פתח תקוה, אה"ק
הערות ג' תמוז תשע"ג
באגרת
קודש שפורסמה לראשונה בימים אלו (נדפס לראשונה בחוברת 'שיחות' ש"פ שלח
תשכ"ח, יו"ל ע"י ועד הנחות בלה"ק לש"פ שלח תשע"ג ע'
14-15), כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע הערה למאמר ששלח אליו פרופסור הרב
יהושע ברנד, שהיה חוקר מפורסם.
דרכו
של רבינו זי"ע להעיר על ספרים ששלחו אליו מחברים, מפורסמת וידועה כפי שעולה
מאגרותיו ורשימותיו הק'.
במכתב
שלפנינו מעיר רבינו על מש"כ כותב המאמר, ועל אף דברי הבלע החמורים המופיעים
במאמר זה, ניתן לראות את דרכו של רבינו בבחינת "ימין מקרבת".
כל
הביאורים המופיעים בהערות, הינם בדרך אפשר, ועל דעת העורך בלבד.
ב"ה,
יו"ד תמוז תשכ"ב
ברוקלין
מר יהושע שי' המכונה ד"ר ברנד[1].
שלום
וברכה!
מאשר
הנני קבלת החוברת, המרד הגדול ומנהיגו[2], ות"ח על שימת לבבו לשלחה לי,
ובטח גם להבא ינהג בכגון זה, ובפרט אשר הספרי' שבכאן תועלת הרבים בה.
מובן
אשר נבהלתי בקראי סיום המאמר, מסקנות לאופיו של בר כוכבא, נבהלתי לתוכנו ולא פחות מזה
גם להסגנון בנוגע לדברים שנמסרו לדור ודור לתורה שבע"פ מבלי הפסק המסורה עשיריות
בדורות[3], ואשר כל
מאמרים אלו מכוונים לנקודה אחת, והוא, להשינוי אשר חל במהלך הנפש של בר כוכבא
לאחרי שהגיע לגדולה, ואפילו לגבי תחלת תקופה זו, כיון ש[נ]תמך בידי רבי עקיבא מראשי
התנאים ללא הסתייגות[4], וסגנון ותוכן המיוסד אך ורק על אגרת
שנמצאת לאחרונה[5], ואשר כמובן
עדיין לא נבחנו מכל הצדדים, ולא עוד אלא גם זה עיקר שאינם שוים כלל לאפשרית לשינוי
מהלך הנפש, שלא לבד שרואים זה במוחש באנשי דורנו במי שהגיע לגדולה ואפילו לגדולה קטנה
איך שהשפיע זה עליהם ועל יחסם לבני אדם חברים כמותם וכו', ואת"ל דוגמא לדבר מתחילה
משאול המלך הראשון[6], הנהגה מתחלת
המלכות ובסוף ימיו[7], וכדרך חז"ל
להביע רעיון מעונף בסגנון קצר וחריף[8], הרי גם
בהאמור נמצא מאמרם: בתחלה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר
לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין (מנחות קט' ב)[9]. וע"ד
הצחות בלשון הכתוב: אשר נשיא – יחטא[10].
פשוט
שלא באתי בהאמור, להיות מהצועקין על העבר[11], כי אם בתקותי לאפשריות תקון בהנ"ל
גם עתה באופן המתאים, שהרי מעמידו הנני על החזקה, שבאם רק הכתוב לעיל יתקבל על דעתו,
לא יהי' איכפת לי' באם איזה מדה יחזור בו מהנדפס בהמאמר[12], והרי תורה
אחת היא שבכתב ושבע"פ[13] ובתורתנו
זו, אומתנו אומה, וכדברי הרס"ג[14].
ובעמדנו
ימים ספורים לפני חג הגאולה יב' ויג' תמוז גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא
ישראל, אשר בודאי ידוע לכ' פרשת ימים אלו, יהי רצון אשר ע"י ההתעסקות והחקירה
ודרישה בדברי ימי עמנו בני ישראל[15], יחזקו
הקשר וההמשך בין העבר וההוה, וע"מ להשפיע על העתיד[16], המשך בכיוון
כסיום מאמרו, לדור של (ושיהי' ראוי לקבל פני) מלך המשיח[17], שהוא ע"י
הגברת הפצת מעינות תורתנו תורת חיים ובקיום מצותי' עליהם נאמר[18] וחי בהם.
בכבוד
ובברכה.
*) מתוך ספר שיו"ל בקרוב –
הכולל פענוח וביאורים לכל מכתבי רבינו זי"ע, בהם כתב הערות על ספרים, מאמרים
תורניים ופרסומים נוספים.
[1]) ד"ר יהושע בראנד, נולד בפולין, למד בישיבתו של מהר"ם
שפירא בסאנוק. הוסמך לרבנות ונודע בכינוי "החריף הגליצאי". בספר היובל
למהר"ם שפירא (לודז', תר"צ) כתב מאמר תורני לכבוד רבו כשהוא מתעטר בתואר
הרב יהושע ברנד ורשה. המאמר עוסק בענין "כרובים בנס היו עומדים",
ומתפרס על פני כו"כ עמודים. עלה לא"י בשנת תרצ"ב ולמד תורה מתוך
צער ובתנאי דחקות. במקביל למד באוניברסיטה העברית. עבודת התזה שלו לדוקטורט הייתה
על כלי החרס בספרות התלמוד. נהג לבקר חוקרים אחרים ללא חשש ומשוא פנים ולהתפלמס
עמם הן כאשר היה תלמידם, והן במאמרי ביקורת. לא חשש גם כאשר הציג עמדה המנוגדת
לעמדות המקובלות בעולם האקדמי. נהג לבדוק את כל המקורות ולשלב ממצאים אלה עם
הממצאים הארכיאולוגים הקיימים, הספרות הקלאסית ומחקריו האחרים. התייחס לכל מקור
בכובד ראש, גם אם מדובר היה באגדה שעל פניה נראית דמיונית.
[2]) נדפס ב"האומה" גליון 1 (תשכ"ב), ומשם לקובץ
מחקריו ומאמריו שבסוף ספרו "כלי זכוכית בספרות התלמוד" (ירושלים,
תשל"ח) ע' 262 ואילך. להעיר ממכתב רבינו אליו (אגרות-קודש חכ"ד ע' קפה –
מיום ח' מנ"א תשכ"ו): "וכאן מקום אתי להביע עוה"פ התענוג
מהקריאה ועיון בהזדמנות מתאימה בספר[ו], כלי החרס בספרות התלמוד, והשי"ת ימלא
משאלות לבבו לטובה בנוגע לספרו שעוסק בו עתה (בנוגע לכלי זכוכית)". בהמשך
המכתב מעוררו רבינו "על ההכרח להיות לו קביעות עתים גם בלימוד פנימיות התורה
. .
נוסף על לימוד בנגלה דתורה ובודאי לדכוותי' האריכות בגודל הענין אך למותר".
[3]) בעמוד 277 תחת הכותרת "מסקנות לאופיו של בר-כוכבא"
כותב המחבר: "איגרות אלו של בר-כוכבא חשובות לנו ביותר להכרת אופיו של מנהיג
המרד הגדול. אנו לומדים מהם על אופי אצילי, על יחס חברי לכל אדם ועל דאגה עמוקה
לסובל ולנפגע. בר-כוכבא שמר על כבודו של כל הנברא בצלם. הוא היה רחוק מהתנשאות או
התלבטות, רחוק משאיפה לשררה . . ומכאן עלינו לבחון את האגדות השונות שנתרקמו מסביבו.
עלינו להסיק, שהדברים "לא תסעוד ולא תסעוד" (ירושלמי, תענית ד, ה)
שייחסו לו, דברים המראים על גאווה והתנשאות אפילו כלפי אלוקים, כלומר אל תעזרני,
אינני זקוק לך ולעזרתך, את ענייני אסדר בלעדיך ואפילו בניגוד לרצונך – דברי[ם] אלו
אי-אפשר שיצאו מפיו של בר-כוכבא, שכן הם בסתירה גלויה לאופיו.
הם באו לאחר זמן כדי להסביר את סיבת
הכשלון . .
אלה שהמציאו אותו לא הכירו את בר כוכבא פנים אל פנים . . המסורת שבר כוכבא דרש הכרה
במשיחיותו אלא שלא עמד בנסיון (סנהדרין צג, ב) אינה אלא אגדה שאין למדים ממנה . . מכאן אנו יכולים לבחון גם את
שאר העלילות שיוחסו לו, כגון זה שציווה לקטע אצבע לכל חייל שרצה להצטרף למחנה שלו,
וכן שציווה לעקור ארזים . . מעולם לא היו דברים אלה מציאות, מעולם לא קטעו אצבעות
ולא עקרו ארזים. לדבר האחרון היו חכמינו מתנגדים ללא כל ספק, שכן זה בכלל מקצץ
נטיעות, דבר המסמל את הכפירה . . אם יש גרעין עובדתי באגדות אלו יש להבינן . . כנסיון או כבחינה נפשית
למסירות נפש או נאמנות . . ניתן גם להבין סיפורים אלה כלשון-סתרים למלחמה ברומא,
שכן מלכות רומא הרשעה נקראה במקורותינו "בעלי אצבעות" (מדרש שוחר טוב,
יח, ה), ובקטיעת אצבעות אפשר שנתכוונו למלחמת השמד נגד רומא. אלא שבמשך הזמנים
ייחסו את הדברים כפשוטם לבר-כוכבא ולחייליו, ומכאן חדרו סיפורים אלה לתלמודים
ומדרשים.
עוד בדותה אחת מיוחסת לו, והיא שרצח
בבעיטה ברגלו את דודו ר' אלעזר המודעי (ירושלמי, תענית ד, ה) בבדותה זו מאמין
אפילו היסטוריון כדובנוב . . ואף גרץ אינו מכחישה. אבל לאור מה שלמדנו על בר כוכבא
מאגרותיו אין להם שום יסוד. הדבר לא ייתכן גם מבחינה הגיונית . . איגרותיו של בר כוכבא הן
אוצר בלום להכרת אישיותו . . מתוכן מצטיירת לעינינו דמות של לוחם דגול ואציל
נפש".
[4]) ראה איכ"ר פ"ב, ד (וכן הוא בירושלמי תענית פ"ד
ה"ה): "ר' עקיבא כד חמי לי' להדין בר כוזיבא, הוה אמר הינו מלכא
משיחא". וראה רמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ג: "רבי עקיבא
חכם גדול מחכמי המשנה . . והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך".
[5]) במהלך השנים תש"כ-תשכ"א נחפרה ונחקרה מערה בנחל חבר
שבמדבר יהודה, במהלך החפירות (בחודש ניסן תש"כ) נמצא בתוך נאד עור, צרור של
15 מכתבים צבאיים שנכתבו בשמו של בר כוכבא. מערה זו כונתה בשם "מערת
האגרות".
[7]) בתחילת מלכות שאול – ראה שמואל א פ"י פסוקים יט-כב:
"ותאמרו לו כי מלך תשים עלינו . . ויקרב שמואל את כל ישראל . . וילכד שאול בן קיש ולא נמצא
. .
ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים". וברש"י (ד"ה נחבא): "שהיה
בורח מן הגדולה". בסוף ימיו – ראה שם פי"ח פ"ט: "ויהי שאול
עוין את דוד מהיום ההוא והלאה". וכן בפרקים הבאים שאול רודף אחרי דוד להורגו,
עקב החשש שיטול ממנו את המלוכה.
[8]) ראה פסחים ג, ב: "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה".
וברש"י (ד"ה וכל היכא): "לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן
הארוכה".
[9]) ובפרש"י שם: "בתחילה הייתי שונא את הרבנות וכל האומר
לי עלה לגדולה וכו' ועכשיו שעליתי לגדולה וכו'"; ובהמשך הגמרא שם: "שהרי
שאול ברח ממנה, וכשעלה בקש להרוג את דוד".
[10]) ויקרא ד, כב. וכוונת רבינו – ע"ד הצחות – שהגורם לחטא הוא,
כניסת האדם לתפקיד נשיא או מלך. ולהעיר ממאמר חז"ל – סוכה נב, סע"א:
"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו".
[12]) כדאי לציין שעל אף דבריו החמורים של ד"ר ברנד על דברי
חז"ל, רבינו אינו כותב בלשון תקיפה, ואפילו לא בגישה המתאימה לכאורה לאיש
תורני, ת"ח וכו', אלא שומט את כל התיאוריה בדרך הגיונית ובגישה מדעית – שאין
להסתמך על פרשנות של אגרות שנמצאו לאחרונה, ועדיין לא נחקרו עד תומם, כך שהפרשנות
של הד"ר מוטלת בספק. לעומת מקורות חז"ל שבסיכומם של כל התייחסות
חז"ל לבר כוכבא, עולה שאופיו של בר כוכבא השתנה לרעה עקב עלייתו לכס המלוכה,
ההפך הגמור ממה שמנסה הכותב להעלות ממספר מכתבים שכתב בר כוכבא בעצמו. ומטרת רבינו
היא שהכותב יקבל את הרעיון באופן כללי, ואין זה משנה באיזו מידה יחזור בו.
[13]) ראה בחוקותי כו, מו: "אלה החוקים והמשפטים והתורות".
וברש"י (ד"ה והתורות): "אחת בכתב ואחת בעל פה, מגיד שכולם נתנו
למשה מסיני". וראה במדב"ר פ"ג, ט"ו. כך שגם דברי
חז"ל מדוייקים הם בדיוק רב כמו תורה שבכתב.
[14]) אמונות ודעות מ"ג פ"ז.
[15]) שזה עיסוקו של הנמען.
[16]) כך שהמחקר ההיסטורי לא ישאר בעולם התיאוריה, אלא גם ישפיע על חיי
היום יום בהווה ובעתיד.
להעיר ממכתב רבינו לד"ר מיכאל איש
שלום – הערות על ספרו קברי אבות (נדפס בחוברת 'התוועדות' שי"ל לש"פ ויחי
תשע"ב ע' 12 ואילך): "בכל חקר מדעי, אפילו חקר מדעי לשם מדע גרידא, הנה
כשיש אפשרות לקשר את העבר עם ההוה, הרי זה נחשב לענין חשוב ויעיל ביותר, בין אם
הקשר עם ההוה הוא באקראי, בין בענין של סיבה ומסובב, ועל אחת כמה וכמה אם קיים קשר
והמשך ישר מן העבר אל ההוה.
חקר הארכיאולוגי', אינו יוצא מן כלל
זה, והגם אשר כמו כן הוא שעוסק בחקירת תקופות קדומות, אף על פי כן ישתדל החוקר
למצוא מקום להתגדר בו להראות על התוצאות או ההוראות שיש לדון על פיהן מן העבר על
ההוה.
לפי זה, החוקר המסיים חקירתו בתקופת
העבר מבלי לעמוד גם על היחס שבין העבר וההוה, הרי לכאורה אינו משלים תפקידו, וחלק
עיקרי, ומכמה נקודות מבט אפילו החלק הכי עקרי, נעדר במחקרו".
[17]) בסיום מאמרו (סוף ע' 278) מצטט דברי ר' אלעזר המודעי (שהש"ר
ו, טז): "כדור שנתנדנד לגלות ולא גלה, ואיזה זה דורו של מלך המשיח".
[18]) אחרי יח, ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה