מחיקת השם

הרב עובדיה יוסף טולידנו שליט"א

 

שאלה:

 מורה כתבה את הפסוק "בראשית ברא אלוקים" על הלוח בכיתה. השם נכתב עם האות "ה". האם מותר למחוק את הלוח? לכאורה השם הקדוש נכתב בכוונה לשם שמים, וכלן אין לצרף את המקילים במחיקה בשם שלא נכתב לשם שמים. אך השאלה אם יש לסמוך על המקילים במחיקת שם שמים בגרמא.

תשובה.

לכתחילה ראוי שגוי ימחק את זה ע"י גרמא, כגון שישפוך מים מלמעלה, וממילא ימחק. וראה במקורות התייחסות לשאלתך לענין כוונה בכתיבת שם ה'.

מקורות.

הנה בשו"ע (יו"ד סימן רעו סעי' ט) כתב וז"ל: אסור למחוק אפילו אות אחת משבעה שמות שאינם נמחקים, ולא מאותיות הנטפלות מאחריהם כגון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם. ואלו השבעה שמות: שם ההויה; ושם אדנות; וא-ל, אלו-ה, אלהי-ם; שד-י; צבאו-ת. עכ"ל. ומקור דינו מדברי הגמ' בשבועות (דף לה.) שמבואר שם אלו הם ז' השמות שאינם נמחקים, וחייבים בקדושתם, ובכללם גם שם שד-י. ובספרי (ראה ד, מכות כב) אי', מנין למוחק אות אחת מן השם שהוא בלא תעשה שנאמר: ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה'.

ועי' בספרי משיב משפט ח"א סי' יט שהארכתי הרבה בדין זה דמחיקת שם ה', כאשר בנדון שם מדובר על אשה שחרטה על קרסול רגלה שם ה'. ובתוה"ד הארכנו לדון האם יש קדושה לשם ה' שנכתב ללא שקידשוהו, והבאנו מדברי הגהות מיימוניות (פ"ו מיסודי התורה ה"א) שכתב בשם הרא"מ וז"ל: אם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן, אין בהן קדושה, כדתניא בהבונה ובמנחות הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' עד וחכ"א אין השם מן המובחר אלמא דבעינן כוונה ע"ש בספרי. עכ"ל. אלא שמדברי הגמרא לכאו' מוכח דלא אכפ"ל בכך, דהא בגמ' (שבת קכ) אי', הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום טנופת (שבת קכ). וסתם שם כתוב לו על בשרו משמע שאפילו אם לא קידש את השם, שהרי אדם שכותב לו שם על בשרו, ודאי אינו מקדש את השם בכתיבתו. וכן גרסי' (ערכין ו) דגוי שנדב קורה ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר לשם ישראל הפרשתיה יגוד וישתמש במותר דשם שלא במקומו לאו קדוש הוא. פירש"י: כלומר אינו קדוש אלא מקום השם ואותה חתיכה תגנז. וכן הוא בגמ' (שבת סא) דאם היה כתוב על כרעי המטה ועל ידות הכלים, הרי זה יגוד ויגנז. וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ו) ומרן בשו"ע (סי' רעו סי"ג) דכל שהיה שם כתוב עליו, קוצץ מקום השם וגונזו. ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה, אלא חותך את מקומו וגונזו, וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך. ע"כ. ובכל אלו משמע דאף בלא שקדשו את השם הדין כן, דהא אפי' גוי שודאי לא קדשו בכתיבתו, אסור למוחקו. ואל"ה היה לפרש כן.

שבתי וראיתי להפרי חדש בנמוקיו על הרמב"ם (ספר המדע, פ"ו מיסודי התורה) שכתב שמקצת מהחכמים נסתפקו בענין מחיקת השם אי לקי מן התורה דוקא כשקידש את השם, או דלמא ההיא לס"ת אתמר, אבל לענין מחיקה, אף שלא נתקדש השם, שם מיהא הוי ולקי עליה אם מחקיה. וכתב דלדידן ודאי הכי מסתברא לן ודאי דלקי מה"ת בכל גוונא, דהא מסתמא שם שכתוב בכלים לא נתקדש, ואעפ"כ כתב הרמב"ם דהמתיך את הכלי, הרי זה לוקה. ע"כ. וכן מוכח גם מדברי הש"ך (סי' רעו ס"ק יב) שכתב וז"ל: וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה, מותר למחקו לצורך תיקון דוקא, אבל לגוז ולגנוז שרי אפי' שלא לצורך תיקון. אבל בנכתב לשם קדושתו אפי' לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור. ע"כ. הרי שכתב להדיא דאפי' אם נכתב השם שלא בקדושה, אסור למוחקו אלא לצורך תיקון בלבד. וכ"כ גם בתשו' חוות יאיר (סי' טז), וגם הוא הוכיח כן מהא דאי' (ערכין ו) דגוי שחקק חותם על הקורה, קלט מקומו קדושה לאסרו בהנאה, ומוכח דאף שלא נתכוין לקדש את השם, כיון שבלבו לשמים, שהר יכתב עליה שמו של הקב"ה, לפיכך נתקדשה כל הקורה. וכתב עוד וז"ל: ונהי דגבי אזכרות דבס"ת בעי קדושה בפה, כמ"ש בטור ושו"ע (ביו"ד סי' רעו), מ"מ להחמיר להתקדש לאסור מקומו בהנאה ולאסור למחקו מעצמו קדיש מתמונת אותיות הקדושים, זכר לדבר בכור בהמה דמצוה לקדשו ואם לא קדשו מאיליו, קדוש. כ"ש בנדון דידן. וכ"כ הרמב"ם להדיא גוי שכתב את השם גונזין אותו. עכ"ל.

ואמנם התשב"ץ בתשו' (סי' קעז) כתב וז"ל: דע שאין השם מתקדש אלא אם כן נתכוון הכותב לקדשו אבל כתבו שלא בכונת קדושה אינו קדוש דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת מעביר עליו קולמוס ומקדשו, וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר, ואמרינן נמי בירושלמי דכולהו ספר תהלים שרי לממחק כולהו הללויה וכו'. וכ"כ בספר עמודי גולה דשם שנכתב שלא מדעת מותר למוחקו. עכ"ל. וכן מבו' לכאו' מדברי מרן בבד"ה (יו"ד סי' רעו), שהביא דברי התשב"ץ הנ"ל, וכתב ע"ד וז"ל: וכ"כ הסמ"ק (קס) שם שנכתב שלא מדעת מותר למוחקו.

אלא דאדרבא ממקום שיש להביא ראיה זו, משם יש לסתור, שהרי הב"י הביא דברי התשב"ץ ואח"כ דברי הסמ"ק, ומשמע דס"ל דשניהם דין אחד הוא, והיינו דשניהם איירי שנכתב שלא מדעת, וחילוק רב יש בין שם שנכתב מדעת, והיינו שרצונו לכתוב את שמו של רבש"ע, אלא שלא נתכוין לקדשו. לבין שם שמלכתחילה לא נכתב ע"מ להזכיר את שמו של רבש"ע, אלא נתכוין לכתוב יהודה וכיו"ב, ומש"ה אין לו שום קדושה ואפשר למחקו. וכ"מ מדברי התשב"ץ הנ"ל (ח"א סי' ב) שכתב דמחיקת השם אסורה מן התורה בכל ענין. והאריך להוכיח כן בראיות מדברי הגמ' בשבת הנ"ל (דף קכ, ודף סא) ומדברי הגמ' בערכין (דף ו), ובכל אלו הא לא איירי שנתכוין לקדש, ובכ"ז למד מהם דאסור למחוק, ומשמע שהבין דלא אכפ"ל אם נתכוין לקדש או לא, אלא העיקר שנתכוין לכתוב את שמו של הקב"ה. שו"ר שכעי"ז כתב גם הברכ"י (יו"ד סי' רעו אות כד) ליישב הסתירה בדברי התשב"ץ ועי"ש שהביא שכ"כ גם הגאון בעל מחנ"א (בהג' ליו"ד דף לז:), דאחר שהביא המחנ"א דברי הרב פרי חדש הנ"ל, כתב עליו וז"ל: אבל ראיתי בהגמ"י שהביא משם רא"ם דכל שלא נתקדש השם מותר למחקו, ומדברי הרמב"ם שכתב מין וכו', ולע"ד דכל שכתב את ה' שלא בכונת השם, שלא היה מכוין לכתוב השם, בהא ודאי מותר למוחקו, כמ"ש סמ"ק והרשב"ץ, אבל בכתב השם ויודע שכותב השם, אפילו תימא דלענין ס"ת לא מהני עד שיכוין להקדישו, לענין מחיקה אסור, דכיון שכתבו בכונה, הרי"ז מקודש. עכ"ל. וכן הוא גם בתשו' המודפסת לפנינו (בחי' המחנ"א על טור יו"ד סי' רעו הל' ס"ת) בתשובתו לענין מטבעות שכתוב עליהם שם הוי"ה, אם מותר להתיכם, דהרמב"ם שכתב דידות הכלים שכתוב עליהם שם, אסור למחקם, היינו משום דאיירי שכתבם לשם שמו ית'. ע"כ. וכ"כ בשדי חמד (מע' המ"ם כלל י) בשם מהר"י אסאד (בתשו' המובאת בס' חכמת שלמה, בסו"ס הר המור סי' יב ד"ה איברא) שכתב מפו' דאף דשם שנכתב בסתם, אסור למוחקו, אם נכתב שלא לשם כוונת השם, אין בו קדושה כלל, ומותר למחקו. וכן הסיק הגאון השדי חמד עצמו (שם), עי"ש שהאריך מאד בזה.

וממילא מבו' דגם מיושב דברי הגמ"י במ"ש בשם הרא"ם דכל שלא נתכוין לקדש את השם, מותר למחקו, והיינו משום דאיירי שלא היתה לו כוונה לכתוב את שם השם כלל, וז"ש "אם כתב אותיות של שם", והיינו שלא נתכוין לכתוב מילת השם, אלא שכתב אותיות ויצא לו שם השם, וכגון שנתכוין לכתוב יהודה וטעה וכתב שם הוי"ה. וכ"כ בביאור דברי הגמ"י בשם הרא"ם, בשו"ת חוו"י (סי' טז), והוכיח כן מהא דהביא הרא"ם ראיה לדבריו מברייתא דהרי שהיה צריך וכו', ולא הביא ראיה ברורה יותר לדבריו מהא דגיטין (דף נד:) דאמרי' התם דס"ת שאין אזכרות שלה כתובין לשמן, אינו שוה כלום. וע"כ צ"ל דס"ל להרא"ם דשם י"ל דנהי דאין הס"ת שוה כלום, מ"מ יש באזכרות קדושתם, אחר דמ"מ נכתבו סתם, וסתמן לקדושתן. משא"כ כשלא נתכוין כלל לכתוב את שם השם, אלא נתכוין לשם חול, כמו הרי שהיה צריך לכתוב יהודה וכתב הוי"ה. ולכן גם גוי שכתב אזכרת השם סתם, תפס קדושה.

צא וראה להגאון רבי חיים חזקיהו מדיני בעל שדי חמד, שבריש כרך ו' שלו הביא קונטריסו בשם "באר בשדי", כדי להשיב לטענת גדולי ישראל דאז שהעירו לו על כך שהכי קרא שמו "שדי חמד", ולא חש לבזיון השם, או שמא ימחק השם, והוא כתב באורך רב להוכיח באותות ומופתים מספרי התשובות, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, דכל שלא נתכוין לכתוב שם השם, אין לזה קדושת השם. ודוקא כשנתכוין לכתוב שם השם, אף שלא כיון לקדשו, חלה עליו קדושה ואסור למחקו.

וחזי הוית בתשו' שב יעקב (סי' נד) שכתב להוכיח מלשון הרמב"ם דכל שלא נכתב לשמו ית', מותר למחקו. דהנה הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ח) כתב וז"ל: אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו, אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם. ע"כ. ומקור דין זה מדברי הגמ' בגיטין (דף מח) דאמר ר"נ ס"ת שכתבו אפיקורוס, ישרף. ופרש"י התם הטעם, מפני שודאי לשם עכו"ם כתבו, וא"כ מחויב לשרפו משום לא ידבק בידך וכו'. ואילו הרמב"ם משמע דפי' טעם אחר, והיינו משום דמסתמא לא נכתב לשמו, מאחר שאינו מאמין בקדושת השם. וע"כ דר"ל דאף דודאי ידעי' דלא לשם עכו"ם כתבו, אלא לישראל או ללמוד  מתוכו, דאז אין איסור להשהותו מן הדין, אפ"ה כיון שודאי אינו מאמין וכו', ובעיניו הוי כמו שאר דברים, שבודאי לא נתכוין לשם כלל. לפיכך אין איסור בשריפתן, דהוי כמו נתכוין לכתוב יהודה, וכתב השם. וכיון שאין איסור אם כתב כן אחר, הכא הוי מצוה לשורפו, כדי שלא יניח שם למינים. ע"כ. ומתחילה היה נראה מדבריו שרצה להתיר מחיקת השם בכל גוונא, כל שלא נתכוין לקדש את השם. אך המעיין בדבריו יראה שפי' דדוקא משום שאינו מאמין, א"כ ודאי אינו מתכוין בכתיבתו לשם השם, והוי ככתב סתם אותיות, וכהא דנתכוין לכתוב יהודה, ומש"ה מהני מחיקתו.

ועי"ש עוד בהמשך שהביא כן מתשו' מהרשד"ם, וז"ל: אח"כ מצאתי ראיתי דאתא לידי תשו' מהרשד"ם בשאלה דידיה דהיה רוצה לכתוב יהי' וכתב השם, דמתיר למחוק, ומפרש טעמיה דלא אסרו למחוק אלא כשנכתב בכוונה לשם קדושת השם ממש, ולא אותיות או תיבות שיש בה אותיות מהשם וכו', דאל"כ כל מקום שיהיה כתב א-ל, יהיה אסור, שהם אותיות המורים על השם, והוא מן השמות שאינם נמחקים, וכן כל אותיות מתיבות שיש בהם יו"ד ה"א מסוכים כמו יהודך, יהיה אסור למחוק, וזה דבר שאין לו שחר. עכ"ל. והוא הדבר אשר דיברתי ממש. ע"כ. והוא בתשו' מהרשד"ם (סי' קפו), ושם הוכיח כדבריו מדברי הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה) שכתב וז"ל: כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה, לוקה מן התורה. ע"כ. ומדקאמר הרמב"ם 'כל המאבד שם' כו', ולא אמר אותיות שם, משמע ודאי דוקא כשנכתב לשם שם קדש, אבל כל שנכתב לכוונת אחרת, אפי' שהם אותיות השם ממש, נמחקים. והוכיח שכ"ד רש"י, והר"ן. וביאר כן גם דעת הגמ"י הנ"ל בשם הרא"ם.

אמנם, במה שהוכיח השב יעקב כדבריו מדברי הרמב"ם בה"ח גבי אפיקורס, ראיתי להגאון רבי יצחק אלחנן בתשו' עין יצחק (או"ח סי' ה אות ז) שכתב לדחות ראיתו, דמ"ש הרמב"ם הטעם משום דאמרי' מסתמא לא כתבו לשם השם, ושינה מפירש"י, היינו משום שרש"י גרס שם דאיירי בס"ת שכתבו מין, וסתם מין בישראל הוא עובד כוכבים (כמבו' בע"ז כו, ובחולין יג). אך הרמב"ם גורס שם ס"ת שכתבו אפיקורס, ואפיקורס אינו עו"כ, אלא מי שאינו מאמין בהשגחה ובנבואה, וא"כ לא שייך לו' באפיקורס הטעם שכתבו לשם עבודת כוכבים, דהא אינו מאמין בעבודתם כלל, וא"כ כתב הרמב"ם הטעם שישרף לפי שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו, ולא נתקדש השם, וממילא מצוה לשורפו כדי שלא יניח שם להם. ע"כ. אך בעיקר דינו לחלק בין נכתב לשמו ית', לבין נכתב בלא כוונה לכתוב את השם, נראה דלא פליג (כמבו' שם אות ט והלאה). וכ"כ לדינא גם מרנא החזו"א (ידים, סי' ח אות יח), ועי"ש שכתב דזה הביאור בדברי הגמ"י בשם הרא"ם. שו"ר למו"ז מרן הגאון זצוק"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' כא) שהאריך בזה כיד ה' הטובה עליו, וסיים וז"ל: נמצא שיש כמה עקולי ופשורי בדעת הרמב"ם בזה. ומפלוגתא לא נפקא. ומ"מ בהצטרפות ספק אחר יש מקום להורות להקל. ע"כ.

ובמקום שיש בזיון לשם ה', נראה דכו"ע יודו דיש מקום להתיר למחוק, ולצורך מצוה הוא. ודוקא במקום שאפשר שלא יבוא לידי בזיון, וכנדון בן הנוב"י במי שרצה להפוך חדר ששימש כביהכנ"ס ופסוקים על קירותיו לבית יי"ש, כיון שאפשר להעמיד את ביהכנ"ס על תלו, ולא להפכו לשימוש בזיון, שפיר י"ל דיש לאסור למחוק כן. אך בנ"ד דא"א בענין אחר, שפיר י"ל דהוי בכלל מצוה, וכו"ע יודו דמותר למחוק. צא וראה מ"ש בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' יז) לדון במי שחלה ל"ע במחלה מתדבקת, ומאושפז הוא בבית החולים, שידוע לנו שאחר שילך משם, ישרפו את כל מה שהביא עמו, אי רשאי להביא שם תפילין בכדי לקיים המצוה דהנחת תפילין. וכתב (שם אות ד) דאף לדעת הפוסקים שגרמא במחיקת השם אסור אלא לצורך מצוה, וכמו שכתב בן הנוב"י (שם), בנ"ד אין לך צורך מצוה גדול מזה, שלא להתבטל כמה וכמה ימים ממצות תפילין, ולא לעבור בכל יום על ח' עשין וכנ"ל, א"כ ודאי דמותר גרם מחיקה בכדי לקיים כמה עשין של כמה ימים. ועי"ש שכתב דאף שעשה קילא מלאו, מ"מ בעידנא דריתחא מענישין גם על עשה, וע"כ י"ל דבזה"ז דינם שוה. ובפרט לדעת הרמב"ן (עה"ת פר' יתרו) שכתב דעשה חמור מלאו. עי"ש. ועי' בשו"ת חזון נחום (ח"א סי' ו) שכתב דאף שהוא עצמו ס"ל לאסור בזה, מ"מ רוב הגדולים התירו כן. וכעין זה י"ל אף בנ"ד דמאחר ויש כאן לאו של בזיון השם, שהרי א"א לה לעולם לשמור על השם בקדושתו, אחר שהשם כתוב לה ברגלה, לפיכך הוי צורך מצוה, דאף לדעת הני פוסקים רשאי למחוק ע"י גרמא.

וחזי הוית כעין זה בשדי חמד (מע' המ"ם כלל יא ד"ה אמנם), דעי"ש שהביא שבילדותו ראה תשו' מאת מה"ר אליהו צבי מרבני ירושלים בדור שלפניו, שכתב לענין מי שהיה בספינה וס"ת עמו, וראה שרודפיה השיגוה ובאו לסטים לשלול שללה ולבוז בוזה, וידע שאם יראו הס"ת ינהגו בה מנהג הפקר ובזיון, ומשום כך חשב להשליך את הס"ת בצינעא לתוך הים למעוטי תיפלה שלא יתחלל ש"ש בפרהסיא, והשיב לו הרב דשרי לעשות כן, מאחר ואי משום בזיון, הא קי"ל (יו"ד רפב ס"ג) דההולך בדרך וס"ת עמו וירא מפני גוים ולסטים, מותר להניח הס"ת בדסקיא ולרכוב ע"ג הס"ת, אע"פ שנוהג בה מנהג בזיון. ואי משום החשש שמא ימחקו האזכרות שבס"ת, הא לא הוי אלא גרמא ושרי. ואמנם כתב שאין להעיד עפי"ז למעשה, מ"מ יש לצרף זאת לדברי הפוסקים.

ועי' גם בתשו' חת"ס (ח"ו סי' ח) שכתב לדון לענין סופר שכתב פסוק "זה השער לה' צדיקים יבואו בו", כדי לקבעו בשער ביהכנ"ס, ולקחו ישראל רשע ודבקו בבית הכסא באופן שא"א להסיר את הקלף ולא לגוד ולקלוף כלל, ונמצא השם הקדוש עומד בבזיון, וכתב החת"ס דאין ספק שאם היה אפשר ע"י איזה תחבולה להסיר את הקלף או לקלוף את השם מעל הקלף או ע"י סתירת בית הכסא או ע"י סתירת וסגירת הדלת שלא יכנסו בו עוד, לא היה נזקק לשאלה זו, אך מאחר וא"א לעשות כ"ז, ואין יד ישראל שולטת בו כי אם למחוק ע"י שום תחבולה, לפיכך יש לצוות לנכרי קטן למחוק, ואם א"א ע"י קטן, יעשה ע"י נכרי גדול, ואם א"א ע"י גוי, יעשה ע"י ישראל גדול ולא ע"י ישראל קטן דלא ליתי למיסרך. ועוד, דכיון שמחיקה אסורה, אלא שהותר כאן ע"י שכוונתו לש"ש, וקטן אין בו כוונה ודעת, נמצא מספי' ליה איסור בידיים. [ואמנם מדברי הרב גור אריה עה"ת (פר' ראה פי"ב פסו' ד) משמע דפליג ע"ד החת"ס הנ"ל, מ"מ יש ליישב דבריהם דלא פליגי. ודו"ק.] ע"כ. [אמנם עי"ש ובסמוך שסיים דעדיף לעשות כן ע"י ישראל גדול ולא ע"י נכרי.] וא"כ כ"ש כשאפשר ע"י גרם מחיקה, דשפיר יש לעשות כן, כל שיש לחוש לבזיון השם. וע"ע במ"ש בזה מו"ח הגאון הגדול רבי בן ציון מוצפי שליט"א בשו"ת מבשרת ציון (ח"א יו"ד סי' יח) במחיקת שם שע"ג קמיעין כשיש לחוש לבזיון.

עוד יש לצרף מ"ש בחידושי חשק שלמה (שבת קכ) וז"ל: וצופה הייתי לכבוד הרה"ג המפורסם החו"ב סוע"ה וכו', מהר"ר אליהו אליעזר נ"י מ"ץ וכו', ואמנם באמת י"ל דספרי קדש שאני, כיון שמחויב להציל אותו מפני הדליקה, והרואה ס"ת או שאר ספרי קודש שנשרף בזרוע, חייב לקרוע, וק"ו הדברים דאסור לגרום להם איבוד, אבל בשם הנכתב על בשרו, כיון שודאי לא ניתן לכתוב שם, ולא עדיף מברכות וקמיעות דאין מצילין אותן מפני הדליקה אע"פ שיש בהם מאותיות של שם, וא"כ י"ל דאף גרמא שרי ביה. ע"כ. הרי שכתב דבשם הכתוב על בשרו יש מעליותא טפי, אף לדעת הפו' דאין מועיל גרמא אלא לצורך מצוה, מאחר ואין זה מקום הראוי לכתיבת שם, ולכן בכה"ג כו"ע יודו דשרי למחוק ע"י גרמא. [ובזה כתב ליישב הסתירה בין הגמ' בשבת גבי כורך עליו גמי, להגמ' במגילה דבעי' לקבור את הס"ת בכלי חרס. עי"ש.]

ואמנם יעוי' להמנחת חינוך (פר' ראה מצוה תלז, בנ"מ אות ט) שכתב לדון באם כתב את השם באיסור, דהיינו במקום שאסור לכתוב, אם יש בו איסור מחיקה, וכתב לדון כן באם כתב שם על עור בהמה טמאה דבעי' מן המותר בפיך, ואיסור יש בדבר ולא פסול בלבד, דהתורה הקפידה שתורת ה' תכתב דוקא על המותר. וכתב דנראה שגם בזה יש איסור מחיקה, שהרי שם הכתוב על בשרו, אסור למחקו (כמבו' בשבת קכ), ואף בשר אדם אינו מן המותר בפיך. ורק ע"י גרמא מבו' התם דמהני. וסיים המנחת חינוך דהוא מילתא דלא שכיחא, ולא בא אלא לעורר בזה. ע"כ. מ"מ מבואר דלנ"ד י"ל דיש מעליותא בכך שנכתב על עור אדם, דבכה"ג כו"ע יודו דמהני גרמא, דהא בהכי איירי בגמ' בשבת.

וכן יש לצרף בזה מ"ש הרדב"ז בתשו' (ח"ב סי' תקצו) לבאר בדברי הגמ' הנ"ל וז"ל: עוד נראה להביא ראיה מהא דאמרינן היה לו שם כתוב על בשרו ונזדמנה לו טבילה של מצוה יורד וטבל וחכמים אומרים כורך עליו גמי וכתב הרב ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום ע"כ והא הכא פסיק רישיה שאי אפשר לטבול שלא ימחוק השם או מקצתו ואפ"ה התירו משום טבילה בזמנה מצוה וטעמא משום דלא אסרו אלא דרך השחתה אבל שלא בדרך השחתה לא, וזה הטובל אינו מכוין להשחית וכיון דאיכא צד מצוה שרי. ע"כ. וה"נ י"ל בנ"ד דמאחר וכשמגלפים את העור כולו כששם ה' נשאר שלם, אי"ז דרך השחתה, ואף שאח"כ ימחק עי"ז, אין בזה איסור. וכ"מ גם מדברי התשב"ץ (ח"א סי' ב) ועוד רבים מהפוסקים (והאריך בזה בשדי חמד מע' המ"ם כלל יב אות ב), ואכמ"ל.

ובשו"ת אבני נזר (יו"ד ח"א סי' שע) כתב לדון לענין ביהכנ"ס ישן שנכתב על הכתלים ברכות ובתוכם שמות שאינן נמחקין, ועתה בא פקודה מהממשלה לתקן הביהכנ"ס, ואם לאו יסגירו אותו, ויש מקומות אשר יצטרך ע"פ הממשלה לקלוף הסיד שבהם השמות, מה נעשה באיסור מחיקת השם, והשואל ר"ל דמותר לקלוף את הסיד עם השמות, ואף שיש אפשרות שישבר הסיד ואז הוי מחיקה, מ"מ י"ל דלא הוי אלא גרמא דשרי. והאבני נזר (שם אות ט) כתב ע"ד דאף שבאמת קי"ל לדינא דגרם מחיקה שרי, מ"מ בנ"ד אין ענין לגרם ממ"נ, דאם ברור שישבר ויתקלקל השם, ודאי הוי מאבד בידיים, ואפי' דלא הוי אלא ספק, מ"מ הרי שבאותה שעה ממש שקולף, הוי מאבד בידיים. אלא שאם אי"ז ברור, הוי דבר שאינו מתכוין. וכיון שאיננו יודעים אי הוי פסיק רישיה או לא, כיון דהוי ספק, יש להתיר ע"י גוי. ועוי"ל דאפי' אי הוי ודאי פסיק רישיה, מ"מ יש להתיר ע"י גוי ע"פ מ"ש המרדכי דפסיק רישיה ע"י גוי, מותר. וכ"פ בתרוה"ד, והביאו הרמ"א (סי' רנג). וכ"פ גם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' יז אות ב) שיעשה כן ע"י עכו"ם, והביא כן מעשה רב מבעל המנחת חינוך, הו"ד בשו"ת אור המאיר (סי' יז). וע"ע בזה בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' קיב). וכלל העולה מכ"ז דכל שיש אפשרות למחקו ע"י גרמא, מבו' מדעת הפו' דשרי.

ומכאן תשובה לשאלה בדבר בית ספר של נערים, שאחד מהנערים חמד לו לצון וכמעשה קונדס כתב בבית הכסא שבביה"ס שם הוי"ה, דע"פ כל הנ"ל מבואר דאף שלא קידש את השם, כיון שנתכוין בכתיבתו לשמו של רבש"ע, ממילא אסור למחקו. אלא דכיון שאין לך בזיון השם גדול מזה, כאשר שם השם מונח במקום זה, לפיכך כל שאפשר למחקו ע"י גרמא, שפיר דמי. ואף במקום שא"א ע"י גרמא, שרי לעשות כן ע"י נכרי, כמ"ש האבני נזר, ובפרט שבנדון דידן אי' צד נוסף להקל בזה, בכדי שלא לבזות את השם. וע"ע בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' מה) שכתב דאפשר ע"י שיניחו איזה דף על שם השם, וכיון שאפשר להסיר את הדף, תו לא הוי מחיקת השם.

ובמקום שהגוי מוחק, יש צד נוסף להיתר בזה, וכמ"ש בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' קמב אות ו, וח"ב סי' קב אות ו) דאף במקום שגרמא אסור מדאורייתא, אמירה לנכרי בו לא הוי אלא מדרבנן, וא"כ כ"ש כאשר הגרמא מותר מדרבנן, יש מעליותא כשהנכרי עושה כן, כיון שהנכרי עושה כן אדעתא דנפשיה, וכ"ש דשרי כשיש בזה צורך מצוה. וכ"כ גם בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' יז אות ד). ועי' למהרש"ם (במפתחות לשו"ת ח"ה סי' סא) שכתב דכן משמע גם בשו"ת בשמים ראש [המיוחס להרא"ש, ונראה כוונתו למ"ש בסי' שלד, לצדד להתיר ע"י עכו"ם כיון דחשיב גרמא] דמחיקה ע"י עכו"ם חשיב גרמא. וכתב מהרש"ם דעי' בספר יהושע (סי' מא) שכתב דאמירה לגוי קיל יותר מגרמא. וציין עוד לשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' עה), ושו"ת מהר"י מברונא (סי' רא) שמבו' בדבריו דהוי גרמא. וע"ע בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שע) ובשו"ת רע"א (תנינא סי' טו), ולהחת"ס בתשו' (או"ח סי' לב) דמשמע שנקטו להקל ע"י נכרי. עי"ש.

וע"ע בשו"ת בית אפרים (יו"ד שם) שכתב דאף שנת' דשרי למחוק ע"י גרמא, מ"מ אם אפשר לעשותו ע"י קטן, יש לעשות ע"י הקטן, דאפי' תימא דאיסור דרבנן אי' בגרם מחיקה זו, מ"מ הא דעת הרשב"א ביבמות דאיסור דרבנן שרי [בקטן] להאכילו אפי' בידיים. וכ"כ גם בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קב אות יג), דיש לסמוך ע"ד הבית אפרים להקל גרם מחיקה ע"י קטן. [אמנם יעוי' בשו"ת דברי חיים (ח"ב סי' קכ) שכתב דאין להתיר לקטן למחוק ע"י גרמא, אלא באופן שמותר אף לגדול לעשות כן, והיינו כמ"ש הפו' הנ"ל דלצורך מצוה שרי.]

אלא דמאידך, עי' להגאון חת"ס בתשו' שהבאנו לעיל (ח"ו סי' ח) לענין סופר שכתב פסוק "זה השער לה' וכו'", ולקחו ישראל רשע ודברו בבית הכסא באופן שא"א להסיר את הקלף ולא לגוד ולא לקלוף וכו', וסיים שם דאם אפשר להוציאו משום בשלימותו ע"י נכרי, יעשו כך. אך אם א"י, עדיף שימחקנו ישראל בעצמו, ולא ע"י גוי, דהא אם יעשה כן נכרי, הרי הוא סבור שהוא מוחק את שם ה', ולא יראה בזה מצוה של מניעת חילול ה'. וכ"כ גם בחזו"א (יו"ד קסד ג) לענין גליונות הגהות שנכתבו שלא לשם לימוד וקיום, אם מותר לאבדם בידיים, וכתב וז"ל: "ואמירה לנכרי אין כאן שום צד קולא, דמשום כבוד אתינא עלה. והמוסרן ביד נכרי לאבדם, מזלזל בכבודן טפי." הרי שאם יש היתר לאבד גליונות משום הכבוד שלא יהיו למרמס, יש לעשות כן דוקא ע"י ישראל, שכוונתו לכבודם ולא ע"י נכרי, שנראה כאילו התירו לזלזל בהם. וה"נ י"ל בנידון דידן.

ועי' בזה עוד למורנו הגאב"ד שליט"א בספרו שו"ת מנחת אשר ח"ב סי' נה שדן באורך לענין בי"ס שנמצא כתוב בבית הכסא על הקיר שם הויה ב"ה, וכנראה שאחד הנערים שנכנסה בו רוח שטות, כתב שם ה' כדי להתנקם במוריו או מסיבה אחרת, והנהלת ביה"ס שאלה אם מותר למחוק שם זה, דהלא מחיקת ה' איסור דאו' הוא, דכתיב "לא תעשו כן לה' אלקיכם". ואחר שהאריך סיים בזה"ל: סו"ד נראה בנ"ד שיצבעו מחדש את חדרי השירותים ע"י גוי, ואם א"א ע"י גוי, יכסו את מקום כתיבת השם ע"י אריח חרסינה או בענין אחר באופן שאינו מוחק את עצם אותיות השם, ואם גם זה א"א, כדאי הוא החת"ס לסמוך עליו בשעת הדחק. ע"כ.

 

tevuna.org