חלות הקנין תוך כדי דיבור (גליון)

הרב יוסף יצחק הכהן יארמוש

'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

בגליון א'כו שאל הרב א.ז. שיחי' בכוונת המבואר בלקו"ש (חי"ט ע' 189) שאין לומר שדין תוכ"ד כדיבור דמי הוא משום שאין גמירת דעת הנותן עד אחרי כדי דיבור (וכמו שמשמע מהר"ן), דא"כ הי' יוצא, לדוגמא, שאם אחד נותן מתנה לאדם אחר דבר מאכל, אין המקבל מתנה יכול לאכול (עכ"פ לכתחילה) הדבר מאכל עד אחרי כדי דיבור, ולא מצינו חידוש כזה כתוב בשום מקום, עיי"ש בשיחה.

ויסוד לקושייתו (ועיין בגליון שם בארוכה) הוא ש"ברור שכשביטל הנותן בתוכ"ד הקונה (= לכאורה כוונתו מקבל המתנה) חייב לשלם מה שאכל". וכן הסכים עמו הרב נ.ש. שיחי' (בגליון א'כז) ש"צדק בדבריו, דודאי אם אכל המקבל המתנה ואח"כ תוכ"ד חזר בו הנותן מהקנין – שחייב המקבל לשלום".

ובגליון א'לא הערתי על דבריהם ש"צ"ע האם באמת המקבל חייב" (דהיינו מה שפשוט להם קא מבעי' לי), וכדלקמן. ובגליון א'לג חזר הרב נ.ש. לדון בכוונת השיחה ומביא דברי הרב א.ז. הנ"ל "דברור הדבר (כמ"ש להלן), דבדיעבד, אם אכל מקבל המתנה, ונותן המתנה חזר בו מהמתנה, תוכ"ד, שמקבל המתנה חייב לשלם עבור מה שאכל".

והנה הרב נ.ש. הנ"ל הוסיף בחצי עיגול "כמ"ש להלן" כאילו שיבאר בהמשך איך "ברור הדבר" שחייב המקבל מתנה, ובאמת שבהמשך דבריו חזר בדבריו ש"מובן שאין נפק"מ בין שיטת הר"ן לשיטת השיחה בענין חיוב תשלומין" ו"שיש חיוב תשלומין", אבל גם הוא כ' שם (שלפי הבנתו בהשיחה) "נאמר סברא זו ("שאין כאן חטא גזילה, ועד"ז לפוטרו מחיוב תשלומין")", אלא שלפי דבריו זה רק ליישב דברי הר"ן ו"בבחינת חידוש".

וא"כ צ"ע כוונתו שכאילו יבאר בהמשך ש"ברור הדבר" שמקבל המתנה חייב לשלם כשחוזר נותן המתנה, שהרי לא הביא עוד ראי' ממה שמביא הרב א.ז., ועוד זאת שכותב בביאור השיחה שיש לומר שמקבל המתנה פטור (וכדלעיל), עיי"ש בארוכה.

והרב א.ז. הביא כמקור לדבריו הדין דנותן מתנה על תנאי ולא נתקיים התנאי שהמקבל חייב לשלם הפירות שאכל שהרי נתבטל הקנין למפרע (ראה רמב"ם הל' זכיה ומתנה פ"ג ה"ו, תשובת הראנ"ח ח"א סי' כ"ח, שער המלך על הרמב"ם שם).

וכתבתי ע"ז בגליון א'לא "ולא הבנתי כ"כ הדמיון, האם כל נתינה הוא בתנאי שלא יחזור תוכ"ד ואם חזר הרי שלא נתקיים התנאי? דמילא בתנאי, הרי ברור שהנתינה מותנה בגדרי התנאים, ואם לא נתקיים הרי שבטל הנתינה. אבל בתוכ"ד . . הרי היתה כאן מעשה נתינה ולא הי' להמקבל סיבה לא לאכול, האם בזה שיש לו רשות לשנות דעתו לפני חלות הקנין יכריח להמקבל לשלם? (דאם יש מי שרעב ובא ראובן ונתן לו לאכול והעני אוכלו מיד, וראובן חוזר בו תוכ"ד הרי שראובן בעצם הכריח את העני לקנות ממנו האוכל, האם העני חייב מעיקר הדין לשלם?)

והרב נ.ש. כתב ע"ז (בתוך דבריו, כהוספה לדברי הרב א.ז.) "והרי כאן בחוזר בו תוכ"ד כנותן מתנה על תנאי – ע"פ התורה שנתנה כח לחזור בו מהקנין תוכ"ד". והיינו שקובע בפשיטות שהגדר של כל נתינה היא מוגדרת כנתינה עם תנאי שיכול לחזור בו עד כדי דיבור, ו(לענ"ד יש להאריך בשלילת סברא זו, אבל לענייננו) אינו מביא מקור לחידוש זה, שגדר תוכ"ד הוא בתורת תנאי!?

ועוד זאת: בכל מעשה נתינה יש כמה עניינים: א- עצם הנתינה (הגשמית). ב – מעשה של נתינה וקבלת דבר. ג – חלות קנין אצל מקבל הדבר. וברור שבנתינה על תנאי, הרי שלא רק שאין חלות קנין עד שנתקיים התנאי, הרי שאין שם גם מעשה של קבלת דבר עד שנתקיים התנאי שהרי כל הנתינה היתה מותנה בקיום תנאי (אלא שהי' פעולה גשמית של נתינה), משא"כ כשאחד נותן מתנה לחבירו איה"נ שי"ל (בסברא, וכפי שמשמע מהר"ן) שאין חלות קנין עד אחרי כדי דיבור, אבל מנין לנו לחדש שלא הי' כאן (רק פעולה גשמית של נתינה, ולא גם) מעשה נתינה וקבלת דבר מיד בנתינת הדבר, וא"כ למה שישלם בעד המתנה שקיבל?

ואם כנים הדברים מובן שכל האריכות בדבריו שהקנין נעקרת למפרע (שצ"ע. וראה ברא"ש נדרים נב, ב בענין עקירה למפרע, ואכמ"ל), אינו שייך לנדו"ד, וכמו שכתבתי בגליון הנ"ל ש"אפי' אם תאמר שיש ראי' שעקר את הקנין למפרע . . האם זה עוקר הנתינה למפרע?", וע"ז לא ענה הרב הנ"ל כלום.

והנה הרב א.ז. הביא דין אחר לדמות נדו"ד אליו (אלא שלדעתו זה אינו), וכתבתי שלענ"ד נידון שלנו דומה לדין הזה השני, עיי"ש בארוכה, וגם ע"ז לא כ' הרב הנ"ל השגה.

ובשיחות קודש תש"י – י"א (עמ' קעז. שעליו מיוסד שיחה זו) כתוב "שהרי הדין הוא באחד שאומר לחבירו שנותן לו מתנה ולקחו המקבל מתנה תוכ"ד ואכלו, והנותן חזר בו תוכ"ד אינו חייב לו כלום, וכן גם לכתחילה מותר לאכול תוכ"ד".

ולפי כל הנ"ל נלע"ד שעדיין צ"ע האם באמת מקבל המתנה חייב לשלם במקרה הנ"ל.

עוד כתב הרב נ.ש. (בגליון א'כז) בכוונת השיחה ש"ודאי לכתחילה אסור לו לאכול המתנה, כי אסור לגזול ע"מ להחזיר, כמ"ש בשו"ע אדה"ז, עד"ז כאן, שאסור לאכול המתנה אע"פ שאח"כ תהי' שלו".

והנה יסוד זה שמחדש הרב הנ"ל שכשאחד מקבל מתנה מחבירו ואוכלו (ובאמת שצ"ע לשיטתו למה רק כשאוכלו ולא בעצם זה שנמצא בידו) בתוך כדי דיבור נקרא גזלן, (וכלשונו: "יש כאן איסור גזילה"), הרי זה חידוש גדול, והרב כותבו בלי שום מקור! וצ"ע למה בשם גזלן יכונה? והרי הגדרת גזלן (בלשונו של הרמב"ם הל' גזילה ואבידה פ"א ה"ג) הוא "הלוקח ממון האדם בחזקה כגון שחטף מידו מטלטלין או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים או שתקף בעבדו ובבהמתו ונשתמש בהן או שירד לתוך שדהו ואוכל פירותיה וכל כיוצא בזה הוא גוזל", ואיך נדו"ד נופל בהגדרה הזו?

[ולהעיר מרמב"ם שם פ"ו ה"י, אלא ששם מבהיר הרמב"ם "אע"פ שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון מחבירו בחנם דרך שחוק והיתול ה"ז גוזל", וברור שאין נדו"ד דומה לזה, וא"כ צ"ע איך נדו"ד עושה לוקח המתנה לגזלן (וכנ"ל)?]

ויש להוסיף בזה (בדרך הערה) שאדה"ז מביא (בהל' גזילה וגניבה ס"ג) בטעם שאסור לגזול ע"מ להחזיר "שלא ירגיל עצמו בכך" (וראה בקו"א שזה לכו"ע), וא"כ האם נאמר שבמקרה שלנו יש חשש שירגיל עצמו בכך (שירגיל עצמו לקחת מתנות מאנשים שחוזרים תוכ"ד ממתנתם)?

ונוסף לזה כבר כתבתי (בגליון א'לא) שצ"ע שהרי אם זה גזילה "הרי גם בדיעבד אסור לגזול ע"מ להחזיר" – וא"כ דוחק לומר שזה כוונת השיחה; שכאילו לכתחילה אין לו לאכול את זה מכיון שזה גזילה ע"מ להחזיר, אבל בדיעבד מותר לגזול ע"מ להחזיר?

וע"ז תירץ הרב הנ"ל "דכיון שהנותן מסר המתנה לידו של מקבל המתנה כדי להקנותו אליו, יש מקום לומר, עכ"פ כדי ליישב דברי הר"ן, שא"א להאשים מקבל המתנה בחטא של איסור גזילה בדיעבד, כי מאחר שהנותן נתנו אליו כדי להקנותו במילא אין כאן מעשה של גזילה". ולכאו' הוא הוא דברינו, שלכן כתבתי שלענ"ד אינו נקרא גזלן ואינו חייב לשלם (וגם הרב הנ"ל כותב כן בסוף דבריו), אלא שלדבריו יוצא דבר תמוה (שלא שיש כאן שאלה האם מותר או לעשות דבר, אלא) שלכתחילה מגדירין אותו כגזלן ובדיעבד לא נגדירו כגזלן, ובאמת שחידוש כזה צריך עיון ומקור!

ומה שהרב הנ"ל מבאר בלשון השיחה "קען דער מקבל המתנה ניט עסן (עכ"פ לכתחילה)" ש"מובנו, איסור גמור וברור . . איסור ודאי להמקבל לאכול המתנה עד אחר כדי דיבור", יש להעיר שאינו כ' בשיחה הלשון "אסור" או אפילו "טאר . . ניט" אלא כתב "קען . . ניט", שאין במשמעו "איסור גמור וברור" כלל.

ומה שכתב ש"ע"כ צריך לומר כן בפירוש דברי השיחה, כי א"א לומר שבהשיחה מקשה על שיטת הר"ן מפני חשש של איסור וחומרא שעל צד הזהירות לבד" לא הבנתי כלל, שהרי שאלת כ"ק אדמו"ר הוא שלא מצינו בשום מקום ("ערגעץ וואו") שכתוב חידוש כזה", ומי אמר שרק חידושים של תורה ואיסורים ודאים צריכים לכתוב "בשום מקום", אדרבה דוקא על "חשש איסור וחומרא שעל צד הזהירות לבד" יש למצוא "ערגעץ וואו".

ומזה באנו למה שצ"ע ביותר, שמזה שלא מצינו בשום מקום שמסביר שלשיטת הר"ן באם אוכלו תוכ"ד שיש כאן איסור ונקרא גזלן. וגם כ"ק אדמו"ר אינו שואל על הר‏"‏ן שלכאורה לפי דבריו עובר המקבל באיסור גזילה, נראה לי שאין כאן "איסור גמור וברור . . איסור ודאי" של גזל.

ועצ"ע.