הרב איסר זלמן
ווייסברג
טורונטו, קנדה
הערות ג' תמוז תשס"ח
רמב"ם הל' תלמוד תורה פ"ג ה"י:
"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל
את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי
שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה . . ועוד ציוו ואמרו, 'אל תעשם עטרה
להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן'. ועוד ציוו ואמרו, 'אהוב את המלאכה ושנא את
הרבנות', ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון', וסוף אדם זה שיהא
מלסטם את הבריות".
ובהלכה יא: "מעלה גדולה היא למי שהוא
מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם
הזה ולעולם הבא, שנאמר (תהלים קכח, ב) 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', אשריך
בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב".
וידידי הרב ח.ר. שי' האריך בגליונות האחרונים
(תתקסא עמ' 49, תתקסב עמ' 86) בביאור שי' הרמב"ם, והביא להקשות מספר 'כתר
תורה' (להרב שמואל בן משה די אבילה, אמשטרדם תפה), מו, א, ומספר 'שם יוסף' על
הרמב"ם (להרב חיים יוסף אליקים מסופיא, שאלוניקי תקכ"ט), דלכאורה דברי
הרמב"ם סתרי אהדדי, דבה"י כתב שמי שלומד תורה ומתפרנס מן הצדקה ואינו
רוצה לעשות מלאכה "חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו
ונטל חייו מן העולם הבא", הרי שהעדר עשיית מלאכה לפרנס עצמו ה"ה דבר
חמור מאד מאד. ואילו בהי"א כתב רק ש"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס
ממעשה ידיו". משמע שאם אינו עושה כן חיסר 'מעלה גדולה' ותו לא מידי.
ובספרים הנ"ל כתבו לחדש, שהרמב"ם
סבירא לי' דלא נאסר לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה כי אם כשתובע בפה ומבקש שיפרנסוהו
אחרים, אבל בכה"ג שמקבל דורונות מאחרים ברצונם הטוב אין איסור בדבר. [ואף
שבפירוש המשנה (אבות פ"ד מ"ו) לא משמע כן, מ"מ י"ל שבספר
הי"ד חזר בו הרמב"ם במקצת ממש"כ בפיה"מ]. ומ"מ מדת
חסידות היא להתפרנס ממעשה ידי עצמו ולא לסמוך על אחרים כלל. וזהו כוונתו בהל' יא
ד"מעלה גדולה" ישנה במה ש"מתפרנס ממעשה ידיו", אבל אם אינו
עושה כן לא מיקרי עבריין ח"ו ופשיטא שלא הפסיד בזה את חלקו בעוה"ב.
והביא עוד שעד"ז סבירא לי' לבעל 'אור
החיים' הקדוש בספרו 'ראשון לציון' הל' צדקה (סי' רמח סכ"א), אלה דבריו:
"דייק הרמב"ם ז"ל דכל זה לא מיירי אלא במי שהוא מטיל פרנסתו על
הזולת, שיושב ולומד ובהכרח על הציבור לפרנסו, אבל אם הציבור או היחיד מבקשים ממנו
ללמוד בעדם או לזכות לאו איסורא עביד, דכן מצינו היתר בהדיא 'שמח זבולון כו'
ויששכר באהלך' ושמעון אחי עזרי' וכיוצא בזה, אלא דבזה לא מיירי [הרמב"ם] כלל,
אלא דוקא בנידון הנזכר, שמטיל פרנסתו וצרכי עצמו על הזולת כמאן דתובע שכר לימודו,
דבזה פשיטא שהוא נוטל חייו מן העולם, וכן דייק הרמב"ם בפירוש המשנה
בהדיא".
וכן הביא מה'ערוך השולחן' (יו"ד סי' רמו
סל"ט-מ): הרמב"ם "גינה אותם שהם בעצמם קבעו להם חוקים על יחידים
ועל קהלות והם בעצמם בקשו ממון, ע"ש, אבל אם הציבור קבלו עליהם חכם פלוני
שישלמו לו כך וכך שכירות וכך וכך הכנסה וודאי דגם לדעתו היתר גמור הוא ורבים
וגדולים תפסו בכוונתו שאוסר לגמרי ליטול ממון בעד הרבנות והשיגו עליו בחוזק יד.
ולענ"ד גם הרמב"ם אינו חולק על זה דכשהציבור מקבלים עליהם להחזיקו
ולנהוג בו כבוד פשיטא דזהו כבוד התורה ולא אסר אלא כשהחכם מטיל עליהם כמו
שנתבאר".
ולדעתי שי' האוה"ח
והערוה"ש אינה שייכת כלל לשיטתם של ה'כתר תורה' וה'שם יוסף', דלדבריהם יסוד
ההיתר כשנותנן לו דורנות ברצון הוא משום דעיקר חילול ה' היא הביקוש והתביעה, לא
עצם קבלת הממון. ולכן דייק הרמב"ם בספר הי"ד לכתוב "...ויתפרנס מן
הצדקה", דכיון שבא ע"י בקשה הר"ז חפצא של "צדקה". משא"כ
כשנותנן ברצון הר"ז חפצא של "דורן" לא "צדקה". וזהו נגד
כל מהלך הדברים בפיה"מ, ובהדיא כתב שם הרמב"ם שם "וטעו אלו
המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחים ממון מבני אדם ברצונם או בעל
כרחם", ופשוט שלדבריו שם הר"ז בכלל דאשתמש בתגא. (וכמו שהעירו האחרונים
הללו בעצמן).
אבל יסוד שי'
האוה"ח והערוה"ש היא אחרת לגמרי, דלדבריהם אין חילוק בין קבלת דורון או
צדקה, כ"א דהם ס"ל דבכה"ג שמבקשים ממנו לזכותם בלימוד תורתו כדברי
האוה"ח, או ללמדם תורה או להורותם כדברי הערוה"ש, אז מה שמקבל הוא
"משכורת"[1] לא "צדקה" ולא "דורון". וגם זה דחוק והיפוך משמעות
הרמב"ם, וכמש"כ הרר"ח שיחי', דמזה שכייל הרמב"ם בהלכה זו
"שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה", ו"כל תורה שאין עמה מלאכה
סופה בטילה וגוררת עון", משמע דכל אופן של קבלת כסף אסורה[2]. וכידוע ג"כ מהנהגת הרמב"ם בפועל שהתנגד בתוקף לקבל שום תמיכה
כספית עבור המנהיגות של קהילת היהודים במצרים, והוכרח להתפרנס ממלאכת הרפואה.
וע"ש עוד מה שהביא
בביאור שי' הרמב"ם משו"ת 'אגרות משה' (יו"ד ח"ד סי' לו אות ד)
ומספר 'דברי ירמיהו' על הרמב"ם, ומש"כ לדחות דבריהם.
ושוב כתב לבאר דאין צריך
לחלק כלל בין שתי ההלכות ולקבוע שמדברים על שני מצבים שונים, דבאמת שניהם מתיחסים
לאותו המצב, אלא דבהלכה יו"ד קאי הרמב"ם על האיסור שבדבר מצד חילול ה'
והאיסור ליהנות מדברי תורה, ואילו בהי"א קאי על המעלה במתפרנס ממעשה ידיו.
ודבריו צודקים מאד, דודאי הר"ז שתי הלכות שונות אף אי נימא דאין הלכה יא
מוסיפה כלום בנוגע למעשה, (דאחרי שלשי' הרמב"ם איסור חמור הוא ליהנות
מד"ת מאי נפק"מ למעשה מה שיש בזה ג"כ מעלה גדולה ליהנות ממעשה
ידיו), והרי כבר ביאר רבינו בכמה הזדמנויות דספרו של הרמב"ם אינו כמו
השו"ע, שהרמב"ם לא כתב ספרו (רק) לידע המעשה אשר יעשון (אלא שבהוספה על
השו"ע כלל בה ג"כ ההלכות הנוגעות לימוה"מ), כ"א דעיקר ספרו
הוא לקבץ כל התורה כולה, וכמש"כ בהקדמתו, נמצא דאפי' אי ליכא שום נפק"מ
למעשה בין שתי ההלכות, מ"מ הרי זה שתי הלכות שונות, חדא איסורא ליהנות
מד"ת, ושנית מעלה גדול ליהנות ממעשה ידיו.
נוסף ע"ז, הרי
ההלכה השני' במעלת המתפרנס ממעשה ידיו אינו נוגע כלל ללימוד התורה, דמעלה זו שייכת
בכל אדם הנהנה מיגיעו מבלי לבקש צדקה. ובכה"ג ליכא לכל האיסורים המובאים
בהלכה יו"ד. וא"כ ודאי הר"ז הלכה אחרת. וצע"ג על כל האחרונים
הנ"ל שנתחבטו בדברי הרב"ם והמציאו כל מיני דחוקים.
ונראה לחדש דבאופן שמקבל
פרנסתו מאחד מבני ביתו (מסתבר דוקא מ"שארו הקרוב אליו", דהיינו אלו
שחייבים להתאבל עליהם) אין זה בכלל האיסור ליהנות מד"ת להרמב"ם. ולכאורה
יש ראי' ברורה לזה, דהרי כידוע הרמב"ם התפרנס משך שנים רבות ע"י אחיו ר'
דוד עד שנפטר הלה[3] באסון בהיותו נוסע על הים ההודי לרגלי מסחרו באבנים טובות ומרגליות (כמו
שתיאר הרמב"ם בקיצור באגרת להרב יפת ב"ר אליהו הדיין מעכו). ובודאי
שס"ל להרמב"ם דבכה"ג לא חשיבא נהנה מדברי תורה, דזהו רק כשנהנה מאחרים,
הן ע"י צדקה, הן ע"י דורונות, והן ע"י משכורת, אבל אם מתפרנס
ע"י אחד מבני משפחתו אין זה בכלל קבלה מ"אחרים"[4].
ועוד זאת יתכן, דלא לבד דליכא חסרון של נהנה
מד"ת כשמקבל פרנסתו מאחד מבני ביתו, יתירה מזו י"ל דיש בזה ג"כ
המעלה דנהנה מיגיע כפיו, דרחוק לומר שהרמב"ם ויתר על מעלה זו כשקיבל פרנסתו
מאחיו, ולדעתי צודק הר"ר חיים הנ"ל לקבוע דלשי' הרמב"ם המעלה דנהנה
מיגיעו אינו משום עצם ה"יגיע כפיו", כ"א משום שנהנה רק מממון עצמו
ולא מממון אחרים. וקובע דודאי מי שקיבל ירושה ואינו צריך לעבוד כדי לפרנס עצמו
וב"ב, אין שום היתר לבטל תורה בכדי ליהנות מיגיעו, ובצדק השיג על מש"כ בספר
דברי ירמיהו שכוונת הרמב"ם בהלכה יא היא לשלול המפרנס עצמו מסחורה,
דבכה"ג אינו נהנה מיגיע כפיו. והדברים רחוקים מאד מפשטות לשון הרמב"ם
כדהעיר הרב הנ"ל.
אכן מה שרוצה לפרש מעלת המתפרנס ממעשה ידיו
שבספר הי"ד עפ"י מה שהזכיר הרמב"ם בפיה"מ מעלת "השמח
בחלקו", הגם כי בעצם הדברים כיוון לדעת המהר"ל בדרך חיים על המשנה
(פ"א מ"י) "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" - "כי הנהנה
מיגיע כפו אשר הם מעשה ידיו, והוא אשר מסתפק במה שנותן הש"י אליו ודי לו במה
שיש לו כו'" ע"ש בארוכה, מ"מ לדעתי רחוק מאוד שהרמב"ם בספר
הי"ד יסמוך על מש"כ בפיה"מ, ועיקר חסר מן הספר[5].
וכוונת הרמב"ם בענין מעלת הנהנה מיגיעו
מתפרש ע"ד מש"כ בהל' מתנות עניים פ"י "לעולם ידחוק אדם עצמו,
ויתגלגל בצער, ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים
ואמרו, עשה שבתך כחול, ואל תצטרך לבריות[6]. ואפילו
היה חכם ומכובד, והעני, יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות.
מוטב לפשט עורות הנבילות בשוק, ולא יאמר לעם, חכם אני וגדול אני וכוהן אני,
פרנסוני. ובכך ציוו חכמים. גדולי החכמים, היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות,
ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים, ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם
כשנתנו להם".
ובפה"מ הנ"ל עירב הנאמר בהל'
מתנ"ע עם מש"כ בהל' ת"ת, ומשמע דהכל ענין אחד. והיינו דיש מעלה
עצמית במי שנהנה רק מממונו ולא מממון אחרים, ואין זה שייך כלל למדת ההסתפקות, וכפי
המובן ממה שהביא הרמב"ם בהלכה זו דינא ד"עשה שבתך חול", דשם הרי ודאי
אם הי' מקבל בשביל לקיים מצות עונג שבת אין זה חסרון כלל במדת ההסתפקות, כי הרי
הוא מקבל רק כדי לקיים מצות ה'. ובע"כ שיש מעלה עצמית במי שנהנה ממונו ולא
ממון אחרים[7].
ועפ"ז נראה דאם מתפרנס ע"י אחד מבני
ביתו יש לו ג"כ המעלה דנהנה מיגיעו כיון שעיקר ההקפדה היא לא ליהנות מממון
אחרים. ולכן לא מנע הרמב"ם עצמו מלהתפרנס ע"י אחיו משך שנים רבות.
והנה בשנת תש"מ באמצע התוועדות די"ב
תמוז ניגש לרבינו הג"ר חיים יעקב גאלדוויכט ז"ל מיסד וראש ישיבת כרם
ביבנה, ושאל לרבינו דמאחר שהוא מפרנס את בנו זה שנים רבות האם הגיע הזמן שבנו יקבל
משרה ללמד תורה לתלמידים ויפרנס את עצמו. וענה לו רבינו דאם הוא יכול להמשיך לפרנס
בנו ימשיך כדי שבנו יוכל ללמוד לשמה ולא באופן דקרדום לחפור בה.
ולכאו' צ"ע דהרי בהל' ת"ת פ"ד
פסק אדמו"ר הזקן כדעת הב"י (בכס"מ שם בארוכה) והתשב"ץ
(שו"ת ח"א סי' קמז) ולא כהרמב"ם, ואלו דבריו:
"כל המשתמש בכתרה
של תורה נעקר מן העולם . . ואין צריך לומר הלומד כדי להתגדל ולהיות לו שם כשם
הגדולים אשר בארץ או כדי להתפרנס במלמדות או דיינות והוראות, וכך אמרו חכמים אל
תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם שכל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן
העולם אלא דבר בהם לשמם ולשם פועלם בה'.
"...לא הזהירו
ומנעו מלעשות קרדום אלא שלא יהיה תחלת לימודו בשביל להיות לו לאומנות להתפרנס בה
שנמצא משתמש בכתר תורה תשמיש של חול לצרכו ועושהו כקרדום, אבל אם למד לשם שמים
ואח"כ אין לו במה להתפרנס אם לא במלמדות או דיינות והוראות הרי זה משתמש בה
לצרכה, שאם לא יהיה לו מה לאכול לא יוכל לעסוק בה כראוי כשהוא מעונה ברעב ועירום
או נפשות ביתו".
וא"כ צ"ב למה
יעץ רבינו להגאון הנ"ל שבנו יהדר לא ליקח משרה של מלמדות אחרי שלפי שיטת
אדמו"ר הזקן הר"ז מותר לגמרי. ומקום לומר שיעץ לו לאפשר לבנו לקיים שי'
הרמב"ם, דהרי שי' הכס"מ והתשב"ץ הובאו ברמ"א יו"ד
סרמ"ו רק בשם י"א, וגם הב"י כתב ד"במקום שההלכה רופפת הלך אחר
המנהג וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם
מהציבור", הרי דסו"ס הלכה זו "רופפת" בידו, וא"כ ודאי יש
מקום להדר לקיים שי' הרמב"ם. ושוב ממשיך הב"י דאפי' אם ההלכה היא
כהרמב"ם, "מ"מ משום עת לעשות לה' גו' שאילו לא הי' פרנסת הלומדים
והמלמדים מצוי' לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת
ח"ו", ומובא בש"ך שם, וכ' שכ"כ המהרש"ל וכו'. וכ"כ
המהר"ל (דרך חיים פ"ד מ"ה שם) "ובדור הזה הלואי שלא יחמירו על
עצמם כו' אין לחוש בדור הזה אשר בעוונותינו לא נמצא תלמיד חכם". ובביאור הלכה
סי' רלא מעתיק משו"ת דבר שמואל דאין דנים אפשר משאי אפשר לעשות ומפני צורך
השעה וכו'. עכ"פ ודאי לפי רוב הפוסקים יש מקום להדר במקום שאפשר לקיים שי'
הרמב"ם.
אבל אינו נראה שזה הי'
כוונת רבינו, דמהו המקום להדר לקיים שי' הרמב"ם על חשבון אחרים, וכיון שלהלכה
פסק אדה"ז דבכה"ג אינו בכלל קרדום לחפור בה, למה יעץ רבינו שהבן ימשיך
להדר לקיים שי' הרמב"ם על חשבון אביו. ועוד, מאי נפק"מ אם מקבל פרנסתו
מאביו או מאיזה ישיבה, סו"ס הרי אינו נהנה מיגיע כפיו ועושה התורה קרדום
לחפור בה.
לכן מסתבר דס"ל לרבינו דבכה"ג
שאביו מפרנסו אינו בכלל "מי שאין לו במה להתפרנס אם לא במלמדות או דיינות
והוראות" כי בכה"ג הרי יש לו פרנסה אצל אביו, כי כנ"ל אין זה נקרא
כלל נהנה מד"ת ומתפרנס מאחרים, דבני ביתו אינם "אחרים".
עפ"ז למעשה אם זכה אדם ויש לו אב, חותן
או אח וכו' שיש להם היכולת ורצון עצמי ופנימי לפרנסם כדי שיוכל ללמוד תורה בהתמדה
יומם ולילה בלי רחיים בצוארו, אין שום הידור שלא לקבל מהם, ואדרבה מאחר שניתנה לו
מן השמים היכולת לעסוק בתורה בלי שום טרדות לכאורה הרי הוא מחוייב בזה.
[1]) ומצד האיסור של "מה אני
בחינם", כבר כתבו הפוסקים שיכול לקבל בתורת "שכר בטלה". ומ"מ
אי"ז שייך לניד"ד.
[2]) במקורות וציונים ברמב"ם
פרנקל מביא שכ"כ רבינו ירוחם, התשב"ץ והאברבנאל בשי' הרמב"ם.
[3]) ראיתי מי שכתב (בלי הוראת
שום מקור) שר' דוד נפטר בהיות הרמב"ם בן ארבעים וחמש. ובמקומות אחרים ראיתי
תאריכים שונים, ולא עלה בידי לברר.
[4]) ראיתי מי שבדה מלבו
שהרמב"ם נתן מכספו לאחיו כדי לעשות בה שכורה, והרי זה בכלל מה שהביא
הרמב"ם בפיה"מ כאחד האופנים המותרים ליהנות לא מיגיע כפו - "מטיל
מלאי לכיס תלמידי חכמים".
[5]) ברמב"ם סוף הל' זכי'
ומתנה "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה, לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך
שמו, לא בנדיבים. והרי נאמר 'ושונא מתנות יחיה' (משלי טו,כז)". אבל פשוט דכאן
אין הרמב"ם מדבר במדת הבטחון, דעיקר חסר מן הספר, ומש"כ כאן שייך לכל
אדם, לא רק לצדיקים גמורים ואנשי מעשה.
[6]) ברמב"ם כאן משמע דגדר
"עשה שבתך חול" הוא משום החסרון שיש במצטרך לבריות. ולכאו' הי' מקום
לומר דזהו מהלכות עונג שבת, דעיקר חובו הוא לענג השבת במה שיש לו, וליכא שום קיום
לענג השבת בממון אחרים. אבל זה אינו, דהרי מצינו דאם מקבל בין כך מצדקה יש לו לקבל
ג"כ בשביל עונג שבת (כמבואר בפוסקים, עי' טושו"ע ושו"ע רבינו וכו'
סרמ"ב), ובע"כ דיש בזה קיום גם אם מענגו משל אחרים.
[7]) עי' זהר פ' קרח (קעו, א)
"כל דרדף בתר דלאו דילה איהו עריך מקמה, ולא עוד אלא מה דאית בה אתאביד מנה.
קרח רדיף בתא דלאו דילה, דידה אביד ואחרא לא רוח".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה