פחות משוה פרוטה עם הנאה פחות משו"פ
הרב יהודה לייב שפירא
ראש הישיבה – ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
בקידושין (ז, ב –
ח, א) נחלקו רבה ורב יוסף במי שקידש בשיראים "רבה אמר לא צריכי שומא [שישומו
אותן שמאים קודם שתקבלם" – רש"י]. רב יוסף אמר צריכי שומא ["וכיון שלא שמאום תחלה אינה
מקודשת" – רש"י] . . איכא דאמרי בכל דהו (נמי) פליגי, רב יוסף אמר שוה כסף
הרי הוא ככסף, מה כסף דקייץ אף שוה כסף נמי דקייץ. אמר רב יוסף מנא אמינא לה,
דתניא מכסף מקנתו, דכסף הוא [העבד עברי] נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים, האי תבואה
דכלים היכי דמי . . ואי דלית בהו ש"פ, מאי איריא תבואה וכלים, אפי' כסף נמי
(לא), אלא לאו דאית בהו ש"פ, וכיון דלא קייץ לא. ואידך . . לעולם דלית בהו
שוה פרוטה, ודקאמרת מאי איריא תבואה וכלים אפי' כסף נמי – לא מיבעיא קאמר, לא
מיבעיא כסף דאי אית בי' ש"פ אין, אי לא לא, אבל תבואה וכלים אימא מדמקרבא
הנאתייהו ["מזומנים ליהנות מהם" – רש"י] גמר ומקני נפשי',
קמ"ל".
וידועה הקושיא על
הקס"ד (שהיות ומקרבא הנאתייהו מהני גם בדבר שאין בו ש"פ), דלכאורה
ממ"נ: אם שוה פרוטה ביחד עם הא דמקרבא הנאתייהו, מדוע באמת לא מהני, והא נתן
ש"פ, ואם סו"ס אין כאן ש"פ, איך קס"ד שמהני, הרי זה פחות
מש"פ.
ובפשטות הפירוש בזה
הוא שאיירי בנדון שאכן מבין שניהם [א) התבואה וכלים. ב) ומה שמקרבא הנאתייהו] יש
כאן ש"פ, וקס"ד שאפשר לצרף ב' הענינים, ובמילא יש כאן ש"פ. וקמ"ל
שאין לצרף שניהם.
ואף שבפשטות אם
מישהו נותן ב' דברים שוי כסף, שכל אחד בפ"ע אין בו ש"פ, אלא שביחד הם
ש"פ, ה"ז מהני, ואכן מצטרפים ב' הענינים, מ"מ אי"ז דומה
לעניננו, כי שם ב' הדברים הם באותו סוג, אבל בנדו"ד, הרי הם ב' סוגים שונים
לגמרי, דבר ממשי וחומרי עם דבר של הנאה גרידא, בזה אומרים שאין מצטרפים [ואכן
צ"ע במי שקידש אשה ע"י שנתן לה חצי פרוטה ורקד לפני' ב שויות חצי פרוטה, האם היא מקודשת, שהרי הם ב' סוגים נפרדים, ובפשטות אין להם
צירוף, כי אינו כמו חצי פרוטה וחצי פרוטה].
וצע"ק דמתחלה
מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר?
וי"ל בזה
ע"פ משנ"ת במק"א[1]
בביאור דברי הגמ' לעיל (ג, א–ב) "סלקא דעתך אמינא הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון, מה שדה מקניא
בחליפין, אף אשה נמי מקניא בחליפין, קמ"ל. [ומקשה:] ואימא הכי נמי. [ומתרץ:]
חליפין איתנהו בפחות מש"פ, ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה".
ומפרש רש"י
(ד"ה לא) וז"ל: דגנאי הוא לה, הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין,
ואפי' בכלי שיש בו שוה פרוטה – אי יהיב לה בלשון חליפין, עכ"ל.
אמנם התוס'
(ד"ה ואשה) מקשים על רש"י כמה קושיות, ומשום כך חולקים וז"ל: לכך
נראה לר"ת דגרסינן בפחות מש"פ לא מקניא, ולא גרסינן נפשה, דלא בקפידא
תליא מילתא, אלא ה"ט משום דגמר קיחה משדה עפרון דכתיב בי' כסף, ובפחות
מש"פ לא מיקרי כסף. והמקשה שהקשה בתחלה ואימא ה"נ . . לא פריך מחליפין
אלא משום דהוי כעין כסף דקרא שיש בהם שוה פרוטה, והכי פירושו: ואימא ה"נ
שתקנה אשה בחליפין כשיש באותם חליפין שוה פרוטה כעין כסף דקרא . . חליפין דשוה
פרוטה דומין לכסף, ומשני חליפין איתנהו בפחות מש"פ, וא"כ אינם מטעם כסף
אלא הוא קנין אחר. עכ"ל.
היינו ששיטת התוס' היא
דגם בהקס"ד ידענו שלומדים משדה עפרון רק את גדר קנין הכסף, רק שחשבנו שקנין החליפין נכלל בגדר 'קנין הכסף' – "כעין כסף דקרא", ולכן ניתן
ללמוד אותו משדה עפרון. ומסקנת הגמ' היא: שכיון שקנין
חליפין שייך גם בפחות משוה פרוטה, ה"ז מורה שאין זה בגדר קנין הכסף, אלא בגדר קנין אחר, ולכן א"א ללומדו משדה עפרון.
וצריך להבין מה נשתנה
בין ההו"א ומסקנת הגמ' עפ"י ביאור התוס', דהרי לשיטתם גם המקשן ידע שקנין
חליפין שייך בפחות משוה פרוטה, ובכל זאת למד שכשנותן שוה
פרוטה הוי בגדר דקנין כסף, ומה חידש התרצן שמשום שקנין
חליפין שייך בפחות משוה פרוטה, לכן אינו בגדר קנין כסף, מה התווסף בין ההו"א למסקנא?
וכן צריך הסבר בעצם
המחלוקת בין רש"י ותוס', דלרש"י "לא מקניא נפשה – דגנאי הוא לה", משמע שזה כן בגדר כסף אלא שלא מקנה עצמה בשווי כ"כ פעוט. ולתוס' משמע שמסקנת הגמ' היא שקנין חליפין אינו בגדר כסף. וצלה"ב מה הם
הצדדים בדבר?
ונתבאר בזה בהקדים מ"ש
בשו"ע אדה"ז (הל' גזילה וגניבה ס"א): "אסור לגזול או לגנוב כל
שהוא דין תורה . . ואע"פ שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון ואין צריך
להשיבו, הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחילה". וזוהי
שיטת כו"כ מהראשונים. אמנם הרשב"א בפי' על מסכת ב"ק (קה, א) כותב שטעם
איסור הגניבה בפחות משוה פרוטה הוא משום צער – שמצער את האדם שגונב ממנו, ולא מצד גניבת הממון.
ונתבאר שי"ל שנחלקו
האם 'פחות משוה פרוטה' הוא בגדר "כסף" אלא שחסרה הכמות להשלימו להשיעור דפרוטה, או שאינו בגדר "כסף" כלל עד שיהיה בו פרוטה – ובהקדים: בטעם איסור 'חצי שיעור' איתא ביומא (עד, א) שאסור משום 'דחזי לאיצטרופי'. והנה מצינו מחלוקת בפי' 'דחזי לאיצטרופי'[2]: הצל"ח
בפסחים (מד, א) מפרש שזה ע"ד גזירה מדאורייתא, דאם חצי שיעור יהיה מותר יתכן שיאכל חצי שיעור, ולאחר מכן יאכל עוד חצי שיעור – בתוך כדי אכילת פרס – ויתחייב. אמנם הפמ"ג (בפתיחתו להל' בשר בחלב בפי' הב') וכן הרגצובי (ראה מפענ"צ ס"ע
קפה ואילך) ס"ל שמזה שראוי להצטרף – 'חזי לאיצטרופי' – ה"ז ראיה וסימן שגם בחצי שיעור יש איסור, כי אם החצי
הראשון היה מותר לא היה עובר איסור כשאכל גם את החצי השני, (ע"ד הכלל "דאין
היתר מצטרף לאיסור"). אלא, זה ראי' שגם החצי הראשון יש בו ג"כ כל איכות האיסור (ורק לגבי עונש צריכים שיעור.
זאת אומרת שאין "חזי לאיצטרופי" סיבה וטעם לאיסור אלא סימן שגם החצי שיעור אסור).
[והנפק"מ להלכה היא: אם מישהו אכל חצי כזית ברגע האחרון
של יוהכ"פ (או אכל חצי זית חמץ ברגע האחרון של פסח): דאם סיבת האיסור היא משום החשש שיאכל עוד חצי – כאן אין זה חשש משום שכשיאכל החצי הב' כבר מותר לאכול. אבל אם ה'חצי שיעור' בעצמו אסור – עבר על איסור].
ולפירוש זה, זהו יסוד
המחלוקת דר' יוחנן וריש לקיש (יומא שם) האם חצי שיעור אסור מן התורה – דלריש לקיש חצי שיעור מותר
מן התורה, ולר' יוחנן, וכן ההלכה, שחצי שיעור אסור מהתורה. דלריש לקיש חצי שיעור מותר מן התורה – כי אין איכות האיסור ב'חצי שיעור', ורק כשיש שיעור שלם מתהווה איכות האיסור.
ולכן אין שום איסור בחצי שיעור, ולר' יוחנן וכן ההלכה – איכות האיסור קיים גם ב'חצי שיעור', אלא שלא מתחייב בעונש עד שיאכל כשיעור.
ועפ"ז אפשר לבאר
ב' הדיעות האם פחות מש"פ הוא 'חצי שיעור' בגניבה, שאפ"ל בב' אופנים: א) גם
בפחות משוה פרוטה יש גדר איכות "כסף", ומה שאינו שווה
פרוטה ה"ז רק חסרון בכמות [כשיטת ר"י בכל האיסורים – שתוכן האיסור קיים
גם ב'חצי שיעור' אלא שלא מתחייב בעונש עד שיאכל כשיעור]; ב) בפחות משוה פרוטה אין כאן גדר "כסף", ורק כשיש פרוטה מתהווה גדר ואיכות
"כסף" [וכשיטת ר"ל בכל האיסורים – שאין איכות האיסור
ב'חצי שיעור' אלא כשיש כל האיסור].
וזוהי המחלוקת: לשאר
הראשונים (ולאדה"ז) שיש גדר 'חצי שיעור' בגזילת פחות מש"פ, ה"ז לפי
שגם בפחות משוה פרוטה יש איכות כסף, משא"כ לשיטת הרשב"א
אין בגזילת פחות מש"פ גדר 'חצי שיעור' כי אין גדר כסף בפחות משוה פרוטה, [ולא משום שס"ל כר"ל שבכל ח"ש
אין איכות האיסור, שהרי ההלכה היא כר"י, כ"א
שס"ל שבנדון ד"כסף" בפרט, אמרי' שאין גדר של ח"ש, כי גדרו של
"כסף" במיוחד הוא רק כשיש ש"פ, ופחות מש"פ
אינו חצי שיעור, כ"א חצי איכות. ע"ד המבואר[3] בביאור
החילוק בין חצי שיעור לחצי מלאכה, שבזה גם ר"י מודה שאינו אסור מה"ת], ולכן
מפרש טעם האיסור משום צער.
וי"ל שזוהי המחלוקת
בין ההו"א והמסקנא של הגמ' בענין חליפין (ע"פ התוס'): שלהו"א גם בפחות
משוה פרוטה יש איכות הכסף, ולכן גזר החליפין הוא ככסף, ולכן
אפשר ללמוד משדה עפרון – שממנו ילפינן קנין
כסף – גם קנין חליפין (אלא שבפועל יצטרך ש"פ כשמקדש בחליפין, כי סו"ס יש
שיעור של פרוטה), אמנם למסקנת בגמ' בפחות משוה פרוטה לא שייך גדר שוה כסף, ובמילא
לא שייך ללמוד קנין חליפין משדה עפרון, כי חליפין אינו
בגדר "כסף", היות ושייך חליפין בפחות מש"פ.
ולפי"ז גם
י"ל שבזה נחלקו רש"י ותוס' שם: רש"י ס"ל שפחות מש"פ הוה
בגדר "כסף" לפי האמת, ולכן אא"פ לו לבאר סברת הקס"ד והמסקנא
בגמ' באופן הנ"ל, כי לפהנ"ל נמצא שלמסקנא פחות מש"פ לא הוה בגדר
"כסף", לכן מוכרח ללמוד באופן אחר.
והנה ע"פ
הביאור הנ"ל בדברי התוס' שם י"ל שזהו גם החילוק בין הקס"ד והמסקנא
בנדו"ד בענין פחות מש"פ בתבואה וכלים בצירוף "מיקרבא
הנאתייהו", דלהקס"ד מצטרפים וה"ז נק' ש"פ, ולמסקנא אינם
מצטרפים:
אם פחות מש"פ
הוא בגדר "כסף", הפי' הוא שתוכנו נמדד ב שויותו, אלא שחסר השיעור
שצריכים, אבל אם אינו בגדר "כסף", הרי אינו נמדד בגדר שויות, ולכן:
כשרוצים לשער שויות של הנאה של מש"פ, הנה אם גם פחות מש"פ הוה
"כסף", אז יש לומר שיש כאן עכ"פ שויות של פחות מש"פ, ובמילא אפשר לצרפו לעוד פחות מש"פ, וביחד ה"ז
פרוטה. אבל אם פחות מש"פ אינו "כסף", אז אין שום
"מציאות" (של שויות) להנאה שהיא פחות מש"פ, כי אין כאן שויות כלל
(כי פחות מש"פ לא הוה "כסף"), וגם אין כאן שום דבר ממשי שאפשר לומר
שכשמניחים שניהם ביחד יש כאן בפועל שויות של פרוטה.
בשלמא כשמצרפים ב'
דברים ממשיים שכל א' הוא פחות מש"פ (היינו שלכל א' בפ"ע אין שום שויות),
הנה אף שכ"א בפ"ע אינו כלום (כי פחות מש"פ אינו כלום), מ"מ
כשמניחים אותם ביחד, יש כאן עכשיו בפועל שוה פרוטה [כלומר: אי"ז בגדר
"צירוף", כ"א שנתן שוה פרוטה]. משא"כ הנאה אינה
"מציאות" שאפשר לצרפה לעוד דבר, חוץ מבאם יש להגדירה באיזה שויות, אבל אם
פחות מש"פ אינם "כסף" ואין לזה שויות, אין לצרפה להחפץ שיש בו פחות
מש"פ, [וה"ז כמו ב' פעמים "אפס", שהסך הכל הוא ג"כ
"אפס"].
וזהו החילוק בין
הקס"ד והמסקנא: בהקס"ד ס"ל שפחות מש"פ אכן הוה
"כסף", ובמילא יש לצרף לזה ההנאה ד"מקרבא הנאתייהו", כי גם
לזה יש שויות, היות ופחות מש"פ ג"כ "כסף", והמסקנא היא שפחות
מש"פ אינו "כסף", ולכן אינו מועיל.
ולפי"ז נמצא
שסברות הקס"ד והמסקנא בנדו"ד, הם אותם הסברות של הקס"ד והמסקנא
לעיל בענין חליפין, שנת"ל ששם הקס"ד הוא שפחות מש"פ ה"ה בגדר
"כסף", והמסקנא היא שאינה בגדר "כסף", וכנ"ל, ועד"ז
הוא הקס"ד והמסקנא בנדו"ד.
אבל כ"ז הוא
לשיטת התוס', שס"ל שם למסקנא שפחות מש"פ לא הוה "כסף". אבל
לרש"י שנת"ל שס"ל שם לפי האמת שפחות מש"פ הוה "כסף"
אין לומר כנ"ל, כפשוט.
ולכן י"ל
לרש"י באופן אחר קצת, כלומר: באופן כללי הוא ע"ד הנ"ל אבל בשינוי
בפרט א': הקס"ד הוא שהיות ופחות מש"פ ה"ה בגדר "כסף"
(ולרש"י כ"ה לפי האמת), לכן אפשר לצרף הא "דמקרבא הנאתייהו"
(שהוה פחות מש"פ) עם התבואה וכלים עצמם (שג"כ פחות מש"פ), וביחד הם
ש"פ, והמסקנא היא שאף אם פחות מש"פ הוה "כסף", מ"מ אין
לצרף הנאה פחות מש"פ עם חפץ פחות מש"פ, כי סוכ"ס הם
ב' סוגים נפרדים לגמרי (ולא ס"ל הא דנת"ל שהיות ומשערים השויות שבו,
אפשר לצרפו).
והנה יש לבאר
הקס"ד והמסקנא בנדו"ד באופן אחר. בהקדים מה שכתבתי בהערות וביאורים
גליון א'כד בנוגע הדין דשוה כסף ככסף, שהקשו בתוס' (לעיל ב, א ד"ה בפרוטה)
"ומנא לן דשוה כסף ככסף", ותירצו "דילפינן מעבד עברי" (כמבואר
לקמן בגמרא (טז, א) "ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף").
וכן "גבי נזקין נמי כתב קרא כסף ישיב לבעליו, ודרשינן בפ"ק דב"ק (ז, א) ישיב לרבות שוה כסף ככסף", ואח"כ
מסבירים התוס' הטעם מדוע צריכים ב' הפסוקים, הן בע"ע
והן בנזקין.
אמנם הר"ן כתב
"דמסברא אית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף . . מסברא פשיטא לן דשוה כסף ככסף"
[וגם הרשב"א והרמב"ן והריטב"א וכו' כתבו
בדומה לזה, אף שאי"ז ממש כדעת הר"ן, וכמבואר בארוכה באחרונים. ואכ"מ].
והנה בסוגייתינו איתא
כנ"ל "רב יוסף אמר שוה כסף הרי הוא ככסף, מה כסף דקייץ, אף שוה כסף
נמי דקייץ". ופרש"י (ד"ה שוה) וז"ל: שוה כסף ככסף
– גבי קידושין כסף כתיב, ושוה כסף איתרבי ככסף, כדאמרינן לקמן ישיב לרבות שוה כסף, הילכך כי כסף בעינן דקייץ. עכ"ל.
ובפשטות נראה שכוונת
רש"י להודיע המקור מנ"ל שבקידושין שוה כסף ה"ה ככסף, וכותב שזה נלמד
מ"ישיב" הנאמר בעבד עברי. ולפי"ז ס"ל
לרש"י כהתוס', ולא כהר"ן (ושא"ר).
אמנם צע"ק, מדוע
המתין רש"י לפרש המקור לזה (ששוה כסף ה"ה ככסף בקידושין) עד הסוגיא לקמן, ולא פירש כן בתחילת הפרק על המשנה שמפורש שם ששוה כסף ה"ה ככסף (וכפי
שעשו התוס' והראשונים שהשקו"ט שלהם בהמקור של שוה כסף ה"ה
ככסף הוא על המשנה, כי שם מקומו, כמובן).
ונתבאר בזה בהקדים לבאר
תחילה סברת המחלוקת בין התוס' והר"ן. דכמה ביאורים נאמרו בזה, וא' מהביאורים הוא בהקדים מה שיש להסתפק אם יש איזה ענין "עצמי" ב"כסף"
(חוץ מהשויות שלו), או שכל תוכנו הוא השויות שלו, כלומר: מצד א' י"ל שכל
מהות "כסף" הוא מה שיש לו שויות מסויימת, שאפשר ליקח על ידו חפצים וכו', ואין לו גדר עצמי של "כסף",
והרי זהו גדר "ממון" שיכול לקנות ע"י מה שרוצה.
ואפי' לפי הפי' שכסף
פירושו מתכת כסף[4], שאז
לכאו' יש לו מהות עצמי, כמו כל חפץ שיש לו מהות מה שהוא, מ"מ אי"ז נוגע
לענייננו, כי כאן אין המדובר אודות כסף כחפץ, כמו כלים אחרים וכיו"ב, כ"א "כסף" במובן שפורעין חוב על
ידו, או שפורעים למוכר ע"י וכיו"ב, שאז אין נוגע כלל וכלל מה שהוא חפץ כשאר חפצים, כ"א תוכנו כדבר שמשתמשים בו
לקנות דבר, ולגבי זה אין מהותו כחפץ נוגע כלל וכלל, וענינו הוא מה שיש לו
שויות שיכול להשתמש בו בקני' או בפרעון וכיו"ב.
[אשר לכן נקרא כסף "טבעה", ולא "פירי",
בריש פרק הזהב בב"מ (מד, א), ובלשון רש"י שם (ד"ה הזהב) וז"ל: דמטבע כסף הוי מעות משום דחריפי לינתן בהוצאה, ודינר זהב אינו
אלא כשאר מטלטלין ופירות. עכ"ל – אף שיש קצת לחלק לגבי נדו"ד].
לאידך יש מקום לומר
שיש גדר "עצמי" ל"כסף" חוץ מזה שיש לו שויות מסויימת, כי סו"ס
הוא חפץ מסויים, [ופשוט שכן י"ל אם פירוש כסף הוא מתכת כסף,
אלא אפי' לפי הפי' שזה ממון – מ"מ יש מקום לומר שיש גדר "עצמי" לממון כענין בפ"ע].
ומב' אופנים אלו מסתעף
מהו הפירוש בשוה כסף ה"ה ככסף, דלפי האופן שיש ענין "עצמי" לכסף, הרי כשכתב בקרא "כסף" בפשטות הכוונה היא לכסף ממש ותו לא, כי הרי זהו
תוכן של "כסף". ואין סיבה לומר שזה כולל
שוה כסף. ולכן כדי לידע שאכן שוה כסף ה"ה ככסף, צריכים ע"ז לימוד מיוחד.
ובזה גופא צריכים לומר – כדי שלא יהי' הלימוד הזה מפקיע
מפי' הפשוט של "כסף" – שהלימוד משמיענו (לא שאי"צ כסף, כ"א, שאי"צ כסף
בפועל, כ"א "כסף" בכח ג"כ טוב. והיות ויכול למכור השוה כסף ולקבל כסף תמורתו, זה ג"כ מספיק, כי יש בזה גם תוכן של כסף ממש
(בכח).
כלומר, אין הלימוד משמיענו
שאין צריכים כסף, (כ"א שוה כסף מספיק), כי אז ה"ז סותר מ"ש "כסף",
שפירושו כסף ממש, אלא גם אחר הלימוד מ"ישיב"
נשאר שאכן צ"ל "כסף" ממש, אלא הלימוד משמיענו שבכ"ד שאפשר לקבל על ידו "כסף", ה"ז ג"כ בכלל "כסף", כי זהו
עכ"פ "כסף" בכח (אבל פשוט שע"ז צריכים לימוד מיוחד, כי מעצמינו אין לומר שמספיק כסף בכח) –
משא"כ אם אין ב"כסף"
ענין "עצמי", וכל מהות כסף הוא השויות שלו, פשוט מסברא שגם שוה כסף
בכלל, כי אין שום חילוק בין כסף ושוה כסף, שהרי גם בהשוה
כסף יש אותו השויות שבכסף, ואי"צ לימוד ע"ז.
ובזה הוא נחלקו תוס'
והר"ן, דתוס' ס"ל ש"כסף" פירושו רק "כסף" ממש, ולכן
צריכים לימוד מיוחד ששוה כסף ככסף, משא"כ הר"ן ס"ל שמעיקרא
אין הפי' של "כסף" כסף ממש, כ"א השויות שבזה, ובמילא פשוט ע"פ סברא ששוה כסף ככסף.
ועפ"ז נתבאר מדוע
כתב רש"י בסוגייתנו שהמקור לדין ששוה כסף ה"ה ככסף הוא מהפסוק "ישיב", כי אי"ז לפי שרש"י עצמו ס"ל כן, כ"א
שהוא מפרש כן שיטת רב יוסף, וכדלקמן.
דהנה שיטת רב יוסף מובן
רק אם נסביר גדר שוה כסף ככסף בהאופן הנת"ל לדעת התוס', שגדר "כסף" בעצם הוא רק כסף ממש, משא"כ לפי האופן שנת"ל לדעת
הר"ן אינו מובן כלל סברת רב יוסף, כי רב יוסף אמר "שוה כסף ה"ה ככסף, מה כסף דקייץ, אף שוה כסף נמי דקייץ",
והרי לפי הביאור הנ"ל בסברת הר"ן אין מציאות כזו של "כסף"
כשלעצמו, וכשאומרים ששוה כסף ה"ה ככסף אין הפי' שמדמים שוה כסף לכסף, כ"א אומרים שהפי' בתיבת "כסף" הוא מעיקרא
שוה כסף, וא"כ איך אפ"ל שצריך להשוות שוה כסף
לכסף. משא"כ אם "כסף" פירושו כסף ממש והתורה מחדשת ששוה כסף ה"ה ככסף, הרי שמדמים שוה כסף לכסף, א"כ צריכים להשוותם לגמרי ולומר
"מה כסף דקייץ אף שוה כסף דקייץ".
ועפ"ז י"ל
שרש"י ס"ל שזוהי אכן המחלוקת בין רבה ורב יוסף, שרב יוסף ס"ל ש"כסף"
פירושו כסף ממש, ובמילא אפ"ל שכשמחדשים שגם שוה כסף ה"ה
ככסף, צ"ל בדומה לכסף דקייץ, משא"כ רבה ס"ל שמעיקרא "כסף" אין פירושו כסף ממש, כ"א שוה כסף, וא"כ
פשוט שאין לומר מה כסף דקייץ [ – איזה כסף?!] אף שוה כסף דקייץ.
ומטעם זה לא מצינו בגמ'
שרבה ענה שום דבר לסברת רב יוסף, כי לשיטתו מעיקרא אין מקום לדמיון זה, וכנ"ל.
וזוהי כוונת רש"י
בהביאו – בדעת רב יוסף – שהמקור לזה ששוה כסף ה"ה ככסף הוא מהפסוק "ישיב", כי זהו כל היסוד לשיטת רב יוסף. כלומר: רב יוסף ס"ל שצריכים
לימוד מיוחד לזה ששוה כסף ה"ה ככסף, א"כ ס"ל ש"כסף"
פירושו כסף ממש, לכן ס"ל שצריכים להשוות שוה כסף לכסף.
משא"כ רבה ס"ל
שלא ילפינן ששוה כסף ה"ה ככסף מהפסוק, כ"א כ"ה ע"פ סברא, לפי שס"ל
ש"כסף" מעיקרו אין פירושו כסף ממש, כ"א
שוה כסף, לכן לא ס"ל שצריכים להשוות שוה כסף לכסף, כי אין גדר כזה של "כסף" מעיקרו, שצריכים להשוות עליו.
ולפי"ז נמצא שאין
רש"י מביע שיטת עצמו בנוגע להמקור של שוה כסף ככסף, כ"א מפרש דעת רב יוסף – וס"ל לרש"י שזה גופא ה"ה המחלוקת בין רבה ורב יוסף, ולכן
אין קשה מדוע לא כתב כן בריש הפרק, כי אין כוונתו
סתם לכתוב המקור לזה, כ"א כוונתו לפרש מחלוקת רבה ורב יוסף.
אבל פשוט שלפי הנתבאר
לעיל שנחלקו בזה תוס' והר"ן, מוכרח לומר שלפי התוס' והר"ן אין לומר שבזה שנחלקו רבה ורב יוסף, כ"א שס"ל שכו"ע סוברים
כמותם, כל אחד לפי שיטתו, ויצטרכו להסביר מחלוקת רבה ורב יוסף באופן אחר. משא"כ רש"י אכן ס"ל שבזה נחלקו רבה ורב יוסף.
והנה ע"פ
הביאור הנ"ל בשיטת רש"י יובן הקס"ד והמסקנא בסוגייתנו, כי מסתבר
שכדי לומר שמצרפים החצי פרוטה של החפץ עם החצי פרוטה של הנאה מתאים
יותר אם מעיקרא אין מושג של "כסף", כ"א כל תוכנו הוא השויות שלו,
שאז תוכן א' לכל הענינים שיש להם שויות, משא"כ אם יש מושג של
"כסף" בעצם, ובמילא גם שוה כסף תוכנו שהוא כסף "בכח",
כנ"ל, קשה יותר לצרף שויות החפץ עם שויות הנאה,
כי הם ב' סוגים שונים: החפץ הוא דבר ממשי וחומרי, שבו עצמו יש כסף בכח, והנאה היא
ענין "הגיוני". והבכח של הכסף הוא ג"כ "הגיוני".
ואף כשהנאה עצמה
שוה פרוטה, ה"ז מהני (הרי שגם בהנאה יש גדר "כסף" בכח, כי
סו"ס יש לקבל בעד הנאה זו כסף של פרוטה, ובמילא יש בזה ש"פ
"בכח"), מ"מ לצרפו לחפץ ולעשותם כענין אחד של שוה פרוטה,
אא"פ, כי ה"כסף בכח" של ההנאה הוא סוג אחר ואופן אחר לגמרי
מה"בכח" של החפץ.
ועפ"ז יש לבאר
סברות הקס"ד והמסקנא: הקס"ד הנ"ל נאמר בגמ' אליבא דרבה, ונת"ל
שלרש"י ס"ל לרבה שאין מציאות של "כסף" בעצם. א"כ פשוט
שקס"ד שאפשר לצרף החצי פרוטה של התבואה וכלים עם החצי פרוטה של ה"מקרבים
הנאתייהו", כי תוכן כל הענינים הוא השויות, וכנ"ל.
ומסיק שאעפ"כ
אין לצרפם, כי אף שתוכן הכסף והשוה כסף הוא השויות, מ"מ עדיין שויות החפץ ושויות ההנאה הוא שני סוגים נבדלים, ואין לצרפם.
ומשום הכי לא
ס"ל לרב יוסף שזהו הפי' בהברייתא, כי לשיטתו, שיש גדר "כסף" בעצם,
מעיקרא אין קס"ד כזו, כי פשוט שאין לצרפם.
והנה עד"ז
אפ"ל לשיטת התוס' ושיטת הר"ן – שאף שנת"ל שלא ס"ל שבזה נחלקו רבה ורב
יוסף, מ"מ י"ל שאעפ"כ בזה תלוי הקס"ד והמסקנא וכל א' לשיטתו:
לפי התוס'
שכו"ע ס"ל שיש מציאות של "כסף" בעצם י"ל שזהו אכן סברת
המסקנא, כלומר: הקס"ד היתה שאין מציאות של "כסף" בעצם, ובמילא
קס"ד שיש לצרף ההנאה עם החפץ, ע"ז קמ"ל שאינו כן, כ"א שיש גדר
של "כסף" בעצם, (וכפי שהוא באמת לפי התוס'), ולכן אין לצרפם.
ולהר"ן סברות
הקס"ד והמסקנא הוה ממש כמו לרש"י, אלא שלשיטת הר"ן אי"ז
קס"ד ומסקנא לרבה דוקא, כ"א קס"ד ומסקנא זו הוא לכו"ע,
(והטעם מדוע רב יוסף לא ס"ל שזהו הפי' בהברייתא ה"ז מטעם אחר, כמו שהוא
כשלומדים הגמ' כפשוטה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה