"וַיְדַבֵּר ד'
אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד'.
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת
תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת
לַד' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר
וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".
"ממלכת כהנים"
יש משהו לא מובן בלשון הפסוק. קודם כל אומרת התורה "וְשָׁבְתָה
הָאָרֶץ", ורק אח"כ "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ". ממה
נשבות אם עוד לא עבדנו? לכאורה היתה התורה צריכה לומר קודם כל שנעבוד, ורק אחר כך
שנשבות! וכבר בעל התניא עמד על הערה זו בספרו ליקוטי תורה (פרשת בהר, ד).
שאלה נוספת שואל הדעת זקנים מבעלי התוספות: חומש ויקרא נקרא "תורת
כהנים", מפני שהוא עוסק בדברים שקשורים לכהנים. אם כן, למה מופיעה בו פרשת בהר,
שמדברת על שמיטה, יובל ועבדים?
התשובה היא שהתורה אומרת שלכהנים לא יהיה "חלק ונחלה עם אחיו,
ד' הוא נחלתו" (דברים י, ט). לכהן אין חלק בקרקע שבא"י (ואפילו יש פוסקים
שאומרים שגם היום ספק אם כהן יכול לקנות קרקע), מפני שהם משרתי ד', וד' הוא זה שדואג
להם. וכתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (פי"ג הל' יב-יג): "ולמה לא
זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ד', לשרתו ולהורות
דרכיו הישרים... ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו
והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעובדו... ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים
אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים,
ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים". כהנים מיועדים לתפקיד
מיוחד, ואומר הרמב"ם שכל יהודי יכול להגיע לזה. ובשנת השמיטה והיובל מתקיימת ההבטחה
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שמות יט, ו), וכל בני ישראל מגיעים לדרגת הכהנים,
ולכן מצווה התורה על שנת השמיטה דווקא בתורת כהנים. ולכן גם נאמר קודם "וְשָׁבְתָה
הָאָרֶץ", ורק לאחר מכן "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ", כי קודם
כל התורה מגדירה את המגמה, שהשנה השביעית איננה בדיעבד, לנוח מהעבודה, אלא היא התכלית
מלכתחילה. המטרה היא להגיע לשיא של שנת השמיטה. צריך לדעת מה העיקר ומה טפל. והעיקר
הוא "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ", להיות "ממלכת כהנים". שנה אחת אנו פורקים
מעלינו את "החשבונות הרבים" ומתייחדים באמונה בד'. וכפי שכתוב באבות שאדם
יעשה תורתו קבע ומלאכתו ארעי, שאין הכוונה לגבי הזמן שמשקיעים בכל דבר, אלא מה
צריך יותר חשוב, מה המגמה.
"כי לי הארץ"
התורה אומרת "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ
כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". הפירוש איננו רק כפשט המילים, שאני
הבעה"ב ואתם רק גרים ותושבים. כתב הכוזרי (מאמר שני, י"ד) שמי שנמצא בא"י
נמצא לפני ד', ומוסיף שהמאבק בין קין להבל היה על ארץ ישראל. וכשכתוב "ויצא
קין מלפני ד'" (בראשית ד, טז) הכוונה שברח מא"י. אז כשד' מצווה "כִּי
לִי הָאָרֶץ" הכוונה היא שזה מקום שד' נוכח ונמצא בו באופן קבוע ותמידי.
ולכן כתב רש"י (ויקרא כה, נה) על הפסוק "כִּי לִי בְנֵי
יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים": "שטרי קודם". מה הפירוש, שמבחינה ממונית אני
שולט עליכם? יונתן בן עוזיאל מוסיף בתרגומו מילה אחת: "ארום דילי הינון בני ישראל
משתעבדון לאורייתי". עם ישראל משועבד לתורה! ומי שמשועבד לתורה לא שייך
שיהיה משועבד גם למשהו אחר! כמו שכותב הירושלמי (קידושין פ"ה ה"ב) שעבד לא
יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמים מפני שרק מי שיש לו רק בעלים אחד יכול לומד
"ד' אחד". [אנחנו בתקופה שהרבה נוסעים לקבר של יונתן בן עוזיאל. למה נוסעים
דווקא לשם? הגמרא אומרת שבזמן שהוא עסק בתורה כל עוף שהיה עובר מעליו היה נשרף, ואומר
הרמב"ם במורה נבוכים שהכוונה היא שהקדושה שלו היתה מזככת את המחשבה. אנשים נוסעים
ליונתן בן עוזיאל כידי להוציא ציפורים מהראש, ולהשתחרר מכל מיני דמיונות...]
יש דין שבכל דבר שבממון תנאו קיים, אם אדם מלווה לחברו בתנאי שהשביעית
לא תשמט את החוב, התנאי קיים. אך ביובל לא מועיל תנאי - אם אדם מכר הקרקע בתנאי שלא
תחזור ביובל - התנאי לא מועיל. מה ההבדל? כתב הר"ן (גיטין מח ע"א):
"דאפילו כתב לו מוכר ללוקח על מנת שלא ישמיטנו ביובל, יובל משמט... וטעמא דמלתא
משום דכתיב כי לי הארץ דרחמנא בעי שיהיו הכל יודעין בקדושתה של א"י ושיהא שלו".
ומה המקור של קדושת הארץ? "כִּי לִי הָאָרֶץ". ד' קדוש, והוא יצר ארץ קדושה.
לא מהני תנאי ביובל, עי' מכות ג. וברמב"ן שם כותב הטעם,
אי עביד לא מהני, ושאינו דבר שבממון. ואילו הרשב"א בב"מ עט כתב שאין אדם
מתנה על מה שאינו שלו, שכן כתוב "כי לי הארץ". ובריטב"א שם:
"יובל אפקעתא דמלכא משום כי לי כל הארץ, ואין להם רשות למכור".
וכ"כ הריטב"א בגיטין מח. תנאי זה, אע"פ שמהני לגבי שביעית, לא מהני
לגבי יובל, דרחמנא בעי שתיהדר ארעא כדמעיקרא כדי לידע שהארץ שלו. ובר"ן שם
הוסיף עוד דרחמנא בעי שיהיה הכל יודעין בקדושתה של א"י ושיהא שלו.
ז"א שלרשב"א הדגש לפי שאינה שלו, ולפי הר"ן בגלל קדושתה. דהיינו,
קדושתה נובעת מכך שהיא לעולם לקב"ה, ומכח זה קדושתה, שהיותה לד' וקדושתה - חד
הוא, ואכמ"ל.
רשב"י - קודש הקודשים
אנחנו בשיירי ל"ג בעומר, חג תורתו של רשב"י. כשרשב"י
יצא מהמערה הוא ראה אנשים זורעים בשדה, וחרה אפו - 'מה זה שעוסקים בחיי שעה?!', וכל
מקום שנתן עיניו בו נשרף. יצתה בת קול ואמרה: 'להחריב עולמי באתם?! חזרו למערתכם!'.
המגמה של רשבי היא להיות בקודש הקודשים, כפי שאומרים בפיוט,
וכפי שכתב הרמב"ם שהבאנו "הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ד' חלקו ונחלתו לעולם
ולעולמי עולמים". זו דרגתו של רשב"י. מי שאפשר להעיד עליו "נעשה אדם
נאמר בעבורך", אפשר להגדירו כקודש הקודשים. ואומר הרב בעין אי"ה (שבת א,
רעג) שכוונת הבת קול היא - אם אחרי כל כך הרבה שנות לימוד, אינך יכול להעלות עדיין
עם תורתך את החומר, סימן שאתה צריך להתעלות יותר. אין זה עונש, אלא התעלות יתרה. ראיתי
באיזה ספר שהמימרות של רשב"י לפני שחזר למערה מובאים בתור רבי שמעון, ומה שאמר
אח"כ, לאחר שנתעלה יותר, מובא בשם רשב"י.
ומה זה קודש קודשים? התכלית של הקדושה היא "ונקדשתי בתוך בני
ישראל" (ויקרא כב, לב), "אין קדושה פחות מעשרה" (תיקונ"ז טז
ע"ב), וכותב הרב בעולת ראיה (ח"א עמ' רעא) שהתכלית של הקדושה היא לקדש את
המציאות, שלא תהיה רק לתועלת האישית הפרטית של האדם, אלא גם לתועלת הרבים. בפרשת
העקדה מובא שאברהם אבינו אמר לנערים שבעו עימו: "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה
ונשובה אליכם" (בראשית כה, ה), ומסביר הרב (עולת ראיה א עמ' פח) שלא נחשוב
שאברהם, שהיה איש קדוש מורם מעם, יתנתק מהציבור. אדרבה, כמה שהוא התעלה יותר -
"ונשובה אליכם", אעלה אתכם איתי! ואומר הרב בהקדמה לשיר השירים שקודש קודשים
שונה מקודש, שקודש הוא קודש מנוגד לחול, וקודש קודשים פירושו שיש יכולת לקחת את החול
ולהעלותו לקדושה. "ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לד', והיה הסירות בבית ד'
כמזרקים לפני המזבח. והיה כל סיר בירושלם וביהודה קדש לד' צבאות" (יד, כ-כא)
- ישתמשו בחול לדבר שבקדושה. זו דרגת קודש קודשים, להפוך חושך לאור ורע לטוב. ואת זה
יכול לעשות מישהו כמו רשב"י, שחוזר למערה להתעלות.
אותו תהליך עברו בני ישראל בהר סיני, שברגע ששמעו "אנכי ד'"
(שמות כ, ב) היה גילוי שכינה גדול ונורא, "אתה הראת לדעת" (דברים ד, לה)
ואומר רש"י (שם ד"ה הראת) שד' פתח שבעה רקיעים! ואומרים חז"ל (שבת
פח ע"ב) שמייד יצתה נשמתם של ישראל. אדם לא יכול להסתכל בשמש, ק"ו שבגילוי
שכינה כזה הם לא יכלו להחזיק מעמד. ומיד ד' הוריד עליהם טל של תורה והחזירם לחיים.
ומי זה הוא זה שאמר שזה מה שהיה בהר סיני? כתוב במדרש בשיר השירים (ו, ג) שרשב"י
דרש זאת, על הפסוק "תורת ד' תמימה משיבת נפש" (תהילים יט, ח) - התורה
שנטלה את נשמתם היא שנתנה מחדש את הכח להיכנס לעולה של תורה.
ואת זה אמר רשב"י, קודש הקודשים, שבתחילה חשב שיש סתירה
בין הגשמיות לרוחניות, ולבסוף ראה שהמגמה היא "נקדש שמך בעולם", לרומם את
הדברים שיהיו כלי שרת לדברים שבקדושה. וכך כותב הרב באורות התורה (יא, ח): "אָמְנָם
הַתּוֹרָה צְרִיכָה לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכָל בְּחִינוֹתֶיהָ, וְאָז אוֹרָהּ מֵאִיר
בְּכָל הַהַשָּׂגוֹת וּבְחִינוֹת וּמִדּוֹת רוּחַ הַקּדֶשׁ וְגִלּוּיִים
וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וּכְשֶׁהֵם מְאִירִים בְּאוֹר הַתּוֹרָה מִתְבָּרֶכֶת הִיא
הַתּוֹרָה מְאד, וְהַיֵּצֶר הָרָע בְּעַצְמוֹ הוֹלֵךְ וּמִתְעַלֶּה, מִתְקַדֵּשׁ
וְנֶהְפָּךְ לְטוֹבָה, וְקָטֵיגוֹר עַצְמוֹ נַעֲשֶׂה סָנֵגוֹר וּבַדָּבָר
שֶׁלּוֹקִין בּוֹ מִתְרַפְּאִין".
ובפנקסי ראי"ה (א, מ) כתב הרב: "תורת חיים, התורה מנהלת
את דרכי האדם גם בחיי עולם הזה. כהנים נקבעו להורות דרכי התורה. לו היו מטמאים
למתים היו מביעים הדרכות של מאיסה בעוה"ז, והוא שלא כתורה. ע"כ לנפש לא
יטמא". על תתעסק עם דברים שמביאים לך
מרה שחורה, כי אז תחנך את חניכיך לכך. הכהנים, שהם "יורו משפטיך" (דברים
לג, י) צריכים להתרחק מדברים שיקלקלו אותם ואת הדרכתם. [שמעתי מהרב אליהו שהכיר בירושלים
מוהל גדול ות"ח שביום שישי היה יוצא ללויה בשמגר, והסביר שכל השבוע הוא שמח
מהבריתות שהוא משתתף בהם, אז הוא צריך ללכת קצת לקבל חשבון נפש].
וכתוב באורות הקודש שאם היראת שמים של האדם פוגעת בדברים שבין אדם
לחברו, היא איננה אמיתית. יראת שמים לא אמורה לעמוד בניגוד לבין אדם לחברו. והגמרא
מספרת שלאחר שיצא רשב"י מהמערה הוא אמר שאדם שנעשה לו נס צריך לעשות תיקון לטובת
הציבור. הוא ראה שיש מקום שכהנים לא יכולים להיכנס בו משום טומאה, אז הוא המציא פטנט
לבדוק האם בשטח יש מתים או לא. למה רשב"י התעסק דווקא בטהרת כהנים? כי התפקיד
של הכהן הוא "יורו משפטיך ליעקב", והוא רצה שלא תהיה להם מניעה להשפיע. ובאורות
כתב הרב שאם אדם רוצה להתעסק בענייני ציבור וחושב שזה מבלי שיעסוק בהתעלות הרוחנית
שלו, הוא חוטא. גם כלפי עצמו וגם כלפי אחרים.
גם על יעקב כתוב שהוא תיקן מרחצאות ומטבע בשכם, ומסביר הרב באגרות
שהוא תיקן דברים בענייני העולם הזה מכיוון שהוא הגיע למקום בו נחלקה מלכות בית דוד,
שהדור לא האמין שתלמידי חכמים יכולים לתת עצה גם בענייני העוה"ז. הגמרא מספרת
(ברכות ג ע"ב) שדוד שהיה לומד כל הלילה, ובבוקר דיברו איתו על צרכי עמך ישראל.
באו לשאול דווקא אותו כי עצתו היא על פי שכל של תורה.
יום ירושלים
ידוע שצריך לעשות הכנה לכל דבר וקל וחומר למתן תורה. [אמרתי פעם
למישהו שהכנה למתן תורה זה לא כמו הכנה לליל הסדר, בערב ליל הסדר אומרים שאדם לא יאכל
הרבה כי צריך לאכול לתאבון, אבל בחג השבועות לא אומרים להתנזר לפני מלימוד כדי שיהיה
תאבון, כי בגשמיות צריך להגיע רעב כדי שתוכל לאכול, אך ברוחניות כמה שתלמד יותר יהיה
יותר תאבון, "הרחב פיך ואמלאהו - ההוא בדברי תורה כתיב" ()]. וכן ביום ירושלים,
ידוע שביום העצמאות שלפני מלחמת ששת הימים אמר הרצי"ה זצ"ל את השיחה שנקראת
'מזמור י"ט', "איפה חברון שלנו? איפה יריחו שלנו? איך אפשר לשכוח את זה?".
למחרת שאל אותו המנהל, ר' שמעון קליין: הכנת את השיחה? ענה לו: לא, הרגשתי תוך כדי
דיבור "ותשאני רוח".
אך זה לא התחיל אז. בג' אלול תשכ"ו, חצי שנה קודם, היה היארצייט
השלושים ואחד של הרב, והרצי"ה אמר ש לפני שנכנס לא"י הרג יהושע בן נון שלושים
ואחד מלכים, וכמו שיש מלחמה למטה יש מלחמה למעלה. יש ביטוי בגמרא "אף כאן עומד
ומשמש" (סוטה יג ע"ב), ומשנה לשנה הכהן הגדול - הראי"ה - מכניע עוד
מלך ועוד מלכים. ועכשיו, בשנת השלושים ואחד הכניע שלושים ואחד מלכים. והוסיף
שהגענו לשנה של "תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ" על זה הוא דיבר חצי שנה
קודם, הפלא ופלא! (ובעז"ה נפרסם את השיחה הזו, שאחרי מאמץ קיבלתי את השכתוב ממישהו).
השפ"א כותב (בהר, תרמ"ה): "פי' שהקב"ה נתן
א"י לנו לנחלה כדי לקיים ושבתה הארץ שבת לה'. דכן לשון הכתוב כ"ת אל הארץ
כו' ושבתה כו'. פי' שכל ביאתכם לארץ יהי' על כוונה זו והקנה הקדוש ברוך הוא לנו א"י
כדי להקנותה אליו. וכמו שכ' בספרים הקדושים כמו שהקב"ה ברא יש מאין כן צריכין
בנ"י לחזור היש להאין וזהו עצמו קיום היש בזה הביטול של היש. וזה הרמז להנחיל
אוהבי י"ש שזה הנחלה ע"י יובלות ושמיטין שמבטלין הכל אל השורש והאין. ובזה
נתקיים הנחלה בידם. וכל קיום היש ע"י יובל ושמיטה שהוא הביטול. וכ"כ אם בחקותי
תלכו כו' שהוא הביטול. אז דיקא יהי' השפע בעולם גשמיכם בעתם שיהי' דבוק בשורש דכתי'
לכל זמן ועת כו' כמ"ש במ"א מזה. וזהו היא בחי' עושי דברו לברר הנהגת הבורא
ית' בעולם. ועי"ז זוכין בכל עת להמשיך התחדשות קדושה כמ"ש לשמוע בקול דברו".
"רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי"
(דברים א, ו) כי הכניסה לארץ ישראל הוא שלב ברוחניות, עי' שפת אמת (כי תבוא
תרל"ד) שתורה ניתנה ללמד אדם דעת לצאת מכוך וגשמיות, ובא"י ובמקדש הוא
לקרב הגשמיות והחומר אל הקדושה. ובפרשת בהר (תרנ"א) כותב עוד שאחר שקבלו תורה
נכנסו לא"י לאחר ארבעים שנה של הנהגה ניסית במדבר, ובכח זה נכנסו להרים כל
הטבע אליו.
שמיטה - ביטול
הפסוק אומר (דברים יז, יא): "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ
וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר
יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל", ואומר שם רש"י: "אפילו אומר לך
על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל
שמאל". צריך כל שכן? אם אומרים ימין שהוא שמאל צריך לשמוע כי צריך לשמוע לסנהדרין,
אז דורשים שאפילו ימין שהוא שמאל, אך זה שצריך לשמוע להוראה של 'ימין שהוא ימין',
למה זה מהכ"ש? הרי זה לכאורה פשט ההיגיון הבריא של האדם, שיודע שימין זו ימין!?
אלא שאומר רש"י שכשאומרים לך ימין שהוא שמאל אתה צריך לבטל
דעתך, וכל שכן כשאומרים ימין שהוא ימין, אל תשמע להם כי נראה לך שהם אומרים דבר שהוא
נכון, אלא כי צריך להתבטל לחכמים. לא שלא צריך להבין, אך הקיום הוא כל שכן מימין שהוא
שמאל, ששם צריך לשמוע למרות שזה לא הגיוני. גם מה שנכון לעשות, אין לעשות זאת כי זה
נכון, אלא כי צריך להיות ממושמעים לבית הדין, שהוא עיקר תורה שבע"פ (רמב"ם
הלכות ממרים א, א). זהו גם הביטול שיש בשמיטה וביובל - אם תדעו "כִּי לִי הָאָרֶץ"
אז במילא היא תהיה גם שלכם.
שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה