדין תורה אין כלפיו חובת צדקה, מפני שהוא גוי או מפני שאינך מכירו.
דומני שכך הבין זאת הסמ"ג (עשין קסב), שהביא את ההלכה על המחזר על הפתחים בצמוד להלכה על כך שהאומר "כסוני" טעון בדיקה, כאומר: בעני המחזר על הפתחים יש לתת מעט אף ללא בדיקה. כך גם עולה בבירור מהספר 'פלא יועץ' (ערך 'צדקה'), שכתב: "לא יפחות מליתן לכל שואל ולכל מין עני... למזונות אין בודקין, אלא שלעני המחזר על הפתחים אין נזקקים לו למתנה מרובה אבל נותנים לו מתנה מועטת... ונראה שבכלל זה הוא עני שפושט מטפחת בפתח בית הכנסת, שהוא כמי ששואל לכל אחד וצריך כל אחד להטיל לו פרוטה".

3. יתכן שהלכה זו עוסקת במי שכבר נתן מעשר מנכסיו (שהוזכר לעיל בהלכה ה), וכאן מחדש הרמב"ם שגם מי שכבר נתן מעשר צריך לתת מתנה מועטת למי שמחזר על הפתחים, אך אם לא עשה כן אינו עובר ב"לא תאמץ". תשובה זו איננה סותרת לקודמת, וניתן להבין מסידור דברי הרמב"ם שהחובה לתת מתנה מועטת למחזר על הפתחים קיימת גם בעני בלתי מוכר וללא בדיקה וגם כאשר בעל הבית כבר יצא ידי חובת הצדקה במעשר, וזאת כדי למנוע את כלימתו כאמור.

עלה בידינו, אפוא, שמפשטות דברי הרמב"ם נראה שחובה לתת מתנה מועטת אפילו ללא בדיקה ואפילו למי שכבר נתן מעשר, אלא שאין זו חובה מן התורה.

לאידך גיסא יש לציין לשו"ת מים עמוקים (לראנ"ח, ח"ב סי' נג), שמדבריו עולה במפורש שעניין הבדיקה נאמר גם על המחזר על הפתחים, ואם לא נבדק - לא בא לכלל חיוב צדקה (ולפי דרכו התיר לקהילה להחליט שאסור לעניים לקבץ בה נדבות אלא אם כן ייבדקו, ועל ידי פרנסי קהילה זו דווקא - החלטה שנשללה בתוקף על ידי פוסקים מאוחרים יותר, עיין שו"ת משנה הלכות חי"ג סי' קעג באריכות).

ח. המסקנה שאין חובה מדאורייתא לתת למחזר על הפתחים שאיננו מוכר עולה גם מהשוואה למצווה להלוות כסף למי שזקוק לו. לגבי הלוואה כתבו הפוסקים שאין למבקש חזקת כשרות, ואין צורך להלוות למי שאין סומכים עליו ומכירים אותו כנאמן (חפץ חיים בספרו 'אהבת חסד', ח"א פ"א ס"ח והערה יג, ובהרחבה בשו"ת משנה הלכות חי"ד סי' רא). מכאן יש ללמוד גם לגבי צדקה כמענק, שמן התורה אין חובה כזו. אמנם מסברה היה מקום להבדיל בין סכום גדול, שמקובל ללוות, לבין סכום קטן, שמקובל לתת כמענק. אך מאחר שהמקור בתורה למצוות צדקה הוא הפסוק על הלוואה ("כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ...", דברים טו, ח), מסתבר שמן התורה אין חילוק כזה בין הלוואה למענק.

ט. בפוסקים בימינו ראיתי דעות רבות לכאן ולכאן בשאלת החיוב לתת צדקה לפושטי יד (בין המחייבים: שו"ת משנה הלכות חט"ז סי' סט הנ"ל, לפחות כשאינך רוצה לבודקו; הרב צוריאל, 'בית יחזקאל' הל' דעות עמ' שלט; הרב מיכל לינדר, במאמרו 'באיסור החזרת העני השואל ריקם', בקובץ 'בית אהרן וישראל' לט, עמ' קלז-קלח. בין הפוטרים: הרב שלמה אבינר, ראו לאחרונה מאמרו ברשת: 'לא לתת כסף לאוספי צדקה רמאים'; שו"ת אבני ישפה ח"ד סי' קא; הרב יונתן בלס, רב היישוב נווה צוף, במאמר מפורט בקובץ 'שערי צדק' ה עמ' 112 והלאה).
מעיון בדבריהם נראה שהמחלוקת נעוצה בשתי נקודות: א. בהבנת ההלכה, האם הדין ש"בודקין לכסות" נאמר גם במתנה מועטת או רק במתנה מרובה. ב. בתפיסת המציאות בימינו, האם החזקה שרוב פושטי היד אכן ראויים לצדקה עדיין קיימת. לדעת הפוטרים, בימינו המציאות השתנתה, ורוב פושטי היד אינם בגדר "עניים": חלקם משקרים ממש באומרם שהם עניים, ולמעשה הם מרויחים הרבה מאוד מאיסוף הצדקה. חלקם גובים כסף עבור מטרות שאינן מצדיקות את הגדרתם כ"עניים", כגון מי שאוסף כסף עבור קניית דירה לזוג צעיר, או מי שאוסף כסף בשליחות ארגון צדקה ונוטל אחוזים גבוהים.
לענ"ד בנקודה הראשונה מסתבר יותר כדעת המחייבים, כפי שהתבאר. אך בנקודה השניה הדברים נוטים שאכן בימינו התרבו מדי פושטי היד שאינם זכאים לצדקה. המציאות שבה התרבו פושטי יד שכאלו מוזכרת כבר בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רלט), שכתב שבזמנו ומקומו דין "בודקין לכסות" קיים ביתר שאת מפני ש"הכא השתא דמורים היתרא טובא", כלומר, רבים המורים היתר לעצמם לבקש צדקה שלא כדין.
בהנחה שזה המצב, ברור שאין חובה לתת צדקה לפושט יד שיש לך ספק בזכאותו (אלא אם כן הוא טוען שהוא רעב, כאמור). ראיה לכך מהפני יהושע בכתובות סח ע"א, על סוגיית "בואו ונחזיק טובה לרמאין", שאומר שלמרות המציאות שיש רמאים צריך לתת צדקה משום שעדיין הרוב כשרים; ממילא, כאשר המצב הפוך אין חובה לתת צדקה לפושטי היד.
נראה שיש הבדל הלכה למעשה בין שני הנימוקים לפטור: אם לפי ההלכה אין חובת נתינה ללא בדיקה, וגם אין חובת בדיקה (ולו משום שיש להניח שהעני לא מוכן להיבדק עבור מתנה מועטת, כאמור), המשמעות היא שאין חובה לתת כלל לעני מסופק אלא רק לעני מוכר וידוע. לעומת זאת אם הנימוק לפטור הוא ההנחה שחזקת הכשרות של פושטי היד התערערה, הרי שאם לפי התרשמותך במקרה מסוים סביר יותר שהמבקש זכאי לצדקה החיוב עודנו קיים.
נראה שכך תפס זאת הרב חיים דוד הלוי זצ"ל (שו"ת 'עשה לך רב', ח"ט סי' טז-יז), שכתב: "שאלת האם מה שמקילין העולם על ידי שיתכן שאיננו עני אלא רמאי, על פי דין הוא, או שהוי ספיקא דאורייתא? דבר זה שקול הוא עד מאד, וצריך מחשבה מרובה ואחראית". בהמשך הביא את הסוגיה בכתובות הנ"ל ודברי המאירי עליה, ש"לא יהא אדם פוטר עצמו במחשבה זו עד שידע הדבר בבירור", וסיים: "דברי הרב הם קילורין לעיניים בהלכה עמומה זאת, הדורשת כאמור הרבה מחשבה ושיקול דעת".

י. לעניין השאלה האם רוב פושטי היד בימינו זכאים לצדקה, צריך גם לברר מה דינו של מי שבאמת כרגע אין לו מספיק למחייתו, אבל הוא מסוגל לעבוד לפרנסתו ומעדיף במקום זה לאסוף צדקה. על אלו כתב ה'כלי יקר' (שמות כג, ה): "ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמנו המטילים את עצמם על הציבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה, אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזה דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם; כי דבר זה לא צוה ה', כי אם 'עזוב תעזוב עמו', 'הקם תקים עמו', כי העני יעשה כל אשר ימצא בכוחו לעשות, ואם בכל זה לא תשיג ידו - אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו" (וכן בשו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קסו: "ופשיטא שאין חילוק בין מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס למי שאין לו מעות בעין ויכול להתפרנס ממקום אחר ממלאכה או אומנות או סחורה", עיין שם באריכות; ובשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רכט: "כל זמן שיכול להתפרנס" וכו'; ובימינו: דודי הרב יעקב אריאל, 'באהלה של תורה' ח"ה עמ' 62; הרב יהודה עמיחי, 'אמונת עתיך' 56 עמ' 48; ועיין 'צדקה ומשפט' פרק ג סוף הערה א, שלדעתו יש גם במקרה זה חובת צדקה, אך לא לצורך רמת חיים כהרגלו של העני אלא כדי קיום בסיסי. ועיין 'מעשה הצדקה' עמ' קפו, שהוכיח מויקרא רבה פרשה לד,ד ומהסמ"ק מ"ע כ: "ולא תאמץ, שלא יאמר: מה לנו לסייע לפלוני? אם היה רוצה היה מרויח יותר מצרכו", שצריך להיזהר מלהחליט שפלוני מסוגל לעבוד, וראה גם בשו"ת מהרשד"ם הנ"ל, שהדבר תלוי גם ברקע המשפחתי והסביבתי שממנו העני מגיע).

יא. יש להוסיף בעניין זה כמה צדדי קולא במקרים מסוימים:

1. כאשר מדובר בגבאי צדקה האוסף עבור אחרים, אין חובה לתת לו מתנה מועטת משום "דך נכלם", מפני שאין לו כלימה כל כך בסירוב ('דרך אמונה' הל' מתנות עניים פ"ז ס"ק מח). [לעניין איסור "לא תאמץ את לבבך", האם נאמר גם בגבאי צדקה או רק בעני עצמו, עיין בספר 'באורח צדקה' פרק א סעיף ח והערה יג בשם כמה מפוסקי דורנו, שבגבאי לא נאמר לאו זה, אך ציין לשו"ת קול אליהו (לרבי אליהו ישראל, ח"ב יו"ד סי' יט), שכתב שגם בגבאי צדקה עוברים על איסור זה. מעיון בדבריו מתבאר שמדובר במי שידוע כשליח של העניים, ולעניין זה לדעתו אין חילוק בין העני לבין שליחו. עיין גם ב'נחלת יעקב' על התורה (ויקרא יב,ב ודברים טו,ז) וב'אמת ליעקב' (בבא בתרא י ע"א), מאת רבי יעקב מליסא, בעל ה'חוות דעת', שחידש יתירה מזו, שאפילו בעני עצמו לא נאמר הלאו אם אינו רעב כעת (אלא שעדיין יש מצוות עשה, עיין שם).]

2. כאשר העני טורח להגיע לביתך ודופק בדלת ונענה בסירוב יש בזה ביזוי עבורו וזהו "דך נכלם". לעומת זאת כשאתה עובר על פניו ברחוב ולא נותן לו אין ביזוי בסירוב. אפילו כאשר הוא בא לבית הכנסת ועובר במהירות מאחד לאחד, הוא בא מראש לקבוצת אנשים בידיעה שיהיו מי שיתנו ויהיו שלא ולא טורח במיוחד לבוא עד אליך ולבקש, וההמנעות מלתת (שאיננה מלווה בהבעת פנים מבזה) איננה ביזוי.
כך כתב בשו"ת 'תשובות והנהגות' ח"ה סי' רפח: "לפעמים מסתובבים בבתי כנסת עשרות אנשים הפונים מאדם לאדם לבקש צדקה, והציבור אינם נותנים לכל אחד, ולכאורה יש בזה איסור גמור, כמבואר ברמב"ם: 'אסור להחזיר את העני ששאל ריקם... אל ישוב דך נכלם', מפני שאם מחזירו ריקם - מביישו על ידי כך. ומיהו נראה, שעיקר האיסור הוא דוקא כשמבקש ממנו באופן פרטי ומצפה שיתן לו, שאז כשלא נותן לו הוא מתבייש, מה שאין כן כשעובר מאדם לאדם [כלומר, בתוך קבוצה ולא מדלת לדלת. ע.א.], אז מעיקרא הולך אדעתא דהכי שרק חלק נותנים, ובזה אין איסור". אם כי, ה'פלא יועץ' (הנזכר לעיל פיסקה ז, 2) לא סבר כך, ולדעתו אפילו עמידה בפתח בית הכנסת ללא מעבר בין הספסלים שקולה לבקשה אישית בדלתו של כל אחד ואחד.

3. קיים שיקול מיוחד לפטור מצדקה במהלך התפילה, משום "העוסק במצווה פטור מן המצווה". כך נאמר בגמרא (נדרים לג ע"ב ובבא קמא נו ע"ב ועוד) לגבי העוסק בהשבת אבידה, שהוא פטור אז מלתת לחם לעני משום שהוא עוסק במצווה (מושג זה נקרא "פרוטה דרב יוסף", כי רב יוסף חידש שמטעם זה שומר האבידה נחשב כשומר שכר, עיין בבא מציעא כט ע"א, ועיין בתוספות בבבא קמא נו ע"ב ד"ה בההיא הנאה, שלדעתו גם רבה מודה לפוטרו מצדקה). שיקול זה בנדון דידן כתב בשו"ת 'תשובות והנהגות' ח"ג סי' רפז: "שאפילו ריפתא [=לחם] לעני פטור מלתת, אף שצריך העני לאכול, וכל שכן בזמננו שיש מהם רמאים שאינם עניים כלל, ועכ"פ לא צריכים דווקא עכשיו את הכסף, על כן ראוי להמשיך בתפלה ואינו חייב לתת כשמטרידו עד שמוכרח להפסיק תפילתו משום כן". בהמשך ציין שאמנם יש אומרים שמי שעוסק במצווה שבין אדם למקום אינו נפטר אז ממצווה שבין אדם לחבירו, אבל סברה זו אינה מבוססת (על סברה זו עיין בשו"ת יביע אומר ח"ד יו"ד סי' יט אות ד, והביא ראשונים שמשמע שלא חילקו בזה בין סוגי המצוות, ויש לציין גם ל'ים של שלמה' בבא קמא פ"ו סי' ט, שכתב שגם העוסק בתקיעת שופר ונטילת לולב וכיסוי הדם נפטר מלתת אז צדקה).

4. מי שעובר במזיד ובקביעות על מצווה שאיסורה בתורה ידוע ומפורסם, בין אם "להכעיס" ובין אם "לתאבון", אין כלפיו מצוות צדקה אם לא עשה תשובה (שו"ע יו"ד סי' רנא ס"א, וראה באריכות בספר מלוה ה' מאת הרב משה הלוי זצ"ל, פרק א סעיפים ד-ו).

יב. סיכום הדברים: מעיון במקורות ההלכה מסתבר לענ"ד שבאופן עקרוני יש חובה מדרבנן לתת מתנה מועטת לכל עני המחזר על הפתחים ללא בדיקה, על כל פנים כשאינך פנוי ורוצה לבודקו. חובה זו מוטלת גם על מי שנתן מעשר כספים, ועניינה הוא שלא להכלים את העני המבקש.
ברם, כפי הנראה בימינו רבו מדי האנשים המבקשים צדקה ללא הצדקה, בין אם ברמאות ממש ובין אם בהוראת היתר לעצמם. לפיכך מסתבר שמצד ההלכה הדין השתנה, וחובה זו כלפי עני בלתי מוכר בטילה, אלא אם כן יש לך התרשמות ברורה שהאיש וסיפורו מהימנים (לא רק שהסיפור מהימן, אלא שגם אינו נוטל לעצמו אחוז גדול מדי מהתרומות וכדומה).
מעבר לכך, ניתן להקל יותר במקרים שבהם דין "מתנה מועטת" מסופק: גבאי צדקה האוסף עבור אחרים; אדם העומד ברחוב או עובר בבית הכנסת ולא עובר מדלת לדלת; קבצן המגיע במהלך התפילה; וקבצן שניכר שהוא עובר במזיד על איסור מפורסם.