הרב פנחס טייץ
ידוע מה שרבנו הזקן סיפר, שכשהיו שומעים תורה מהרב המגיד זה היה תורה שבעל פה, וכשהיו שומעים סיפור זה היה בבחינת תורה שבכתב. יש דיון מהרבי מה ההבדל. יש אפוא עניין גדול לספר סיפורים. ובפרט שהרבי היה זה שהיה מבקש מהרבי הריי”צ שיפרסם יותר ויותר סיפורים של הרביים.
יש איגרת קודש, שהרבי כתב בכתב יד קודשו לרבי הריי”צ בשנת תרצ”ב — לפני 82 שנה. הרבי כותב שם שלמרות שאצל חסידי חב”ד מהדורות הקודמים החסידים לא היו מרוצים כאשר היו מספרים סיפורי מופתים של הרביים; שכן הם רצו לשמוע יותר ביאורים בחסידות, הדרכה בעבודה וכו’. כותב הרבי לאדמו”ר הריי”צ — זה היה אז. אבל בזמננו, [לפני 82 שנה] יכול להיות יהודי, שהוא שומר תורה ומצוות ולומד תורה ואף על פי כן הוא כל כך שקוע לא רק בגשמיות העולם אלא גם בחומריות של העולם, שיכולה להיות מציאות שהוא שוכח שיש בורא עולם ומנהיג.
ממשיך הרבי במכתבו לאדמו”ר הריי”צ: כשיהודי כזה שומע סיפור מופת של הרבי, של הרביים, זה מנער אותו קצת מהחומריות ומהגשמיות — ולמרות שזה רק לרגעים אחדים, הרי אז כשהוא נכנס עוד הפעם לענייניו הגשמיים, הוא מביט על העולם באופן אחר לגמרי.
ומכאן הוא פונה לרבי הריי”צ ומבקשו שיפרסם יותר סיפורים.
זה הכוח שנתון בידינו, לספר סיפורים מהרבי לחזק ולהתחזק.
הנס הכפול של הרבי ברוסיה
הגאון הרב פנחס טייץ היה מראשי רבני היהדות האורתודוקסית בארה”ב, והכיר היטב גם את הרבי הריי”צ וגם את הרבי שלנו. מדי פעם בפעם היה בא לרבי, ומכיוון שעסק הרבה בהדפסת חידושי התורה של הרוגוצ’ובר, היה מביאם לרבי.
הייתה לו היכרות עם הסובייטים ומשום כך הוא קיבל רשות לבקר בברית המועצות מזמן ולזמן והייתה לו רשות להכניס לשם תשמישי קדושה. לפני כל נסיעה לרוסיה, הוא היה מודיע לרבי ושואל אם הרבי רוצה למסור הוראות; שכן אז ליובאוויטש הייתה מוגדרת השונא הכי גדול של הסובייטים ואי אפשר היה להעביר הוראות באופן רשמי וגלוי. הרב טייץ היה מביא אפוא את ההוראות מהרבי, ובחזרתו משם היה מביא לרבי שאלות בעל פה מהיהודים שהתגוררו מעבר למסך הברזל.
פעם התקשר ואמר שהוא עתיד לנסוע לרוסיה בעוד שבועיים, והאם הרבי רוצה לשלוח עמו דבר מה. הרבי ענה שכן, יש לו בחדרו תניא ומבקש שיקח את התניא כדי להראות לחסידים. כששמע זאת, סירב ואמר לרב חודקוב שספר תניא זה סכנה בעבורו, כי רשום על זה את השם “ליובאוויטש”, ואם הם יפתחו את החבילות ויראו שיש לו משהו שקשור לליובאוויטש, הוא יילקח למעצר מיד.
הרב חודקוב הבהיר לו שהרבי לא יבקש ממנו לעשות דבר שיסכן אותו חלילה. “אתה תהיה בטוח”, אמר לו.
כשהוא סיפר אחר כך את הסיפור, הסביר שהוא אמר לעצמו, ‘נו, פעם אחת אשתדל להיות חסיד, וכחסיד יש לי אמונת חכמים וצריכים להאמין בכוח הפלאי של הרבי’. הוא הביא עמו לרוסיה ארבע חבילות כאשר את התניא שם בתחתית החבילה השניה. הוא ידע שיש ביקורת בגבול שם בודקים את תכולת הכבודה, אבל כאישיות מוכרת, בדרך כלל הוא היה עובר בשלום.
הפעם, כשהגיע למוסקבה, היו במכס פקידים חדשים שלא הכירוהו, וכך הוא נאלץ לעבור בדיקה קפדנית שהחלה בפתיחת החבילה הראשונה, הפיכת תוכנה ובדיקת כל פרט ופרט שבה. המתח שלו הלך וגבר; הוא ידע שבתחתית החבילה השניה מונח ספר התניא של הרבי, וכאשר יפתחו ויהפכו אותה היא תהיה גלויה מול עיניהם של הפקידים!
בינתיים הפקידים החזירו את כל מה שהוציאו מהחבילה הראשונה, וכעת עמדו לפתוח את החבילה השניה. אין דרך להתחמק. הם קירבו אליהם את החבילה השניה, פתחו, סקרו מלמעלה לרגע קט — וסגרו! את החבילות מספר שלוש וארבע הם שוב פתחו, הפכו, בדקו בדקדקנות בדיוק כמו את זו הראשונה!
המסקנה הברורה שלו היתה — אמונת צדיקים עוזרת!
בפגשו את החסידים הוא סיפר להם שיש לו אתו משהו יקר — תניא של הרבי, וקבע אתם להיפגש במקום פלוני. הוא סיפר להם את השתלשלות הענין, והם ביקשו לשאול שאלות כדי להעבירם לרבי.
שני אברכים שאלו האם הם צריכים להמשיך לגור ברוסיה או להשתדל לעלות לארץ הקודש.
בינתיים אחד מהם העיר שהוא שם לב שיש קיפול בפינת אחד העמודים בספר התניא. הוא פתח את העמוד המקופל, שם היה כתוב שאדם צריך לברוח מהרע מה שיותר מהר כדי שהרע לא ישפיע עליו. האברך הזה נענה בו במקום ואמר בהתרגשות שהנה יש לו תשובה לשאלתו, ועליו לעזוב את רוסיה.
האברך השני מצא אף הוא תשובה לשאלתו בעמוד השני שגם שם נמצא קמט — שם אדמו”ר הזקן כותב שכל הכוונה של עולם הזה היא להפוך את הרע לטוב. הוא הסיק מן הכתוב שהוא דווקא צריך להישאר להתגורר ברוסיה. שני האברכים אמרו שכעת אין להם צורך שהוא יעביר את שאלותיהם לרבי, מכיוון שלאחד יש תשובה לעזוב, ולשני יש תשובה להישאר.
הרב טייץ ניסה לשכנע אותם שלא יסמכו על זה, ואמר שהוא ישאל את הרבי. אבל שני האברכים הללו בקשו שלא ישאל, כי עבורם זוהי תשובה ברורה.
בסיום נסיעתו שב הרב טייץ ל–770, נכנס לרבי ל’יחידות’ וסיפר לו את כל מה שאירע בנסיעה, כולל המאורע עם שני האברכים. הרבי חייך ואמר: למה נתתי לך לקחת את התניא, ולמה קימטתי את הדפים? כי רציתי שיקבלו את התשובה תיכף ומיד!
כשסיפרו את הסיפור, אמר אחד החסידים שהרבי לא רק שלח להם את התשובות בתוך הספר, אלא גם בסדר הנכון, שהאברך שהרבי רצה שיצא מרוסיה קיבל את התשובה הראשונה לברוח מהרע, והשני, שהרבי רצה שישאר קיבל את התשובה להפוך את הרע, כלומר להישאר ברוסיה.
בהמשך היחידות הרבי שאל את הרב טייץ מה עם התניא, והרב טייץ ענה שהרבי הרי נתן לו את התניא וזה יישאר אצלו! הרבי הסכים לכך.
וכך סיכם הרב טייץ את המסע הניסי: קודם ראיתי את הנס כיצד לא הפכו את החבילה השניה שהכילה את התניא, ואחר כך את הנס של שתי התשובות שהופיעו לאברכים, ולא עוד, אלא שהיו בסדר הנכון.
אנחנו רואים איך שהרבי בעל הבית על כל העניינים, והוא שמנהל את כל העניינים כאן.
כשהרבי בחר את שנים עשר הפסוקים ומאמרי חז”ל עבור ילדי ישראל, שכל יהודי — בני בכורי ישראל — הוא בן של הקב”ה, ממילא הוא יכול, ואולי יותר מיכול, לומר את י”ב הפסוקים ומאמרי חז”ל ועליו לדעת ש”והנה ה’ ניצב עליו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי.”
חז”ל אומרים “צדיקים דומים לבוראם”. יתירה מזו: בפרשת חוקת כתוב ‘וידבר העם באלוקים ובמשה למה העליתֻנו” ועל המילים “באלוקים ובמשה” אומר רש”י “השוו עבד לאדוניו”. כלומר, השוו את משה רבינו להקב”ה. על המילים “למה העליתֻנו” אומר רש”י “שניהם שווים”. מדוע רש”י צריך להוסיף את ההסבר האחרון, הרי כבר לעיל הוא ביאר “השוו עבד לאדוניו”?
רש”י מלמד את ה’בן חמש למקרא’ — אתה רוצה לדעת מי זה משה רבנו? התשובה היא: שניהם שווים! לא רק ש”צדיקים דומים לבוראם”, ולא רק “השוו עבד לאדוניו”, אלא צריכים לדעת ששניהם שווים. כשאנחנו אומרים “והנה ה’ ניצב עליו”, הרי צריכים לדעת שגם הרבי ניצב עליו והוא בוחן כליות ולב אם עובדו כראוי.
פעם במוצאי שבת אחת קיבלתי שיחת טלפון מאחד החסידים שמתגורר במדינה אחרת, מחוץ לארה”ב. הוא סיפר שבערב שבת, רגעים אחדים לפני הדלקת הנרות אשתו התעלפה. הזמינו אמבולנס, קבעו שמצבה מאוד רציני, ולקחו אותה מיד לבית רפואה, וגם כעת במוצאי שבת הרופאים עדיין אומרים שהמצב מאוד מסוכן, ולכן הוא מבקש שאכנס לרבי לבקש ברכה בעבורה.
כשמסרתי לרבי את הבקשה, הרבי ביקש שאעביר לו שני דברים: ראשית כל— “אזכיר על הציון”, ואחר כך ביקש הרבי להוסיף כך: בליל שבת קודש לפנות בוקר, בין השעה 5 ל–5:30, המצב שלה היה כל כך מסוכן עד שהרופאים התייאשו. אתה חושב שהטיפול של הרופאים גרם להטבת מצבה? לא! מה שגרם שמצבה התייצב הוא שחשבתי עליה.
אחר כך הרבי אמר לי: למה אני מגלה לו שאני יושב כאן בברוקלין ואני רואה מה שנעשה במדינה אחרת? כי אני רוצה שהאדם הזה ידע ש”פון מיר קען מען זיך ניט באהאלטען” (= ממני אי אפשר להיחבא).
הרמתי טלפון לאותו חסיד והעברתי לו את הדברים של הרבי. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו לגבי מה שהרבי אמר, והוא סיפר שאכן בשבת לפנות בוקר, בשעה חמש בערך, צלצל הטלפון בבית, ונכדו הקטן — פחות מגיל 3 — הרים את השפופרת, והעביר לו את השיחה. מעבר לקו היה רופא מבית הרפואה שהודיע שמצבה של רעייתו התדרדר, ומי יודע מה יהיה בעוד חצי שעה. הוא הוסיף שאם הם רוצים לקבל ברכת פרידה, עליהם להזדרז ולהגיע מיד.
המשפחה כולה התארגנה לצאת, מספר החסיד. ההליכה לקחה 25 דקות, וכשהגענו לשם אחת האחיות עדכנה שהמצב קצת התייצב פתאום.
באותו ליל שבת שבו אירע הסיפור עם האישה הזו, הרבי יושב בביתו ולומד ופתאום הוא רואה שבמדינה אחרת ישנה אישה במצב של סכנה. הרבי מפסיק את הלימוד, חושב עליה ומברך אותה במחשבתו. כלומר, הרבי יושב כאן ורואה מה שנעשה במקום אחר.
אבל מה הנקודה שהרבי גילה לאדם זה? שצריכים לדעת שממנו אי אפשר להיחבא.
“הנה ה’ ניצב עליו” — כמו שה’ ניצב עליו בכל רגע ורגע.
ר’ שמואל סיפר שכשהרבי מהר”ש היה בן ארבע או חמש, ניגש אליו אחד החסידים, ואמר לו: ‘שמואל, אם אתה תראה לי איפה הקב”ה נמצא, אתן לך מתנה חשובה’. אמר המהר”ש: ‘אם תראה לי איזה מקום שהקב”ה לא נמצא, אתן לך מתנה גדולה יותר’…
הקב”ה נמצא כאן בכל רגע ורגע, וכאשר משה רבנו שווה להקב”ה, הרי שגם הרבי נמצא עם כל אחד ואחד בכל רגע ורגע, כי בלי זה אי אפשר לחיות. הרבי הוא המקור של החיים שלנו, כמו שאדמו”ר הזקן מביא בפרק ב’ בתניא.
ועניין זה צריך לחזק כל אחד ואחד מאתנו, עד כמה אנחנו צריכים להיות מקושרים לרבי. מצד אחד זו זכות גדולה שהרבי תמיד אתנו ומגן עלינו. אבל מהצד האחר, צריכים לדעת את האחריות שיש לנו, כיצד אנו צריכים להתנהג שעה שהרבי רואה כל דבר שאנחנו עושים.
ידיעה זו צריכה לחזק אותנו; הרבי נותן כוח להיות כמו שצריך, ועלינו לדעת את האחריות שבאה עם הזכות והכוח. ולכן כל אחד צריך לשאול את עצמו איך הרבי רואה את ההנהגה שלו במחשבה, דיבור ומעשה, כי כמו שהקב”ה יודע מחשבות, כך הרבי יודע מחשבות.
הקב”ה צריך לעזור לכל אחד מכולנו בכלל, להבין ולהרגיש עד כמה הרבי נמצא ביחד אתנו ועד כמה הרבי נותן לנו את כל מה שאנו זקוקים לו על מנת שנוכל לנצל את כל העניינים כדי ללכת בדרך הישר כפי שהרבי והרביים דורשים מאתנו.
הרבי אמר: “ראיתי” ולא פירט היכן
אספר כאן סיפור שהרבנית מרת חיה מושקא סיפרה: בברוקלין ישנה משפחה שהיא קרובה לרבי. את כל השאלות שהיה להם לשאול את הרבי, היו שואלים דרך הרבנית חי’ מושקא, שמסרה זאת לרבי, וכשהרבי ענה היא היתה מעבירה להם את התשובות. הם לא היו פונים בדרך הרגילה של המזכירות.
פעם הרבנית קיבלה שיחה מאחד מבני המשפחה, שאֵם המשפחה נזקקה לניתוח, והם ביקשו מהרבנית לשאול את הרבי האם להסכים לניתוח. הרבנית חזרה אליהם ואמרה שהרבי אמר בשום פנים אופן לא להסכים לעשות את הניתוח. המשפחה מסרה את תשובתם לרופאים — סירוב מוחלט לעשות את הניתוח. עברו כמה ימים, והרופאים אמרו שכיוון שהמשפחה מסרבת לעשות ניתוח, מצב האם התדרדר אפוא והפך למסוכן, וחייבים לנתח.
המשפחה חזרה לרבנית וסיפרה על ההתפתחות הלא–חיובית, וביקשו לדעת לאור השינוי במצב, מה דעתו של הרבי. הרבנית אמרה להם שידוע שבחב”ד לא שואלים את הרבי פעמיים. כשמקבלים תשובה מהרבי, ממשיכים על פי התשובה שהתקבלה.
הם טענו בפני הרבנית: מילא חסידים לא שואלים, אבל את, כרעייתו של הרבי, יכולה לשאול את הרבי. ענתה הרבנית חיה מושקא: למרות זאת אני משתדלת להתנהג כמו חסיד של הרבי, ובגלל שחסידים לא שואלים את הרבי עוד הפעם, גם אני לא יכולה לשאול את הרבי עוד הפעם. מה בכל זאת אוכל לעשות? אם הרבי ישאל מה נשמע אצלכם, אעדכן אותו בקשר למצב. אבל אני לא שואלת.
המשיכה הרבנית לספר שכשהרבי הגיע הביתה, הוא אכן שאל מהנעשה אצל האישה ומצבה, והיא סיפרה את מה שהרופאים אמרו ומה הם רצו לעשות, והיא הוסיפה ואמרה לרבי “אני לא שואלת עוד הפעם”.
הרבי נעשה מאוד רציני; הרבנית ציינה שהיא אף פעם לא ראתה את הרבי בתנועה רצינית כזו. הרבי אמר בקול חזק באידיש: “איך האב איין מאל געזאגט ניין און איך זאג נאכאמל ניין” (= אמרתי “לא” פעם אחת, ואני שוב פעם אומר “לא”). הרבנית לא היתה רגילה שהרבי ידבר בצורה כל כך תקיפה אתה. הרבנית מסרה את הדברים למשפחה.
לאחר כמה ימים, המשפחה התקשרה שוב והודיעו שמטעם הנהלת בית הרפואה ביקשו מהמשפחה לחתום שהם מסירים את האחריות מבית הרפואה לכל מה שיקרה עם האישה, כי מצבה הולך ומתדרדר, ומכיוון שהם לא מוכנים להקשיב בקול הרופאים, הם חייבים לקחת על עצמם את האחריות לתוצאות. הרבנית מסרה כל זאת לרבי, והרבי אמר שעליהם לנסות לרפא אותה על ידי תרופות. הם העבירו לרופאים את המסר, ובעקבות כך חפשו רופא במחלקה אחרת, שלאחר שסיפרו לו את המצב, אמר שנראה לו שהוא יודע לאיזו תרופה הרבי מתכוון, והוא ינסה את הטיפול.
כך אכן היה. עם התרופה שהוא נתן לאישה, מצבה התייצב תוך יומיים, וכשהודיעו לרופא שהתרופה הועילה, הוא נתן לה עוד מנה, וכעבור שבועיים הרופאים קבעו שהיא יצאה מכלל סכנה ובעוד מספר ימים היא תוכל להשתחרר הביתה, וכן היה.
כשהאמא חזרה הביתה, התקשרו בני הבית לרבנית חיה מושקא כדי למסור את הבשורה הטובה. הרבנית אמרה שהיא רוצה שהם יזכרו את הדברים הבאים: כשאני מסרתי לרבי שהאמא חזרה הביתה, אמר לי הרבי כך: כששאלו לראשונה אם לעשות ניתוח, ראיתי שאם יעשו ניתוח, חס ושלום לא עלינו האישה לא תרד מהמיטה בחיים. לכן היתה התנגדות לניתוח. חשבתי שאם הרופאים רואים שהמשפחה כל כך מתנגדת לניתוח, הם בעצמם יחשבו על האופציה של טיפול תרופתי, אבל זה לא קרה. כשהרבנית מסרה שהמצב התדרדר, ושאלו שוב, שוב ראיתי שאם יעשו ניתוח זה יגרום לסכנת חיים. מכיוון שראיתי שהרופאים לא מציעים טיפול תרופתי, הצעתי טיפול כזה.
ועכשיו — המשיכה הרבנית — אגיד לכם מה שהרבי אמר לי, וזה מה שאתם צריכים לזכור: מה הסיפור הזה מלמד? יכולים להיות מצד אחד מומחים גדולים במקצוע, והם אומרים בדרך זו, ומצד שני יש אחד שלא חושב שהוא מומחה והוא אומר כך וכך, למי צריכים לשמוע? הרבי רצה לומר, שגם כאשר המומחים אומרים ההיפך, צריכים לשמוע בקולו.
מה הרבנית רצתה שאנחנו נלמד מהסיפור? עד כמה צריכים להיזהר בכל מילה ששומעים מפי הרבי. יתכן שיהיו שאלות וספקות, אבל צריכים להקשיב לרבי.
הרבי הכריע בין ראש הישיבה והמשפיע לבין התלמידים
בפרשת צו נאמר “ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה’ ביד משה” (ויקרא ח, לו) אומר רש”י “להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל”. מה רע אם הוא הוסיף? והלא אדרבא, לכאורה טוב לקבל על עצמנו הוספה בדברי ה’? אלא שכל המוסיף גורע. זה מלמד אותנו שכל אחד צריך לשמוע ולהיזהר בדברים שהרבי אומר באופן מדויק.
הסיפור הבא מלמד אותנו על היחס של הרבי לתלמידי הישיבה, ובפרט לתלמידי ישיבות תומכי תמימים:
יום אחד קיבלתי טלפון מהנהלת ישיבה גדולה מחוץ לניו יורק. מעבר לקו היו ראש הישיבה והמשפיע, והם ביקשו שאני אעביר עבורם שאלה לרבי. השאלה הייתה כזו: ראש הישיבה דורש מהתלמידים שהם ידעו את הגמרא, רש”י, תוספות ומפרשים בעל פה. לא מילה במילה אלא תוכן של הדברים. המשפיע אומר שהוא דורש מהבחורים שהם ידעו את התוכן של המאמר בעל פה. אתמול באו אלינו שלושה בחורים מאוד חשובים — לומדים בהתמדה, שומרים את הסדרים — ואמרו שכנראה שההנהלה — ראש הישיבה והמשפיע — טועים כאן. שכן לדעתם, הרבי רוצה לשים כעת את הדגש על ‘מבצעים’. איך הבחורים הגיעו למסקנה זו? בפשטות! שכן בסוף כל התוועדות בימי חול, כשהרבי רוצה לחלק את הדולרים לקהל, הוא שואל את ראש הישיבה מי יודע הכי טוב את הגמרא עם המפרשים בעל פה כדי לתת להם לחלק דולרים עבור שאר הציבור? לא! האם הרבי שואל את המשפיע מי הבחורים שיודעים את המאמר הכי טוב כדי לחלק באמצעות דולרים? לא! הרבי מבקש שהטנקיסטים יגשו ולהם הוא נותן את הדולרים לחלוקה. כלומר, מה שחשוב בתקופה זו, זה מבצעים.
שואלים אפוא ראש הישיבה והמשפיע, האם טענת הבחורים צודקת, אם כן, הם יסדרו את סדר עדיפויות שלהם בישיבה ולא ידרשו מהבחורים את מה שדרשו עד עתה בנוגע לגמרא והמאמרים.
מסרתי את השאלה לרבי, והרבי ענה להתקשר לראש ישיבה והמשפיע ולהגיד להם כך (הרבי אמר בניגון): מי שלומד ב’תומכי תמימים’, היסוד הוא, שעליו לדעת את הגמרא והמפרשים בעל פה וכן את המאמרים בעל פה. אם הוא לא רוצה לדעת את זה, אין לו מקום בישיבה תומכי תמימים! האם חסרות ישיבות באמריקה, בארצות הברית ובעולם כולו?
והרבי חזר על הדברים שוב בנוסח קצת שונה ואז אמר: כשמתוועדים בימי החול ומקושרים לכמה מדינות ושומעים את זה בכל מקום, איזה כבוד היה לליובאוויטש, איזה כבוד היה לתומכי תמימים, איזה כבוד היה עבורי אילו אומר מול כל העולם — שהחשיבות של ישיבת תומכי תמימים, היא, שהתלמידים יודעים גמרא ומפרשים בעל פה ואת המאמר בעל פה? זה הרי דבר פשוט! אם זה הי’ הייחוס של תומכי תמימים, זו הייתה בושה גדולה שאנשים יחשבו שדבר כה פשוט, בתומכי תמימים הוא הכי חשוב. במילא צריך למסור לבחורים שבחור שלא מעוניין ללמוד את הגמרא והמאמר בעל פה, אין לו מקום ב’תומכי תמימים’.
הרבי רוצה לחנך ולהגיד לתלמיד מה מצפים ממנו, ואיך הרבי מתייחס לכל תלמיד, מה רמת הציפיות הלימודיות מכל תלמיד הלומד ב’תומכי תמימים’. כשהוא יודע מאמרים בעל פה, וגמרא ומפרשים בעל פה, זה פשוט. בלי זה אין לו שייכות ל’תומכי תמימים’.
והוסיף הרבי והסביר מדוע הוא מחלק את הדולרים דרך הטנקיסטים: מכיוון שבערב שבת קודש, אחרי סדרי הלימוד, התלמידים יכולים לנצל זמן זה לענייניהם הפרטיים, וכאשר במקום זה התלמיד ממלא בקשתי לעשות ‘מבצעים’ — בכדי להראות להם הכרת הטוב על כך, הנני מזמינם שהם יחלקו את הדולרים.
עניין זה צריך לחזק כל תלמיד, כמה חשוב לרבי שמירת הזמן, לא רק הסדר בשבע וחצי ולא ב–7:35. הרבי מבקש שבשעה 7:29 כבר יישב הבחור ב’זאל’ מוכן להתחלת הלימוד.
יש נקודה נוספת שהרבי דיבר פעם בהתוועדות: כשהוא מקבל ידיעה מהנהלת הישיבה על תלמיד אחד שהוסיף רגע אחד על סדר הישיבה. למשל, סדר חסידות בלילה שמסתיים בשעה תשע ושלושים, והרבי מקבל ידיעה מהנהלת הישיבה שהיה בחור אחד שהוסיף עוד רגע — ובמקום לסגור את המאמר חסידות או ביכל חסידות בשעה 9:30, הוא הוסיף עוד רגע בלבד עד תשע שלושים ואחד, אמר הרבי “זה מוסיף לי חיים גשמיים!”
האם ניתן לשער מה שהרבי אומר? החיים הגשמיים של הרבי תלויים באופן הלימוד של הבחורים!
היחס המיוחד של רבותינו נשיאנו לתלמידי התמימים
בשנת תש”ו ייסד הרבי הריי”צ ישיבת ‘תומכי תמימים’ בעיר שיקאגו, עיר עם אוכלוסיה יהודית מכובדת. אחרי שמחת תורה תש”ו שלח הרבי מספר בחורים ללמוד בישיבה בשיקאגו, בתור שלוחיו. זכיתי להיות אחד מקבוצת השלוחים. ישבנו ולמדנו בישיבה כשהמשפיע שלנו היה הרב יוסף וויינברג, בעוד שהרב מרדכי הרשברג, לימים רב במקסיקו, היה ראש הישיבה. בחודש שבט הוא היה צריך להיות בניו יורק וכמובן שהוא נכנס ליחידות עם הרבי.
במהלך היחידות, הוא שאל את הרבי הריי”צ איך הוא מרגיש בבריאות — כידוע שהרבי הריי”צ היה חלש — ענה לו הרבי “זה תלוי איזו ידיעה אתה תתן לי מהתלמידים הלומדים עכשיו בשיקאגו. אם אתם תאמרו לי שהבחורים שומרים את סדרי הישיבה, לומדים בהתמדה ושקידה ומתנהגים כמו שצריך ביראת שמים, אז אני אגיד לך שאני מרגיש טוב. ואם ח”ו לא אקבל דיווח כזה, אז אני לא מרגיש טוב”.
מה אומרים בכך רבותינו נשיאנו? החיים הגשמיים שלהם לא תלויים בבעלי בתים, לא תלויים ברבנים; הם תלויים בתלמידי הישיבה. הרבי אומר שאם הוא מקבל ידיעה שבחור מוסיף רגע אחד, זה מוסיף לו בחיים ובבריאות שלו. כך גם הרבי הריי”צ אומר: מתי אני אוכל להגיד לך שאני מרגיש טוב — כשאני מקבל דיווח טוב מההנהלה על הלימוד וההתנהגות של הבחורים.
כשבחור לוקח את זה בחשבון וחושב רק רגע, על ידי ההנהגה שלי, על ידי ההתמדה ושקידה שלי, שמירת הזמן, עבודת התפילה כמו שצריך, והנהגה ביראת שמים, על ידי זה אני מחזק את הבריאות של הרבי, אני מוסיף בבריאות של הרבי; זה מחייב אותי אפוא ללמוד ולהתפלל כדבעי, ולהתנהג כדבעי.
בחורי הישיבה צריכים לא רק לשמוע את הדברים, אלא להתבונן בהם ולחשוב עליהם באופן של “וידעת היום”. אין זה מספיק לדעת ולהבין, אלא זה צריך להיות באופן של “והשבות אל לבבך”. תלמיד צריך להרגיש מה שהרביים מגלים לנו כמה חשוב אצלם הלימוד שזה מוסיף בחיות של הרבי, מחזק את הבריאות של הרבי כאשר הוא מקבל דו”ח חיובי על אופן ההנהגה של הבחורים.
אצל כל הרביים מאז הרבי הרש”ב ועד הרבי שלנו — ראינו את היחס המיוחד שהיה להם לתלמידי הישיבה. הדאגה עבורם, המחשבה התמידית על התלמידים שהיו כבבת עינם. כל תלמיד היה חשוב אצל כל הרביים, והם עשו ככל האפשר שהתלמידים יהיו כמו שצריכים להיות.
כל נשמה נבחרה במיוחד
חסיד אחד שהיה מהתלמידים הראשונים בליובאוויטש אצל הרבי הרש”ב בשנים תרנ”ז–נ”ט, כאשר ייסד הרבי את ‘תומכי תמימים’. הוא נולד חודש אחרי ההסתלקות של הרבי המהר”ש, והיה הראשון שקיבל את שמו הק’ של הרבי המהר”ש - שמואל — הלא הוא החסיד הרב שמואל לויטין.
הוא היה אצל הרבי הרש”ב, אחר כך אצל הרבי הריי”צ וכן חסיד של הרבי נשיא דורנו. כשהרבי הריי”צ הגיע לארה”ב, הרבי מינה אותו לרב הפוסק את כל הדינים וההלכות בנוגע לבית הרב. בכל שאלה של כשרות וכדומה היו פונים לר’ שמואל לפסוק. הוא היה גם המשפיע של ‘תומכי תמימים’ בניו יורק. היו בישיבה שני משפיעים — בכיתה הנמוכה היה הרב ישראל ג’ייקובסון ובכיתה הגבוהה היה המשפיע ר’ שמואל לויטין. הוא היה מתוועד אתנו מפעם לפעם והיה מעניין לשמוע אותו מתוועד.
הוא אמר שכשהוא למד ב’תומכי תמימים’ בליובאוויטש, אמרו אז (— והוא לא אמר אם זה נאמר בשם הרבי או בשם חסידים), שהרבי הריי”צ אמר שהאבא - הרבי הרש”ב — אמר שהוא בחר כל נשמה ונשמה שתזכה ללמוד ב’תומכי תמימים’, ולא רק בזמנו אלא לאורך כל שנות קיומה של הישיבה. ר’ שמואל אמר, שכשהרבי יסד את הישיבה, באו תלמידים רבים ממשפחות חסידיות, אבל הרבה מהם לא התקבלו. עליהם אמר הרבי הריי”צ, כנראה שאת הנשמות האלה האבא לא בחר…
ממילא אלה שזוכים ללמוד בישיבות של הרבי, אם בשם ‘תומכי תמימים’, ‘תורת אמת’, או ‘בית מנחם’, או איזה שם שלא יהיה, אם היא תחת ה”בעל–הבית’שקייט” של הרבי, הם נכנסים לסיווג של נשמות שנבחרו על ידי הרבי הרש”ב.
הרבי הרש”ב החדיר בנשמות אלו, שהם יוכלו להיות תלמידים כמו שתלמיד טוב צריך להיות. הוא נתן להם את הכוחות ואת האפשרויות, ואם רק ישתמשו בזה — הם יהיו תמימים כמו שהרבי הרש”ב רצה.
לא מספיק שהתרופה על המדף
פעם לא חשתי בקו הבריאות, אולם לא רציתי להפסיד יום עם הרבי, אז באתי למשרד. הרבי הביט בי, והדבר הראשון שהרבי שאל אותי היה: מה אמר הרופא? אני לא חשבתי ללכת לרופא, אבל מכיוון שהרבי שאל, אמרתי לרבי שכשאצא מהחדר אבקר אצל הרופא שנמצא סמוך ל–770.
לאחר מכן, כשחזרתי מהרופא, שוב שאל הרבי מה אמר הרופא, ואמרתי שהרופא נתן לי בקבוק עם תרופה, והורה לי לקחת כמה טיפות מהתרופה פעמיים ביום. אמר לי הרבי כך: אם תיקח את הבקבוק, ותשים אותו על המדף ופעמיים ביום תיגש למדף שעליו נמצא הבקבוק, תשתחווה (כאן הרבי עשה תנועה) ותגיד לבקבוק אני מכיר בכחך שאתה יכול להבריא אדם — מזה אתה לא תתרפא. אתה צריך לקחת את הבקבוק, המשיך הרבי, לפתוח אותו, לקחת כפית ולשים על הכפית את מספר הטיפות הנדרש, ולשים בפה. וכשאתה תשים את התרופה בגוף זה ירפא אותך.
ובמילים אחרות: לא מספיק לדעת את הכוחות שיש לתרופה והיא תישאר על המדף, אלא צריך לגמוע ממנה.
זה היה הנס בימי חנוכה, אמר לי הרבי, שכשהכוהנים חזרו לבית המקדש ומצאו רק פך אחד של שמן בחותמו של כהן גדול, מה היו אמורים לעשות? לשלוח את פך השמן הנדיר הזה למוזיאון הכי גדול בעולם, כדי שבשנים אחרי זה יבואו יהודים וגם כאלה שאינם יהודים, ויראו את פך השמן עם חותמו של כהן גדול. אולם, אם היו פועלים כך, לא היה לנו נס חנוכה. הנס אירע כאשר לקחו את פך השמן הזה ומזגו — כפי שישנם חילוקי דעות באופן המזיגה, אם רק שמינית מהשמן או הכל — ומזגו אותו במנורה.
מה זה אומר לנו? יהודי צריך לדעת שאם הוא רואה שהקב”ה נותן לו כוחות מיוחדים יותר מאנשים אחרים, כמו עשירים — ויש אחוז קטן של עשירים מופלגים בעולם — מה יהיה אם אדם שהתברך מאת ה’ ונהיה עשיר מופלג יגיד לקב”ה: עד שהייתי עשיר הייתי חי במנוחה, עכשיו שיש לי עשירות אין לי מנוחה, לא ביום ולא בלילה. כל רגע נוקשים על הדלת אנשים, כל אחד וצרכיו ובקשותיו. גם הטלפון לא מפסיק לצלצל לרגע. אומר הרבי, האם יהיה כזה שיגיד להקב”ה שמאז שנתת לי את הברכה המיוחדת אין לי מנוחה אפילו לשעה, קח את זה בחזרה? בוודאי שלא!
על דרך זה, כשיש למישהו כשרון מיוחד או כוח מיוחד שקיבל מהקב”ה והוא לא משתמש בזה, אמר הרבי, זה כאילו הוא אומר להקב”ה ‘אין לי זמן להשתמש בזה אתה יכול לקחת את זה חס ושלום בחזרה’.
כל אחד צריך לדעת שאם הוא התברך בעניין מיוחד, סימן שהקב”ה נותן לו את הכח להשתמש בו עבור העזרה ליהודים נוספים. כשאנחנו שומעים איזה כוחות הרביים מחדירים בתמימים שיהיו כמו שתמים צריך להיות, צריך התלמיד לדעת שאם הוא לא משתמש בכוחות הגדולים והנוספים שהרביים נתנו לו ביחס לנשמות אחרות — זה כמו שהוא אומר להקב”ה ‘תודה רבה לך, אבל אין לי במה להשתמש בזה, ואתה חס ושלום יכול לקחת’.
מחשבה זו צריכה לעודד ולעורר כל תלמיד ותלמיד, לדעת איזה כוחות נוספים יש לו ביחס לשאר אנשים; איזה עניינים נפלאים הקב”ה והרביים מסרו והעבירו לו מתוך כוונה שלהם שהוא ישתמש בזה, וככל שישתמשו בכוחות גדולים יותר, כן תהיה להם הצלחה גדולה יותר בכל העניינים, הן בהנהגה והן בלימוד, הן בהתמדה ובשקידה, הן בלימוד הנגלה והחסידות והן בעבודת התפילה.
כאן ירקדו התמימים
בשמחת תורה של שנת תש”א — היה זה שמחת תורה הראשון מאז הגעתו של הרבי הריי”צ לארה”ב בשנת ת”ש. באמצע ההתוועדות אמר הרבי הריי”צ שהוא קונה ארבעה ריקודים: האחד בשביל התמימים שלומדים עכשיו בישיבה, הריקוד השני בשביל התמימים שלמדו קודם לכן, ריקוד שלישי בשביל בעלי העסקים, וריקוד רביעי בשביל ילדים מתחת לגיל בר מצווה.
הרבי ישב בראש השולחן, והראה: כאן ירקדו התמימים של עכשיו, כאן ירקדו התמימים מהעבר, שם ירקדו בעלי העסקים, ושם ירקדו הילדים מתחת לבר מצוה. הייתי אז במעמד ההוא ואני זוכר היטב את כל התמונה.
אבי ע”ה למד בישיבת ‘תורת אמת’ בירושלים, ולא היה ברור לו אם ‘תורת אמת’ מוגדרת כ’תומכי תמימים’ או לא. לכן הוא נשאר במקומו ולא ידע לאיזה ריקוד יצטרף. הרבי שאל אותו, “ר’ מרדכי, פארוואס גייט איהר ניט טאנצען?” (= מדוע אינך הולך לרקוד?) אבי שאל: “איפה? לאן אני שייך?”
ענה לו הרבי הריי”ץ בתמיהה: מה? האבא אמר ש’תורת אמת’ זה ‘תומכי תמימים’, זה אותו דבר. ממילא אתה שייך לכאן.
מזה לומדים איך הרבי הביט על יהודי חסיד שלמד גם בעבר ב’תומכי תמימים’; גם הוא נקרא תמים. כשהיו כותבים נוסח מצבה (לאריכות ימים ובריאות טובה לכולם) היו מכניסים לרבי להגהה, וכשהכנסתי נוסח מצבה לרבי, היו מקרים שהרבי שאל: הוא למד בתומכי תמימים? למה לא כותבים על המצבה המילה “תמים”? מה יכול להיות תואר חשוב יותר מאשר לכתוב על יהודי “התמים?” צריכים למסור למשפחה להוסיף את המילה “התמים” כי זה התואר הכי חשוב. הוא כבר אחרי 120 שנה, אבל הוא נשאר תמים! זו מציאותו — מציאות של תמים.
לחיים! לחיים!
שהקב”ה יעזור שכל אלה שלמדו פעם ב’תומכי תמימים’, וכל אלה שלומדים עכשיו ב’תומכי תמימים’, יהיו כמו שהרביים דורשים מאתנו להיות תמימים כמו שצריך להיות, ושלרביים יהיה הרבה נחת מאתנו, וכפי שהרבי אומר שזה מוסיף חיות ובריאות בכל הפרטים, ואנחנו נזכה להוסיף את כל הדברים האלו עד שנזכה לראות את הרבי למטה מעשרה טפחים והוא יגאלנו.
(מתוך התוועדות ביום ההילולא של רבי לוי יצחק שניאורסאהן, באלמא אטא)
עתון בית משיח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה