חלק תשיעי
סימן קנט
בענין נכרית משמשת אשה חולנית ומבשלת לה אי יש לאסור משום בישול עכו"ם
ב' מרחשון התשל"ו בנ"י יצו"א.
מע"כ ידי"נ הרהגה"צ בנש"ק פ"ה צ"צ כש"ת מוה"ר שי"ש האלבערשטאם שליט"א אדמו"ר מציעשינוב בנ"י יצו"א.
אחדשכ"ג בידידות נאמנה.
בדבר שאלתו בחולה שמוטל במטה בביתו זה זמן רב ל"ע וא"א בכל עת להיות שמה ולשמשו ולכן המשפחה שכרו אחות (נוירס בלע"ז) להיות אצל החולה ולבשל ולעשות כל צרכי החולה אמנם היות כי א"א להם להשיג אלא אחות נכרי' אי יש בזה איסור משום בישול עכו"ם מה שהאחות עכו"ם מבשלת להחולה וכ"ג העיר בזה דאולי בתנורים שלנו שיש להם גז (פילאט לייט בלע"ז) וממנו מדליקים את הגז לבשל וא"כ אפשר לפי מה שכתב הרמ"א יו"ד סי' קי"ג ס"ז די"א אפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם רק שהעו"כ הדליק האש מאש של ישראל שרי (או"ה בשם מהר"ם) והכ"נ אפשר שידליק ישראל את הפילאט מתחילה ומשם תדליק העכו"ם לבשל וכה"ג ליכא משום בישול עכו"ם.
והנלפענ"ד ומתחלה נראה להבין דברי מהרא"ם באו"ה הנ"ל דלכאורה מאי מהני מה שמדליק מאש ישראל כיון דהבישול כולו נעשה ע"י עכו"ם ובאמת כי האחרונים חלקו על עצם קולא זו ועיין ביאור הגר"א ופר"ח ושאר אחרונים ומה שנלפענ"ד בהבנת דברי הרמ"א הוא כך לפמ"ש בגמ' ברכות נ"ג ע"א ת"ר נכרי שהדליק מישראל וישראל שהדליק מנכרי מברכין עליו נכרי מנכרי אין מברכין עליו ופריך מ"ש נכרי מנכרי דלא משום דלא שבת א"ה ישראל מנכרי נמי הא לא שבת וכ"ת הך איסורא אזל ליה והא אחרינא הוא ובידא דישראל קא מתילדא אלא הא דתניא המוציא שלהבת לרה"ר חייב אמאי חייב מה שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספתא דהתירא קא מברך אי הכי נכרי מנכרי נמי אה"נ גזרה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון ע"כ ופרש"י הך איסורא אזלא מתוך שהשלהבת דולקת והולכת קמא קמא פרח ליה המוציא שלהבת לר"ה בשבת חייב ומוקמינן לה במס' ביצה כגון דשייפיה לחרס משחא ואתלי בה נורא דגחלת ליכא אלא שלהבת וכו' מה שעקר לא הניח והוצאת שבת לא מחייבא עד דאיכא עקירה מרשות זו והנחה ברשות זו ע"ש.
והנראה מבואר דקס"ד דשלהבת בכל שעה חדתא הוא ואמרינן קמא קמא אזיל לה ובא אחר במקומו והקשה ליה דא"כ האיך יתחייב המוציא שלהבת בשבת לר"ה דמה שעקר כבר אזל ליה ומה שמניח שלהבת אחר הוא ולא עקר שלהבת ובשבת בעינא עקירה והנחה באותו דבר וע"כ כיון דקיי"ל המוציא שלהבת חייב נשמע מינה דשלהבת הראשון לא אזל ליה ולכן משני דלעולם דאיסורא נמי איתיה פירוש דלעולם עיקר השלהבת הראשון שהדליק באיסור לא אזל ליה ואפ"ה מברך דהרי נתוסף שלהבת דהתירא ואתוספת מברך אבל עיקר השלהבת שהדליק בראשונה נשאר באיסורו כמו שהי' וכתב שם הרמב"ן ז"ל והביאו הר"א אלשבילי ושאר פוסקים דמפני זה נהגו מוצאי יוכ"פ להדליק כל אחד מעששית של בית הכנסת כדי שיהא עיקר של היתר ע"ש.
וכבר מלתי אמורה בהא דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים וגו' שלם ישלם המבעיר את הבערה ועיין ב"ק מחלוקת אשו משום ממונו או משום חציו ובנמק"י האיך אנו מדליקין נרות ע"ש והדברים עתיקים ולכאורה אמאי המדליק הבערה חייב כשנאכל גדיש או קמה הא לא הוי אלא גרמא דגרמא דגרמא שהרי שלהבת שהדליק הוא כבר אזל ליה ונשאר רק כחו וגרמתו וגרמא בנזיקין פטור אמנם האמת דבאשו לעולם כחו הראשון נשאר שם אלא שנתוסף עליו אש אבל נשאר כחו הראשון לעולם ושפיר שייך ביה מזיק ממש וחייב לשלם המבעיר את הבערה.
ומיהו לדידן שפיר מובנים דברי מהרא"ם שבאו"ה ורמ"א דאפילו לא חיתה ישראל והשליך את הקיסם רק שהעובד כוכבים הדליק מאש של ישראל שרי דכיון דהדליק מאש של ישראל א"כ בכל הבישול עד שנתבשל יש שם כחו הראשון שהוא עיקר ההדלקה והתוספת הוא של עכו"ם וא"כ הו"ל ממהר לבשל בשביל אשו ולכן שפיר כתב הרמ"א דמותר כה"ג בשם הני פוסקים ודו"ק.
ולולי דמסתפינא הי' נלפענ"ד לדייק קצת שינוי לשון שכתב הרמ"א ממה שמבואר באו"ה דז"ל האו"ה שער מ"ג סי"ג (בנדון שפחה א"י שמבשלת בבית ישראל) השיב מהר"ם שמותר בדיעבד כיון שעשתה האש מהאש שנשאר מאתמול ובאותו האש חיתה הישראל בגחלים אע"פ שבזה לא חיתה עכ"ל. והנה האו"ה לא כתב שהי' אש של ישראל וגם לא כתב אלא דבדיעבד שרי והרמ"א ז"ל כתב וי"א דאפילו לא וכו' כיון שהדליק מאש של ישראל שרי ומשמע דאפילו לכתחלה שרי לדעת הי"א ומצינו לכאורה חומרא וקולא בדברי הרמ"א חומרא דהר"ם כתב כיון שעשתה מאש שנשאר מאתמול ובאותו אש חיתה ישראל ולא בעי אש שעשאו ישראל והרמ"א החמיר דבעי שתדליק מאש של ישראל והר"ם סגי ליה באש שחיתה בה ישראל, וקולא דהר"ם ואו"ה לא הותרו אלא בדיעבד והרמ"א מתיר אפילו לכתחילה וי"ל דהרמ"א בכיון שינה בלשונו הקדוש דכיון דישראל הדליק האש הראשון א"כ עיקר האש בא מן הישראל וכה"ג לעולם לא אזל עיקר הראשון ושפיר מותר אפילו לכתחילה נמצא חומרו קולו דמה שמחמיר דבעי שהאש יהי' של ישראל מתיר אפילו לכתחילה והר"ם שמקיל אפילו רק באש שחיתה בה ישראל קולו חומרו שאינו מתיר רק בדיעבד וי"ל בזה כמובן.
עכ"פ לדידן נראה מבואר דדברי הרמ"א יש להם מקור נאמן בגמ' ברכות דהיכא דהישראל הדליק האש ואח"כ הדליק אחר ממנו עדיין עיקר המקור של האש הראשון לעולם נשאר וא"כ הו"ל הפילאט אש של ישראל ואם תדליק העכו"ם ממנו לכאורה הו"ל בכלל הדין של הרמ"א ז"ל שהדליק מאש של ישראל ויפה כיון בזה מעכ"ג הגם שבזכרוני שראיתי באיזה ספר ממחברי זמנינו שכבר דן בזה אבל איני זוכר באיזה מקום ואין הז"ג עכשיו לחפש אחריו. ומיהו הגם דהעלינו לכאורה ראי' מ"מ מפני שאנו מדמין נעשה מעשה והלא כמה אחרונים חלוקים עליו על הרמ"א ז"ל ועיין ביאור הגר"א ועוד.
והנראה דגרסינן בגמ' ע"ז ל"ז ע"ב והשלקות מנהני מילי (פרש"י דבישולי עו"כ אסירי) וכו' אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא פרש"י מדרבנן שלא יהא רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא ובתוס' שם דיותר נראה לפרש הטעם משום חתנות. אומר הר' אברהם בר' דוד דשלקות שאסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לו לחתנות ולא לשמא יאכילנו ד"ט ולא הודה לו ר"ת דלא חלקו חכמים בין רשות הישראל לרשות עו"כ כי לעולם יש לחוש שלא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עו"כ.
והאו"ה בשער מ"ג הביא בישראל שיש לו שפחה א"י שמבשלת לו רגילות הנשים להיות מצוי אצל האש ומכשירין אותו ולכה"פ יזהרו להכשיר פ"א ביום דהא ר"ת אוסר התבשיל אפילו בדיעבד מטעם דלא חלקו חכמים בתקנותם ומ"ה אם לא הכשירו אותו נוהגים לסמוך בדיעבד על רש"מ ור"י מאורלייניש שפסקו שבכה"ג בבית הישראל דליכא למיחש לחתנות ולא לד"ט לא גזרו ע"ש והוא כשיטת הראב"ד הנ"ל וגם הטור הביא שיטת הראב"ד וכתב דר"ת חלק עליו וכתב הב"י דהסכמת הפוסקים כר"ת ועיין שו"ת מהרש"ל סי' ע"ה ותשובת הרמב"ן סי' קמ"ט ובש"ך יו"ד סי' קי"ג סק"ז מה שהאריך להבין דברי הרמ"א.
אשר ע"כ לפענ"ד בנידון דידן אף דאין לסמוך להתיר לכתחילה בכל אדם כה"ג מ"מ בחולה כזה שאין לך שעהד"ח גדול מזה והו"ל באיסור בישול עכו"ם דקיל נלפענ"ד דיש לסמוך בריוח ולהקל בזה דהרי אית לן ס"ס הרבה ספק אי קיי"ל כהראב"ד דבבית ישראל ליכא איסור ואפילו אי כר"ת מ"מ כה"ג דמדליק האש מישראל אפשר דגם ר"ת מודה למהר"ם ואפילו נימא דגם בהא פליג אולי דבהא מודים האחרונים למהר"ם ורק בהדליק העכו"ם האש פסקו כר"ת ואפילו נימא דפליגי אפשר דמדליק האש מישראל אינו אסור אלא בבית עכו"ם אבל בביתו של ישראל לא ואפילו נימא דפליגי על מהר"ם מ"מ אפשר דוקא כשחיתה הגחלים ולא הדליק האש מתחלה אבל הדליק האש מתחלה אפשר מודים כ"ע דכל שהדליק האש מאש שהדליק ישראל בתחלה ובביתו של ישראל דכה"ג עיקר האש של ישראל וכמ"ש בגמ' לענין אור הבדלה וא"כ הכ"נ לענין בישול עכו"ם כן, וגם הוה לצורך חולה גדולה וקשה מאוד להחזיקו בבית בניו, אשר לפענ"ד כה"ג מותר האחות לבשל ואין בזה איסור משום בישול עכו"ם כנלפענ"ד.
אלא דמה שעלה בלבי הרהורי דברים דכיון דהא"י שם לבדו ואין שם שום אדם מישראל אפשר שיאכילהו לחולה הזה טריפות שהרי ליכא שם ישראל ואם החולה הוא יכול לראות אז עכ"פ איכא היתר אבל אם החולה הוא באופן שהוא בלתי הכרה א"כ מאן יאמר לן שלא יאכילהו טריפות וי"ל קצת דמירתת שמא יבואו איזה קרובים לבקר וי"ל בזה.
עוד נסתפקתי האיך סומכים בזה על אחות עכו"ם שתתייחד עם חולה ישראל יומם ולילה ולא חיישינן שמא תמיתהו ועיין פ' אין מעמידין דף כ"ה ע"ב לא יתייחד עמהם ובדף כ"ז שם אין מתרפאין מהן וי"ל לפמ"ש הרמ"א סי' קנ"ה ס"א וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשהעו"כ עושה בחנם אבל אם עושה בשכר בכל ענין מותר דחייש לפסידא דאגריה והגם שמהרש"ל והב"ח תמהו אהלכה זו הש"ך דחה דבריהם והמליץ בעד הרמ"א ז"ל והכ"נ כן.
אלו דברי ידי"נ דושכ"ג בידידות נאמנה ובלב ונפש
מנשה הקטן
סימן קנט
בענין נכרית משמשת אשה חולנית ומבשלת לה אי יש לאסור משום בישול עכו"ם
ב' מרחשון התשל"ו בנ"י יצו"א.
מע"כ ידי"נ הרהגה"צ בנש"ק פ"ה צ"צ כש"ת מוה"ר שי"ש האלבערשטאם שליט"א אדמו"ר מציעשינוב בנ"י יצו"א.
אחדשכ"ג בידידות נאמנה.
בדבר שאלתו בחולה שמוטל במטה בביתו זה זמן רב ל"ע וא"א בכל עת להיות שמה ולשמשו ולכן המשפחה שכרו אחות (נוירס בלע"ז) להיות אצל החולה ולבשל ולעשות כל צרכי החולה אמנם היות כי א"א להם להשיג אלא אחות נכרי' אי יש בזה איסור משום בישול עכו"ם מה שהאחות עכו"ם מבשלת להחולה וכ"ג העיר בזה דאולי בתנורים שלנו שיש להם גז (פילאט לייט בלע"ז) וממנו מדליקים את הגז לבשל וא"כ אפשר לפי מה שכתב הרמ"א יו"ד סי' קי"ג ס"ז די"א אפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם רק שהעו"כ הדליק האש מאש של ישראל שרי (או"ה בשם מהר"ם) והכ"נ אפשר שידליק ישראל את הפילאט מתחילה ומשם תדליק העכו"ם לבשל וכה"ג ליכא משום בישול עכו"ם.
והנלפענ"ד ומתחלה נראה להבין דברי מהרא"ם באו"ה הנ"ל דלכאורה מאי מהני מה שמדליק מאש ישראל כיון דהבישול כולו נעשה ע"י עכו"ם ובאמת כי האחרונים חלקו על עצם קולא זו ועיין ביאור הגר"א ופר"ח ושאר אחרונים ומה שנלפענ"ד בהבנת דברי הרמ"א הוא כך לפמ"ש בגמ' ברכות נ"ג ע"א ת"ר נכרי שהדליק מישראל וישראל שהדליק מנכרי מברכין עליו נכרי מנכרי אין מברכין עליו ופריך מ"ש נכרי מנכרי דלא משום דלא שבת א"ה ישראל מנכרי נמי הא לא שבת וכ"ת הך איסורא אזל ליה והא אחרינא הוא ובידא דישראל קא מתילדא אלא הא דתניא המוציא שלהבת לרה"ר חייב אמאי חייב מה שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספתא דהתירא קא מברך אי הכי נכרי מנכרי נמי אה"נ גזרה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון ע"כ ופרש"י הך איסורא אזלא מתוך שהשלהבת דולקת והולכת קמא קמא פרח ליה המוציא שלהבת לר"ה בשבת חייב ומוקמינן לה במס' ביצה כגון דשייפיה לחרס משחא ואתלי בה נורא דגחלת ליכא אלא שלהבת וכו' מה שעקר לא הניח והוצאת שבת לא מחייבא עד דאיכא עקירה מרשות זו והנחה ברשות זו ע"ש.
והנראה מבואר דקס"ד דשלהבת בכל שעה חדתא הוא ואמרינן קמא קמא אזיל לה ובא אחר במקומו והקשה ליה דא"כ האיך יתחייב המוציא שלהבת בשבת לר"ה דמה שעקר כבר אזל ליה ומה שמניח שלהבת אחר הוא ולא עקר שלהבת ובשבת בעינא עקירה והנחה באותו דבר וע"כ כיון דקיי"ל המוציא שלהבת חייב נשמע מינה דשלהבת הראשון לא אזל ליה ולכן משני דלעולם דאיסורא נמי איתיה פירוש דלעולם עיקר השלהבת הראשון שהדליק באיסור לא אזל ליה ואפ"ה מברך דהרי נתוסף שלהבת דהתירא ואתוספת מברך אבל עיקר השלהבת שהדליק בראשונה נשאר באיסורו כמו שהי' וכתב שם הרמב"ן ז"ל והביאו הר"א אלשבילי ושאר פוסקים דמפני זה נהגו מוצאי יוכ"פ להדליק כל אחד מעששית של בית הכנסת כדי שיהא עיקר של היתר ע"ש.
וכבר מלתי אמורה בהא דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים וגו' שלם ישלם המבעיר את הבערה ועיין ב"ק מחלוקת אשו משום ממונו או משום חציו ובנמק"י האיך אנו מדליקין נרות ע"ש והדברים עתיקים ולכאורה אמאי המדליק הבערה חייב כשנאכל גדיש או קמה הא לא הוי אלא גרמא דגרמא דגרמא שהרי שלהבת שהדליק הוא כבר אזל ליה ונשאר רק כחו וגרמתו וגרמא בנזיקין פטור אמנם האמת דבאשו לעולם כחו הראשון נשאר שם אלא שנתוסף עליו אש אבל נשאר כחו הראשון לעולם ושפיר שייך ביה מזיק ממש וחייב לשלם המבעיר את הבערה.
ומיהו לדידן שפיר מובנים דברי מהרא"ם שבאו"ה ורמ"א דאפילו לא חיתה ישראל והשליך את הקיסם רק שהעובד כוכבים הדליק מאש של ישראל שרי דכיון דהדליק מאש של ישראל א"כ בכל הבישול עד שנתבשל יש שם כחו הראשון שהוא עיקר ההדלקה והתוספת הוא של עכו"ם וא"כ הו"ל ממהר לבשל בשביל אשו ולכן שפיר כתב הרמ"א דמותר כה"ג בשם הני פוסקים ודו"ק.
ולולי דמסתפינא הי' נלפענ"ד לדייק קצת שינוי לשון שכתב הרמ"א ממה שמבואר באו"ה דז"ל האו"ה שער מ"ג סי"ג (בנדון שפחה א"י שמבשלת בבית ישראל) השיב מהר"ם שמותר בדיעבד כיון שעשתה האש מהאש שנשאר מאתמול ובאותו האש חיתה הישראל בגחלים אע"פ שבזה לא חיתה עכ"ל. והנה האו"ה לא כתב שהי' אש של ישראל וגם לא כתב אלא דבדיעבד שרי והרמ"א ז"ל כתב וי"א דאפילו לא וכו' כיון שהדליק מאש של ישראל שרי ומשמע דאפילו לכתחלה שרי לדעת הי"א ומצינו לכאורה חומרא וקולא בדברי הרמ"א חומרא דהר"ם כתב כיון שעשתה מאש שנשאר מאתמול ובאותו אש חיתה ישראל ולא בעי אש שעשאו ישראל והרמ"א החמיר דבעי שתדליק מאש של ישראל והר"ם סגי ליה באש שחיתה בה ישראל, וקולא דהר"ם ואו"ה לא הותרו אלא בדיעבד והרמ"א מתיר אפילו לכתחילה וי"ל דהרמ"א בכיון שינה בלשונו הקדוש דכיון דישראל הדליק האש הראשון א"כ עיקר האש בא מן הישראל וכה"ג לעולם לא אזל עיקר הראשון ושפיר מותר אפילו לכתחילה נמצא חומרו קולו דמה שמחמיר דבעי שהאש יהי' של ישראל מתיר אפילו לכתחילה והר"ם שמקיל אפילו רק באש שחיתה בה ישראל קולו חומרו שאינו מתיר רק בדיעבד וי"ל בזה כמובן.
עכ"פ לדידן נראה מבואר דדברי הרמ"א יש להם מקור נאמן בגמ' ברכות דהיכא דהישראל הדליק האש ואח"כ הדליק אחר ממנו עדיין עיקר המקור של האש הראשון לעולם נשאר וא"כ הו"ל הפילאט אש של ישראל ואם תדליק העכו"ם ממנו לכאורה הו"ל בכלל הדין של הרמ"א ז"ל שהדליק מאש של ישראל ויפה כיון בזה מעכ"ג הגם שבזכרוני שראיתי באיזה ספר ממחברי זמנינו שכבר דן בזה אבל איני זוכר באיזה מקום ואין הז"ג עכשיו לחפש אחריו. ומיהו הגם דהעלינו לכאורה ראי' מ"מ מפני שאנו מדמין נעשה מעשה והלא כמה אחרונים חלוקים עליו על הרמ"א ז"ל ועיין ביאור הגר"א ועוד.
והנראה דגרסינן בגמ' ע"ז ל"ז ע"ב והשלקות מנהני מילי (פרש"י דבישולי עו"כ אסירי) וכו' אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא פרש"י מדרבנן שלא יהא רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא ובתוס' שם דיותר נראה לפרש הטעם משום חתנות. אומר הר' אברהם בר' דוד דשלקות שאסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לו לחתנות ולא לשמא יאכילנו ד"ט ולא הודה לו ר"ת דלא חלקו חכמים בין רשות הישראל לרשות עו"כ כי לעולם יש לחוש שלא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עו"כ.
והאו"ה בשער מ"ג הביא בישראל שיש לו שפחה א"י שמבשלת לו רגילות הנשים להיות מצוי אצל האש ומכשירין אותו ולכה"פ יזהרו להכשיר פ"א ביום דהא ר"ת אוסר התבשיל אפילו בדיעבד מטעם דלא חלקו חכמים בתקנותם ומ"ה אם לא הכשירו אותו נוהגים לסמוך בדיעבד על רש"מ ור"י מאורלייניש שפסקו שבכה"ג בבית הישראל דליכא למיחש לחתנות ולא לד"ט לא גזרו ע"ש והוא כשיטת הראב"ד הנ"ל וגם הטור הביא שיטת הראב"ד וכתב דר"ת חלק עליו וכתב הב"י דהסכמת הפוסקים כר"ת ועיין שו"ת מהרש"ל סי' ע"ה ותשובת הרמב"ן סי' קמ"ט ובש"ך יו"ד סי' קי"ג סק"ז מה שהאריך להבין דברי הרמ"א.
אשר ע"כ לפענ"ד בנידון דידן אף דאין לסמוך להתיר לכתחילה בכל אדם כה"ג מ"מ בחולה כזה שאין לך שעהד"ח גדול מזה והו"ל באיסור בישול עכו"ם דקיל נלפענ"ד דיש לסמוך בריוח ולהקל בזה דהרי אית לן ס"ס הרבה ספק אי קיי"ל כהראב"ד דבבית ישראל ליכא איסור ואפילו אי כר"ת מ"מ כה"ג דמדליק האש מישראל אפשר דגם ר"ת מודה למהר"ם ואפילו נימא דגם בהא פליג אולי דבהא מודים האחרונים למהר"ם ורק בהדליק העכו"ם האש פסקו כר"ת ואפילו נימא דפליגי אפשר דמדליק האש מישראל אינו אסור אלא בבית עכו"ם אבל בביתו של ישראל לא ואפילו נימא דפליגי על מהר"ם מ"מ אפשר דוקא כשחיתה הגחלים ולא הדליק האש מתחלה אבל הדליק האש מתחלה אפשר מודים כ"ע דכל שהדליק האש מאש שהדליק ישראל בתחלה ובביתו של ישראל דכה"ג עיקר האש של ישראל וכמ"ש בגמ' לענין אור הבדלה וא"כ הכ"נ לענין בישול עכו"ם כן, וגם הוה לצורך חולה גדולה וקשה מאוד להחזיקו בבית בניו, אשר לפענ"ד כה"ג מותר האחות לבשל ואין בזה איסור משום בישול עכו"ם כנלפענ"ד.
אלא דמה שעלה בלבי הרהורי דברים דכיון דהא"י שם לבדו ואין שם שום אדם מישראל אפשר שיאכילהו לחולה הזה טריפות שהרי ליכא שם ישראל ואם החולה הוא יכול לראות אז עכ"פ איכא היתר אבל אם החולה הוא באופן שהוא בלתי הכרה א"כ מאן יאמר לן שלא יאכילהו טריפות וי"ל קצת דמירתת שמא יבואו איזה קרובים לבקר וי"ל בזה.
עוד נסתפקתי האיך סומכים בזה על אחות עכו"ם שתתייחד עם חולה ישראל יומם ולילה ולא חיישינן שמא תמיתהו ועיין פ' אין מעמידין דף כ"ה ע"ב לא יתייחד עמהם ובדף כ"ז שם אין מתרפאין מהן וי"ל לפמ"ש הרמ"א סי' קנ"ה ס"א וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשהעו"כ עושה בחנם אבל אם עושה בשכר בכל ענין מותר דחייש לפסידא דאגריה והגם שמהרש"ל והב"ח תמהו אהלכה זו הש"ך דחה דבריהם והמליץ בעד הרמ"א ז"ל והכ"נ כן.
אלו דברי ידי"נ דושכ"ג בידידות נאמנה ובלב ונפש
מנשה הקטן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה