הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'
הערות ג' תמוז תשס"ט
הערות ג' תמוז תשס"ט
תנן (בבא קמא צ, סע"א): "פרע ראש האשה בשוק נותן לו ארבע מאות זוז . . . ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באת לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו, רבי, תן לי זמן, ונתן לו זמן. שמרה [המתין לה עד שראתה] עומדת על פתח חצרה, ושבר את הכד בפני', ובו כאיסר שמן [שמן קנוי באיסר], גילתה את ראשה, והיתה מטפחת [כלומר היתה מאספת השמן בטפח שלה. תוס' יו"ט] ומנחת ידה על ראשה [והניחה ידה על ראשה לסוך (תוס' יו"ט. או) שתשאב השמן בשערה ובביתה תצניענו (מאירי)[1]], העמיד עלי' עדים [הי' בקי בכילות וזילות שלה וכיון להראות שאינה חוששת לבושת. מאירי], ובא לפני רבי עקיבא. א"ל, לזו [שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה לגלות ראשה, (והיתה יכולה לקנות בכאיסר ותסוך בה בצנעא) ומראה היא שאינה מקפדת על הבושת. רע"ב ותוס' יו"ט] אני נותן ארבע מאות זוז. א"ל, לא אמרת כלום, החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור, אחרים שחבלו בו, חייבים".
בגמרא (שם צא, סע"א ואילך ובפירוש רש"י שם) איתא: והתניא, אמר לו רבי עקיבא, צללת במים אדירים [כלומר יגעת לפטור עצמך] והעלית חרס בידך [ולא העלית בידך כלום - שברי חרסים אין ראוים לכלום], אדם רשאי לחבל בעצמו. אמר רבא, לא קשיא, כאן בחבלה [רשאי], כאן בבושת. והא מתניתין בבושת הוא[2], וקתני החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור. הכי קאמר לי', לא מבעיא בושת, דאדם רשאי לבייש את עצמו [כי בייש בעצמו וביישו בי' אחרים לא מפטרי בהכי], אלא אפילו חבלה [ממש], דאין אדם רשאי לחבל בעצמו [ואיכא למימר הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא נחייבו אחריני עלוי', אפילו הכי] אחרים שחבלו בו חייבין. ואין אדם רשאי לחבל בעצמו, והתניא, יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור, ת"ל (ויקרא ה, ד)להרע או להטיב, מה הטבה רשות אף הרעה רשות [בשבועות (כז, ע"א) מפרש לי' לקרא דלא מתוקם אלא בדבר הרשות], אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע. אמר שמואל, באשב בתענית. דכוותה גבי הרעת אחרים [דקתני התם, יכול נשבע להרע לאחרים ולא עשה יהא חייב, ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות] להשיבם בתענית; אחרים מי מיתיב להו בתעניתא. אין, דמהדק להו באנדרונא [סוגרן בחדר ואין להם מה לאכול][3]. והתניא, איזהו הרעת אחרים, אכה פלוני ואפצע את מוחו[4]. אלא תנאי היא, דאיכא למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ואיכא מ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו[5]. מאן תנא דשמעת לי' דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו, אילימא האי תנא הוא, דתניא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט, ה), רבי אלעזר אומר, מיד נפשותיכם [עצמכם] אדרוש את דמכם. ודלמא קטלא שאני. אלא האי תנא הוא, דתניא, מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי, אמר רבי אלעזר, שמעתי, שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית, וכ"ש גופו. ודלמא בגדים שאני, דפסידא דלא הדר הוא[6], כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא, ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאני', אמר זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה. אלא האי תנא הוא, דתניא, אמר רבי אלעזר הקפר ברבי, מה ת"ל (במדבר ו, יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש [משמע שחטא בנפש אדם], וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין; והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר [המסגף עצמו בתענית] על אחת כמה וכמה. עכ"ל הגמרא.
ובתוס' שם ד"ה אלא האי תנא כתבו, שלמ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו "אסור לחבול אפילו לצורך, כגון אשה שטפחה על ראשה[7], וכן ההיא דאך את דמכם שהרג את עצמו בשביל שום דבר שירא[8], וכן מקרע על המת זהו לצורך"[9].[וראה גם חידושי הרשב"א עמ"ס בבא קמא שם ד"ה אלא האי תנא הוא]. וכ"כ בים של שלמה עמ"ס ב"ק פ"ח סנ"ט:דלפי משנתינו "אפילו לצורך אסור, דהא מעשה דרבי עקיבא לצורך ממון הי' ואפילו הכי אמר רבי עקיבא שאינו רשאי לחבול בעצמו, וק"ו חבלה ממש, אפילו לצורך אסור"[10].
והנה להלכה נחלקו הראשונים, דהרמ"ה, הו"ד בשטמ"ק עמ"ס ב"ק שם ובטור חו"מ סת"כ, ס"ל דקיי"ל כמ"ד ש"האדם רשאי לחבול בעצמו".וכ"מ לכאורה ממ"ש התוס' שבועות כז, ע"א ד"ה אביא: "כולי הך בבא לא צריכא אלא לאשמועינן דאדם רשאי לחבול בעצמו, דפלוגתא היא בהחובל".
ובשטמ"ק שם איתא בשם הרמ"ה שהוציא שיטתו מהא דאיתא בגמרא ד"רב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאני', אמר זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה", "שמעית מינה דאדם רשאי לחבול בעצמו ואינו רשאי לאבד ממונו[11] וקיימא לן כרב חסדא דבתרא הוא"[12].
[ומדברי הרמ"ה נראה מבואר דס"ל דלמ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו ה"ה דאפילו חבלה לצורך אסורה, וכמ"ש התוס' והיש"ש הנ"ל, דאי לאו הכי אין ראי' מהא דרב חסדא מדלי להו למאני' דס"ל שאדם רשאי לחבול בעצמו, שהרי רב חסדא עשה כן לצורך.
ועוד נראה, דכיון שהוכיח הרמ"ה דקיי"ל כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו מהא דרב חסדא, אין הכרח דס"ל דקיי"ל שרשאי לחבול בעצמו כי אם בפסידא דהדר, וכמעשה שהי'[13], ובפרט שי"ל שלכו"ע אין אדם רשאי לחבול בעצמו בפסידא דלא הדר משום בל תשחית[14]].
אבל רוב הראשונים והפוסקים (רי"ף ב"ק שם (סו"ס יג)[15]; רמב"ם הל' שבועות פ"ה הי"ז; הל' חובל ומזיק פ"ה ה"א. שו"ע חו"מ סת"כ סל"א[16]. רמ"א יו"ד סרל"ו ס"ב) פסקו כמ"ד שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, ובלשון הרמב"ם (הל' חובל ומזיק שם): "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל כו' הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כה, ג) לא יוסיף להכותו; אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק[17]".
וממה שכלל הרמב"ם שני האיסורים (חובל בעצמו וחובל בחבירו) ביחד משמע ששניהם אסורים מן התורה. וכן מפורש בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תרטז קרוב לסופו: "חובל בעצמו דאורייתא הוא". וכ"מ בדברי הר"ן על הרי"ף מס' שבועות, פרק שלישי, סימן אלף קיג [יא, ע"א בדפי הרי"ף] ובחידושיו עמ"ס שבועות כג, ע"ב ד"ה דמוקים[18].
[ומ"ש הרמב"ם בהל' שבועות שם "נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, שבועה חלה עליו", כבר ביאר הרדב"ז בפירושו שם ד"אע"ג דאמרינן בפרק החובל שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, מדרשא אתיא, וכל מידי דלאו מפורש בהדיא לא נקרא מושבע מהר סיני לענין שלא תחול עליו שבועה אף על גב דעבר אדאורייתא" (וכמ"ש הר"ן שם), ע"ש. [וכ"כ בספר מעשה רוקח שם]. וראה גם רמ"א יו"ד סרל"ו ס"ב ובש"ך שם סק"ג].
אלא שנחלקו אם החובל בעצמו ממש אינו עובר כי אם משום מימרא דר"א הקפר, שנקרא חוטא על שציער את עצמו, או דכיון דילפינן שהמצער עצמו נקרא חוטא שוב הדר דינא שנכלל גם בלא תעשה ד"לא יוסיף להכותו" וגם חייב מלקות ע"ז:
במאירי עמ"ס ב"ק שם (צ, סע"א הו"ד גם בשטמ"ק על המשנה שם) כתב דמ"ש במשנה "החובל בעצמו כו' פטור" פירושו "פטור מן המלקות ואפילו התרו בו ואין צריך לומר שפטור מממון". וכ"כ בפי' רבינו יהונתן הכהן מלוניל על המשנה שם.
גם בתוספות שם (צא, רע"ב ד"ה החובל) כתבו "תימה מאי חיוב שייך, ואי פטור ממלקות קאמר, ע"כ הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאין רשאי פטור לאו היינו פטור ממלקות, דהא חייב משום קוצץ אילנות טובות ואזהרתי' מואותו לא תכרות כדאיתא בפ' בתרא דמכות. וצריך לדחוק ולומר פטור אע"פ שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו, אחרים שחבלו בו חייבין". ועד"ז איתא בחי' הרשב"א שם. ומדבריהם נראה מבואר דס"ל שבאמת החובל בעצמו פטור מן המלקות אלא שמיאנו לפרש כן בלשון המשנה כיון שאין פירוש זה הולם את הלשון "פטור" בהמשך דברי המשנה לענין הקוצץ נטיעותיו.
ובספר מים חיים להפרי חדש על הרמב"ם (הל' דעות פ"ג ה"א) כתב דאף "דאיסור חבלה בין בעצמו בין בחבירו הוי איסור דאורייתא", מ"מ "בחובל בעצמו ליכא לאו[19]או מלקות כי אם דרשה דר"א הקפר, ובחובל בחבירו איכא לאו ומלקות נמיבהכאה שאין בה שוה פרוטה". וכ"כ בביאור הגרי"פ פערלא לספהמ"צ לרס"ג מל"ת מז ומח (ח"ב מו, א) "דמכל הנך קראי דמייתינן למיגמר מיניהו איסורא לחובל בעצמו ליכא למשמע אלא איסורא בעלמא", ע"ש.
אבל בספר דברות משה עמ"ס קידושין (סימן לג, הערה מו), כתב הגרמ"פ ש"גם בחובל בעצמו" עובר על הלא תעשה דלא יוסיף להכותו. וכתב עוד שמסתבר דלוקה על זה "דכיון שעובר על הל"ת גם בחובל בעצמו מאי טעמא לא ילקה"[20], ע"ש.
[אלא דיש להעיר דמצינו כה"ג בל"ת דבל תשחית, דרק "הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה" מדאורייתא (רמב"ם הל' מלכים פ"ו ה"ח) מפני "שהוא מפורש בכתוב" (ספר החינוך ריש מצוה תקכט), אבל המשבר כלים וכיו"ב אף ש"עובר בלא תשחית . . . אינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם" (רמב"ם שם ה"י), ונ"ל שעד"ז י"ל בנידון דידן, כיון שרק חובל בחבירו מפורש בכתוב דלא יוסיף להכותו – עיין גם בדברות משה שם בהמשך דבריו].
ובשו"ת מנחת שלמה תנינא סו"ס עט חילק בזה בין חובל בעצמו למכה עצמו, דמזה שהרמב"ם (הל' חובל ומזיק שם) כתב בתחלת ההלכה "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו" ואילו בהמשך דבריו, לענין הכאה, כתב "המכה אדם כשר מישראל" (ולא הזכיר עצמו) "משמע שפיר" ד"אע"ג שגם בהכאה גרידא ללא שום חבלה ג"כ אסור, וכדאמרינן בנזיר שנקרא חוטא מפני שציער עצמו מן היין, וכ"ש הכאה, אבל לאו מיהא ליכא"[21].
ב) האיסור לסגף עצמו
והנה, לפי המבואר מפשטות הסוגיא, הא דאין אדם רשאי לחבול בעצמו נלמד מהא דר"א הקפר, ואם כן צ"ל דקיי"ל כר"א הקפר דאסור לצער עצמו מן היין ועאכו"כ מכל דבר, שהרי חדא מאידך נפקא[22].
וכן פסק הרמב"ם בהלכות דעות (רפ"ג): "שמא יאמר אדם, הואיל והתאוה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם[23], אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן[24], כגון כומרי אדום[25], גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא[26]. הרי הוא אומר בנזיר, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים, ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה[27]. לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים[28], לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד[29] אינן בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית[30]. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר (קהלת ז, טז),אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם"[31]. וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תלא וסימן תרפח: "הלכה כרבי אלעזר הקפר כדאמר שמואל (תענית יא, ע"א) וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל"[32].
[וכל זה הוא לאדם ישר הולך שצריך ללכת בדרך האמצעית ולהתנהג לפי המדה הבינונית, אבל כבר כתב הרמב"ם (בהל' נדרים פי"ג הכ"ג והכ"ד)ד"מי שהי' זולל כו' או מי שהי' שוגה ביין כו' וכן מי שהי' רודף שלמונים ונבהל להון כו' וכן מי שהי' מתגאה ביופיו"צריך להתנהג בפרישות יתירה (אם ע"י נדר או שלא ע"י נדר[33]) למשך זמן מסויים עד שיוכל לחזור להדרך האמצעית הרצוי'[34]. וכמבואר גם בהל' דעות (שם פ"ב ה"ב) לענין "בני אדם שנפשותיהם חולות [ה]מתאוים ואוהבים הדעות הרעות ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה והיא כבידה עליהם למאד", שרפואתם היא ש"אם הי' רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה, והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה"[35].
גם בסוף הל' נזירות (פ"י הי"ד) פסק הרמב"ם ש"הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח ועל זה נאמר (במדבר ו, ז), נזר אלקיו על ראשו קדוש הוא לה'", ובספר עמק הנצי"ב על הספרי (פ' נשא עמוד קכט) ביאר שהרמב"ם מיירי במי שצריך לגדור א"ע בעד איסורי העריות[36]. וכ"מ בספר תורת העולה להרמ"א (ח"ג סע"א) בביאור ענין הנזיר ע"פ שיטת הרמב"ם "כי רפואת הנפש כרפואת הגוף, וכמו שרופא הגוף צריך להכיר ענין החולי ולרפאותו בדבר הפכי לחוליו . . . כן הוא הענין בעצמו בענין חולי הנפשות שצריך החכם להדריכו, או האדם עצמו להדריך את עצמו בהיפך מדותיו, עד שיעמידנו על המצוע במדות שהוא הטוב בכל דבר . . . וזהו ענין הנזיר, כי אם יפליא לנדור מטעם שראה שנטה אל תאוות העולם . . . צריך להפריש עצמו אל קצה האחרון השני בהרחקה גדולה . . . עד שהי' מרגיל עצמו לעמוד אחר כך בדרך המיצוע, ולפי שסתם בני אדם מרגילין עצמן בשלשים יום . . . כי הוא הזמן המרגיל האדם במדה מן המדות או ענין מן הענינים, על כן אמרו ז"ל (נזיר ה, ע"א במשנה)סתם נזירות שלשים יום"[37]].
ובשו"ת הר"י מיגאש, רבו של הרמב"ם, סימן קפו, נשאל ע"ד מי ש"רצה לעלות לא"י ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לא"י חוץ משבתות ויו"ט", ופסק שהנודר "עבר על דברי תורה, וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות כמי שהוא חייב במה שמודה על עצמו ממון[38]. וכבר אמרו ז"ל במה שאמר הכתוב בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש . . . אם נקרא חוטא מי שציער עצמו מהיין בלבד כ"ש שיקרא חוטא מי שהוא מצער עצמו מן היין ומן הבשר".
ויעויין בטור חו"מ סימן תכ שהביא שיטת הרמ"ה, דס"ל דקיי"ל כמ"ד ש"האדם רשאי לחבול בעצמו". ובבית יוסף חו"מ שם כתב, דכיון שבגמרא מבואר שהאיסור לחבול בעצמו מיוסד על שיטת רבי אלעזר הקפר, "ומשמע לי' להרמ"ה דבשום דוכתא לית הלכתא כרבי אלעזר הקפר", ע"כ פסק שאדם רשאי לחבול בעצמו. ועד"ז כתב הב"ח שם. ולפ"ז נמצינו למדים לכאורה, דכל הפוסקים, ובכללם הב"י עצמו בשולחנו (חו"מ שם), שפסקו כמ"ד דאין אדם רשאי לחבול בעצמו, נקטו דקיי"ל כר"א הקפר.
ובשו"ע אדמו"ר הזקן, חושן משפט, הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם ס"ד כתב ש"אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער אפילו במניעת איזה מאכל או משתה, אלא אם כן עושה בדרך תשובה, שצער זה טובה היא לו".
אלא שעדיין צ"ב מהא דאיתא במס' תענית יא, ע"א:אמר שמואל, כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא, רבי אלעזר הקפר ברבי אומר, מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר; ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר, נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו, ה)קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ולשמואל, הא איקרי קדוש. ההוא אגידול פרע קאי [ששערו אסור בהנאה, אבל הוא עצמו לא נקרא קדוש]. ולרבי אלעזר, הא נקרא חוטא. ההוא דסאיב נפשי' [על שנטמא במת]. ומי אמר רבי אלעזר הכי, והאמר רבי אלעזר, לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (ישעי' יב, ו), בקרבך קדוש [כאילו כל מעיו קדוש, ואסור להכחישן] ולא אבוא בעיר. לא קשיא, הא דמצי לצעורי נפשי' [שיכול לסבול התענית משבחו הקדוש ברוך הוא], הא דלא מצי לצעורי נפשי' [מי שאינו יכול להתענות נקרא חוטא]. עכ"ל הגמרא.
והנה ברמב"ם הל' דעות שם שכתב "אסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, נראה דפסק כשמואל דאזיל בשיטת ר"א הקפר, וכמ"ש בשו"ת הרשב"א הנ"ל ובכמה ממפרשי הרמב"ם, ונמצא דלשיטתי' אזיל בהל' חובל ומזיק דאסור לאדם לחבול בעצמו.
אבל בשו"ע או"ח סתקע"א ס"א נפסק:"היושב בתענית, אם יכול לסבול התענית נקרא קדוש; ואם לאו, כגון שאינו בריא וחזק, נקרא חוטא". ולכאורה, לפי המבואר בסוגיא דתענית שם הר"ז כשיטת רבי אלעזר דס"ל דהמצער עצמו נקרא קדוש ולא כשיטת שמואל דס"ל כר"א הקפר דהמצער עצמו נקרא חוטא (וכמ"ש בספרי דבי רב על הספרי פ' נשא שם (קצ, ב ד"ה וזה אינו)). נמצא לכאורה, שפסקי השו"ע סותרים זא"ז, כי באו"ח דקיי"ל דהיושב בתענית נקרא קדוש נקטינן דלא כר"א הקפר, ובחו"מ סת"כ דקיי"ל שאסור לאדם לחבול בעצמו נקטינן כר"א הקפר. וצ"ב[39].
ובדוחק אולי אפשר לומר שהמחבר ס"ל דאף שמבואר בגמרא דשמואל אזיל בשיטת ר"א הקפר, ומשום דאילולי סבר שאסור לצער א"ע לא הי' יכול לסבור שהיושב בתענית נקרא חוטא, מ"מ אינו מוכרח שר"א הקפר ס"ל כשמואל, ומשום די"ל דאף שאין לאדם לצער א"ע בדרך כלל, שאני תענית[40], וכמ"ש בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סתי"ח)דאף "שלא יסגף עצמו יותר מדאי שזה ודאי נקרא אצל חכמים חוטא"מ"מ "התענית הראוי במקום קרבן עומד[41], ועדיף טפי, שזה בגופו וזה בממונו, כי האש היסודי האוכל בכחותיו בזמן שאינו מוצא מזון לאכול הוא כנגד האש האוכל הקרבן מעל המזבח, וההבל היוצא מפיו הוא כנגד העשן העולה מן המזבח, ונמצא גופו מזבח כפרה"[42].
או י"ל דבאמת ר"א הקפר ס"ל כשמואל שהיושב בתענית נקרא חוטא, אלא דס"ל להמחבר בשולחנו, כמ"ש בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"א סק"ג (ועד"ז בשו"ת אג"מ חו"מ ח"ב סס"ו)[43], דלא קיי"ל כר"א הקפר, והא דקי"ל שאין אדם רשאי לחבול בעצמו הוא מטעם אחר, ומלימוד אחר. אלא דסתם לנו האג"מ ולא פירש לנו מאיזה מקום הוא דילפינן שאין אדם רשאי לחבול בעצמו. ואולי כיוון לדברי האורים ותומים (חו"מ סכ"ז) שכתב, על יסוד דברי התוס' (שבועות לו, ע"א ד"ה ושמור) שנלמד מהכתוב (דברים ד, ט) "השמר לך ושמר נפשך מאד" או מהכתוב (דברים שם, טו) "ונשמרתם מאד לנפשתיכם"[44], או י"ל דרמז למ"ש בתוספתא (ב"ק פ"ט, יא)דאיתא התם "כשם שחייב על נזקי חבירו כן הוא חייב על נזקי עצמו כו' שנאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", ומבואר דלשיטת התוספתא ילפינן איסור חובל בעצמו מכתוב זה, וכהקס"ד בש"ס דילן[45].
ולפענ"ד, כדי שלא יסתרו פסקי השו"ע זא"ז, נראה לבאר, דס"ל להמחבר כמ"ש בספר קובץ על הרמב"ם הל' דעות שם, דלפי מסקנת הגמרא "דמשנינן הא דמצי לצעורי, א"כ שמואל ור"א לא פליגי כלל דנקרא קדוש [במצי לצעורי נפשי'] ונקרא חוטא בלא מצי לצעורי נפשי'[46]". ויעויין בארחות חיים להר"א הכהן מלוניל (הל' תענית ס"ב) שכתב:"אר"א כל היושב בתענית נקרא קדוש, ושמואל אמר נקרא חוטא, ומתרץ בגמרא דברי ר"א במי שמתענה על קורותיו שאז טוב לו להתענות ודברי שמואל במי שמתענה בלא טענה", ומשמע דגריס בגמרא דהא דמשני "הא דמצי לצעורי נפשי', הא דלא מצי לצעורי נפשי'" לא בא רק ליישב דברי רבי אלעזר אהדדי אלא ליישב דברי שמואל ודברי רבי אלעזר. ועפ"ז מתורצת בפשיטות קושיית התוס' (תענית שם ד"האמר שמואל, ע"ש בגבו"א), שבסוגיא דתענית מבואר שלשיטת שמואל אסור לישב בתענית ואזיל בשיטת ר"א הקפר, ואילו בסוגיא דב"ק שם מוקים שמואל הא דתניא דה"נשבע להרע בעצמו ולא הרע" חייב על שבועת ביטוי "באשב בתענית" כדי שלא תסתור הברייתא למ"ד אין אם רשאי לחבול בעצמו. וע"פ הנ"ל לק"מ, כי הסוגיא בב"ק א"ש לפי מסקנת הסוגיא בתענית דגם לשמואל אליבא דר"א הקפר מותר לישב בתענית בכה"ד דמצי לצעורי נפשי'.
ג) הצעת פסקי האגרות משה בנידון 'דייעט'
הנה בשו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק שני, סימן סה נקט דקיי"ל דאסור לאדם לצער את עצמו [וכשיטת ר"א הקפר[47]], ועפ"ז יצא לדון "בדבר הדייעט, שהאדם הנוהג כמדת אכילת הדייעט הוא מצטער יותר מצער מניעת שתיית יין שאמר רבי אלעזר הקפר ברבי שאסור . . . וכתבו התוס' (בבא קמא) שם . . . דאסור אפילו לצורך".
וכתב ששלשה סוגי דייעט הם ודיניהם שונים זמ"ז:
(א) דייעט לצורך בריאות הגוף: "אלו שנוהגין בהדייעט לרפואה שלא יחלה ולא יסתכן" דבכה"ג "ודאי שאין מה לפקפק . . . דלרפואה, אף כשלא יהי' סכנה, הרי הצער מהמחלה, ואף רק ממה שירא שלא להתחלות, הוא יותר צער מהצער שלא יוכל ליהנות מהדברים שנמנע מלאכול, ואף כשסובל קצת רעבון, דהוא רק מחליף צער קטן תחת צער גדול, שזה ודאי לא רק שמותר אלא שמאותו הדין עצמו דאסור לחבול בעצמו ולהצטער, מחוייב לנהוג כהדייעט שקבעו לו הרופאים". ומבואר בדבריו, דבכה"ג מי שאינו מגביל א"ע באכו"ש כפי הדייעט שנקבע לו ה"ה בגדר חובל בעצמו.
(ב) דייעט מדברים המתוקים: "אלו נשים שנוהגות בדייעט רק בשביל נוי ויופי" ולא משום בריאות הגוף, ועל כן מונעים את עצמן מאכילת דברים המתוקים, גם בכה"ג יש להתיר הדייעט, ומשום שיש לחלק בין שני אופנים של מצער עצמו: (א)מניעת הנאה, כמו מניעת שתיית יין, שמותר אם עושה כן כדי שעי"ז תגיע לו הנאה גדולה יותר, "דדבר פשוט שבשביל הרוחת ממון ושאר הנאות מותר להצטער במניעה משתיית יין, משום דלא נחשב זה מצטער כלל מאחר דהוא שמח אדרבה מהממון שמרויח ומשאר הנאות שאית לו על ידי זה, מאחר דכל הצער [ממניעת שתיית יין] הוא מצד שמתאוה ליין והרי מתאוה יותר להרויח כדחזינן שבשביל זה הוא נמנע מיין"; (ב) מצער עצמו ממש, שע"ז כתבו התוס' שאסור גם אם עושה כן לצורך, ומשום שאין התועלת שמגיע לו ע"י הצער מבטלת את הצער שהי' לו, וכמ"ש באגרות משה חו"מ ח"א סי' קג (ועד"ז בחו"מ ח"ב סס"ו)ש"בחובל עצמו שהוא צער ממש, לא מצד תאוה, לא מתחלף זה בצער שלא ירויח שהוא רק מצד תאוה להרויח, ומה שמתרצה לחבול בעצמו בשביל הריוח הוא שמצד רצונו הגדול להרוחת הממון רוצה לסבול הצער שזה אסור".
ובנדו"ד, שהאשה מונעת א"ע מהנאת הדברים המתוקים כדי שתהי' רזה הר"ז כאופן הראשון, ובלשון הגרמ"פ: "וממש כן הוא הנאת האשה ממה שתהי' יותר נאה ויפה, לא מבעיא בפנויות שרוצות להנשא אלא אפילו נשואות כדי להתחבב על בעליהן, וכדחזינן שרוצות יותר בהדייעט ולא משגיחות על שמצטערות מזה בשביל הנאתם מהנוי. אבל היתר זה הוא מצער המניעה מדברים מתוקים שהצער הוא רק ממניעת הנאה שנחשב הנאה כנגד הנאה, ובוחרת בהנאת הנוי שגדולה לה ביותר".
(ג) דייעט כזה שממעט ביותר באכילה (אפילו מאכלים בלתי מתוקים ושמנים) שעי"ז ה"ה רעב: "אם בהדייעט מצטערת ברעבון, אף שהוא באופן שאין לחוש להתחלות מרעבון כזה, דאיכא צער ממש בעצם לא מצד תאוה, הוא כצער דחובל בגופו ממש . . . שאסור להרוחת ממון ולשאר הנאות". כן כתב באג"מ מעיקר הדין.
אבל איתא בגמרא (מגילה ז, רע"ב) "אמר אביי, כי נפקי מבי מר הוה שבענא [כשיצאתי מבית אדוני, רבה, לילך לבית אבא מרי בר מר הייתי שבע], כי מטאי להתם קריבו לי שיתין צעי [קערות של מיני מאכל] דשיתין מיני קדירה, ואכלי בהו שיתין פלוגי. ובישולא בתרייתא הוו קרו לי' צלי קדר, ובעאי למיכס צעא אבתרה [הייתי חפץ לכוס הקערה אחריו]. אמר אביי, היינו דאמרי אינשי כפין עניא ולא ידע; אי נמי, רווחא לבסימא שכיח [ריוח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים]". וכתב הגרמ"פ שמבואר מדברי הגמרא אלו "דאיכא לפעמים שגם רעבון נעשה מצד טוב המאכלים, שנמצא שגם צער רעבון תלוי בתאות הנאה". ו"לכן מאחר שבהנהגה לפי הדייעט איכא מדת אוכל שאין להיות בעצם צער רעבון, ואם כן הוא רק כצער של מניעת הנאה, שאין לאסור כשהיא נהנית בשביל זה מנוי ויופי. ולכן אף שיש טעם לאסור[48] כשיש לה צער רעבון, אם הדייעט הוא רק לנוי ויופי, לא בשביל בריאות הגוף, אין למחות בידן".
עכת"ד האג"מ.
ובדברינו אלו באנו לברר וללבן כוונתו, לפלפל בדבריו, ולקיים את דבריו להלכה למעשה בכל שלשה האופנים הנ"ל.
ד) דייעט לצורך בריאות הגוף
במה שכתב באג"מ ש"אלו שנוהגין בהדייעט לרפואה שלא יחלה ולא יסתכן" הנה לא זה בלבד שאין איסור בזה כי אם אדרבה "מחוייב לנהוג כהדייעט שקבעו לו הרופאים", ומשום ש"הצער מהמחלה, ואף רק ממה שירא שלא להתחלות, הוא יותר צער מהצער שלא יוכל ליהנות מהדברים שנמנע מלאכול" ואם אינו נוהג כהדייעט ה"ה עובר על דינא דר"א הקפר שאסור לצער א"ע, יש להעיר ממ"ש באג"מ בתשובה מאוחרת (משנת ה'תשמ"א).
באותה תשובה בא לקיים את מה שכבר פסק מכבר שאין איסור בעישון סיגריות[49] אף "שיש חשש להתחלות מזה" וע"כ מן הראוי להזהר מזה", מ"מ אין לומר "שאסור מאיסור סכנתא מכיון שדשו בה רבים . . . ובפרט שכמה גדולי תורה מדורות שעברו ובדורנו שמעשנין", ובכה"ג קיי"ל "שומר פתאים ה'"[50].
וכתב שם: "פשוט דבדבר דאיכא הרבה שלא קשה להו לבריאותם כלום כגון הרבה מיני אוכלין שהאינשי נהנין מהם ביותר כבשרא שמנא ודברים חריפים ביותר אבל קשה זה לבריאותן של כמה אינשי, ליכא בזה איסור מלאוכלן מצד חשש סכנה, מאחר דהרוב אינשי לא מסתכנין מזה"[51].
עוד כתב שם: "לדברים כאלו דמי עישון סיגריות, שאלו הרגילין בזה נהנין מזה מאד ומצטערין כשאין להם סיגריות עוד יותר מחסרון מיני אוכלין טובים, ואף יותר מחסרון אוכלין לגמרי לזמן קצר, והקלקול לחלות מזה הוא עכ"פ רק מיעוט קטן[52], וכ"ש להחלות מזה בסרטן (קענסער) ובעוד מחלות מסוכנות הוא קטן ביותר", כי "ודאי כל החולים הנמצאים בבתי החולים וגם בצירוף אלו שלא באו לבתי החולים הוא מיעוטא לגבי אלו דעלמא שנמצאו בבתיהם שלא נחלו כלל, ובחשש כזה אמרינן שומר פתאים ה'"[53]. [וכ"כ בקובץ תשובות (להגרי"ש אלישיב שליט"א) ח"א, חו"מ סרי"ט (עמוד תלז): "רבים וכן שלמים גדולים וטובים מעשנים, ומנעוריהם ועד זקנה ושיבה, והבריאות שלה[ם] במצב טוב ויפה" על כן "גם דבר זה כלול במ"ש חז"ל כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה'". וע"ש שהפליג ופסק דמעיקר הדין מותר לעשן אפילו במקומות ציבוריים, במקומות שאחרים מצטערים מהעישון, ואי אפשר למחות בידם כלל, מאחר שאין בזה סכנה כלל[54]].
ובהשקפה שטחית יש מקום להקשות, ד"מכיון שיש חשש להתחלות" מאכילת בישרא שמינא או מעישון הסיגריות וכיו"ב, למה לא יאסר עליו משום האיסור לצער א"ע, וכמ"ש לענין הדייעט, דמשום הצער מהיראה שמא יחלה מחוייב לנהוג כפי "שקבעו לו הרופאים".
אמנם נראה שבאמת לא קשה מידי, ומשני טעמים: (א) די"ל שבתשובתו בענין הדייעט לא דיבר במי שיש חשש רחוק שיחלה, כי אם במי שסכנת חולי ממש רוחפת עליו, משא"כ בתשובתו ע"ד אכילת בשר שמן ועישון סיגריות ש"רוב אינשי לא מסתכנין מזה", ואפילו "הקלקול לחלות מזה"(אפילו במחלות שאינן מסוכנות) אינו אלא ב"מיעוט קטן" (וכ"ש ב"מחלות מסוכנות"). וכ"כ בפירוש דברי האג"מ בשו"ת שבט הלוי ח"ח סרנ"א: "לפי דעתי נדון האגרות משה שזכר כבודו אינו . . . [ב]דברים הרעים לאכילה ושתי' ומוחזקים ומועדים לכך להזיק לכולם או לרובם עכ"פ, ואג"מ איירי באוכלים שלרובא דאינשי הם הנאה ממש אלא דאיכא מיעוט שניזק מזה אע"פ שנהנה . . . [ד]לסתם אנשים אין ביכלתינו לאסור בשביל זה"[55].
(ב) בנוגע לעישון סיגריות כתב באג"מ "שאלו הרגילין בזה . . . מצטערין כשאין להם סיגריות עוד יותר מחסרון מיני אוכלין טובים, ואף יותר מחסרון אוכלין לגמרי" [וכ"כ בקובץ תשובות להגריש"א שם, ש"אלה האנשים הרגילים בזה רואים בעישון צורך אשר כמעט אי אפשר להם להתקיים ללא עישון"]. ועד"ז י"ל בכמה אלו שנתרגלו באכילת דברים מתוקים ושמנים וכיו"ב משך זמן רב. נמצא שהצער ממניעת העישון, ועד"ז הצער ממניעת אוכלים ומשקים מתוקים ושמנים, דומה לצער רעבון ממש שע"ז כתב באג"מ שהוא "צער ממש בעצם . . . כצער דחובל בגופו ממש", וא"כ י"ל דבכה"ג אוקי צער המניעה מהסיגריות ומאכו"ש כנגד הצער מהיראה שמא יחלה, והצער דאלים גבר. משא"כ בתשובתו בענין הדייעט דיבר האג"מ במי שאין צער המניעה מאכו"ש גדול באיכותו כצער היראה שמא יחלה וע"כ פסק דמצד דינא דר"א הקפר מחוייב לנהוג כפי הדייעט שקבעו לו הרופאים.
[אבל יש להבהיר, שבנוגע לעישון סיגריות עכ"פ, אין הדברים עולים יפה כי אם לשיטת הגרמ"פ ודעימי' דס"ל שאין סכנה ממשית בעישון.
אבל בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סל"ט כתב "ברור ללא צל של ספק כי אין מקום . . . להורות כי היות והעישון רבים דשים בו אם כן יש להחיל על זה המאמר חז"ל בכמה מקומות על מנהג עולם במקום שיש לחוש לסכנה, שפסקו פסקם ואמרו והאידנא דדשו בו רבים שומר פתאים ה', דלא אמרו כן אלא במקומות דלא נתגלה בהתם . . . אבל בכגון הנידון שלפנינו אשר בעיקר בעשרות השנים האחרונות . . . נתגלו בממדים מבהילים היזיקי הגוף המרובים והמסוכנים אשר העישון גורם בכנפיו, והתודעה הזאת גם יצאה כבר טבעה בעולם . . . אם כן בודאי ובודאי שאבסורדי הוא להעלים עין מכל זה ולהפטיר כלאחד יד ולומר כי גם על כגון זה נאמר שומר פתאים ה'".
וכן פסק בשו"ת שבט הלוי ח"י סרצ"ה, דכיון "שנתברר בחקירה ודרישה למעלה כל ספק שמאות אלפים מתים טרם זמנם בעישון סיגריות, וכן ידוע מאד שגורם גדול למחלה החמורה בריאות וגם בלב, ועוד הרבה כיוצא בזה" הרי, מעיקר הדין, נכלל העישון בהא דקיי"ל (רמב"ם הל' רוצח פי"א ה"ה. שו"ע חו"מ סתכ"ז ס"ט וס"י) "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות . . . כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות"[56].
ולפי דבריהם נראה פשוט שהמעשן סיגריות עובר על האיסור לחבול בעצמו כמו מי שאינו נזהר בהדייעט שקבעו הרופאים].
טרם אכלה את דברי בענין דייעט לצורך רפואה ובריאות הגוף, אביא מ"ש רבינו נבג"מ זי"ע (נדפס בספר נלכה באורחותיו, בשער 'מענות קודש', עמוד 219) למי שכתב "ע"ד ששוקל יותר מדי ודאגתו עד"ז, וגם ע"ז שקשה לו למעט באכילה ושתי'," וכתב לו רבינו בזה"ל: "לדעתי: 1) מגזימים הרופאים בהערכתם ההיזק שע"י דיקייט (תוס' משקל) שלהאדם,2) היסח הדעת - עכ"פ שלילת התבוננות תמידית בזה - תקל ההתאפקות מאכו"ש יתרים - עכ"פ, תחזק מנוחת הנפש ובמילא גם ה'מעטאבאליזם' דהאדם למעם בהשומן שיתר מהמידה, ועוד וג"ז עיקר - שיעבוד השם בשמחה".
ה) דייעט מדברים המתוקים וביאור דברי רבי אלעזר הקפר
נראה דבהא דקיי"ל כרבי אלעזר הקפר שאסור לאדם לצער את גופו "אפילו במניעת איזה מאכל או משתה" נכללו שלשה דברים: (א) כאשר מונע א"ע מאכו"ש בדרך רעבון ועינוי [כאופן השלישי בשו"ת אג"מ הנ"ל]; (ב) כאשר מונע א"ע לגמרי מדבר שהוא מאכל הרגיל לאנשים בריאים, כמו המונע א"ע לגמרי משתיית יין, [שמניעת שתייתו נחשבת לעינוי נפש[57]], אם כי אינו מוכרח כלל לצורך בריאותו, שע"ז דיבר רבי אלעזר הקפר באמרו שהמונע עצמו מן היין "נקרא חוטא"; ועאכו"כ (ג) כאשר מונע א"ע לגמרי מכל מאכל ומשקה שיש לו הנאה ממנו, שגם ע"ז דיבר רבי אלעזר הקפר באמרו "המצער עצמו מכל דבר עאכו"כ".
אבל אין לומר דלפי ר"א הקפר, כל אימת שאדם מונע א"ע מלאכול או לשתות דבר שהוא חפץ בו, ה"ה נקרא חוטא, דנוסף לזה שאינו מסתבר לומר שלפי ר"א הקפר מחוייב אדם לאכול ולשתות ככל אשר יתאוה, הרי ר"א הקפר למד את דינו מק"ו מנזיר, והנזיר הרי הוא פורש לגמרי מן היין, ואם כן דיו לבא מן הדין להיות כנידון[58].
ונראה שהדברים מפורשים ברמב"ם הל' דעות שם שהביא דברי ר"א הקפר לענין מי שאומר "אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן". הרי שר"א הקפר לא דיבר אלא כנגד המגזימים ומתרחקים מן התאוה וההנאה באופן קיצוני.
ואם כנים הדברים, נראה דזה שהוצרך הגרמ"פ להתיר הדייעט באופן השני משום דאוקי הנאה כנגד הנאה, שהאשה מתענגת מהנוי יותר ממה שיש לה הנאה מהאוכל, אינו אלא משום שע"פ יסוד זה אפשר להתיר הדייעט גם בכה"ג שהאשה תצטרך לסגף את עצמה ולהתרחק "לצד האחרון" כאופן ב' או ג' הנ"ל. אבל במי שאינו מונע את עצמו מהנאת אכילה ושתי' מכל וכל, וגם אינו מונע את עצמו לגמרי ממין אחד באופן שמניעתו נחשבת לעינוי נפש, אלא שממעט ביותר מאכילת דברים המתוקים או השמנים כדי שלא יהי' גופו שמן ולא יהי' בעל בשר, נראה דבלאו הכי פשוט הוא שאין בזה שום נדנוד איסור, ואינו צריך כפרה על שנמנע מלאכול עוד מטעמים וממתקים, והרי הוא ככל מי שאינו מרבה באכו"ש שאין בזה שום עוולה[59]. [ואדרבה, במה שממעט מאכילת דברים המתוקים ביותר לחיך, ובמקומם אוכל הוא דברים אחרים, גם הם טובים ומועילים לבריות גופא, מקיים בזה מצות "קדושים תהיו" שמקדש עצמו במותר לו, וכמבואר בפי' הרמב"ן עה"ת ר"פ קדושים].
[1]) אבל "יש מפרשים שהפך שלה הי' ולצער השבירה ושפיכת השמן היתה מצטערת וגילתה את ראשה וטפחה עליו מלשון נשים מטפחות (מו"ק פ"ג מ"ח)" (מאירי שם) "ובמקצת ספרי הרי"ף כתוב והיתה מטפחת ומכה וכו' ומפני כן יש רוצים לפרש מטפחת ג"כ ענין הכאה מלשון מטפחות . . . ולפי זה צריכין אנו לומר שהשמן שלה הי', דאי לא תימא הכי מה לה בצער דאינש אחרינא כל שכן של בעל ריבה" (תוס' יו"ט ב"ק פ"ח מ"ו).
אבל נראה פשוט דגם לפי פירוש זה לא היתה במכה זו משום חבלה (כי אם משום בושה כמו בזה שגילתה את ראשה), וכדלקמן הערה 2 – ודלא כמו שנקט ביד דוד (להגר"ד זינצהיים) כאן.
[2]) מדברי הגמרא אלו מבואר להדיא דפשיטא לה דלא חבלה בעצמה כלל, וכמ"ש ביד דוד שבהערה הקודמת.
[3]) נראה דבמה שסוגרן בחדר עובר על איסור מזיק חבירו [ראה לעיל פה, ע"ב ("שבת דהדקי' באינדרונא"); רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ב ה"ג. טושו"ע חו"מ סת"כ סי"א], אבל צע"ק איזה איסור עובר בזה שמושיב אחרים בתענית. ומצאתי בספר חקרי לב יו"ד [על הל' שבועות סרל"ו] סימן פב (עמוד פא) שהציע בדרך אפשר "דכל דהוי להרע אע"ג דליכא ביטול מצוה כל ששבועתו מריע לאחר מיעטי', ונתמעט מדקרא כתיב בנשבע בשלו שהדבר רשות לגמרי בלי מעכב עליו, משא"כ במריע לאחר", והביא הוכחה לסברא זו מזה ד"הוה בעי לאוקמי שמואל הרעת אחרים דהיינו להושיבם בתענית, ולא מצאתי בו כעת איסור תורה ברור, וכ"ש לדעת הר"ם והר"ן דסברי דכל שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליו", וע"ש בארוכה.
[4]) לכאורה צע"ק דלפ"ז צ"ל 'דכוותה גבי עצמו' – שנשבע לפצוע את מוחו, ולכאורה היינו מאבד עצמו לדעת (ראה סנהדרין פב, ע"ב "ופוצעין את מוחו בגזירין"), אשר לכאורה אסור לכו"ע אפילו למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו. [אבל ראה ביאור הגרי"פ פערלא לספהמ"צ לרס"ג מל"ת מז ומח (ח"ב מז, א ואילך)]. וי"ל.
[5]) בתוס' ד"ה אלא תנאי היא כתבו דלפי מסקנת הגמרא שנחלקו תנאים אם אדם רשאי לחבול בעצמו, "רבי עקיבא דמתניתין ורבי עקיבא דברייתא פליגי ושנויי דלעיל ליתנהו", ומבואר דלמסקנת הגמרא, אליבא דר"ע דמתניתין דקיי"ל כוותי', אין אדם רשאי (אפילו) לבייש את עצמו. וכן פסקו בים של שלמה עמ"ס ב"ק פ"ח סנ"ט ובשו"ע אדמו"ר הזקן הל' נזקי גו"נ ודיניהם ס"ד. [ולכמה מפרשים מפורש דין זה בתוספתא ב"ק פ"ט, יא "הרק וטש בפניו כנגד חבירו" – ראה חסדי דוד וחזון יחזקאל על התוספתא שם. וראה שו"ת דבר יהושע ח"ג סימן כד אותיות ג, ד, כג וכד. ואכ"מ להאריך]. אבל במאירי ב"ק שם כתב: "לענין בשת ופחיתות אם אינו קפיד על עצמו ומפחית ומבייש את עצמו רשאי".
ויעויין בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סרמ"ט שכתב בא"ד "שמסיק בב"ק דף צ"א דבושת רשאי לבייש את עצמו", ונקט כן להלכה [אלא שכתב ד"מ"מ בושת גדול שמצינו שנפסל לעדות . . . מסתבר שאסור לבזות עצמו בזה", ע"ש]. וצע"ק שנקט בפשטות כשיטת המאירי ודלא כהתוס' והפוסקים הנ"ל. וראה גם יד דוד הנ"ל הערה 1 ואכ"מ להאריך.
[6]) לכאורה מבואר מדברי הגמרא דהחובל בעצמו באופן של "פסידא דלא הדר" אכן עובר על ל"ת דבל תשחית.
[7]) "ש"מ דטפיחה לצורך היתה" ולא רק משום צער (תוס' יו"ט הנ"ל הערה 1).
[8] ראה ים של שלמה הנ"ל (הערה 3) ; שו"ת חיים שאל ח"א סמ"ו. ואכ"מ.
[9]) ראה פני יהושע על דברי התוס' שם. וראה ים של שלמה הנ"ל (הערה 3) ד"אפילו לפי' הרמ"ה אינו מותר אלא לצורך דאי לא לצורך לכו"ע אסור", ע"ש. וראה גם שו"ת משנה הלכות, חלק ד, סימן רמה. [ובספר אמרי הצבי (להגרצ"מ בעער) ח"ב (ווארשא תרנ"א) עמ"ס ב"ק שם (קיח, ד) כתב: "דעיקר חובל בעצמו לא מקרי רק אם הוא לא תכלית וללא צורך אבל כל שהוא לצורך לא מקרי חובל בעצמו". ודבריו צ"ע].
[10]) וראה מה שהקשה ע"ז בקונטרס אחרון לשו"ע אדמו"ר הזקן הל' נזקי גו"נ (הנ"ל שם) סק"ב ומ"ש ע"ז בספר נעם אליעזר (להרב אליעזר בן-פורת, בני ברק תשנ"ח) סימן כ. ואכ"מ.
[11]) אבל ראה שו"ת לב דוד סימן פט שכתב די"ל דרב חסדא לשיטתי' במס' שבת (קמ, ע"ב) אזיל ד"אמר רב חסדא, האי מאן דאפשר לי' למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית". אבל בגמרא שם מסיק: "לאו מילתא היא, בל תשחית דגופא עדיף". ועפ"ז כתב הלב דוד ד"רב חסדא דמדלי' להו למנא דחס על השחתת ממונו יותר מצער גופו הוא כפי שיטתו" [ועפ"ד נ"ל דאבא חלקי' (תענית כג, ע"ב) ס"ל כר"ח], "והגמ' בב"ק שם רק על צד הדחי' היא דדחי דדילמא גם ר"א כר"ח סבירא לי' דהפסד ממון חמור לאדם טפי מבל תשחית דגופו, אבל באמת לדידן הרי מסקנת הגמ' בשבת ולאו מילתא היא דבל תשחית דגופא עדיף וחמיר מהפסד ממון . . . וא"כ נדחה שיטת ר"ח, ודלא כהרמ"ה הנ"ל". וראה מ"ש בזה בספר יבא הלוי (לג"ר יוסף בן אליהו הלוי, קושטנדינה תרכב) על הטור חו"מ שם (סג, ג ואילך) ובביאור הגרי"פ פערלא (הנ"ל הערה 2) מג, ד ואילך.
[12] וראה ביאור הגרי"פ פערלא (הנ"ל הערה 2) מג, א ואילך כמה ראיות לשיטת הרמ"ה. ואכ"מ לפלפל בהן.
[13] אבל ראה ביאור הגרי"פ (הנ"ל הערה 2) מו, ד בסופו.
[14] אבל לדברי היש"ש (הנ"ל הערה 9) שלא התיר הרמ"ה כי אם בחבלה לצורך, י"ל דגם בפסידא דלא הדר אין בזה משום בל תשחית.
[15]) כ"כ בר"ן על הרי"ף מס' שבועות כז, ע"א (ובחידושי הר"ן שם) בדעת הרי"ף. אבל ראה ביאור הגרי"פ פערלא (הנ"ל הערה 2) מז, ג ואילך. ואכ"מ.
[16]) וגם בדעת הטור, שבחו"מ שם הביא שיטת הרמ"ה דלא קיי"ל כמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו (ראה כנה"ג על הטור שם ובשו"ת חיים של להחיד"א סכ"ג בארוכה) ומשמע דפסק כוותי' (ראה יש"ש הנ"ל הערה 3), כתב בשו"ת חכם צבי (הנוספות) סימן ט, בביאור דבריו ביו"ד סי' ק"פ "המשרט על צער אחר פטור" [ולא כתב "מותר" כמ"ש הב"י שם], דהוא ע"פ מה דקיי"ל דאין אדם רשאי לחבול בעצמו.
[17]) ראה כתובות לב, ע"א וברש"י ד"ה חובל בחבירו; שם לג, רע"א וברש"י ד"ה ופרכינן. מכילתא עה"כ (שמות כא, טו) מכה אביו ואמו מות יומת (ועד"ז סנהדרין פה, ע"א): "מה מי שהוא מצוה להכות, הרי הוא מוזהר שלא להכות, מי שהוא מצוה שלא להכות, דין הוא שיהא מוזהר שלא להכות".
[18]) וכ"ז דלא כמ"ש הלחם משנה הל' דעות פ"ג ה"א בדעת הרמב"ם "דמתניתין דקאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו הוי מדרבנן". וכ"כ בספר מעשה רוקח הל' חובל ומזיק שם "דאף דבאיסור הם שוין, בעונש אינם שוין, דחובל או מכה חבירו הוי לאו גמור, וחייב עליו מלקות . . . ובעצמו אין בו אלא איסור".
[19]) וכ"מ קצת מזה שלא הזכיר הרמב"ם (בהל' חובל ומזיק שם)חובל בעצמו כי אם בתחלת ההלכה, לגבי האיסור, ולא נקטו עוה"פ לענין הל"ת.
[20]) וצע"ק שלא העיר מדברי התוס' בב"ק שם.
[21]) להעיר גם מדרכי דוד עמ"ס ב"ק שם שהרמב"ם "התחיל בחבלה בין בעצמו ובין בחבירו ואח"כ בהכאה לא הזכיר עצמו ומשמע שרק חבלה אסור בעצמו ולא הכאה, ומקרא דנזיר דיליף הש"ס איסורא דחובל בעצמו מוכח דגם הכאה אסור דלא גרע מציער עצמו מן היין".
[22]) וראה קרית ספר להמבי"ט הל' חובל ומזיק שם: "אסור לאדם לחבול בעצמו כדילפינן פרק החובל . . . מאשר חטא על הנפש שציער עצמו מן היין כו' דנקרא חוטא". וראה גם שו"ת עמודי אש (להגרא"ש איישישקר, ווילנא תרל"ה) ח"א סקפ"ג שפסק "דאף רק לגרום שיסבול הגוף איזה זמן צער אסור לעשות כן למ"ד דאסור לחבול בעצמו" שהרי הא דאסור לחבול בעצמו ילפינן מהא דר"א הקפר ואם כן "אף בצער בעלמא ואף אם הדר אח"כ ומפסיק אחר זמן הצער, עכ"ז אסור לגרום לעצמו".
[23]) אבות פ"ד מכ"א.
[24]) ראה שו"ת זרע אמת חאו"ח ספ"ט שביאר: "מיירי בפורש פרישות יתירה מה שאינו צריך כדי לגדור עצמו מעבירה, רק סובר שהוא דרך חסידות לעשות לעצמו כאיש יערי ומדברי כדרך הכומרים הפרושים הירמיט"י בלע"ז והיינו דקאמר [הרמב"ם] 'כגון כהני ע"ז'".
[25]) כ"ה ברמב"ם מהדורת פרנקל. ובגירסאות הנפוצות: "כהני העובדי כוכבים".
[26]) לא כתב הרמב"ם ש"עובר בלא תעשה". ונראה, דלא מיבעיא לפי שיטת הפר"ח הנ"ל דגם החובל בעצמו [ולהמנחת שלמה - עכ"פ המכה עצמו] אינו עובר בל"ת, דפשוט הוא שאין המסגף עצמו עובר בל"ת, אלא אפילו אם נימא שהמכה או החובל בעצמו עובר בל"ת, נראה פשוט שהמסגף עצמו בשוא"ת אינו עובר בל"ת דלא יוסיף להכותו.
[27]) ומה שפסק הרמב"ם כר"א הקפר, ראה מים חיים להפרי חדש שם: "דכיון דרבי עקיבא במתניתין הכי ס"ל כרבי אלעזר הקפר וכדתנןבפרק החובל וליכא מאן דפליג עלי' במתניתין ודאי דהכי הלכתא". וכ"כ בשו"ת זרע אמת הנ"ל (הערה 19), דס"ל להרמב"ם שהפורש פרישות יתירה "ה"ז חובל בעצמו" ו"זוהי לפענ"ד ראי' גדולה אשר עלי' סמך הרמב"ם לפסוק כר"א הקפר דהא סתם לן במתניתין דפרק החובל הנ"ל כוותי', וכ"פ ג"כ הרב ברפ"ה מהל' חובל ומזיק . . . והשתא שפיר יליף הרמב"ם בפ"ג מהל' דעות דהמהלך בדרך זה נקרא חוטא מההיא דראה"ק . . . לפי שחובל בעצמו לצער עצמו מן היין בחנם". וראה גם שו"ת בצל החכמה, ח"ד סקכ"ה אות ה.
[28]) ירושלמי נדרים פ"ט ה"א.
[29] בשו"ת זרע אמת הנ"ל (הערה 23) כתב דמ"ש הרמב"ם "המתענים תמיד" כוונתו לאפוקי מי שמתענה באקראי. וכ"כ בספר בן ידיד על הרמב"ם שם דהא דהמתענה נק' חוטא "היינו במסגף עצמו להתענות תמיד לא יוםאחד ולא שנים במקרה וכיוצא דלא מיקרי תמיד", ע"ש. [אבל ראה העמק שאלה לשאילתות דר"א גאון, שאילתא סז (תלג, ב) שלדעת הרמב"ם אסור להתענות תענית רשות "אפילו באקראי" (אא"כ מתענה לתשובה וכיו"ב) "והא שכתב תמיד, ר"ל דמתענה תענית רשות". וראה גם קרן אורה עמ"ס תענית יא, ע"א שפירש דבמ"ש הרמב"ם "היושבים בתענית תמיד"כוונתו "דלא מיקרי חוטא אלא היושב בתענית תמיד, אבל אם יושב בתענית לצורך תשובה על איזה חטא או על איזה צרה רחמנא ליצלן דרך טובה הוא".
[30]) כפל הדברים ["אלו שמענין תמיד אינן בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית"] וכן שינויי הלשונות ["אינן בדרך טובה"; "אסרו חכמים"] צ"ב. וראה מ"ש בזה בקרן אורה שבהערה הקודמת. ועצ"ע.
[31]) ויעויין בספר השיחות ה'תשמ"ח ח"ב, סוף עמוד 423 ואילך, דזה שמצינו בכמה צדיקים שאכן פירשו מכו"כ ענינים כו' הר"ז בגלל שהגיעו לדרגא כזו שהפרישות לא גרמה להם צער כלל משום שנשתנה טבעם למעליותא, ע"ש.
[32]) ודלא כמ"ש איזה אחרונים דהרמב"ם פסק כרבי אלעזר בתענית שם.
[33]) ראה הל' נדרים שם ובארוכה - לקוטי שיחות חלק לג עמוד 191 ואילך ובהנסמן בהערות שם.
[34]) ולהעיר שכל דברי הרמב"ם בהל' דעות הנ"ל הובא בספר חסידים סימן נב, ובסוף הדברים הוסיף: "אבל אדם שיצרו מתגבר עליו מותר לסגף עצמו ולהכניע את יצרו".
[35]) ועד"ז אם מסגף א"ע או מתענה דרך תשובה (ראה פי' הרב דוד ערמאה ופרי חדש על הרמב"ם שם. ובכ"מ). וראה גם שו"ת מהרי"ט ח"ב ס"ח בא"ד: "וכ"ש אם העינוי צריך למרק עון שאין שם עונש כלל כמו שמצאנו לראשונים על דברים קלים אמרו כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו".
[36]) "ר"א הקפר מודה כשמזיר עצמו לש"ש כדי שלא יחטא נקרא קדוש כמו שאמר שמעון הצדיק דסובר כר"א הקפר . . . ובזה יבואר דעת הרמב"ם שבהל' דעות פסק כר"א הקפר ובסוף הל' נזירות כתב ר"ש הצדיק דהנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח "והיינו כדי לקדש עצמו מן העריות".
[37]) וראה מורה נבוכים ח"ג סוף פמ"ח. ועצ"ע.
[38]) ראה רמב"ם הל' סנהדרין פי"ח ה"ו ובפירוש הרדב"ז שם. ובארוכה – לקוטי שיחות חלק לד עמוד 1106 ואילך ובהערות שם. וראה גם ביאור הגרי"פ פערלא (הנ"ל הערה 2) מה, ב ואילך. ואכ"מ.
[39]) וראה ביאור הגר"א יו"ד סרל"ו סק"ו: "ועיין בבבא קמא צ"א ב', וקיימא לן כמאן דאמר אין אדם רשאי כו' [לחבול בעצמו] דסתם מתניתין שם כוותי', ואף דבתענית [דף] י"א קיימא לן כרבי אלעזר [שהיושב בתענית נקרא קדוש], תענית שאני, דהא שמואל גופי' מוקים [בבבא קמא] שם באשב בתענית". ודבריו צ"ב, ולא ירדתי לסוף דעתו.
[40]) ואולי כיוון לזה הגר"א בדבריו שבהערה הקודמת.
[41]) ראה ברכות יז, ע"א: "רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא כו'".
[42]) אלא שברדב"ז כתב כן לשיטתו שם דלא קיי"ל כר"א הקפר, ואילו להמחבר י"ל כן גם לפי ר"א הקפר. והרי ע"כ צ"ל כן לפמ"ש האחרונים הנ"ל (הערה 31)בדעת הרמב"ם (הל' דעות שם).
[43]) "לדינא הא לא קיימא לן כר"א הקפר ברבי ומ"מ פסק הרמב"ם דלחבול בעצמו אסור כדאיתא בהגר"א יו"ד סימן רל"ו סק"ו, אם כן הוא מלמוד אחר שלכן הוא בכל אופן אף לצורך". [ואינו ברור איך הוציא מדברי הגר"א (נעתקו לעיל הערה 38) דלא קיי"ל כר"א הקפר].
[44]) וראה גם ביאור הגרי"פ פערלא (הנ"ל הערה 2) מה, ד.
[46]) וע"ש שרצה להעמיס כן גם בדעת הרמב"ם שכתב "ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה", כי "זה ודאי אי אפשר לסבול ומצי לצעורי נפשי' תדיר וגם סיים בלשונו שיהי' אדם מסגף משמע דוקא בלא מצי לצעורי ואז איכא איסורא ונקרא חוטא משא"כ במצי לצעורי מסברא ידעינן דקדוש יאמר לו".
[47] אלא דלפי מ"ש באג"מ הנ"ל (הערה 42) צ"ל דלא קיי"ל כוותי' כי אם לענין צער ולא לענין תענית. ועצ"ע, ובפרט במ"ש בשו"ת אג"מ חו"מ ח"ב סע"ד ש"למ"ד שאין אדם רשאי לחבול בעצמו . . . גם להתענות שמצער עצמו בשב ואל תעשה אסור".
[48]) השווה שו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סק"ה אות ג: "יש טעם גדול לאסור . . . איסור ברור קשה לומר בזה". ואולי נפק"מ גם בנדו"ד לענין בעל[ת] נפש וכיו"ב, ע"פ מ"ש באגרות משה אהע"ז ח"א סצ"ו דגם בדבר ש"יותר נוטה שאין לאסור . . . יש לבני תורה ובע"נ להחמיר כיון שיש גם טעם לאסור אף שהוא טעם קלוש".
[49]) ראה מכתבי רבינו נבג"מ זי"ע שנדפסו ב'מורה לדור נבוך' (כפר חב"ד, תשס"ה) ח"ב עמוד 242 ואילך; ח"ג עמוד 18. וראה מ"ש ידידי הגר"ב אובערלאנדער שליט"א בקובץ תל תלפיות (יו"ל ע"י ישיבה גדולה חב"ד דבודפשט) ח"ב (תשס"א) עמוד 59 ואילך (ובהנסמן שם), ומה שהביא הרב מרדכי מנשה לאופר שליט"א במאמרו 'מעלה עשן' הנדפס ב'התקשרות' (קונטרס שבועי לאנ"ש חסידי חב"ד) גליון רמב (עמוד 11 ואילך).
[50]) שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סמ"ט "בדבר עישון סיגריות". ושם: ש"אף לאלו שמחמירין לחוש להסכנה ליכא איסור לפני עור בהושטת אש וגפרורים למי שמעשן".
[51]) וע"ש איך שהסתייע בדבריו אלו ממ"ש הרמב"ם בהל' דעות פרק רביעי.
[52]) שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן יח "ידוע שהוא דבר המזיק להרבה אינשי".
[53]) גם בשו"ת משנה הלכות חט"ז סי"ז כתב דכיון ש"כמה שמעשנין ושכן הי' גם בדורות הקודמין שהיו הרבה גדולי ישראל שנהגו לעשן והגם שגם הם ידעו שהעישון מזיק" אין לאסור העישון. וביסוד ההיתר כתב: (א) "דהגם שהעישון מזיק מצד אחד מ"מ יש לו תועלת מצד שני כידוע שהיו כמה אנשים שלא יוכלו לצאת לנקיות בלי לעשן, וגם לענין אכילה שהי' מועיל לכמה מהם לשכך הנערוין וגם לבטל מהם תאות אכילה וכיוצא בזה"; (ב) "הרבה מיני מאכלים יש וגם תרופות יש שהם כזיבורא ועקרבא . . . וכ"ש כדורים שרובם הם באופן כזה ופוק חזי כמה מיני אנטי ביאטיקא שרובן מחלישין הגוף ומזיקין לאיצטומכא וכיוצא בו ואעפ"כ נותנין הכדורים ולוקחים אותם כפי הצורך". ואכ"מ.
[54]) ודבריו בזה תמוהים לפענ"ד, שהרי כתב בשו"ת אגרות משה הנ"ל הערה == מילתא בטעמא ש"פשוט וברור שאפילו אם ליכא חשש סכנה וחשש חולי דנפילה למשכב אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה אסור שם לעשן"; "כ"ש בעישון סיגארעטן שאלו שאין יכולין לסבול הוא צער ממש בעצם לא ענין קפידא ואיסטניסות בעלמא, וגם לא רק צער בעלמא אלא גם מזיק ממש להם כידוע שאסורין המעשנים לעשן שם אף אם הי' ברשותם ובביתם אם הי' שייך שיגיע להם העשן ויצטערו ויוזקו"; "הדין ברור ופשוט כדכתבתי שאסור להמעשנין לעשן בביהמ"ד כשנמצא שם אף אחד שאינו מעשן שמצטער מזה אף כשאינו ניזוק ונחלה . . .ובכל מקום שנמצאים אינשי דלא מעשנים ואומרים שמזיק להם ואף אם רק מצטערים לבד" – ע"ש הוכחותיו הברורות לכל זה.
[55]) אך סיים: "מיהו מה שפקפק כבוד השואל על בעל אגרות משה שמקיל בזה גם לענין עישון סיגריות עדיין צ"ע".
[56]) וראה גם דבריו שבהערה הקודמת. וראה גם תשובות והנהגות להר"מ שטרנבוך שליט"א ח"ג סשנ"ד; ח"ד סקט"ו. וראה מאמרו של הרב חיים נבון, 'עישון סיגריות במבחן ההלכה', נדפס ב'תחומין' (הוצאת צומ"ת) חלק כט (אלון שבות תשס"ט),עמוד 375 ואילך.
[57]) ראה כתובות עב, ע"ב במשנה [ובגמרא שם: "דברים שיש בהן עינוי נפש: שלא תאכל בשר, ושלא תשתה יין, ושלא תתקשט בבגדי צבעונין"]. רמב"ם הל' אישות פכ"ה ה"א. טושו"ע אהע"ז סקי"ז ס"ג.
[58]) ומ"ש בירושלמי סוף מסכת קידושין ש"עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל", כבר. וראה הערה הבאה.
[59]) ראה מ"ש בשו"ת משנה הלכות ח"ה סרצ"ט (לענין דייעט) "רבוי האכילה אינה משובחת בישראל ולא אמרו כל המרבה באכילה הרי זה משובח אלא צדיק אוכל לשובע נפשו . . . ואין לך סרסור לעבירה יותר מרבוי אכילה . . . האוכלים מעט כדי קיום נפשם אלא שאינם עבים בבשר אין בזה איסור, ואדרבה מצוה קעבדי, והגם כי אין כוונתם לשם מצוה גם בלי דעת נפש טוב. ואפילו לפי מה שמבואר בירושלמי [סוף מס' קידושין] דעתיד אדם ליתן את הדין על כל פרי שראה ולא נהנה ממנה, מ"מ אין החיוב לאכול עד שימלא כריסו מהם אלא אדרבה, וכמ"ש, וזה פשוט. ולכן פשוט הני נשי דאכלי מעט שלא להתעבות מן המאכל אין בזה שום איסור . . . ודאי אם הרופא אומר שיזיק להם לבריאת הגוף אז אסורות לעשות כן אבל כל זמן שהרופא אינו אומר שהוא סכנה מותרות לעשות כן, ומצוה קעבדי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה