הרב צבי רייזמן - קובץ הערות
איש עסקים ומחבר ספרי 'רץ כצבי' (ט' חלקים)
לוס אנג'לס
פרק א: חיוב נשים בתלמוד תורה
פרק ב: שיטת החפץ חיים והמתירים לימוד תורה לנשים בזמן
הזה
פרק ג: לימודי תורה שבעל פה לנשים [בירור שיטת
האדמו"ר מליובאויטש בנדון]
ידועים דברי המשנה במסכת
סוטה (פ"ג מ"ד) "כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תִּפְלוּת".
ופירש רש"י (סוטה כא, ב ד"ה כאילו) "שמתוכה היא מבינה ערמומית
ועושה דבריה בהצנע".
במאה השנים האחרונות, הוקמו
בכל קהילות ישראל בעולם, מסגרות לימוד לבנות ולנשים מגיל צעיר ועד שנות הבגרות,
בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, סמינרים ומכללות, בהם מלמדים שיעורי עיון בפירושי
התנ"ך, בהלכה ובמחשבת ישראל. מציאות זו מעוררת כמובן, את התמיהה העצומה, מדוע
אין בכך חשש "לימוד תִּפְלוּת".
יישוב תמיהה זו מצריך בירור
מקיף מנין שאבו הפוסקים את המקור להיתר לימוד תורה לנשים בזמן הזה, ומה נכלל בהיתר
זה: לימוד תורה שבכתב או גם תורה שבעל פה, הלכות שנשים חייבות או גם פרשנות
תנ"ך וספרי מחשב.
פרק
א: חיוב נשים בתלמוד תורה
א. בסוגיית הגמרא במסכת קידושין (כט, ב) מבואר
כי נשים אינן מחוייבות ללמוד תורה, כפי שנדרש שם: "וְלִמַּדְתֶּם, ולמדתם, כל
שאחרים מצווים ללמדו, מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה
ללמד את עצמו". והיות והאב אינו מצווה ללמד את בתו תורה, שנאמר
"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט), ודרשו חז"ל -
"ולא את בנותיכם", נשים שאין אחרים מצווים ללמדן תורה, אינן מחוייבות
בתלמוד תורה.
ומפשטות הסוגיא היה נראה כי נשים אינן מחוייבות בתלמוד תורה, אך אם רוצות
ללמוד, אין בכך כל מניעה, ויתכן שגם יקבלו על לימודן שכר כדין "אינו מצווה
ועושה". וכמו כן, היה נראה שאמנם אין חיוב ללמד תורה לנשים, אך גם אין איסור
בכך.
אולם במסכת סוטה (פ"ג מ"ד) נחלקו במשנה האם מותר ללמד בתו תורה:
"אם יש לה [לסוטה] זכות, היתה תולה לה [שהמים המרים שהשקוה, הצילוה מעונש],
מכאן אומר בן עזאי, חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה
לה. רבי אליעזר אומר, כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תִּפְלוּת".
ובגמרא (סוטה כא, ב) ביארו: "מאי טעמא דרבי אליעזר, דכתיב (משלי ח, יב) אֲנִי
חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, כיון שנכנסה חכמה באדם, נכנסה עמו ערמומית".
ופירש רש"י: "שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע". לדעת
רבי אליעזר, לימוד התורה מפתח באדם חכמה ו"ערמומיות". ולכן אין ללמד את
בתו תורה, כדי שלא תהיה "ערמומית", ותבוא לעשות מעשים שאינן ראויים
בצנעה [בעל הטורים כתב על הפסוק "לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב, ה) "כלי
גבר על אשה - בגימטריה כלי תורה, רמז שלא ילמד אדם לבתו תורה"].
המאירי (סוטה שם) כתב בביאור דברי רבי אליעזר "כל המלמד בתו תורה כאילו
לומדה תִּפְלוּת", וז"ל: "רצונו לומר דברים תפלים. שמתוך הבנתה
ביתר מגדרה היא קונה ערמימות מעט, ואין שכלה מספיק להבנה הראויה, והיא סבורה
שהשיגה, ומקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל". וכתב בשו"ת שבט הלוי
(ח"ו סימן קנ) "הנה הגדיר המאירי איסור הלימוד בהסבר נפלא, שע"י
שמלעיטים לה בדברים שהם בדרך הטבע למעלה מהשגתה, אבל אין שכלה מספיק להשיג הדברים
על בוריים, אבל האשה סוברת שכן השיגה, ומתפארת בחכמתה הקטועה הזאת, ויוצא מזה משפט
מעוקל. ומסיים עוד המאירי, ובתלמוד המערב (ירושלמי פ"ג דסוטה) אמרו ישרפו
דברי תורה ואל ימסרו לנשים, ע"כ. פירוש, שיש בזה עלבון בתורה שיהיו
דברי תורה נתונים לשקול דעת נשים".
ב. להלכה פסק הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה
פ"א הי"ג) כשיטת רבי אליעזר:
"אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית,
וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה, אלא פחות
ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני
שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי
עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תִּפְלוּת".
והוסיף הרמב"ם: "במה דברים אמורים בתורה שבעל פה, אבל תורה
שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם למדה אינו כמלמדה תִּפְלוּת". ומבואר
בדבריו כי נשים אינן מצוות בלימוד תורה, אך אם למדו תורה, מקבלות שכר כ"אינו
מצווה ועושה". וכמו כן יש הבדל בין לימוד תורה שבעל פה שנחשב
"כאילו למדה תִּפְלוּת", ללימוד תורה שבכתב, שאינו נחשב
"כאילו למדה תִּפְלוּת".
דברי הרמב"ם הובאו ככתבם וכלשונם בטור ושו"ע (יו"ד סי' רמו
סעי' ו).
וכתב בספר חסידים (סימן שיג) כתב: "חייב אדם ללמוד לבנותיו המצות,
כגון פסקי הלכות. ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאילו מלמדה תִּפְלוּת, זהו עומק
תלמוד וטעמי המצות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן. אבל הלכות מצוות
ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת איך תשמור שבת, וכן כל מצוות כדי לעשות להיזהר
במצוות". והביא ראיה לדבריו "שהרי בימי חזקיהו מלך יהודה אנשים ונשים
גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים, וזהו הקהל את העם האנשים והנשים
והטף (דברים לא, יב). וזהו אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם
זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך
עד שואב מימיך (שם כט, י-יא), כדי שידעו עבדים ושפחות פסקי המצות מה לעשות ומה שלא
לעשות. והשונמית הולכת ושומעת הדרשה מפי אלישע, שהרי אמר מדוע את הולכת אליו היום
לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד, כג), מכלל דבחודש ושבת הולכות". וכן פסק
הרמ"א (יו"ד סי' רמו סעי' ו) למעשה: "ומכל מקום חייבת האשה
ללמוד דינים השייכים לאשה".
ואף מרן השו"ע, שפסק (או"ח סי' מז סע' יד) "נשים מברכות
ברכת התורה", הביא בספרו בית יוסף (או"ח סי' מז) את תמיהת הראשונים היאך
נשים מברכות ברכות התורה, והרי אינן מחוייבות בלימוד תורה [וכידוע, השו"ע
הכריע בכמה מקומות שנשים אינן מברכות על קיום מ"ע שהזמן גרמן, מכיון שאינן מצוות
בזה]. ותירץ על פי דברי הסמ"ג "שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין
להן", וממילא מברכות ברכות התורה על לימוד הדינים השייכים להן. ודבריו
הובאו במג"א ובביאור הלכה שם.
שני דינים בחיוב תלמוד תורה
- [א] כתכלית מצד עצם הלימוד [ב] כדי לדעת כיצד לקיים את המצוות
ג. ממוצא דברי הבית יוסף, שנשים מברכות ברכת
התורה על ההלכות שחייבות בהן, חידש רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בהקדמה
לשו"ת הבית הלוי, שיש הבדל מהותי בין חיוב האנשים במצות תלמוד תורה לחיוב
הנשים במצוה זו:
"והנה ידוע דלימוד התורה הוי משני פנים. האחד, כדי לידע היאך ומה
לעשות, ואם לא ילמוד היאך יקיים, ולא עם הארץ חסיד. וגם הנשים שאינם מחויבות
בלימוד התורה, מ"מ מחויבות ללמוד במצות הנוהגות בהן. וכמו דאיתא בבית יוסף
סימן מ"ז דמשום הכי מברכות ברכת התורה. אמנם באנשים יש עוד מעלה אחת על
הנשים, דנשים בלימודם אינם מקיימות שום מצות עשה, רק הוי מבוא לקיום המצות. ונמצא
דהלימוד אצלם הוי מבוא להתכלית שהוא קיום המצות, ולא הוי תכלית בעצמו. אבל באנשים
הוי הלימוד גם מצות עשה מעצמו, וכמו הנחת תפילין וכדומה. ונמצא הוי ב' בחינות [א]
מבוא להמצות [ב] וגם תכלית בפני עצמו".
ומבואר בדבריו, שיש שני דינים בחיוב תלמוד תורה: [א] חיוב כתכלית מצד עצם
הלימוד. [ב] חיוב ללמוד כדי לדעת כיצד לקיים את המצוות. ומכאן ההבדל בין חיוב
האנשים במצות תלמוד תורה לחיוב הנשים במצוה זו. האנשים חייבים בשני הדינים,
כי מוטלת עליהם הן חובת לימוד התורה על מנת לדעת כדי לקיים את המצוות ["מבוא
לקיום המצוות", כדברי בית הלוי], והן חובת לימוד כתכלית מצד עצם הלימוד -
ללמוד גם מה שכבר יודעים, וגם מה שלא מצווים לעשות. ואילו נשים פטורות מחיוב תלמוד
תורה כתכלית מצד עצם הלימוד, כמפורש בגמרא בקידושין [לעיל אות א] אך חייבות
בלימוד התורה על מנת לדעת כדי לקיים את המצוות, ועל חיוב זה מברכות את ברכות
התורה.
לסיכום:
• ללמד נשים תורה - מדינא דגמרא, נשים
פטורות מלימוד התורה, אך אסור ללמדן תורה כי "המלמד בתו תורה כאילו לומדה
תִּפְלוּת".
• לימוד תורה על ידי נשים מעצמן - לדעת
הפרישה, מותר לנשים ללמוד תורה מעצמן לכתחילה, ושכרן "כמי שאינו מצווה
ועושה". אך בשבט הלוי פסק שלכתחילה אין לנשים ללמוד תורה, ורק בדיעבד, אם
למדו תורה יקבלו שכר על לימודן "כמי שאינו מצווה ועושה".
• לימוד הלכות שנשים מחוייבות בקיומן - לדעת
המהרי"ל, נכלל באיסור ללמד תורה לנשים.
אך הספר חסידים, הסמ"ג, מרן השו"ע
המג"א והביאור הלכה פסקו שאין איסור ללמד נשים את ההלכות שעליהן לדעת כדי
לשמור ולקיים את המצוות.
פרק
ב: שיטתו של החפץ חיים בנדון תלמוד תורה לנשים בזמן הזה
עד ראשית המאה העשרים היה מקובל בבתי היהודים
באירופה, שהבנים לומדים בתלמוד תורה ואילו הבנות נשארו בבית כדי לעזור לאם המשפחה בעבודות
הבית. התגברותה של תנועת ההשכלה, השפיעה על צעירות יהודיות רבות לדרוש לזכות
בחינוך מסודר בבתי ספר. וכתוצאה מהיעדרם המוחלט של מוסדות חינוך יהודיים לבנות,
פנו צעירות רבות לחינוך הכללי, ולמרבה הצער, חלק גדול מהן נטש את המסורת וחדל
מלשמור תורה ומצוות.
בעקבות זאת הקימה שרה שנירר בשנת תרפ"ח
(1918) את בית הספר החרדי הראשון לבנות [שנקרא "בית יעקב"] בעיר קראקוב
בפולין. ומאז הוקמו בכל קהילות ישראל בעולם, מסגרות לימוד תורה לבנות ולנשים מגיל
צעיר ועד שנות הבגרות.
מטבע הדברים, כבר בראשית דרכה של תנועת
"בית יעקב", לאור פסיקתם המפורשת של הרמב"ם והשו"ע [לעיל אות
א] שאסור ללמד תורה לנשים, נדרשו הפוסקים להשיב לשאלה, אלו
"מקצועות" תורניים מותר ללמד את הבנות.
ד. מרן החפץ חיים, הניח בספרו ליקוטי הלכות
(מסכת סוטה, פרק שלישי) את יסודות ההיתר ללמד תורה לנשים בזמן הזה, בדבריו
הברורים:
"ונראה דכל זה [דברי הרמב"ם והשו"ע נאמרו] דוקא
בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו וקבלת האבות היה חזק מאד אצל כל
אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב שאל אביך ויגדך. בזה היינו
יכולים לומר שלא תלמד תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת, בעונותינו
הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאד מאד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט
אותן שמרגילים עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בודאי מצוה רבה ללמדן חומש וגם
נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדו', כדי
שיתאמת אצלם ענין אמונתינו הקדושה. דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו
על כל יסודי הדת ח"ו".
החפץ חיים קבע, כי דברי חז"ל ופסיקת השו"ע שאין ללמד תורה
לנשים, התאימו למציאות הדורות הקודמים, שהנשים דרו סמוך ונראה לבית הוריהן. ולכן
חז"ל לא ראו צורך ללמדן תורה, כי אמונתם היהודית וכן הנהגתם בשמירת התורה
ובקיום המצוות התבססה על חינוכם מאבות המשפחה, ואדרבה אסרו ללמדם תורה מחמת החשש
שמא לימוד התורה יוסיף בהן "ערמומיות". אולם במציאות של הדורות
האחרונים, שהנשים מושפעות מאד מהחברה הסובבת אותן ואף רוכשות השכלה במימדים נרחבים
ביותר, חובת השעה ללמדן את כל "מקצועות הקודש", לרבות תורה שבכתב,
נביאים וכתובים ולימוד מוסרי חז"ל, פן "יסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על
כל יסודי הדת ח"ו".
החפץ חיים חזר על דבריו במכתב מתאריך כ"ג בשבת תרצ"ג "אל
כבוד האלופים הנכבדים חובבי ומוקירי תורה החרדים לדבר ה' אשר בעיר פריסטיק (נדפס
בספר החפץ חיים ופעלו, ח"ג עמ' תתשיג).
"כאשר שמעתי שהתנדבו אנשים יראים וחרדים לדבר ה' ליסד בעירם בית ספר
בית יעקב ללמוד בו תורה ויראת שמים, מידות ודרך ארץ זו תורה לילדות אחב"י
[אחינו בית ישראל], אמרתי לפעלם הטוב יישר ד' חילם ומעשה ידיהם יכונן. כי ענין
גדול ונחוץ הוא בימינו אלה, אשר זרם הכפירה ר"ל שורר בכל תוקפו והחפשים מכל
המינים אורבים וצודים לנפשות אחב"י, וכל מי שנגעה יראת ה' בלבבו המצוה ליתן
את בתו ללמוד בבי"ס זה. וכל החששות והפקפוקים מאיסור ללמד את בתו תורה אין
שום בית מיחוש לזה בימינו אלה. ואין כאן המקום לבאר באריכות, כי לא כדורות
הראשונים דורותינו, אשר בדורות הקודמים היה לכל בית ישראל מסורת אבות ואמהות
לילך בדרך התורה והדת, ולקרות בספר צאינה וראינה בכל שבת קודש, מה שאין כן
בעוונותינו הרבים בדורותינו אלה. וע"כ בכל עוז רוחנו ונפשנו עלינו להשתדל
להרבות בתי ספר כאלו, ולהציל כל מה שבידינו ואפשרותינו להציל".
גם בכתבי הריי"צ מליובאויטש נדפסה אגרת (א' רנט) בענין "לימוד
דא"ח [דברי אלקים חיים] לנשים", וז"ל: "הנה כללות הענין שלא
ללמד נשים תורה הוא מפני שהתורה מפתחת החושים והכשרונות, ואולי תתפתח גם הערמומיות
ויזיק לכמה עניינים בהנהגה בכשרות ובטהרה שתלויים בנאמנות. אבל כל זה הוא כשהחינוך
מסודר ומוגבל ע"פ הוראת התורה, אבל בדורנו - ומה גם בזמן האחרון - אשר כל
ענייני החינוך פרועים לשמצה, והצעירים והנוער קוראים ספרי מינות, ורעל הכפירה באמת
מתפשט והולך, מצוה וחובה להעמיד עמוד האש להאיר את החושך".
השינוי הקיצוני באורחות החיים בדורות האחרונים לעומת הדורות הקודמים, הן
בקשר של הבנות עם הוריהם [שהיה הדוק יותר בדורות הקודמים, כאשר הבנות כמעט ולא
יצאו מתחומי מקומות ישובן], והן בעיסוקי הנשים בתחומי התעניינות נוספים מלבד כלכלת
ומשק הבית, הוביל את החפץ חיים והריי"צ, אל המסקנא הבלתי נמנעת, שחובת השעה
לייסד מסגרות לימוד לבנות, מתוך החשש הכבד והמיידי להשפעתן ההרסנית של תנועת
ההשכלה ורוחות החולין.
יש לצייין כי החפץ חיים התייחס למצב הכללי, שבו הבנות כבר הורגלו בלאו הכי
בלימודי השכלה, כסיבה להתיר ללמדן תורה, כדבריו: "ובפרט אותן שמרגילין עצמן
ללמוד כתב ולשון העמים". ואם כך, ברור איפוא, שאין טעם שילמדו רק
"לימודי חול", אלא גם מקצועות תורניים.
נימוק זה הודגש בהרחבה בדברי רבי חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב, בספרו
שו"ת עשה לך רב (ח"ב סימן נב) "נראה שבזמנים הראשונים כאשר היתה
האשה עקרת בית גרידא, והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה, שכולה
חכמה ועליה נאמר 'אני חכמה שכנתי ערמה', תגרום אולי נזק לאותן נשים שהיו מרוחקות
מכל חכמה אחרת, ולא התירו ללמדן אלא דינים הנחוצים להן בלבד. אבל בזמנינו שלומדות
לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה למה יגרעו דברי תורה".
ההתנגדות להיתרו של החפץ
חיים ללמד תורה לבנות
ה. לעומת המתירים לימוד תורה לנשים,
האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, כתב בשו"ת דברי יציב (יו"ד סימן קלט אות
ז) שהאיסור ללמד תורה לנשים נותר על כנו גם בזמנינו, למעט לימוד ההלכות הנחוצות
לנשים:
"אין לזוז מפסק הברור בשו"ע שלא ללמדם, ורק כדי שידעו את המעשה
אשר יעשון ההכרח ללמדם דינים במצוות דידהו, וכמ"ש הרמ"א ביור"ד שם
בסי' רמ"ו סעיף ו'. וידוע שכמה גדולי ישראל מדורות שלפנינו חיברו ספרים
מיוחדים לנשים [כמו ספר מנורת המאור וספר צאינה וראינה], ולא עלה על דעתם לעשות
בתי ספר לבנות לתורה שבכתב ותורה שבעל פה וללמדם ספרי חז"ל כנתינתם, כי
אם ספרים מיוחדים כנ"ל, להכניס בהם אמונה פשוטה בהשי"ת ותורתו, ושידעו
הדרך ילכו בם והמעשה אשר יעשון. וזו היתה דרך אבותינו ורבותינו הקדושים".
בתשובה הסמוכה (סימן קמ), התייחס הדברי יציב להיתרו של החפץ חיים:
"ומ"ש מהגאון הצדיק הכהן הגדול מאחיו, בעל החפץ חיים זי"ע. אנכי
הכרתיו וידעתי גודל ערכו ומעלתו, ואין החפץ חיים זקוק לאפוטרופוס על גדלותו
וקדושתו, ומי לא יחרד לגאונותו ופסקיו. אך תורה הוא, ואמת כתיב בה, והאמת ניתן לכל
לומר דעתו באמת ודעת רבותינו ואבותינו הק', שלא רצו לזוז סטיה קלה ממה שמוסכם
להלכה בשו"ע בהנ"ל לאיסור. ואם נאמר נשתנו הדורות, יבואו ח"ו
תלמידים שלא שמשו כל צרכן בעוונותינו הרבים, ויאמרו גם על דין אחר בשו"ע
שנשתנו הזמנים. ולא דברתי ממגרעות בתי לימוד אלו או אלו, ורק באתי לברר הלכה
של תורה, ובהלכה הש"ס והראשונים והשו"ע, יהיו לנגד עינינו".
גם מדברי הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קנ) נראה,
שלא נחה דעתו מלימוד התורה לנשים בזמן הזה: "כבר אמרתי פעם למחנך הדגול הרבני
צדיק במעשיו ר' אברהם יוסף וולף, כי התורה היא נצחית, ואם אמרו כמלמדם תִּפְלוּת,
כן הוא בכל הדורות. וגם אם מתירים זה משום 'עת לעשות ה' הפרו תורתיך', כי לולא זה
היו הבנות עוסקות בגרוע ממנו, מכל מקום מאן מפיס, וגם מי עמד במנין על זה. ודבר
פשוט שהריעותא של כאילו מלמדם תִּפְלוּת תצמח בין מוקדם בין מאוחר, וד"ת
וגזירתם לא ישתנה לעולם. וקשה להעמיד דת על תלו בענין זה".
* * *
הוראת המתירים לימוד תורה
לנשים - מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך"
ו. והנה ההבנה הפשוטה בדעת המתירים לימוד תורה
לנשים בזמן הזה, שהורו כן בבחינת "הוראת שעה" מחמת מצב הדור, בבחינת
"עת לעשות לה' הפרו תורתך" - הסיבה שבגינה התיר רבינו הקדוש לכתוב את
התורה שבעל פה, כדברי המשנה בסוף מסכת ברכות, וכמשמעות דברי החפץ חיים, שמאמר
הגמרא ופסק השו"ע שאין ללמד תורה לנשים נאמרו "דוקא בזמנים שלפנינו".
אך הבנה זו מעוררת תהיות. ראשית, כפי שכתב הדברי יציב "אם נאמר נשתנו
הדורות, יבואו ח"ו תלמידים שלא שמשו כל צרכן בעוונותינו הרבים, ויאמרו גם על
דין אחר בשו"ע שנשתנו הזמנים".
ושנית, כפי שהקשה השבט הלוי, אף אם החפץ חיים מצא להתיר את לימוד התורה
לנשים כ"הוראת שעה" מחמת מצב הדור "מי עמד במנין על זה",
וכוונתו מבוארת בדברי הרב אברהם פעווזנער (קובץ תורת מלך עמ' תרסא) "איך היה
יכול החפץ חיים זצ"ל לעקור גזירת חז"ל, הרי דבר שבמנין צריך מנין אחר
להתירו. היינו שאפילו אם נתבטל הטעם, אין האיסור בטל מאליו, אלא צריך שבית דין אחר
יתיר את האיסור. ואם כן אפילו אם עלול שיסורו לגמרי מדרך ה', מ"מ איסור לימוד
התורה לנשים בתקפו עומד. ויש להוסיף שלדעת הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ב
ה"ב) ועוד ראשונים, צריך שיהיה הבית דין המתיר גדול בחכמה ובמנין מבית דין
האוסר. והרי בנדון דידן, בענין לימוד התורה לנשים ולבנות לא עמד שום בית דין
למנין, אלא החפץ חיים כתב כן בעצמו".
החפץ חיים התיר לשוב וללמד
רק את מה שמותר ללמד מעיקר הדין ונהגו בו לאיסור
ז. מפאת תמיהות אלו, נאמרו כמה הסברים
בביאור דברי החפץ חיים.
האדמו"ר רבי יואל מסאטמר, כתב בספרו ויואל משה (מאמר לשון הקודש אות
מח) "יש טפשים התולים בדברי החפץ חיים בוקי סרוקי והוצאת שם רע על אותו צדיק,
כאילו ח"ו אמר על הלכה פסוקה שהוא מן הש"ס והראשונים והשו"ע שאינו
נוהג בזמנינו, וח"ו לעקור הלכה פסוקה. אבל עינים להם ולא יראו מה שכתב [החפץ
חיים] "ללמדם חומש ונושאי כלים ומוסרי חז"ל". וכל אלה שחשב אין בהם
איסור מצד הדין, אלא שבכמה דורות נהגו סלסול שלא ללמד לנשים כלל, והיה בזה טעמים,
או חששו שלא יומשך על ידי זה ללמדם את האסור להם, ולכן סמכו בכל מה שצריכות לידע
על קבלת האבות, כמו שנתבאר מדברי המהרי"ל. ועל זה כתב [החפץ חיים] שלפי מצב הדור
שנתרופף הקבלה ואי אפשר לסמוך על קבלת האבות, מצוה ללמדם את המותר ללמוד עמהם מצד
הדין. אלא שהיו נמנעים לכתחילה בדורות שלפנינו, אבל לא להתיר ח"ו את האסור
מדינא, ובמה שאמרו חז"ל דהוי כמלמדה תִּפְלוּת, ק"ו בן בנו של ק"ו
בדורנו החלש, שמזיק יותר, יען שנתרופף דרך האבות".
לדעת האדמו"ר מסאטמר, גם החפץ חיים לא התיר מעולם את האיסור ללמד
נשים את התורה שבעל פה ואת עומק התורה שבכתב, ולא עלה על לבו לומר על הלכה פסוקה
מהגמרא ובשו"ע, שאינה נוהגת בזמנינו. אלא כוונתו היתה להתיר ללמד את הנשים את
מה שמותר ללמדן מעיקר הדין, כדוגמת "חומש ונושאי כלים ומוסרי
חז"ל", אשר ברבות השנים "נהגו סלסול שלא ללמד לנשים כלל".
ומחמת צורך הדורות האחרונים, התיר החפץ חיים לשוב וללמד רק את מה שמותר ללמד
מעיקר הדין, ונהגו בו לאיסור.
חז"ל מעולם לא אסרו
לימוד תורה לנשים במציאות של הדורות האחרונים
ח. בקובץ אור ישראל (חלק ח עמ' נה) ביאר רבי
שמואל ניימאן, מחבר שו"ת אבני חושן: "ולכאורה אין כוונת החפץ חיים דמטעם
זה הותר האיסור, אלא הכוונה דמה דאמרו חז"ל מתחילה שלא ילמוד אדם תורה לבתו, לא
היתה כוונתם הקדושה על דור כמו שלנו, דכוונת חז"ל לא היתה מתחילה אלא על
דורות כמו שלהם. ורוב רובם של חכמי הדור שעבר וגם בזמננו אזלו בשיטה זו, ולכן אמרו
דיש צורך גדול לייסד בתי חינוך לבנות וללמוד שם מדרשי ומוסרי חז"ל בקביעות.
ובלאו הפסק של החפץ חיים הנ"ל לכאורה איכא איסורא בזה לייסד בתי חינוך לבנות,
אף אם ילמדו רק צאינה ראינה, דהא אפילו כשנניח דהספר צאינה וראינה הוי כמו תורה
שבכתב, מכל מקום אפילו בתורה שבכתב היה אסור ללמדן בקביעות. וע"כ דבזה כולי
עלמא מודים דהאיסור של תורה שבכתב באופן קבוע, לא דיברו על דור כמו שלנו. וישנם
כמה גדולים שאמרו עוד יותר מהנ"ל, דכהיום מותר ללמד להבנות גם משניות, הגם
שעל זה אמרו חז"ל דכאילו למדו תִּפְלוּת, מכל מקום לא נתכוונו חז"ל על
דור כמו שלנו".
ומבואר בדבריו, כי החפץ חיים מעולם לא התכוון לומר שמחמת שינוי המצב
בדורנו, נעקרה ממקומה תקנת חז"ל לאסור לימוד תורה לנשים, אלא התכוון
לומר שחז"ל אסרו את לימוד התורה לנשים מחשש שמא הלימוד יוסיף בהן
"ערמומיות", רק בדורות הראשונים שהנשים ישבו בבית הוריהן והיו מוגנות
מהשפעות החברה וההשכלה, ולא היה בדעתם לאסור את לימוד התורה לנשים בדורות שבהם
לימודי תורה ומוסר הכרחיים לביצור חומות האמונה וההשקפה של בנות ישראל.
נמצא איפוא, שחז"ל מעולם לא אסרו לימוד תורה לנשים במציאות של
הדורות האחרונים, ואין כאן עקירה ח"ו של אות אחת מדברי הגמרא
והשו"ע.
וכעין זה כתב רבי שלמה גארס (קובץ אור ישראל, ח"ח עמ' לו) בביאור
דברי החפץ חיים, שחז"ל לא אסרו ללמד תורה לנשים בכל תנאי "אלא חילקו
בדבר, דרק במקום שיש חשש תִּפְלוּת גזרו, הא במקום דליכא חשש תִּפְלוּת לא גזרו
כדמבואר בפוסקים, עי' במהרי"ל החדשות סי' מ"ה שחשב כמה אופנים שלא גזרו,
כגון כשאינן מבינות מה שלומדות, ואז לא שייך תִּפְלוּת. וכמו כן דכשמלמדין אותן
דינים בלי טעמים, דלא שייך בהו תִּפְלוּת, מותרות ללמוד. וכן לא אסרו ללמוד תורה
שבכתב, משום שאין בלימודה תִּפְלוּת, כדאיתא ברמב"ם ושו"ע".
והיות וחז"ל אסרו ללמד את בתו תורה רק כשיש חשש שמלמדה תִּפְלוּת,
וללא חשש זה מתחילה לא אסרו זאת כלל, מבוארת הוראת החפץ חיים:
"כשנשתנו הזמנים והמצב הביא שלא רק שאין חשש קלקול ותִּפְלוּת ע"י
הלימודים, אלא אדרבה אך ורק ע"י מה שמלמדים אותן הרבה לימודים, רק על ידי זה
אנו מצילין אותן מתִּפְלוּת ומהתדרדרות ח"ו, ושלא יסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו
על כל יסודי הדת ח"ו כלשון החפץ חיים. ושלא ילעיטו עצמם בדברי כפירה וכדומה
שהרחוב מלא מהם, כלשון הסטייפלער. הרי ברור דבזמנינו בטל טעם האיסור, וממילא בטלה
האיסור ואין צריך מנין אחר להתירו, ומותר לכתחילה וגם מצוה רבה ללמוד איתם כפי
הצורך. ושפיר מסתברא שזה היה טעמם ונימוקם של החפץ חיים והסטייפלר זצ"ל, ושאר
כל גדולי ומנהיגי הדור שהתירו בזמנינו ללמדם תורה ".
חז"ל לא אסרו ללמד
תורה לנשים אלא קבוע זאת כעצה טובה
ט. דרך נוספת בביאור דברי החפץ חיים, כתב ידידי
רבי חיים רפפורט, רב ומו"ץ חסידי חב"ד בלונדון (קובץ הערות וביאורים,
פרשת בשלח תשע"ב) ובמכתבו אלי) בהקדם ביאור לשון הרמב"ם "צוו
חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה", ויש להבין מדוע השתמש הרמב"ם בלשון
זה, ולא כתב "אסרו חכמים ללמד את בתו תורה". והתשובה: "שבכל
המקומות שנקט הרמב"ם בספרו משנה תורה בלשון "צוו" או
"מצות"' ביחס לחכמים וכיו"ב, פירושו "הזהירו חכמים" או
"'עצת חכמים", ואין הכוונה שגזרו איסור או תיקנו חיוב על מעשה מסוים,
אלא שהזהירו אותנו בדרך כלל להישמר מהנהגה או ממידה מסוימת, והדריכו ועוררו אותנו
באופן כללי לאחוז בהנהגה או בדעה זו".
ולפי זה יש לומר שחז"ל לא אסרו ללמד תורה לנשים אלא קבעו זאת כעצה
טובה: "דעד כאן לא אמרו [על גזרות חז"ל] שצריך מנין אחר להתירו, כי
אם בדבר שנאסר במנין. אבל דבר שמעולם לא נאסר, אע"פ שאמרוהו
חכמים בדרך הדרכה ובגדר עצה טובה קמ"ל, שפיר יתכן שאם ברבות הזמן יסכימו
גדולי ישראל שנשתנו העיתים או הטבעים, וכיו"ב תשתנה ההוראה בהתאם לזה. ונראה
שכן הוא בנדון דידן שמעולם לא אסרו חז"ל ללמד את בתו תורה, אלא שייעצו
והדריכו ודברו לפי ההווה בזמניהם ובדורות כיוצא בהם".
לסיכום: מרן החפץ חיים התיר להקים את מסגרות הלימוד לבנות, למרות
פסיקת השו"ע שאין ללמד תורה לנשים, ואין בכך "עקירה ח"ו של דברי
הגמרא והשו"ע, היות:
• והחפץ חיים התיר לשוב וללמד רק את מה
שמותר ללמד מעיקר הדין ונהגו בו לאיסור
• חז"ל מעולם לא אסרו לימוד תורה לנשים
במציאות של הדורות האחרונים.
• חז"ל לא אסרו ללמד תורה לנשים אלא
קבוע זאת כעצה טובה.
* * *
סדרי לימוד התורה לנשים
בזמנינו
י. ממוצא דברי המתירים לימוד תורה לנשים, נבוא
לבירור פרטי ההלכה - מה מותר ומה אסור ללמדן.
• תורה שבכתב ומוסרי חז"ל - החפץ חיים כתב שבזמן הזה
"מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת
אבות וספר מנורת המאור". ובשו"ת דברי יציב (יו"ד סימן קלט)
כתב: "ובמוסרי חז"ל ממסכת אבות שהזכיר החפץ חיים גם כן לא ביאר באיזה
אופן, דאפשר שבדרך העתקה וליקוט עניינים במיוחד בשבילם, וכאשר רמזתי במכתבי
בדרך הלימוד בשבילם בדינים במצוות דידהו, ועניני אמונה מה שההכרח ללמדם".
ומשמע מדבריו שלא כל מוסרי חז"ל מתאימים ללימוד עם נשים, אלא רק ליקוט
העניינים הנוגעים לקיום המצוות של נשים.
• לימוד פירוש רש"י ושאר מפרשי התורה שבכתב - האדמו"ר
מסאטמר [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות י] הוסיף: "והנה החפץ חיים כתב
ללמדם חומש, אבל לא כתב עם פירוש רש"י, שזה ודאי איסור גמור
ללמדם. כי דברי רש"י הן הן גופי תורה ועומק דרשת חז"ל, דהוי ודאי בכלל
מה שאמרו חז"ל שהוא כמלמדה תִּפְלוּת. אמנם מה שנתפשט ללמוד עם הבנות גם מה
שאסרו חז"ל ללמוד עמהם ואמרו דהוי כמלמדה תִּפְלוּת, זה מכשול גדול לישראל
וכל מי שבכוחו לתקן מחויב לעשות כל טצדקי".
וכן נקט לדינא בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קנ) "עדיין אין
לנו היתר ללמוד עם הבנות תנ"ך עם המפרשים העמוקים כמו הרמב"ן ואבן עזרא
וכדומה. וגם פרש"י על התורה הלא מלא וגדוש דרשות חז"ל תורה שבע"פ,
שחז"ל רחקו אותם מזה. אלא פשוטן של העניינים עם מוסרי חז"ל ודרשתם,
ומדרשים שהם נוגעים ליראת שמים, מוסר, צניעות, או הלכות פסוקות להם. וידעתי
שרוב בתי ספר לבנות בדורנו אין עומדים בזה, ומפריזים על המידה ונגד ההלכה".
אולם רבי שמואל ניימאן [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ח] כתב
בביאור המנהג הרווח כיום ברוב בתי הספר לבנות, ללמדן חומש עם פירוש רש"י
ורמב"ן ושאר מפרשי החומש: "דאולי זה נכנס בגדר תורה שבכתב, או
י"ל דנכנס בגדר תורה שבעל פה דאסור ללמדם. ובענין זה נחלקו הפוסקים דכמה
מחכמי הדור שעברו ומחכמי דורינו [דהיינו כל הגדולים שעומדים בראש תנועת בית יעקב
ודוגמתה] סוברים דכל המפרשים על התנ"ך נכנס בגדר תורה שבכתב. דגדר תורה שבעל
פה היינו כמו שנתבאר לעיל מספר חסידים והחיד"א, דהיינו לימוד עומק הסוגיות של
הגמרא ובירורי הלכות. דכשלומדים כן נכנס באדם ערמומיות וחכמה, ולא רצו חז"ל
שילמדו לבתו תורה כגון זו. משא"כ לימוד מפרשי התנ"ך, הרי זה דומה לכל
מדרשי ומוסרי חז"ל, דהוי בגדר תורה שבכתב, כיון שלימוד כזה אינו אותו הלימוד
של עומק הסוגיות. אכן כמה מחכמי דורינו ומדור שעברו, ובפרט כמה מגדולי אונגארן,
סוברים דהגם שאנו מתירים ללמוד להם באופן קביעות מדרשי ומוסרי חז"ל, מ"מ
מפרשי תנ"ך נכנס שפיר בגדר תורה שבעל פה. ועל כן הגם שאנו מתירים לכתחילה
תורה שבכתב, היינו דוקא מה שלא נכנס בגדר המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תִּפְלוּת,
אבל מה שנכנס בגדר זה לא התירו גם בזמנינו".
פרק ג: לימודי תורה שבעל פה לנשים
בירור
שיטת האדמו"ר מליובאויטש בנדון
יא. בשו"ת דברי יציב (יו"ד סימן קמ)
נקט כדבר פשוט, שגם החפץ חיים לא התיר מעולם לימוד תורה שבעל פה לנשים:
"אבל סתם על תורה שבעל פה לא דיבר החפץ חיים כלל. ומה שכתב כבוד תורתו
במכתבו שזה כתב לרווחא דמילתא, ולמעשה שפיר יש להתיר הדבר בכלל, ולא רק מפני שינוי
הדורות כפי שבירר באר היטב בדבריו הקודמים. הנה עיינתי עוד הפעם בדבריו ולא ראיתי
כלל מה שבירר להתיר מעיקרא דדינא לימוד תורה שבעל פה".
וכמפורש בדברי שבט הלוי, בהמשך דבריו הנ"ל: "תורה שבעל פה
כמשניות וגמרא וכל הדומה לזה, איסור גמור וכמלמדן תִּפְלוּת".
וכן נקט לדינא בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן פז) "משניות
שהוא תורה שבע"פ, צוו חכמים שלא ילמדום והוא כאילו למדום תפלות, ולכן
צריך למונעם מזה. ורק פרקי אבות משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם
בהסבר, לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות, ומתוך הפשיטות
אקצר".
לעומת זאת, בתו של הגרי"ד, הרבנית טובה ליכטנשטיין סיפרה כי בשנת
תשמ"ג ייסד אביה ישיבה בעיר בוסטון, שבה למדו גמרא גם בנות. כמו כן
הגרי"ד מסר שיעור קבוע בתלמוד ב"'שטרן קולג'" [המכללה לבנות שעל
ידי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק], ושיעור תורני מידי ליל שבת בקהילת 'מוריה'
בניו יורק, שבו השתתפו בקביעות גם נשים.
ובספר ארחות רבנו הקהילות יעקב (ח"א עמ' קצג) כתב: שאלתי למו"ר
[הסטייפלער] האם מותר לבעל ללמד את אשתו המורה משניות לצורך בחינות ממשלתיות,
והשיב לי כתוב רק המלמד את בתו כאילו מלמדה תפלות, אבל לאשתו לא הוי
תפלות, ובמיוחד לצורך פרנסה מותר לכתחילה. וכן לענין בתו אמר מו"ר, אם לא
ילמדוה תורה בזמנינו הוי תפלות טפי כי תקרא ספרים חיצוניים, שבזמנינו לדאבוננו
הדבר פרוץ. לכן מוטב להעסיקה בקריאת ספרי קודש וללמדה הדבר. ובשנים שאחר כך שוב
אמר לי מו"ר, שבנוגע ללמד בנות משניות וכדומה [אבל לא גמרא] שאין איסור היום
בזמננו, ואדרבה מצוה ללמדם כדי שלא ילעיטו עצמן בדברי כפירה וכדומה, שהרחוב מלא
מהם" [ועוד מובא שם: "פעם שאל רבי חיים קנייבסקי את מרן החזון איש, היות
ואחותו בקשה ממנו שילמד עמה איזו סוגיא בגמרא, אם מותר. וענה מרן, רק
באקראי מותר"].
גם רבי שלמה גראס שביאר [לעיל אות יא] את טעמו של החפץ חיים שהתיר
ללמד תורה לנשים, כי חז"ל מעולם לא אסרו לימוד תורה לנשים במציאות של הדורות
האחרונים, נקט שאין כל מניעה ללמד נשים גם תורה שבעל פה: "נמצא דגם אם נתעקש
לומר דיש למצוא הרבה לימודים המותרים על פי דין ללמדן, ואשר יספיקו למלאות זמנם
ואין צורך בלימודים אסורים, מכל מקום אם כנים אנו בזה דבזמנינו רק ריבוי הלימודים
יציל אותן מהתִּפְלוּת כדביארנו, וממילא בטל טעם האיסור וליכא איסורא. אם כן שוב
אין חיוב כלל לחפש דווקא לימודים המותרים אלא יכולים ללמוד כל הלימודים".
יש לציין כי רבי יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן בבני ברק, דן בספרו
חשוקי חמד על מסכת מגילה (עמ' רא) בשאלה "האם מותר למורה ללמד בנות משניות,
ואם מבקשים ממנה להשמיע פירושים מהגמרא, האם מותר לה". ולאחר שהביא את דברי
החפץ חיים, כתב: "לאור זאת אולי יש מקום להקל לימוד המשניות אם יש צורך בדבר.
וגיסי הגר"ח קנייבסקי אמר לי דיתכן דרק לנו אסור, אבל עליהן אין
איסור שילמדו לבד".
וכן הביא בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א יו"ד סימן יא) מדברי הבן
איש חי בספרו סוד ישרים (סימן ט) "נראה שאין ראוי לנשים לומר תיקון חצות, הן
תיקון רחל הן תיקון לאה. מיהו בתורה שבעל פה אין קפידא. וכן מנהג הנשים בבתינו
שעומדים באשמורת קודם עלות השחר, ואין אומרות תיקון חצות, אלא לומדות פתיחת אליהו
זכור לטוב וקצת לימוד כיוצא בזה, וזקנתי תנצב"ה היתה לומדת י"ח פרקי
משנה".
לימוד משנה וגמרא וחסידות
לנשים
יב. בספר שיח שרפי קודש' (עמ' 407) מתוארת שיחה
שהתקיימה בין האדמו"ר מליובאויטש, לבין האדמו"ר מבעלז.
- הרבי מליובאויטש אמר שיש ללמד נשים חסידות "כשם שבשאר הלכות הם
צריכות ללמוד היטב לדעת כיצד לקיים את ההלכות, כך גם בנוגע לקיום מצוות אהבת ה'
ויראת ה' צריכות הן ללמוד היטב אותן עניינים שיסייעו להן לקיים מצוות אלו".
- שאל אותו האדמו"ר מבעלז: "הגמרא אומרת הרי שבקשר לבנות שייך
רק פשטות המצוה אך לא הלימוד, כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תִּפְלוּת".
- השיב לו הרבי: "עד כמה שאני מכיר את תכנית הלימודים בבתי ספר דתיים
לבנות, חייבים להסביר להם ענייני תורה וחסידות בהבנה והשגה. כי מצד מנהג הזמן הרי
בן או בת לא מסתפקים כיום במה שאומרים להם שצריך להיות נעשה קודם לנשמע, הם רוצים
שיהיה להם את ההבנה וההשגה שבדבר. שהרי בלימוד חול, כשהיא לומדת חכמת החשבון
וכיו"ב, היא מבינה זאת בשכלה. ולכן גם במצוות היא תקיים את המצוות, אך היא
רוצה גם את ה'נשמע'. ולכן הנהיגו בבתי ספר של 'בית יעקב' ובבתי ספר אחרים שלומדים
שם 'השקפת חיים'. וענין לימוד ההשקפה הרי לא לומדים זאת באופן של 'חוקה היא, ואין
לך רשות להרהר אחריה', אלא מסבירים את השקפת עולם באופן שיהיה מונח אצלה ענין זה
בשכלה".
- המשיך האדמו"ר מבעלז ושאל: "האם לדעת הרבי יש ללמד בנות משניות
או גמרא".
- והשיב לו הרבי: "משניות הרי הן הלכות, אם כן ודאי שהבנות
צריכות ללמוד זאת. בנוגע לגמרא, כששואלות אותי עניתי שילמדו עמן את
הגמרות הקשורות להלכות הנצרכות בחייהן, גמרות הקשורות בשבת בברכות וכיו"ב.
אמרתי יתרה מזאת: היום אם לא ילמדו עם הבנות גמרא, אין פירוש הדבר שהן לא תלמדנה
זאת, להיפך בין כה הן תלמדנה גמרא, אלא שלא נדע ממי ומאילו ספרים. תקופתינו אינה
כדורות הקודמים שהבת היתה בבית, ועל כל דבר היתה שואלת את אמה או את אביה. אנו
חיים בדור פתוח והבת שואלת אצל חברתה כיצד היא מתנהגת, וכך נוהגת גם היא. ובבית
הכנסת היא נפגשת עם בנות אחרות, והיא מתעניינת במה שהן לומדות. כשהבת תשמע שקיימת
גמרא המסבירה את מה שהיא למדה, ללא הסבר זה איני מאמין שקיימת אפילו בת אחת שתתאפק
ולא תפתח גמרא או פירוש על משניות ותלמד את השקלא והטריא שבדבר. אך לא נדע
כנ"ל איזה ספרים יהיו אלה".
- על דברים אלו הקשה האדמו"ר מבעלז: "אם כן מה נכנס בגדר
"מלמד תִּפְלוּת" שהוזכר בדברי הגמרא והפוסקים.
- והשיב הרבי: "אם נביט בשלחן ערוך נראה שזה אמור על כל התורה שבעל
פה. השו"ע מחלק בין התורה שבכתב שמותר ללמד, לבין התורה שבעל פה שזה
"מלמדה תִּפְלוּת"'. הדיוק שלי בדבר הוא, שכיום את לימוד התִּפְלוּת יש
כבר לבנות ממילא, אלא שבידנו להעמידן על דרך הישר".
דו שיח מרתק זה, חושף בפנינו את דעתו הברורה של האדמו"ר מליובאויטש,
כי המציאות של דורנו שבה נשים לומדות מקצועות "חול" במגמה להבין את
הדברים, מחייב להתיר ללמד נשים ובנות גם משנה וסוגיות מהגמרא הנוגעות להלכות
הנצרכות לנשים ולעיצוב השקפת עולמם התורנית - כדי להעניק להן את הטעם וההבנה
הדרושים להמשך שמירת תורה ומצוות. ולא עוד, אלא שלדעת הרבי היה מן הראוי לשלב
בתכנית הלימודים בבתי ספר הדתיים לבנות "הסבר ענייני תורה וחסידות בהבנה
והשגה".
יג. דברי הרבי אודות מעלת לימוד התורה שבעל פה
והגמרא לנשים גם בזמן הזה, הובאו גם בספר השיחות (שבת פרשת אמור, ערב ל"ג
בעומר, אות ד), לפנינו דבריו: "גם בנוגע ללימוד תורה שבעל פה (נוסף על לימוד
ההלכות הצריכות להן) – שכיון שבלאו הכי לומדות הנשים והבנות לימודים שונים שעל ידם
'נכנס בהן ערמומיות', הרי לא זו בלבד שמותר ללמוד תורה שבעל פה אלא יתירה מזה,
ע"פ טעם הלכה זו עצמה, צריך ללמדן תורה שבעל פה. לא רק לימוד הלכות פסוקות
בלי טעמיהן, אלא גם לימוד טעמי ההלכות, ועד לשקלא וטריא שבתורה, שמטבע האדם (איש
או אשה) שחפץ ומתענג יתר בלימוד זה, שעל ידי זה תהיה אצלן התפתחות החושים
והכשרונות ('ערמומיות') ברוח תורתנו הקדושה. ומעלה נוספת, שעל ידי זה יש באפשרותן
לסייע ולהוסיף בתלמודם של בניהם, וגם בתלמודם של בעליהם, שנוסף על חלקן וזכותן
באקרויי בנייהו לבי כינשתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי
רבנן, יכולות לעזור ולסייע ע"י התעניינות והשתתפות בלימוד עצמו".
ובאגרות הקודש (ט' תתקז) מובא מכתב מאת מזכירו של הרבי, בשם האדמו"ר:
"במענה למכתבה מכ"א אייר תש"ל, בו שואלת בנוגע לימוד גמרא
לנערות, מועתק בזה לשון אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה (סוף פ"א)
"גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן, כמו דיני נדה וטבילה
ומליחה ואיסור יחוד וכיוצא בהם, וכל מצוות עשה שאין הזמן גרמא וכל מצוות לא תעשה
של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים". בהתאם לפסק ההלכה
הנ"ל הרי יש לנערות לימוד גדול שאפשר בגמרא ובעיקר בשו"ע וקיצור
שו"ע, לימוד המביא לידי מעשה, כמאמר חז"ל, מעשה הוא העיקר.
על פי סגנון מכתבה תקוותי שלומדת באופן האמור, על פי סגנון הגמרא גדול
לימוד המביא לידי מעשה, קיום המצוות, מתאים לבת ישראל, שכל אחת נקראת בת שרה רבקה
רחל ולאה, אשר בנו את בית ישראל. ונכלל בהאמור להיות דוגמא חיה להשפיע על כל
חברותיה, שהרי מצות ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה".
מקור נוסף לדעתו של הרבי בענין תלמוד תורה לנשים, הוא דבריו בשיחתו
השבועית בכ"ח אייר תשמ"ח [להלן תמליל השיחה]:
"בזמן הזה לומדות נשים וגם בנות, עד לבנות הקטנות מאד, חלקים בתורה
שפעם היו נוהגים לסמוך על מה שהבעל יודע זאת או האח המבוגר, ובשעה שתצטרך לשאול
משהוא היא תשאל את אחיה המבוגר או את בעלה. [אולם] בשעה שזכינו ככל שמתווסף בתורה
הרי גם הונהג 'מנהג ישראל תורה היא' שנשים בדורות אלו לומדות הרבה יותר תורה
בנוגע [וכדי] לקיים את הכתוב בתורה.
רואים אנו שנקבע 'מנהג ישראל תורה
הוא' שמדור לדור, ובכל דור משנה לשנה, ובשנה גופא מזמן לזמן, נוסף עוד בנשים
ובבנות אפילו קודם החתונה עד אפילו בנות קטנות ביותר שתוסיף
בעצמה נוסף בידיעת הכתוב בתורה, עד [שיכולות] גם להבין בכוחות עצמן את הכתוב
בתורה. עד שכמעט יכול להיות מקרה שכזה שהבעל או שהאח המבוגר עליו לשאול את זוגתו
או את האחות מה אומרת התורה, בהקשר לדבר מסוים זה שהתרחש בתור מאורע חדש, אצל הבעל
או האח המבוגר.
וכפי שנשיא דורינו הרבי חותני [האדמו"ר הריי"צ] מספר בזכרונותיו
שהתרחש אכן מאורע, שהלכו רבנים וראשי משפחות עם אנשים, ובשעה שלפתע נתרחש מאורע לא
צפוי, היה זה בשבת והעירוב נפסל וממילא נתעוררה שאלה מה יעשו עם החפצים שהיו בכיס
שהוציאום באופן כשר, היות והעירוב היה כשר מקודם, ולאחר מכן 'התערב' ענין צדדי
והעירוב - החוט נקרע, וממילא העירוב התבטל, והם חייבים לעצור ולשאול את השאלה מה
עושים בשעה שהעירוב התבטל ובכיס נמצאים חפצים מסוימים. מספר חותני בזיכרונותיו
שהוא ציוה להדפיסם ולפרסמם, למי הם פנו והם [ידעו] לפתור את השאלה. היות שבין
הצועדים בטיול השבתי היו גם נשים שהן למדו תורה, הרי דווקא הן ידעו את
התשובה על אותו שאלה".
לסיכום: נחלקו הפוסקים האם מותר ללמד נשים תורה שבעל פה.
ואמנם בעת מסירת השיעור, נשאלתי על ידי בני
החבורה, לאור דברי הרבי, מדוע במוסדות הלימוד של חסידי חב"ד לבנות ברחבי
העולם ["בית רבקה"], לא נמסרים שיעורים בלימוד סוגיות הש"ס בהתאם
לדעת הרבי.
אשמח מאד לשמוע מכבוד הרבנים שליט"א, חוות
דעתם בנדון.
לדעת האגרות משה, הדברי יציב והשבט הלוי, אין
ללמד נשים משנה וגמרא. ורק מסכת אבות מותר ללמד, משום שיש בה "ענייני מוסר
והנהגות טובות".
אולם הקהילות יעקב אמר שאין בזמן הזה איסור ללמד
נשים משניות, והחזון איש אמר שמותר ללמדן סוגיא בגמרא אך רק באקראי.
ואילו הגרי"ד סולובייצ'יק ייסד ישיבה לבנות
שלמדו בה לימוד גמרא.
ולדעת האדמו"ר מליובאויטש, מותר ללמד נשים
ובנות גם משנה וסוגיות מהגמרא הנוגעות להלכות הנצרכות לנשים ולעיצוב השקפת עולמם
התורנית, ואף היה מן הראוי לשלב בתכנית הלימודים בבתי ספר הדתיים לבנות "הסבר
ענייני תורה וחסידות בהבנה והשגה".
בגליון
א'עג כתב ר' צבי רייזמן שיחי' בנוגע תלמוד תורה לנשים בזמן הזה. וראיתי להוסיף ממה
שכתב בשו"ת שואל ומשיב מהדורא רביעאה ח"ג תשובה מא. וז"ל: לכבוד
אבי מורי הרב הגאון נ"י.
בהיותי
בביתך וזכיתי לקבל פניך בקיץ שנת תד"ר בתוך אחד השיחים שאלת מה אני
בדבר שנהגו ללמד את בנותיהם תורה שבכתב, כי מדברי הרמב"ם מבואר דאף דבתורה
שבכחב אינו כמלמדה תפלות אבל מ״מ אינו מצוה ללמדה ולא ילמדה אותה לכתחלה, ואיך
נשתרבב המנהג ללמדה?
וגם
שאלת מהיכן הוציא רבינו זאת, דיש חילוק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ וגם מכל
מקום אסור ללמד לכתחלה?
והנה
אתה הבאת ראיה מהא דאמרו בסוטה דף כ"א דאינה מצווה ועושה ולא שייך בה זכות
תורה, וע"כ דאסור ללמדה לכתחלה. ובאמת שיש לדחות דאף דיכול ללמדה תורה מכל
מקום זכות תורה לא שייך בזה דעכ"פ מצוה בודאי ליכא.
והן
נסתר מחמתו מה שיש להביא ראיה מהא דאמרו בברכות דף י"ז הני נשי במאי קא
זכיין? באמטינהו לגברייהו וכו', ולא אמרו בזכות התורה! ולפמ"ש מצוה בודאי
ליכא ולא שייך זכות.
והנה
ת"ל בראשית ההשקפה אמרתי דלפענ"ד ראיה ברורה לדברי רבינו דהרי בפ' הקהל נצטוו
אנשים ונשים, וע"כ דיכולה ללמד ואינה כתפלות, ומכל מקום ראינו דאסור לכתחלה,
דהרי אמרו בחגיגה דף ג' דאנשים באים ללמוד ונשים באות לשמוע ולמה לא אמר דנשים
באות ג"כ ללמוד? וע"כ דלכתחלה אסור ללמדם, וא"כ כיון דשם אתי דלא
כבן עזאי דאמר דחייב ללמד את בתו תורה כמ״ש בירושלמי שם, ועיין בתוס' שם ד״ה נשים,
וא"כ לכך מדוקדק הלשון דאמר דנשים באות לשמוע וזה ראיה ברורה לרבינו.
כעת
ראיתי בט"ז סי׳ רמ"ו ס"ק ד' שהרגיש בראיה זו מהקהל וגם במה דקאמר
נשים באות לשמוע, והוא פירש בדרך אחר, ועכ"פ זכיתי לכוין דעתו הגדולה במקצת
ונהניתי עד מאד.
והנה
מה שהבאתי ראיה מהא דאמרו בנדרים דף ל"ה "ומלמד את בניו ואת בנותיו
מקרא" הרי שמותר ללמד לבנותיו מקרא! הנה באמת בש"ס שם דף ל"ה
ול"ו משמע דלא גריס במשנה רק את בניו לבד, וכן הגירסא ברמב״ם ובטור סי'
רנ"א, וכן מצאתי בתוי"ט שהרגיש בזה ע"ש באופן שלכתחלה אסור ללמד
לבתו תורה, ועיין בברכות דף כ' שהתוס' פירשו הא דבעי דנשים בבהמ״ז אינו מן התורה
משום דאינם בברית ותורה משמע דאסור ללמדם לכתחלה.
ולפענ"ד
קצת סמך להמנהג ממ"ש האגור הובא בב"י או"ח ס' מז שכתב דנשים חייבות
בבה"ת אף שאינם חייבות ללמוד תורה, ולא עוד אלא שהמלמד את בתו תורה כאילו
מלמדה תפלות ה"מ בתורה שבע"פ ולא בתורה שבכתב ע"ש, ורמזו הרמ״א
ביו"ד סי' רמו שם, וא״כ משמע קצת דבתורה שבכתב יכול ללמדה כדי שתבין פירוש
הקרבנות והתפלה דמש"ה מברכות ברכת התורה.
ועיין
בש"ס קידושין דף כט, ב דאמר שם לענין תורה "ומנין שאין אחרים מצוין
ללמדה? דאמר קרא ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם" ומשמע דרק שאינו מצווה ללמדה
אבל יכול ללמדה, וזה כדברי רבינו דאינו כמלמדה תפלות, וכיון שלכתחלה אין ללמדה לכך
אינה (לכאורה צ"ל אינו) מצווה ללמדה.
וקצת
קשה לבן עזאי דחייב אדם ללמד אה בתו תורה, מה יענה להא דכתיב ולמדתם את בניכם
ודרשינן בקדושין ולא בנותיכם!. עכ"ל לענינינו.
ועוד
ראה בתורה תמימה דברים פרק יא פסוק יט סוף אות מט:
והנה
ראינו להעתיק כאן בסוף הענין מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא מעין גנים
[שו"ת], ומחברו רבי שמואל ב"ר אלחנן יעקב הרקוולטי (וויניציאה
שי"ג) מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנדון היתר ת"ת לנשים, וז"ל בהמשך
הדברים, ומאמר חכמינו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות אולי נאמר כשהאב
מלמדה בקטנותה שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דודאי כי האי גונא איכא
למיחש שרוב הנשים דעתן קלות מבלות זמנן בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח, אמנם
הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב,
הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן
להדרן לסדרן לחזק ידיהן לאמץ זרועותיהן וכו', עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך,
עכ"ל. ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא
בעלמא, ובתוי"ט סוף מס' תמיד מביאו ומתארהו בשם מדקדק ומחבר ס' ערוגת הבושם
על דקדוק לה"ק: עכ"ל.
ועוד
ראה בספר "האשה על פי תורת ישראל" מאת הר' יחיאל מיכל טוקצינסקי, פרק ז
מאמר ג האשה בלמוד התורה כתוב וז"ל:
אף
האשה חיבת ללמוד לדעת המצות המוטלות עליה, כי על כן מברכת אף היא בברכת השחר
״וצונו לעסוק בדברי תורה״ (או״ח סס״י מ״ז) . . גם הדינין שהיא צריכה ללמוד ולדעת
אינה לומדת הפלפולים וכו׳. ובפרטי עשית המצות דרבנן לא דקדקו עמהן שתעשינה
בהדיוקים המדויקים כדי שלא לבלבל את מוחן ותכשלנה, ולכן אף שבערב יו״ט נכון שתברך
תחלה ואח״כ תדליק הנרות, בכ״ז נהגו גם בעיו״ט להדליק ואח״כ לברך כדי שלא תטעה
לעשות כן בעש״ק כי רוב הנשים אינן יודעות להפלות (מג״א רס״ג וחיי־אדם שבת ה׳).
ובלמוד
התורה שאינו דרוש לה לקיום מצות – אמר ר׳ אליעזר כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה
תפלות (סוטה כ.), ובמה דברים אמורים בתורה שבעל-פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה
לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תפלות (רמב״ם א׳ י״ג).
ולפי
מה שאמרו בסופרים (י״ח [ד']) חיבת האשה לשמוע קריאת התורה שקוראים מעניני דיומא
כמו ת״ב ויו״ט וצריכים לתרגם להם בלשון שיבינו.
. . היו נשים רבות שלמדו תורה, והאשה הגדולה
המצוינה במינה מותר הי׳ לה ללמוד, בדורו של חזקי׳ המלך בדקו מדן ועד באר
שבע ולא מצאו אשה שלא היתה בקיאה בכל דיני טומאה וטהרה (סנהדרין צ׳׳ד:) ובכל דור
היו והנן פרטיות שלמדו תורה: באשה חברה עסקינן שיודעת הדין שאין מע״ש מתחלל ע״י
קדושי׳ אבל סתם מוכר לא ידע (קדושין נ״ו. וברש״י שם) וכן בסנהדרין (ח.) באשה חברה
עסקינן. אבל בדרך כלל אין הסוג של הנקבה ראוי ללמוד תורה, כי על כן פריך רב אחאי
אטו כלהו נשי דיני גמירי (קדושין יג.) אפילו בהדינין הנהוגים אצלן, ואשה בי מדרשא
לא שכיחא (מו״ק י״ח.). עכ"ל.
אבל
מה שכתב הנ"ל בשם ר' חיים רפפורט שיחי' "שבכל המקומות שנקט הרמב"ם
בספרו משנה תורה בלשון "צוו" או "מצות"' ביחס לחכמים
וכיו"ב, פירושו "הזהירו חכמים" או "'עצת חכמים", ואין
הכוונה שגזרו איסור או תיקנו חיוב על מעשה מסוים, אלא שהזהירו אותנו בדרך כלל
להישמר מהנהגה או ממידה מסוימת, והדריכו ועוררו אותנו באופן כללי לאחוז בהנהגה או
בדעה זו". – מה יענה על מה שכתב הרמב"ם:
בהלכות
ברכות (פ"ו ה"ב) "כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין
לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים
שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן". האם נט"י אינו תיקון חיוב על מעשה
מסוים?!
(שם הי"ט) "אסור להאכיל
מי שלא נטל ידיו ואף על פי שהוא נותן לתוך פיו, ואסור לזלזל בנטילת ידים, וצוויים
הרבה צוו חכמים והזהירו על הדבר, אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו
במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן". האם זה רק הדרכה טובה?!
הלכות אישות (פ"כ ה"א) צוו חכמים
שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו". ראה בסוגיא בגמ' פרק נערה (כתובות
דף נב, ב) שהוא דרבנן גמור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה