הרב יצחק ברנד שליט"א מהאתר שלו
לאור הבעיות החמורות שהביאו אברכים לפני, יוצא שאחד מן הדברים שיכולים לערער שלום בית, הוא מניעת חו"נ לפני המעשה או בשעה שאין רוצה לעשות מעשה, ויש שאוסרין זה משום חשש השז"ל.
הנהגת חו"נ מבואר בסידור היעב"ץ "בית יעקב" בהנהגת ליל שבת פ"ז חוליא ב' אות ו' וז"ל אין זיווג שלא יקדים אליו חו"נ, ושני מיני נישוקין הם, אחד קודם הזיווג, באין הנשיקין כדי לפייס האיש את האשה ולעורר את האהבה שביניהם, ואח"כ בעת הזיווג ובעת התשמיש עצמו אז נושקין זא"ז, כדי לעשות שני מיני זיווגים עליון ותחתון יחד, והאריך בסוד הענין בספר הגלגולים. (בסה"ג הוא סוד הענין אבל הענין עצמו נכון מצד טבע חיי אישות)
ספר הרוקח הלכות תשובה סימן יד ולאחר טבילתה ישמחנה ויחבקנה וינשקנה ויקדש עצמו מתשמיש המטה ולא ינבל פיו ולא יראה בה דבר מגונה אך ישעשע במשמושי' ובכל מיני חיבוק למלאות תאוותו ותאוותה שלא יהרהר באחרת כי אם עליה כי היא אשת חיקו ויראה לה חיבות ואהבות:
בעירובין דף ק' ע"ב דדרך תשמיש מפייס והדר בועל, וע"ע רש"י ריש שיר השירים. וזה בכלל מה דאיתא מסכת כלה רבתי פרק ב מה הם חפצי אשתו, ר' אליעזר אומר יפתה אותה בשעת תשמיש, הובא בטור ס' ר"מ.
ולפעמים גורם מניעה מזה לקלקול שלום בית, ואח"כ לגרושין, וממילא לקלקול הילדים, ולמחשבות באשה אחרת, ולה לאיש אחר וכו' וכו'
והסיבה לכך, משום שאם לא עושים הכנות, אז אין לאשה הנאה ואז חסר באהבה, ואהבה הוא אחד מיסודות הזיווג כמו שאומרים בשבע ברכות אהבה ואחוה ושלום ורעות, ואז גורם זה לחסרון שלום בית ומזה שאר הצרות.
ובגמ' מבואר בכל מקום שמותר, כי כל דרך אישות אין בו איסור, ע' להלן.
ואף שמבואר באור החיים הקדוש ויצא כט כג על הנהגת יעקב אבינו שלא הדליק את האור להכיר מי זאת האשה, בגלל חשש של "מכשול אנושי" ויבא אליה. טעם שלא הרגיש בה הוא לחששת צדיק וישר ונאמן רוח לבל יכשל במכשול האנושי אשר יתאוו תאוה קודם קרוב אליה ויטיפו ממנו צחצוחי טומאה קודם התחלת מצוה. ויש שרוצים לדייק לאיסור משם, ואדרבה משם יש ראייה להיתר. שהרי העיד שזה מכשול אנושי ובכל זאת מבואר בגמ' ופוסקים שמותר לכל אדם. וע"כ היה כאן הנהגה מיוחדת ליעקב אבינו. והתורה ניתנה לכל עם ישראל.
וכן מבואר באוה"ח הקדוש בראשית כו ח בביאור ראשון בהנהגת יצחק אבינו מצחק את רבקה. פי' מעשה חיבה הנעשית בין איש לאשתו, והפשטות לפירוש הראשון, מעשה חיבה היינו חו"נ, שלא היה כאן הנהגה מיוחדת ליצחק אבינו אלא שזה דרך העולם, רק שכאן נתחדש שאבימלך ראה זה, והכיר בזה שיצחק נוהג כמו כל אדם באשתו, ונתברר לו שזה אשתו.
חזקוני בראשית פרק כו וירא והנה יצחק מצחק, צחוק שלפני הבעילה כדכתיב הביא לנו איש עברי לצחק בנו ואחריו כתיב לשכב עמי. ואין לומר שראהו בועל שלא היה יצחק עושה כך לפני רואים וביום.
וע' יו"ד ס' קפ"ד סע' ה' בש"ך ס"ק כ"ז דחו"נ מותר בסמוך לוסתה כשיוצא לדרך ואין להחמיר כלל. דכל מיני קורבה - אפילו חו"נ ואע"ג דכתבתי לעיל ס"ק ו' בשם הב"ח דהמחמיר בחו"נ תבא עליו ברכה, נראה דהכא אין להחמיר כלל כיון די"א דאפי' בתשמיש חיוב ומצוה איכא: ואף שאין דעתו לשמש כעת.
ומבואר שם דחייב לעשות כן לאלו שאוסרין תשמיש. ולא במלאכי השרת עסקינן, וכ"כ בש"ך ס' קפ"ד ס"ק ו' בשם הב"י ושמ"ב ס"ק ה' בשם הראב"ד, שחו"נ מותר גם במקום שאין דעתו לשמש כעת..
שו"ע אה"ע ס' פ' סעיף ד (ט) וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו, ידיו ורגליו; וזה תקנת חכמים ולא חששו שבעלה יגיעה לידי הרהור וכן כל אשה מצוה להתקשט בפני בעלה ואפילו לנדה התירו ולא חשו כל החששות. (ע' שבת סד:)
ויותר מזה מצאנו כתובות נח: בדיקת חוץ לא שמיה בדיקה ע' רש"י בסוף הדיבור עד שמיחד עמה הוא עצמו ובודקה. והיינו שבודק במקומות המכוסים אם יש לה מום, ועדיין אינו עושה מעשה, ולאו במלאכי שרת עסקינן. וע' דף עה: חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו. וזה בזמן הגמרא היתה הנהגה כללית שכל אחד היה עושה שבודק במקומות המכוסים, ולא חיישינן למכשול. ויותר מזה מצאנו בכתובות ט: מנהג יהודה ע' רש"י סוף ד"ה מאי לא דקטעין, ומיהו ביהודה לא מהימן שמא בעל בימי אירוסין ושכח או הערה בה מתוך חבתה ולא ידע ששיבר בתוליה. וא"כ היה כאן הנהגה קרוב לביאה אף שלא היה הנהגה לכתחילה לביאה ממש, כיון שלא היתה נשואה גמורה, ולא חששו כלל לענין טיפות זרע לבטלה.
וע' בנדרים כ: כל מה, ובשו"ע אה"ע ס' כ"ה סע' ב' בהג"ה, ואין איסור להסתכל רק במקום התורפה, כמבואר בטור או"ח ס' ר"מ. שלפני המעשה מסתכלים בכל מקום חוץ מאותו מקום, וחיוב כיבוי הנר הוא רק בשעת מעשה. וע"ע שבת ק"מ: בעצת רב חסדא לבנותיו ורש"י שם, וגם הרמב"ם אינו חולק, ע' ברכי יוסף אה"ע ס' כ"ה ג'.
ואף שלא כדרכה בכוונה להוציא זרעו, שיש מחלוקת אם מותר גם להוציא זרעו, עיקר כדעת הי"א המתירין בדרך ארעי כמבואר ברא"ש שהובא בב"י ס' כ"ה (כעת לא מצאתי את הרא"ש אבל נמצא בתלמידו רבינו ירוחם חלק חוה כ"ג אות א'. וכן במרדכי ריש הל' נדה (שבועות ס' תשל"ב.) ובדרכי משה ס"ק א', ותוס' סנהדרין נח: וד"ה מי איכא, הביא רק תירוץ זה.
ודעה ראשונה היא דעת הרמב"ם, וי"א קמא בתוס', שכתוב ובלבד שלא יוצא זרע לבטלה, צ"ע נגד המציאות דלאו במלאכי השרת עסקינן. והרי האוחז באמה ומשתין כאילו הביא מבול. וכ"ש ביאה שלא כדרכה, ואיך התירו שלא כדרכה, וע"כ דרך אישות שאני. (וכבר הקשה כך על הרמב"ם בפסקי הריא"ז סנהדרין נח: שלא יתכן שחז"ל התירו שלא כדרכה ואסרו להוציא שז"ל אלא ודאי גם התירו זה ולא נאסר אלא אם הכוונה שלא תוליד, וכתב שם שכך גם דעת המז"ה היינו הרי"ד) וע' בדרישה שם ס' כה ס"ק ו' וס' כג ס"ק א' שכתב שגם דרך אברים מותר דרך ארעי. וע' ברמב"ם פרנקל הל' כ"א מא"ב הל' ט' שכתב שברוב כתבי היד של הרמב"ם לא נמצא דין של ובלבד שלא ישז"ל, ומה שכתב בבדק הבית שאילו ראו דברי הזוהר לא היו מתירין. צ"ע שהרי ידעו הגמ' שמחמיר טובה ע' נדה יג. ובכל זאת התירו כאן, ועל כרחך שדרך אישות שאני, וכן הרי רבי אליעזר שמחמיר טובא נדה י"ג., ס"ל יבמות. ל"ד: שבמניקה, דש מבפנים וזורה מבחוץ, וע"כ שדרך אישות שאני וא"כ לא קשה על רבנן, שאף שחולקים ואוסרים דרך קבע, מ"מ מודו דרך ארעי. וכ"ש עניני הכנות שיש בעיקר חשש על טיפין, הוה תמיד דרך ארעי.
ומסתבר שגם האוסרין, מודו בטיפין. כי בלי זה א"א לפרנס כל הגמרות הנ"ל. ולא יתכן שכל אלו גמרות מדברים שכלל האנשים עושים כל הדברים האלו בלי שיוצא שום טיפה, אלא כל דרך קירוב לאשתו הוא בכלל דרך אישות ומצות עונה ולא נקרא לבטלה. וע' בר"ן נדרים כ:, שלמדים מן הפסוק כי יקח שהוא לקוחה לעשות בה כל חפצה. וע"ש כ. מפני שנושקין באו"מ, ומבואר שבשאר מקומות אין בעיה, אף לדעת המחמיר שם.
ולשון המ"ב או"ח ס' ר"מ ס"ק ל"ח (לח) מעניני וכו' - ולפעמים אפילו מעניני תשמיש ג"כ יש ליזהר שלא לספר מתחלה כגון שהוא איש מחומם ויכול לבוא עי"ז לידי חטא [אחרונים]: לא נמצא בפוסקים המפורסמים ושמעתי שזה ל' אחד מן המקובלים. וגם שם מדובר בהוצאת עיקר הזרע ולא בכמה טיפים שאין יוצאים בכח, שזה דרך אנושי, להכין את אשתו למעשה, ושמעתי בשם החזון איש שטיפות אלו אין בהם זרע של ממש ואין בו איסור כלל, משום שאינו ראוי להזריע.
כשהייתי אברך צעיר שאלתי את הגאון ר' שמואל הלוי ווזנר שליט"א אם צריך למנוע מחו"נ לפני המעשה בגלל החשש הנ"ל ואמר לי שלא למנוע.
ואף דלענין שלא כדרכה וכדו' לאו משנת חסידים היא, ובודאי שראוי להתרחק מזה, מ"מ נפ"מ לענין חו"נ, שאין למנוע מה שמבואר בפוסקים שזה חלק מחיי אישות והנהגת בינו לבינה.
אולם בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן סו לכאורה כתב למנוע מחו"נ באלו שטבען קל להוציא זרע וצע"ג דבריו, והוא בנה בעיקר על שיטת הרמב"ם אולם כבר הכריע הריא"ז דלא כהרמב"ם וטענתו חזק מאוד שהרמב"ם נגד המציאות, והאגרות משה בעצמו נתקשה מאוד בשיטת הרמב"ם שזה נגד המציאות.
אולם נראה שגם לדבריו לא מדברים על טיפות ראשונות שיוצאים בהתעוררות מועטת, והרי גם הוא מתיר אם בא לידי קישוי אבר, וממילא טיפות אלו יוצאים בדרך כלל ג"כ ואין בו זרע ממש, ולא שייך לחיות כלל כדרך איש ואשה בצורה נורמלית אם מקפידים על זה. וכן הרי הוא כתב באלו שטבען קל להוציא זרע, ולא בסתם בני אדם, ואילו טיפות אלו שייך בסתם בני אדם וע"כ לא מדבר על זה.
יש אנשים שבהתעוררות מועטת כבר יצאו הרבה זרע וזה נקרא בלשונם "פליטה מוקדמת" ובמקרה כזה בודאי צריך למנוע מחו"נ אף אם אין בו עצם האיסור, כי יש חשש שאין לו עוד מה לעשות אח"כ, ויש כעת תרופות לטפל בזה, וכנראה שעל מקרים כאלו דברו המ"ב והאגרות משה. וכן הרמב"ם שאוסר להוציא זרעו בשלא כדרכו מדבר על זרע שיורה כחץ, ולא מדברים על טיפות שיוצאים בדרך כלל בהתעוררות מועטת. ואם לא תאמר כך אז בלתי אפשרות כלל לפרש הגמרא של היתר שלא כדרכה אפילו בדוחק.
על הנהגת פרישות זה של חסרון חו"נ אפשר לקרא מה שנאמר מיכה פרק ב (ט) נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ, וחז"ל דרשו על זה עירובין סג: אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה - עליו הכתוב אומר (מיכה ב') נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. ואמר רב יוסף: אפילו באשתו נדה. וא"כ כאן מי שמטיף ודורש ומחייב לאחרים שלא לעשות חו"נ ומסיר תענוג של האשה מבעלה, זה כאילו עומד שם ומרחיק אשה מבעלה אפילו בעת טהרתה. והאמת והשלום אהבו,
ויש להחמיר בהרחקה מאשה אחרת והיא מאיש אחר, ובהסתכלות בטלויזיה או באינטרנט שאינו מסונן היטב וכדומה, ולא בענינים אלו שהם עצמותו של חיי אישות, והתורה התירה למחוק את השם כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, בזמן שכבר התחילו תהליך של קלקולים, וכ"ש שצריך לדאוג שחיי אישות ילכו כהוגן ולא יבואו לידי קלקולים. והתוצאות, של הרחקות אלו בינו לבינה, שהאשה במקום לחשוב על בעלה, עלולה לחשוב על אנשים אחרים ולפטפט איתם ח"ו, וכל התוצאות החמורות שיצאו מזה, גרושין, קלקול ילדים וכו' וכו'. והאחראי על זה הוא זה שמחפש חומרות והרחקות ופרישות בין אשה לבעלה וזה גורם ח"ו לדברים הכי חמורים ביותר, וגם אם זה לא יגיע עד כדי כך, אבל עצם העובדה לגרום שהאשה מצטערת ולא מרגישה טוב ושמחה, זה כבר חטא.
וע' במאמר על פאה נכרית שהארכנו בנושא מעין זה, על הקלקול הגדול שנתפשט בהרבה מציבור שומרי תורה ומצוות, שאשה הולכת במטפחת בבית ופאה נכרית ברחוב, וזה ההיפוך ממה שצריך, וזה בא בעקבות חומרא שהחמירו בגילוי מקצת שערות בבית, ונתהפך חיוב כיסוי ראש באופן שכל כיסוי ראש האשה שמטרתה לשמור מעריות מאנשים אחרים נתהפך למצב שמרחיקה מבעלה ומקרבה לאנשים אחרים.
תפקיד מנהיגי ישראל בנושא זה: הנהגת חומרות ופרישות בתוך הבית מביא ח"ו לחורבן הבית, והתורה כתבה פרשה שלימה של הפרת והתרת נדרים שלא יגיע לידי הפרעה בין איש לאשתו, אף בנדר שנעשה לשם שמים כמ"ש ידור נדר לה'. ופתחה התורה אל ראשי המטות וסיימה בין איש לאשתו, ללמד, שזה תפקיד של ראשי המטות לדאוג שלא יהיו חומרות ופרישות שמפריעים שלום בית, (נדרים ע"ח.) וכ"ש שהם לא יטילו דברים אלו על הציבור.
בקיצור, חו"נ היה נהוג בכל הדורות, מן האבות הקדושים עד האחרונים, הנהגה קבועה לכל ישראל ולא היה מי שחשש לאיזה דבר, וזה בגדר חיי אישות רגילים, ולא היה מי שמעורר על בעיה, לא בראשונים ולא באחרונים, ורק בזמן האחרון יש שהתחילו לחשוש מזה, והנהיגו פרישות מחו"נ. וזה פרישות שהתורה הקפידה שלא לפרוש.
נכתב בעהי"ת לפני כמה שנים, וניתקן כעת י"ב מרחשון תשע"ג פה עה"ק עמנואל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה