הגר"א וייס שליט"א
"ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלקיך אלקי באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א' ט"ז – י"ז).
"ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלקיך אלקי באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א' ט"ז – י"ז).
"אמר רבי אלעזר מאי קראה דכתיב ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה, אמרה לה אסור לן תחום שבת באשר תלכי אלך, אסור לן יחוד באשר תליני אלין, מפקדינן שש מאות וי"ג מצוות עמך עמי, אסור לן עבודת כוכבים ואלקיך אלקי, ארבע מתות נמסרו לבית דין באשר תמותי אמות, ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה" (יבמות מ"ז ע"ב).
הרי למדנו דמפסוקים אלה שבמגילת רות למדו חז"ל שעל הגר לקבל על עצמו עול תורה ומצוות במסגרת הגירות.
והנה יש לעיין ביסוד דין קבלת עול מצוות בגירות, האם הוי חלק ממעשה הגירות דגוי נעשה גר במילה וטבילה וקבלת עול מצוות או דקבלת עול מצוות הוי יסוד הגירות ועיקרה אלא שמעשה הגיור הוא ע"י מילה וטבילה. ואפשר עוד דקבלת עול מצוות אינו אלא תנאי לגירות דאם אינו מקבל עליו עו"מ הוא מעוכב מלהתגייר ובמילוי תנאי זה הוא מתגייר ע"י מילה וטבילה.
ונסתפקתי בזה בסומא לר' יהודה שהוא פטור מכל מצוות שבתורה אם הוא יכול להתגייר, שהרי לא שייך בו קבלת עול מצוות. ואם הקבלה ממעשה הגירות היא א"א לסומא להתגייר וק"ו אם עיקר הגירות הוא אבל אם אין זה אלא תנאי בלבד מסתבר דהפטור מן המצוות פטור מקבלת עולן. אך באמת פשוט לפי המבואר בדברי האחרונים דסומא אינו פטור אלא ממצוות עשה וחייב בלא תעשה דיכול להתגייר כיון דיכול לקבל על עצמו עול המצוות שהוא חייב בהם, אך לשיטת ספר המכריע בסימן ע"ה דפטור אף מל"ת יש להסתפק כנ"ל.
אמנם לפי מה שכתבתי במנחת אשר לב"ק סי' נ"ה וכן במנח"א בראשית סי' ס"ח דאף לשיטת המכריע פשוט דאין הסומא כעכו"ם ממש דהלא בן ברית הוא ועמדו רגליו על הר סיני, וע"כ פשוט דסומא חייב ביסודות הדת כעבודה זרה וברכת השם. ונראה בזה תוספת נופך לפי סגנון הרמב"ן בסהמ"צ מצוה א' דעשין דנחלק שם עם הרמב"ם אם "אנכי ה' אלקיך" הוא ממנין המצוות דהרמב"ם מנאה במנין והרמב"ן חלק עליו דאין היא מן המנין כיון שהיא יסוד כל התורה והמצוה ואינה מצוה מסויימת, ועי"ש שהביא מן המכילתא דכל המצוות הם גזירות ואנכי הוא מלכות ועצם קבלת עול מלכותו ית"ש שהיא יסוד הכל אינה במנין המצוות, עי"ש. ונראה פשוט דסומא חייב במלכות שהרי ישראל הוא ועול מלכות שמים רובצת על כתפיו, אלא שהמלך לא גזר עליו גזירות ולכן פטור הוא מן המצוות. אך פשוט דאם נגלה הקב"ה אל הסומא וצוה עליו לעשות דבר מן הדברים שהוא חייב לעשותו, ונראה דמטעם זה יש בכחם של חכמים לחייב את הסומא במצוות דרבנן, ונתקשו האחרונים דאם פטור הוא אף מל"ת א"כ פטור הוא אף מלאו דלא תסור ומה כח חכמים לחייבו במצוות. ולהנ"ל נראה דשאני לא תסור מכל המצוות דשכינה מדברת מתוך גרונם ואין תורה ללא חכמים והם שליחי הקב"ה להורות לבנ"י את הדרך נלך בה והוראת חכמים לישראל היא כאילו נגלה אליהם הקב"ה בענן מתוך הערפל וחיוב זה בכלל מלכות הוא ולא בכלל גזירות, ולפי כל זה דאף סומא יש עליו חוב מסויים בהיותו ישראל שוב שייך אף בסומא קבלת עול מצוה ויש בו גירות, ודו"ק בכ"ז.
אך עדיין יש להסתפק בחרש קטן, אם יש בו גירות ע"י אביו ואמו או ע"י בי"ד, דחרש פטור מכל המצוות ולא שייך בו קבלת עו"מ, ואם קבלת עו"מ היא יסוד ענין הגירות או חלק ממעשה הגיור אזי אי אפשר לקבל גר אלא ע"י קבלת עו"מ, אך אם קבלת עו"מ הוי תנאי בלבד לגירות אפשר דמי שאין עליו חייב מצוות יכול להתגייר אף ללא קבלת עו"מ.
והנה מדברי התוס' בסוגיין דלא בעינן בי"ד אלא בקבלת עול מצוות ולא בטבילה, נראה לכאורה דעיקר הגירות ומהותה הוא קבלת עו"מ שהרי לא בעינן בי"ד אלא בו, ואף שיש לדחות דאין קבלת עו"מ עיקר הגירות אלא אחד מחלקיה אך חז"ל הבינו ברוחב דעתם דרק בקבלת עו"מ שבו יש שיתוף בין המתגייר לבי"ד שצריך הוא לקבל עו"מ בפניהם והם צריכים להודיע לו מקצת המצוות מעכב בו בי"ד, אבל טבילה שבמהותה היא מעשה שבין האדם לעצמו ואין בו שיתוף בינו לבין העומדים עליו אין צריך בי"ד כלל לעיכובא, מ"מ פשוט מדבריהם דאין לומר שעיקר הגירות היא מילה וטבילה ואין קבלת עו"מ אלא תנאי בעלמא לגירות דאינו גר אם אינו חפץ לקבל עליו עול מצוות ואין זה אלא עיכוב לגירות, דא"כ בודאי אין לומר דמה שנתחדש מגזה"כ דגירות צריך בי"ד קאי אקבלת עו"מ שאינו מעצם הגירות אלא תנאי לה, וז"פ.
וכיון דאתינא להכי דע"כ הוי קבלת עו"מ יסוד בגירות או עכ"פ אחד מחלקיה, נראה פשוט דבאמת אין קבלת עו"מ חלק ממעשה הגירות אלא יסוד כלל ומהות הגירות. דהרי בכריתות ט' ע"א מבואר דאין הגר נכנס לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כאבותינו במדבר וגם ביבמות מ"ה ע"א מבואר דילפינן מאבותינו ואמהותינו שנכנסו תחת כנפי השכינה במילה וטבילה ובסוגיות אלו אין קבלת עו"מ בכלל ובאמת נכנסו אבותינו לברית ללא קבלת עו"מ שהרי עדיין לא ניתנה תורה, (אמנם אפשר דכל מעמד ה"ס קבלת עו"מ הוא, והסדר לא היה מעכב אז, וצ"ע). אלא דילפינן מרות דבעינן בגירות הודעת מקצת מצוות קלות וחמורות כמבואר ביבמות שם. וא"כ נראה דחלקי הגירות הם אך ורק מילה וטבילה והרצאת דמים, אלא דפשוט לחז"ל דיסוד הגירות הוא קבלת עול מצוות, דלאחר שניתנה תורה הרי כל עיקרן של ישראל אינה אלא התורה (לשון חינוך מצוה ש"ו), וגר הבא לחסות תחת כנפי השכינה אינו עושה כן אלא ע"י קבלת עול תורה ומצוות, וכלשון הרמב"ם בפי"ג מאיסו"ב ה"ד "וכן לדורות כשירצה הגי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן וכו'", וכיון שיסוד ענין הגירות הוא קבלת עו"מ נראה דבחרש שאינו חייב במצוות אין בו גירות כלל, ודו"ק בכ"ז.
והנה יש לעיין ביסוד דין קבלת עול מצוות בגירות, האם הוי חלק ממעשה הגירות דגוי נעשה גר במילה וטבילה וקבלת עול מצוות או דקבלת עול מצוות הוי יסוד הגירות ועיקרה אלא שמעשה הגיור הוא ע"י מילה וטבילה. ואפשר עוד דקבלת עול מצוות אינו אלא תנאי לגירות דאם אינו מקבל עליו עו"מ הוא מעוכב מלהתגייר ובמילוי תנאי זה הוא מתגייר ע"י מילה וטבילה.
ונסתפקתי בזה בסומא לר' יהודה שהוא פטור מכל מצוות שבתורה אם הוא יכול להתגייר, שהרי לא שייך בו קבלת עול מצוות. ואם הקבלה ממעשה הגירות היא א"א לסומא להתגייר וק"ו אם עיקר הגירות הוא אבל אם אין זה אלא תנאי בלבד מסתבר דהפטור מן המצוות פטור מקבלת עולן. אך באמת פשוט לפי המבואר בדברי האחרונים דסומא אינו פטור אלא ממצוות עשה וחייב בלא תעשה דיכול להתגייר כיון דיכול לקבל על עצמו עול המצוות שהוא חייב בהם, אך לשיטת ספר המכריע בסימן ע"ה דפטור אף מל"ת יש להסתפק כנ"ל.
אמנם לפי מה שכתבתי במנחת אשר לב"ק סי' נ"ה וכן במנח"א בראשית סי' ס"ח דאף לשיטת המכריע פשוט דאין הסומא כעכו"ם ממש דהלא בן ברית הוא ועמדו רגליו על הר סיני, וע"כ פשוט דסומא חייב ביסודות הדת כעבודה זרה וברכת השם. ונראה בזה תוספת נופך לפי סגנון הרמב"ן בסהמ"צ מצוה א' דעשין דנחלק שם עם הרמב"ם אם "אנכי ה' אלקיך" הוא ממנין המצוות דהרמב"ם מנאה במנין והרמב"ן חלק עליו דאין היא מן המנין כיון שהיא יסוד כל התורה והמצוה ואינה מצוה מסויימת, ועי"ש שהביא מן המכילתא דכל המצוות הם גזירות ואנכי הוא מלכות ועצם קבלת עול מלכותו ית"ש שהיא יסוד הכל אינה במנין המצוות, עי"ש. ונראה פשוט דסומא חייב במלכות שהרי ישראל הוא ועול מלכות שמים רובצת על כתפיו, אלא שהמלך לא גזר עליו גזירות ולכן פטור הוא מן המצוות. אך פשוט דאם נגלה הקב"ה אל הסומא וצוה עליו לעשות דבר מן הדברים שהוא חייב לעשותו, ונראה דמטעם זה יש בכחם של חכמים לחייב את הסומא במצוות דרבנן, ונתקשו האחרונים דאם פטור הוא אף מל"ת א"כ פטור הוא אף מלאו דלא תסור ומה כח חכמים לחייבו במצוות. ולהנ"ל נראה דשאני לא תסור מכל המצוות דשכינה מדברת מתוך גרונם ואין תורה ללא חכמים והם שליחי הקב"ה להורות לבנ"י את הדרך נלך בה והוראת חכמים לישראל היא כאילו נגלה אליהם הקב"ה בענן מתוך הערפל וחיוב זה בכלל מלכות הוא ולא בכלל גזירות, ולפי כל זה דאף סומא יש עליו חוב מסויים בהיותו ישראל שוב שייך אף בסומא קבלת עול מצוה ויש בו גירות, ודו"ק בכ"ז.
אך עדיין יש להסתפק בחרש קטן, אם יש בו גירות ע"י אביו ואמו או ע"י בי"ד, דחרש פטור מכל המצוות ולא שייך בו קבלת עו"מ, ואם קבלת עו"מ היא יסוד ענין הגירות או חלק ממעשה הגיור אזי אי אפשר לקבל גר אלא ע"י קבלת עו"מ, אך אם קבלת עו"מ הוי תנאי בלבד לגירות אפשר דמי שאין עליו חייב מצוות יכול להתגייר אף ללא קבלת עו"מ.
והנה מדברי התוס' בסוגיין דלא בעינן בי"ד אלא בקבלת עול מצוות ולא בטבילה, נראה לכאורה דעיקר הגירות ומהותה הוא קבלת עו"מ שהרי לא בעינן בי"ד אלא בו, ואף שיש לדחות דאין קבלת עו"מ עיקר הגירות אלא אחד מחלקיה אך חז"ל הבינו ברוחב דעתם דרק בקבלת עו"מ שבו יש שיתוף בין המתגייר לבי"ד שצריך הוא לקבל עו"מ בפניהם והם צריכים להודיע לו מקצת המצוות מעכב בו בי"ד, אבל טבילה שבמהותה היא מעשה שבין האדם לעצמו ואין בו שיתוף בינו לבין העומדים עליו אין צריך בי"ד כלל לעיכובא, מ"מ פשוט מדבריהם דאין לומר שעיקר הגירות היא מילה וטבילה ואין קבלת עו"מ אלא תנאי בעלמא לגירות דאינו גר אם אינו חפץ לקבל עליו עול מצוות ואין זה אלא עיכוב לגירות, דא"כ בודאי אין לומר דמה שנתחדש מגזה"כ דגירות צריך בי"ד קאי אקבלת עו"מ שאינו מעצם הגירות אלא תנאי לה, וז"פ.
וכיון דאתינא להכי דע"כ הוי קבלת עו"מ יסוד בגירות או עכ"פ אחד מחלקיה, נראה פשוט דבאמת אין קבלת עו"מ חלק ממעשה הגירות אלא יסוד כלל ומהות הגירות. דהרי בכריתות ט' ע"א מבואר דאין הגר נכנס לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כאבותינו במדבר וגם ביבמות מ"ה ע"א מבואר דילפינן מאבותינו ואמהותינו שנכנסו תחת כנפי השכינה במילה וטבילה ובסוגיות אלו אין קבלת עו"מ בכלל ובאמת נכנסו אבותינו לברית ללא קבלת עו"מ שהרי עדיין לא ניתנה תורה, (אמנם אפשר דכל מעמד ה"ס קבלת עו"מ הוא, והסדר לא היה מעכב אז, וצ"ע). אלא דילפינן מרות דבעינן בגירות הודעת מקצת מצוות קלות וחמורות כמבואר ביבמות שם. וא"כ נראה דחלקי הגירות הם אך ורק מילה וטבילה והרצאת דמים, אלא דפשוט לחז"ל דיסוד הגירות הוא קבלת עול מצוות, דלאחר שניתנה תורה הרי כל עיקרן של ישראל אינה אלא התורה (לשון חינוך מצוה ש"ו), וגר הבא לחסות תחת כנפי השכינה אינו עושה כן אלא ע"י קבלת עול תורה ומצוות, וכלשון הרמב"ם בפי"ג מאיסו"ב ה"ד "וכן לדורות כשירצה הגי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן וכו'", וכיון שיסוד ענין הגירות הוא קבלת עו"מ נראה דבחרש שאינו חייב במצוות אין בו גירות כלל, ודו"ק בכ"ז.
ב
והנה במק"א נסתפקתי בכח הבי"ד בגירות. האם בי"ד עושים את הגירות והן הם המכניסים את הגר תחת כנפי השינה ומחילים עליו דין ישראל, או שמא הגר עצמו הוא המכניס עצמו לכלל ישראל אלא שגזרה תורה שהכנסה זו צריכה בי"ד, ושם כתבתי דנראה לענ"ד דאף דבעינן בי"ד בגירות ולא מהני הגירות אלא מדעת הבי"ד, וכמ"ש בשו"ת חמדת שלמה יו"ד סימן כ"ט, מ"מ נראה דאין הבי"ד מחילים את דין ישראל על הגר אלא הגר עצמו עושה כן ע"י הבי"ד.
ובדברינו שם דנתי דאף דהגר הוא המחיל על עצמו את ענין הגירות מ"מ האיסור להטבילו בשבת לשם גירות הוא על הבי"ד דכיון דבעינן עכ"פ את כח הבי"ד ודעתם בגירות הוי כאילו הם מטבילים אותו ומטילים עליו דין הגירות וכאילו הם מתקנים גברא דאסור כמתקן מנא עי"ש.
ונתעוררתי שוב דלכאורה יש להוכיח דכל ענין הגירות הוא כח הבי"ד והם המחילים על הגר דין ישראל שהרי ביבמות מ"ח ע"א מבואר דלולי גזה"כ הו"א דמגיירין אדם בעל כרחו עי"ש ואם האדם הוא המכניס עצמו תחת כנפי השכינה איך הו"א דמהני בע"כ, וע"כ דבי"ד הם המחילים על הגר תורת ישראל ולפיכך הו"א שבכחם לעשות כן אף בע"כ דאדם וקמ"ל קרא דבעינן דעתו, אך ברש"י שם כתב לעיקר דקמ"ל קרא דגר הבא להתגייר אינו יכול לגייר את בנו הגדול אתו, ולפי פירוש זה נראה דבאמת פשוט דאין בי"ד יכולים לגייר אדם בע"כ אלא דהו"א דגר יכול לגייר את בנו בע"כ כיון דעכו"ם הוי ברשות אביו למעשה ידיו ולמוכרו כמבואר ברמב"ם פ"ט מעבדים ה"ב והו"א שהוא ברשותו ושלו ממש אף לגיירו וכעבדו, שהאדון מגיירו בע"כ כיון שהוא בעליו ואין לו דעה עצמית (ובמנח"א על מסכת קידושין דנתי בענין גירות דעבד וגדריה). אך לפירוש ראשון ברש"י מבואר דאף באדם בעלמא הו"א דאפשר לגייר גר בע"כ, ולדרך זה מוכח לכאורה דבי"ד עושין את הגירות כנ"ל.
אך באמת אין זה נראה דאטו הו"א דלא צריך קבלת עו"מ בגירות והלא פשוט דאין אדם נכנס לכלל ברית ישראל בלא לקבל עליו עול תורה ומצוות, ודוחק לומר דהו"א שקבלת הבי"ד עליו יהא בר תוקף, ולפיכך נראה דאפשר דלפי פירוש זה ברש"י הו"א דיש לגייר גם בע"כ ולכפות אותו עד שיאמר רוצה אני, וכה"ג מהני בדבר שצריך דעת כמבואר בב"ב מ"ז ע"ב (ולכאורה הוי גירות כתלויהו וזבין ולא כלתויהו וקנה שהרי בכל דבר של מצוה הוי קיומו כתלויהו וזבין כמבואר שם לגבי הבאת הקרבן ונתינת הגט דמהני בהו כפיה משום דמצוה לשמוע דברי חכמים והו"א דגם בגירות מהני כפיה עד שיאמר רוצה אני, ועיין בקידושין ב' ע"ב דהרשב"א כתב לפרש את דברי הגמ' דאי תנא קונה הו"א אפילו בע"כ דהיינו בדרך כפיה עד שתאמר רוצה אני. ואפשר דבכה"ג הו"א דמהני בע"כ בגירות, ולפי"ז שוב אין ראיה מזה דבי"ד הם המחילים על האדם את ענין הגירות ולא הגר עצמו, ועדיין צ"ע בזה.
ונראה להוכיח דע"כ אין הבי"ד מחילים גירות על הגר אלא הגר מכניס עצמו תחת כנפי שכינתו ית"ש, מדברי התוס' שכתבו דלא בעינן ג' לעיכובא אלא בקבלת עול מצוות ולא בטבילה וכן מהני אף טבילת נדות קרי לגירות כיון שכבר קיבלו עליהן עול מצוות לפני כן, ומבואר מדבריהם דמהני קבלת עול מצוות בפני בי"ד אף לפני הטבילה ושוב לא צריך בי"ד בטבילה, והנה אם בי"ד מחילים דין גר על המתגייר בודאי צריך בי"ד בשעה שנעשה גר, ואיך מהני סוף הגירות דהיינו הטבילה שלא בפני בי"ד, אלא ע"כ דאין הבי"ד עושין אלא את קבלת עו"מ דאין הקבלה בת תוקף אלא בפני בי"ד ושוב נעשה גר ע"י טבילה אף שלא בפני בי"ד, וזה ראיה ברורה לענ"ד. וכן כתבו התוס' אף לענין גירות דעבד שנשתחרר דאין צריך בו קבלת עו"מ כיון שככבר קיבל על עצמו עו"מ כשנעשה עבד הרי דמהני גירות ללא בי"ד לאחר שכבר קיבל ע"ע עו"מ וע"כ דאין הבי"ד עושים גירות.
ועוד יש להוכיח דאין הגירות מעשה בי"ד ואין צריך בי"ד אלא משום דבעינן שיהא מעשה הגירות "בפני בי"ד", אך אין בי"ד עושין את הגירות, דהנה התוס' ביבמות מ"ה ע"ב כתבו לתרץ הא דמהני טבילת נדה לגירות אף דאין בה שלשה, דכיון דידוע לכל שטבלה הוי כאילו עומדים שם, עי"ש. והנה פשוט דבדבר שהוא מעשה בי"ד לא מהני מה שידוע לכל דמ"מ אין כאן בי"ד, ורק בדבר שאינו מעשה בי"ד אלא דגזה"כ שצריך שיהא נעשה בפני בי"ד יש לומר דכיון שידוע לכל הוי אילו נעשה לפניהם, ונראה מוכח מזה דהגר בעצמו מחל ע"ע דין ישראל ונכנס בכחו תחת כנפי השכינה אלא דצריך שיהא הגירות בפני בי"ד וכדרך חליצה שצריכה בי"ד דאין הבי"ד עושין את החליצה אלא גזה"כ דצריך שיהא החליצה בפני בי"ד (ולא כגדר המשפט שהבי"ד עושים דין), ודו"ק בזה היטב.
(ועדיין קשה בעיני מה שחידשו התוס' דכיון דידוע לכל הוי כאילו עומדים שם, דבשלמא במקום דבעינן עדים ניחא דמהני דבר הידוע לרבים כאילו יש שם עדים כיון דכל גדר עדות הוי בבירור ואימות הדברים ובזה חידשו התוס' דמהני אף דבר הידוע לכל כמ"ש ביבמות פ"ח ע"א וכידוע בפוסקים, אבל במקום שצריך בי"ד מה אהני לן מה שידוע לכל מ"מ דין בי"ד אין כאן, ויש לדחוק דהציבור דין בי"ד עליו, וכמ"ש החזו"א בב"ב סי' ד' אות ח', אך דוחק גדול הוא זה, וצע"ג בזה).
ועוד נראה להוכיח דאין הבי"ד עושים את הגירות אלא הגר עצמו אלא שצריך שיהיו המעשים לפני הבי"ד, מהמבואר ביבמות מ"ו ע"א דאם עבד קדם וטבל לשם גירות נעשה גר ויצא לחירות ולכאורה תמוה דהבי"ד אינם מתכונים אלא לטבילת עבדות שהיא "מקצת גירות" כמבואר ברמב"ם בפי"ג מאיסו"ב הי"א, ואיך מהני טבילתו לגירות שלימה אלא ע"כ דאין הדבר תלוי בבי"ד ואין צריך מצד הבי"ד אלא שיהיו בי"ד לענין זה אך הגר הטובל בפניהם מכניס עצמו תחת כנפי השכינה, ודו"ק בזה.
ובדברינו שם דנתי דאף דהגר הוא המחיל על עצמו את ענין הגירות מ"מ האיסור להטבילו בשבת לשם גירות הוא על הבי"ד דכיון דבעינן עכ"פ את כח הבי"ד ודעתם בגירות הוי כאילו הם מטבילים אותו ומטילים עליו דין הגירות וכאילו הם מתקנים גברא דאסור כמתקן מנא עי"ש.
ונתעוררתי שוב דלכאורה יש להוכיח דכל ענין הגירות הוא כח הבי"ד והם המחילים על הגר דין ישראל שהרי ביבמות מ"ח ע"א מבואר דלולי גזה"כ הו"א דמגיירין אדם בעל כרחו עי"ש ואם האדם הוא המכניס עצמו תחת כנפי השכינה איך הו"א דמהני בע"כ, וע"כ דבי"ד הם המחילים על הגר תורת ישראל ולפיכך הו"א שבכחם לעשות כן אף בע"כ דאדם וקמ"ל קרא דבעינן דעתו, אך ברש"י שם כתב לעיקר דקמ"ל קרא דגר הבא להתגייר אינו יכול לגייר את בנו הגדול אתו, ולפי פירוש זה נראה דבאמת פשוט דאין בי"ד יכולים לגייר אדם בע"כ אלא דהו"א דגר יכול לגייר את בנו בע"כ כיון דעכו"ם הוי ברשות אביו למעשה ידיו ולמוכרו כמבואר ברמב"ם פ"ט מעבדים ה"ב והו"א שהוא ברשותו ושלו ממש אף לגיירו וכעבדו, שהאדון מגיירו בע"כ כיון שהוא בעליו ואין לו דעה עצמית (ובמנח"א על מסכת קידושין דנתי בענין גירות דעבד וגדריה). אך לפירוש ראשון ברש"י מבואר דאף באדם בעלמא הו"א דאפשר לגייר גר בע"כ, ולדרך זה מוכח לכאורה דבי"ד עושין את הגירות כנ"ל.
אך באמת אין זה נראה דאטו הו"א דלא צריך קבלת עו"מ בגירות והלא פשוט דאין אדם נכנס לכלל ברית ישראל בלא לקבל עליו עול תורה ומצוות, ודוחק לומר דהו"א שקבלת הבי"ד עליו יהא בר תוקף, ולפיכך נראה דאפשר דלפי פירוש זה ברש"י הו"א דיש לגייר גם בע"כ ולכפות אותו עד שיאמר רוצה אני, וכה"ג מהני בדבר שצריך דעת כמבואר בב"ב מ"ז ע"ב (ולכאורה הוי גירות כתלויהו וזבין ולא כלתויהו וקנה שהרי בכל דבר של מצוה הוי קיומו כתלויהו וזבין כמבואר שם לגבי הבאת הקרבן ונתינת הגט דמהני בהו כפיה משום דמצוה לשמוע דברי חכמים והו"א דגם בגירות מהני כפיה עד שיאמר רוצה אני, ועיין בקידושין ב' ע"ב דהרשב"א כתב לפרש את דברי הגמ' דאי תנא קונה הו"א אפילו בע"כ דהיינו בדרך כפיה עד שתאמר רוצה אני. ואפשר דבכה"ג הו"א דמהני בע"כ בגירות, ולפי"ז שוב אין ראיה מזה דבי"ד הם המחילים על האדם את ענין הגירות ולא הגר עצמו, ועדיין צ"ע בזה.
ונראה להוכיח דע"כ אין הבי"ד מחילים גירות על הגר אלא הגר מכניס עצמו תחת כנפי שכינתו ית"ש, מדברי התוס' שכתבו דלא בעינן ג' לעיכובא אלא בקבלת עול מצוות ולא בטבילה וכן מהני אף טבילת נדות קרי לגירות כיון שכבר קיבלו עליהן עול מצוות לפני כן, ומבואר מדבריהם דמהני קבלת עול מצוות בפני בי"ד אף לפני הטבילה ושוב לא צריך בי"ד בטבילה, והנה אם בי"ד מחילים דין גר על המתגייר בודאי צריך בי"ד בשעה שנעשה גר, ואיך מהני סוף הגירות דהיינו הטבילה שלא בפני בי"ד, אלא ע"כ דאין הבי"ד עושין אלא את קבלת עו"מ דאין הקבלה בת תוקף אלא בפני בי"ד ושוב נעשה גר ע"י טבילה אף שלא בפני בי"ד, וזה ראיה ברורה לענ"ד. וכן כתבו התוס' אף לענין גירות דעבד שנשתחרר דאין צריך בו קבלת עו"מ כיון שככבר קיבל על עצמו עו"מ כשנעשה עבד הרי דמהני גירות ללא בי"ד לאחר שכבר קיבל ע"ע עו"מ וע"כ דאין הבי"ד עושים גירות.
ועוד יש להוכיח דאין הגירות מעשה בי"ד ואין צריך בי"ד אלא משום דבעינן שיהא מעשה הגירות "בפני בי"ד", אך אין בי"ד עושין את הגירות, דהנה התוס' ביבמות מ"ה ע"ב כתבו לתרץ הא דמהני טבילת נדה לגירות אף דאין בה שלשה, דכיון דידוע לכל שטבלה הוי כאילו עומדים שם, עי"ש. והנה פשוט דבדבר שהוא מעשה בי"ד לא מהני מה שידוע לכל דמ"מ אין כאן בי"ד, ורק בדבר שאינו מעשה בי"ד אלא דגזה"כ שצריך שיהא נעשה בפני בי"ד יש לומר דכיון שידוע לכל הוי אילו נעשה לפניהם, ונראה מוכח מזה דהגר בעצמו מחל ע"ע דין ישראל ונכנס בכחו תחת כנפי השכינה אלא דצריך שיהא הגירות בפני בי"ד וכדרך חליצה שצריכה בי"ד דאין הבי"ד עושין את החליצה אלא גזה"כ דצריך שיהא החליצה בפני בי"ד (ולא כגדר המשפט שהבי"ד עושים דין), ודו"ק בזה היטב.
(ועדיין קשה בעיני מה שחידשו התוס' דכיון דידוע לכל הוי כאילו עומדים שם, דבשלמא במקום דבעינן עדים ניחא דמהני דבר הידוע לרבים כאילו יש שם עדים כיון דכל גדר עדות הוי בבירור ואימות הדברים ובזה חידשו התוס' דמהני אף דבר הידוע לכל כמ"ש ביבמות פ"ח ע"א וכידוע בפוסקים, אבל במקום שצריך בי"ד מה אהני לן מה שידוע לכל מ"מ דין בי"ד אין כאן, ויש לדחוק דהציבור דין בי"ד עליו, וכמ"ש החזו"א בב"ב סי' ד' אות ח', אך דוחק גדול הוא זה, וצע"ג בזה).
ועוד נראה להוכיח דאין הבי"ד עושים את הגירות אלא הגר עצמו אלא שצריך שיהיו המעשים לפני הבי"ד, מהמבואר ביבמות מ"ו ע"א דאם עבד קדם וטבל לשם גירות נעשה גר ויצא לחירות ולכאורה תמוה דהבי"ד אינם מתכונים אלא לטבילת עבדות שהיא "מקצת גירות" כמבואר ברמב"ם בפי"ג מאיסו"ב הי"א, ואיך מהני טבילתו לגירות שלימה אלא ע"כ דאין הדבר תלוי בבי"ד ואין צריך מצד הבי"ד אלא שיהיו בי"ד לענין זה אך הגר הטובל בפניהם מכניס עצמו תחת כנפי השכינה, ודו"ק בזה.
ארבע תשובות בעניני גירות
א
כבוד הרה"ג…
בדבר הפולמוס שהתעורר בקהילה בנוגע לנכרי שבא להתגייר ואף שביה"ד השתכנע בכנות כונתו להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה, חלק מחברי ביה"ד וחברי הנהלת הקהילה מתנגדים לגיורו משום סיבות שונות. א: משום שנראה להם שהוא אישיות בעיתית ורגישה למדי ולדעתם לא ישתלב חברתית בחיי הקהילה ובתסכולו ובכעסו עלול הוא לפגוע ולגרום נזקים לתדמית הקהילה. ב: נכרי זה הוא בן למשפחה מאד מפורסמת ומקובלת בקהילה הנוצרית ויש חשש שהצטרפותו לקהל ישראל תקומם אותם וזה עלול לגרום להגברת האנטישמיות. ושאל מע"כ האם יש זכות לבי"ד לדחות גר משום סיבות צדדיות שאינן קשורות לעצם הגירות.אף שלא מצאתי בזה מקור מפורש מ"מ לא אמנע מלחוות בזה את עניות דעתי.
באמת שאלה זו יסודית מאד והיא נוגעת בכל גדר הגרות ולמהות תפקיד הבי"ד בקבלת הגרים. האם הגר הוא זה שנכנס תחת כנפי השכינה אלא שגזה"כ שהגירות צריכה להיעשות בנוכחות הבי"ד, ולפי"ז מסתבר דאין סמכות ביד ביה"ד לדחות את הגר דלא הם המקבלים אותו אלא שצריך להתגייר בפניהם והם מצווים לאשר שאכן גירות יש כאן והגר מתכווין באמת ובתמים להתגייר, אך אפשר שבית הדין הם המקבלים את הגר ומגיירים אותו וא"כ אפשר ויש בידם לשקול גם היבטים ושיקולים נוספים ובידם הסמכות לקבלו או לדחותו.
והנה בסנהדרין צ"ט ע"ב אמרו "תמנע בת מלכים הואי דכתיב אלוף לוטן אלוף תמנע וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא בעיא לאיגיורי באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל מאי טעמא דלא איבעי להו לרחקה" הרי שנענשו משום שלא גיירו את תמנע, ופשוט דמשום סיבה כלשהי לא רצו לגיירה ולא בכדי דחוה אברהם יצחק ויעקב מתחת כנפי השכינה, ואת"ל דפקפקו בכנות רצונה לחסות תחת כנפי השכינה הלא בצדק לא גיירוה ולמה נענשו, וע"כ דסיבה אחרת היתה להם, ואפשר דמשום דבת מלכים היתה חששו מפני המלכות וכדו', ואעפ"כ נענשו הרי דאין רשות לדחות את הגר שרוצה בכל לב להתגייר.
וביבמות ק"ט ע"ב אמרו "רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים" ובתוס' שם ד"ה רעה כתבו "אמר ר"י דהיינו היכא שמשיאין אותן להתגייר או שמקבלין אותן מיד אבל אם הן מתאמצין להתגייר יש לנו לקבלם שהרי מצינו שנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קבלו לתמנע שבאתה להתגייר והלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו ונפק מינה עמלק דצערינהו לישראל כדאמרינן באגדת חלק וגם יהושע קבל רחב הזונה ונעמה ורות המואביה ובריש פרק במה מדליקין שגייר הלל אותו שנאמר גיירני על מנת שתשימני כ"ג ואותו דעל מנת שתלמדני כל התורה כולה ואע"פ שלא היו מתאמצין להתגייר יודע היה הלל בהן שסופן להיות גרים גמורים כמו שעשה לבסוף". ונראה גם בביאור דבריהם דאם הגר מתאמץ להתגייר אין לדחות אותו גם אם יש סיבות צדדיות שלא לקבלו וד"ז הוכיחו מהא דתמנע ומהא דרחב הזונה שנתקבלה לגירות אף שזונה היתה.
ומאידך מצינו בירושלמי (עבו"ז י"א ע"א) "חד גיור הוה ספר והוה איצטרולוגוס והוה חמי באיצטרולוגיא דידיה דיהודאי שפכין אדמיה ולא חוון אלא אמגיירתיה והוה יודאי אזל בעי מיספרה גביה קטיל ליה. כמן קטל רבי לעזר בר יוסי אמר שמונים רבי יוסי בי ר' בון אמר שלש מאות ובסוף נתפללו עליו וחזר לסיאורו". הרי שהתפללו על גר זה שיחזור לסורו אף שמן הסתם התגייר בלב שלם, ובפני משה כתב משום שלא רצו שיתערב זרע רוצח בכלל ישראל, עי"ש. ולכאורה פשוט דאם התפללו שיחזור לסורו פשוט שאם היו יודעים מעיקרא שרוצח הוא לא היו מקבלים אותו, אף אם נראה שחזר בתשובה וכונתו זכה לקבל עליו עול התורה והמצוה.
ואפשר דכיון שהרג שמונים או שלש מאות יהודים ותכונת הרצח טבועה בנפשו קרוב הדבר שלא יוכל לפרוש ממנהגו הרע, וימשיך בשפיכת דמים.
ומ"מ אין לי ראיות ברורות בספק זה. ומכל פשטות לשון הרמב"ם בפי"ג מהלכות איסו"ב משמע שאין לבי"ד כל שיקול דעת מלבד הבדיקה אם כונת הגר שלימה וכנה, עיין בדבריו. ונראה למעשה דכל שיש חשש שהגר לא יוכל להשתלב בקהילת שומרי המצוות וממילא לא ישמור על חיי תורה ושמירת המצוות יש לדחותו, אך כאשר אין חשש מבוסס הנוגע לשמירת המצוות אלא שאין נראה להם לגיירו מסיבות צדדיות שאינן קשורות למידת דקדוקו במצוות ולעצם יהדותו, אין רשאים לדחותו, ועדיין צ"ע בזה.
אמנם נראה עוד דאם יש חשש שהקהילה תיפגע פטורים מלקבל גרים, ומן הטעם הזה היו דורות בתפוצות ישראל שנהגו שלא לקבל גרים כלל, וכך מצינו גם שבשנת תרצ"ה קיבלה הקהילה החלאבית בניו יורק החלטה שלא לקבל גרים לשורותיה כדי לשמור על שלימות הקהילה ולמנוע התבוללות ותיקנו תקנה זו בחרם ע"ד רבני וזקני הקהילה. ומסתבר שיש רשות ביד בית דין להמנע מלקבל גר כאשר לדעתם נשקפת מקבלתו סכנה לקהילה בגוף ובנפש או בממון.
ב
כבוד אחי הגדולהגאון הגדול מוה"ר יהונתן בנימין שליט"א
רב אב"ד מונטריאול.
רב שלום עד בלי ירח.
במה שבקשני לחו"ד הענייה בשאלה שעלתה לפניו בתוכנית לגיור שבקהילתו, כיצד לנהוג בגוי או גויה הנשואים לב"ז יהודי ומשעה שבאים להתגייר ומתקבלים לתוכנית הגיור פורשים הם מבן זוגם היהודי. התוכנית אורכת כשנה ובסופה נערך הגיור, ומצוי מאד שהזוג קבע זמן לחתונה יהודית כדת משה וישראל כמה חודשים לאחר גמר תוכנית הגיור וקשה להם לעמוד בנסיון הפרישה וקיים חשש שיתאחדו וינהגו כאיש ואשה לפני חתונתם ללא חופה וקידושין.
ונשאלת השאלה מה עדיף, לדחות את הגיור עד סמוך לזמן החתונה כדי להצילם מאיסור זה, או שמא אין לדחות את הגיור אחר שנמצאו ראויים לגירות, דהלא אמרו (יבמות מ"ז ע"ב) "קיבל, מלין אותו מיד" משום דשהוי מצוות לא משהינן.
נראה ברור לענ"ד דיש לקיים את ההלכה הפשוטה שמלין אותו מיד ואין לדחות את הגר משקיבל עליו עול מצוות וגמר את מסלול ההכנה וראוי הוא לקבלו. ואף אם יש חשש בלבנו שמא יבא עליה לפני נישואיהם, הלא מאידך אם לא נגייר אותם שמא יש חשש שיבא עליה בגויותה, ואיסור ביאת נכרי או נכרית חמור טפי מפנוי הבא על הפנויה, הלא פנוי הבא על הפנויה אין בו אלא איסור עשה דביטול מצות קידושין, (ולדעת הרמב"ם איסור קדשה, אך אין זה אלא בדרך זנות ובני"ד אין כאן קדשות וז"פ). והבועל ארמית קנאין פוגעין בו וחייב כרת מדברי קבלה כמבואר בסנהדרין דף פ"ב ע"ב וכבר דנו האחרונים אם יש כרת גם בנבעלת לגוי עיין נודע ביהודה תניינא אהע"ז סימן ק"נ, ואף אם נראה לנו דכל עוד לא נשלם הגיור אין חשש שיתייחדו מחשש שנפסול אותם ולא יתקבלו לגיור משא"כ לאחר הגירות דשוב לא יחששו. הלא כל אלה אינם אלא סברות וחששות שבלב, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
וכיון דהלכה פשוטה דמלין אותו מיד ושהוי מצוה לא משהינן, ולא רק על הבי"ד מוטלת חובה לא להשהות את הגיור, אלא אף על הגר אמרו שם (מ"ח ע"ב) מפני מה גרים מעונין בזמה"ז ולחד מ"ד אמרו מפני שנשתהו מליכנס תחת כנפי השכינה, אין לדחות את הגיור, ויש לסמוך על כך שמאחר שבאמת ובתמים קיבלו על עצמם עול תורה ומצוות (דאל"כ אין לקבלם כלל לגירות), ודאי ינהגו כראוי ויקיימו מצות הפרישה עד לזמן נישואיהם.
כך נראה פשוט לענ"ד, ועם מעכ"ת הרמה ההכרעה.
באהבה רבה
ואהבת עולם
אשר
ג
גר צדק המדקדק בקלה כבחמורה, ולאחר חמש שנים משנתגייר, שאלתו בפיו, בכל תהליך גיורו וגם לאחריו חשב בטעות שהקב"ה בחר לא רק בישראל אלא בכל הדתות ונתן את הנצרות לנוצרים, את האיסלם למוסלמים ולהבדיל אלף הבדלות את תורה משה לבני ישראל, עד שלמד מפי רבו שדעה נפסדת היא זו, ורק בני ישראל הם עם הנבחר להיות בנים למקום והם חלקו ונחלתו לעד. האם יש בכך פגם בגירותו.אין שום פקפוק בגירותו ואף לחומרא אין לחזור ולגיירו כדי שלא להוציא לעז על בניו ובנותיו דבאמת לא מצינו בשום מקום שצריך ללמוד עם הגר י"ג עיקרים של הרמב"ם ומשבא לחסות תחת כנפי השכינה כבן ישראל וקיבל על עצמו כל מצוות התורה (עיין בכורות דף ל' דאם אמר חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, ועיין מנח"א לשבת סימן ל"ד) גר הוא לכל דיני תורה אף אם אינו בקי כלל בעיקרי האמונה לפרטיהן ודקדוקיהן ובהשקפת התורה. דאטו אם לא ידע שמשה רבינו היה אב לנביאים פסולה גירותו, ובאמת טעותו של גר זה אף שודאי דעה נפסדת היא, אין בה מגרעת באחד מי"ג עיקרי אמונה (אף שבעקיפין ודאי שהיא נסתרת דכיון דתורתנו תורה אמת היא אין נביא רשאי לחדש דבר, והרי הם באו לעקור עיקרי תורה להוסיף ולגרוע).
ועוד נראה דהנה כבר כתבו גדולי הפוסקים דמי שנשתבשה השקפתו בטעות ביסודות האמונה אבל הוא דבק בלבו בתורה ובנושאי דגלה אין דינו ככופר וכאפיקורס, עיין בשו"ת הרדב"ז סימן אלף רנ"ה, ברשב"ץ בספר אוהב משפט ובספר העיקרים מאמר א' פרק א' מה שכתבו בזה, ונראה דה"ה דהוי גר גמור.
ונראה להוכיח דבר זה מהלל הזקן שגייר מי שלא האמין אלא בתושב"כ וטען שאין תושבע"פ מן השמים והתוס' (שבת ל"א ע"א) ביארו דהלל בטוח היה ששוב יקבל תושבע"פ בלב שלם, אך מ"מ מוכח דאף שבשעת הגירות בפועל טעה באחד מיסודות האמונה החשובים ביותר שגם תושבע"פ תורה היא, מ"מ הוי גירות כיון שלפי טעותו לא ידע שהוא פורק עול מלכות שמים וכבר הארכתי בזה במנחת אשר עמ"ס שבת סימן ל"ד.
סוף דבר הפורק עול תורה וחכמיה הוציא עצמו מן הכלל אבל הטועה ביסודות האמונה אין דינו כמומר, ודו"ק בזה.
ונראה ברור דכך הדין גם בני"ד דהלא גר זה האמין שהתורה ניתנה בסיני אלא שבשטותו חשב הוא שכן ניתנה תורה אחרת לאומות העולם ולא ידע שדעה זו סותרת עיקרי תורה, ואין בטעות זו להוציאו מכלל ישראל.
ומ"מ פשוט לענ"ד דכיון שבתום לב קיבל על עצמו עול המצוות ונהג בהם קלה כבחמורה כאחד מכשרי ישראל אין שום פקפוק בגירותו.
(ואין זה ענין כלל למה שכתב החזון איש יו"ד סי' קי"ט אות ב' "ונראה דענין גירות אינו אלא למאמין ביסודו שצוה ד' את ישראל חקים ומשפטים ע"י משה נביאו והבדילם מכל העמים ומסר להם כי יכולים לקבל גרים מכל העמים ע"י מלה וטבילה וקבלה, והנה נכנס בזה לתורה עם הישראלי לכל דורותיו עד העולם, אבל אם אינו מאמין בכל זאת אלא שמקבל עליו להתנהג ע"פ חקי התורה מפני שההנהגה הזאת מטיבה אותו או מצלת אותו מן ההזק אין זה קבלת גירות", דאין הדברים אמורים אלא במי שאינו מאמין כלל לא בה' ולא בתורתו אלא שמקבל ע"ע לקיים את המצוות כמעשה קוף בעלמא כדי לזכות על ידם בטובת הנאה, ואין זה קבלת עו"מ כלל, משא"כ בני"ד, וזה ברור ופשוט ללא צל של פקפוק.
ד
כבוד הרב הגאון המופלגמרביץ תורה ומזכה רבים
ר' יהונתן וינר שליט"א
במה ששאל לדעתי במה שמצוי בזמנינו לדאבון לב בזוגות מעורבים שאחד מבני הזוג יהודי והשני גוי, האם יש מצוה להשתדל לגייר את בן או בת הזוג שאינו יהודי. ועוד שאלה במי שבטעות חושב שהוא יהודי ונוהג במקצת מצוות ונתברר שאינו יהודי האם יש לדחות ולהכביד עליו את הגירות או לקרבו ולעודדו להתגייר.
הנה נראה פשוט בעיני דאכן יש בכה"ג להשתדל לגיירם, ולא להרחיקם, ואף שביבמות מ"ז ע"ב אמרו "אמר מר גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר ומודיעים אותו מקצת קלות וחמורות. מ"ט דאי פריש נפרוש וא"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת". נראה לענ"ד דאם מכבידים על המתגייר משום דקשים גרים לישראל כספחת, בכגון דא אדרבה יש להשתדל בגיורם דאם קשים גרים לישראל כספחת קשים גויים לישראל כשאת ובהרת, כאש בנעורת וכחרב חדה בלב האומה. ובודאי נישואי תערובת של גויים גמורים חמור ממה שאמרו קשים גרים לישראל כספחת.
ומשום כך נראה לכאורה דכל מי שיש בידו לקרב גוים אלה השרויים בינינו מצוה בידו. דהלא גויים אלה מצויים בינינו ומתערבים בין יושבי הארץ והמכשלה עצומה. ופשוט דאפרושי מאיסורא ובפרט הצלה מאיסור של ביאת נכרים החמור מאין כמותו דוחה מה שאמרו חכמים דיש לדחות את הגר משום דקשים גרים לישראל כספחת.
ועוד דהלא זיל בתר טעמא, הנה לטעם הראשון שכתבו התוס' בקידושין ע' ע"ב בהא דקשים גרים לישראל כספחת משום שהגרים אינם בקיאין במצוות ולומדים ממעשיהם, ק"ו הדברים בני"ד שילמדו מן הגויים אורחות חיים קלוקלות שיש בהם כפירה ועריות וכדו', ועוד כתבו התוס' דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות בישראל ומשו"כ קשים גרים לישראל כספחת, גם בזה נראה דק"ו דקשים גויים טפי, דלא רק שאין משפחות אלה מיוחסות אלא כל מהותן בחטא ובפשע ובודאי שאין השכינה שורה על גויים שנתערבו בין ישראל.
תמצית דברינו אף שאין ליזום קבלת גרים באופן פעיל ואין לשנות מהמבואר בחז"ל ובשו"ע שאומרים לגר "מה ראית להתגייר וכו'", ורק אם הגר מפציר מקבלים אותו, מ"מ כדי למנוע התערבותן של גויים בקרב משפחות ישראל ראוי להמעיט בשמאל דוחה ולהרבות בימין מקרבת, כך נלענ"ד בהלכתא דא.
אמנם פשוט וברור שאין להקל קולא כלשהי בשלימות הגיור וכנותו, אלא יש ללמדם ולסייע בידם לקבל עול מלכות שמים שלימה, ולחסות בתמימות וטוהר תחת כנפי השכינה.
באהבה וביקר
אשר וייס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה