ר"מ בישיבת תות"ל – קרית גת, אה"ק - הערות ג' תמוז התשע"ד
בהא
דאמרינן דמקריבין בזה"ז אעפ"י שאין בית, ידוע מה שכתב החינוך[1]
"אבל אין הכוונה לומר שיהיה עלינו חיוב להקריב קרבן בבית המקדש עכשיו
שהוא חרב" . . כלומר שבזמן שאין מקדש יש רק אפשרות להקריב, ולכן
עוברים בלאו של מעלה קדשים בחוץ גם בזה"ז, וכיו"ב, אבל אין חיוב
להקריב קרבנות בזמן שאין בית.
ובספר
תורת הקודש להגר"מ אילן בסוף סי"ג לאחרי שהאריך לפלפל בדברי החינוך
הנ"ל כתב שלפי"ז מה "שיש נוהגים לעזוב את ירושלים ערב פסח להפטר
מדין דרך רחוקה אין לזה שורש להלכה, כי אין חיוב הקרבה בזמה"ז".
אמנם
הרבי כידוע כן חשש לזה למשך כמה שנים[2],
וצ"ב מדברי החינוך הנ"ל.
ואוי"ל,
ובהקדים דידוע שי' הרמב"ם בנוגע לספירת העומר שהמצוה נוהגת מדאורייתא בכל זמן
גם כשאין ביהמ"ק קיים, וקשה על זה מדברי הגמ' במנחות דבזה"ז אינו רק זכר
למקדש, ונאמרו בזה ביאורים שונים. ובכתבי הגרי"ז הביא בשם אביו הגר"ח די"ל
דתליא בהשאלה אי קידשה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל או לא דאי לא קידשה
לע"ל, אזי פשוט שאם אין בית ואין אפשרות להקריב את העומר, אין גם מצווה של
ספירת העומר, משא"כ אי ס"ל דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל
אז אפשר לומר דבעצם גם בזה"ז ישנו לקרבן העומר אלא שלפועל לא הקריבוהו (וכמו
בזה"ב אילו יצוייר שמאיזה סיבה לא הקריבו לפועל את קרבן העומר) ולכן
הרמב"ם לשיטתו סובר דגם בזה"ז ישנו מצוה מה"ת לספור ספירת העומר.
[ולהעיר
דאף שישנם כנ"ל ביאורים נוספים בדעת הרמב"ם אבל בד"כ תוכן הביאור
הוא שבאמת לדעת הרמב"ם אין המצוה דספירת-העומר קשורה לקרבן העומר, ולכן נוהגת
גם בזה"ז, אבל לפי"ז צ"ב זה שכל ההלכות דמצות ספירת-העומר נכתבו
ברמב"ם בספר קרבנות בהל' תו"מ, ולא בספר זמנים או אהבה וכו', משא"כ
לפי ביאור הגר"ח הנ"ל א"ש].
ולכאו'
גם על זה יש להעיר מדברי החינוך הנ"ל דבשלמא אם יש חיוב בעצם להביא קרבנות גם
בזה"ז שייך לומר את ביאור הגר"ח דגם היום זה נחשב זמן הקרבת העומר, אבל
אם נאמר כדברי החינוך שאין חיוב להביא קרבנות כשאין בית, אז לא שייך לומר שהמצוה
דספירת-העומר הוא מה"ת, כיון שבעצם היה צריך להביא את קרבן העומר, דהרי באמת
אין "עלינו חיוב להקריב קרבן בבית המקדש עכשיו שהוא חרב"?!
[ואף
שלכאו' אין הכרח שגם הרמב"ם סובר בזה כהחינוך[3],
אבל נוסף על כמה ראיות שהובאו בכמה מהאחרונים שגם הרמב"ם סובר כהחינוך, הנה
יש להוסיף עוד דמות ראי' ממ"ש הגרי"ז על דברי רב אשי במנחות (מה, א)
ש"מילואים הקריבו בימי עזרא", שבתחילה רצה הגרי"ז לומר "והנה
לכאו' נראה דזה תלוי דאי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולע"ל, א"כ מקריבין
אע"פ שאין בית וא"צ מילואים בימי עזרא" דהיינו שמי שסובר שמילואים
היו בימי עזרא ע"כ ס"ל דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל ולכן היו
צריכים להביא קרבנות מילואים על חידוש העבודה בימי עזרא, אבל אף שהיה מסתבר לו לומר
כן אבל הוקשה לו מדברי הרמב"ם ש"פסק דקדשה לע"ל ופסק ג"כ דהיו
מילואים בימי בית שני", ומזה מסיק ד"ע"כ דלא תלוי זה בזה".
אך
אם נאמר דהרמב"ם ג"כ סובר כהחינוך שוב אפ"ל דעיקר סברת הגרי"ז
נכונה מצד עצמה אך מ"מ אינו תלוי במחלוקת אי קדושה ראשונה קידשה גם לע"ל
או לא, משום דגם להסוברים דק"ר קידשה גם לע"ל מ"מ היו צריכים להביא
מילואים בימי עזרא, מצד זה שאין חיוב להקריב בזמן שאין ביהמ"ק, ולכן
א"ש זה שכשנבנה הבית ושוב נתחייבו להקריב קרבנות, היו צריכים להביא
קרבנות מילואים על חידוש העבודה, כנלפענ"ד בד"א].
ואוי"ל
דבעיקר דברי החינוך שאפשר בזה"ז להקריב קרבנות אבל אין חובה, היה אפשר לבאר
זאת ע"פ דברי הערוך לנר (בשו"ת בנין ציון) והנצי"ב (גם בשו"ת
משיב דבר, ובכ"מ בפי' על התורה) דבפסוק "ולא אריח בריח ניחוחכם"
שנאמר בתוכחה, נאמר שגם כשיש אפשרות להקריב מצד עצם הדין אבל הקב"ה אומר
"ולא אריח בריח ניחוחכם" שאין זה לריח ניחוח לפניו לאחרי שחרב הבית,
ולכן אין עניין להביא קרבנות לאחרי שחרב הבית גם אם ישאר המזבח במקומו ויכלו
להקריב, ולכן אף שמעיקר הדין "מקריבין אע"פ שאין בית" ולכן עוברים
גם בזה"ז בלאו דמעלה קדשים בחוץ, אבל לפועל אין "עלינו חיוב להקריב קרבן
בבית המקדש עכשיו שהוא חרב".
אמנם
בנוגע לקרבן פסח כתב שם הנצי"ב "וכמו שהי' בחורבן בית שני דהקריבו פסחים
כדאיתא בפ"ק דסנהדרין, אבל רק פסחים הקריבו דלא כתיב ביה ריח ניחוח,
משא"כ כל הקרבנות כתיב ריח ניחוח משו"ה לא הקריבו בחורבן בית המקדש משום
דכתיב ולא אריח וגו'".
ולפי"ז
יתכן לומר דבנוגע לקרבן פסח באמת יש חיוב להקריב במקרה שיש אפשרות להקריב כיון
שאין בק"פ את הסברא דאין זה ריח ניחוח, וממילא מיושבת הערת התורת הקודש
דלעיל, כיון דקרבן פסח שאני. וממילא יש בזה ענין להשתדל לעזוב את ירושלים
בע"פ שלא להתחייב בק"פ וכדברי הרבי לאחרי מלחמת ששת הימים, וק"ל.
והנה
במשך חכמה[4] כתב גם
בנוגע למנחות דישנו חילוק, דבכל המנחות כתיב בה ריח ניחוח חוץ ממנחת העומר דלא
כתיב בה ריח ניחוח (וע"ש כמה טעמים מה שיש לבאר סיבת החילוק).
וא"כ
י"ל דגם במנחת העומר אם יש אפשרות להקריב יש גם חובה להקריב ושוב אפשר
לומר סברת הגר"ח בדעת הרמב"ם דגם בזה"ז מצוה לספור לעומר כיון
שבעצם גם בזה"ז זה נחשב זמן הקרבת העומר.
ועפי"ז
יש להעיר על מה שהקשה בשו"ת משנה שכיר על דעת רב אחא בר יעקב[5] דגם מצה
בזה"ז דרבנן, והפסוק בערב תאכלו מצות נדרש לטמא ומי שהי' בדרך רחוקה, בזמן
שבית המקדש היה קיים, דעל אף שלא אוכל מהפסח חייב במצה אבל בזה"ז ילפינן
מההיקש ד"על מצות ומרורים יאלכוהו" שאם אין פסח אין גם מצה ומרור
(ע"ש בסוגיא). וע"ז הקשה בשו"ת הנ"ל דכיון דמקריבין אע"פ
שאין בית "א"כ גם בזה"ז קרוי איכא פסח, דהא מצד הדין יכולין
להקריב, ורק דבר אחר גורם מה שאין מקריבין, א"כ מה חילוק יש לרב אחא בר יעקב
בין בזמן שביהמ"ק קיים לבין שאין ביהמ"ק קיים דכיון דגם בזה"ז
מקריבין אע"פ שאין בית, אכתי בזמן דאיכא פסח קרינן ביה".
ובהמשך
דבריו שם הקשה גם לרבא דפליג על ראב"י וס"ל דמצה בזה"ז דאורייתא
וכך קי"ל להלכה, אבל עדיין יקשה למה "מרור בזה"ז דרבנן" והכי
קיי"ל כמו שפסק הרמב"ם[6],
אעפ"י שהרמב"ם בעצמו פסק[7]
דמקריבין אע"פ שאין בית א"כ קושייתו בין לראב"י בין לרבא,
וצע"ג?!
ובפשטות
לפי דברי החינוך הנ"ל אין כל התחלה לקושייתו דהרי ישנו חילוק ברור
דבזה"ז אין חיוב להקריב, משא"כ בזמן הבית דחייבים להקריב כל
הקרבנות, אמנם לפי הנ"ל הרי בקרבן פסח אמנם יש חיוב גם בזה"ז, ואז יש
איזה יסוד לקושייתו.
שו"ר
דבהמשך הדברים שם הביא מהשאילת יעבץ "דמה שנמצא בספר כפתור ופרח דהר"ח
מפריז בשנת י"ז לאלף הששי רצה להקריב קורבנות בירושלים, זה דוקא קרבן פסח,
והניח מהתלמוד דהדור סמוך להחורבן היו מקריבין ק"פ עיי"ש, א"כ ודאי
דקשה קושיא הנ"ל". ומבואר מזה דלהמשנה שכיר היה אכן קשה גם אם נאמר שאין
חילוק בין קרבן פסח לשאר הקרבנות, אבל לפי דברי החינוך הנ"ל באמת לק"מ,
אלא שאם נחלק בין קרבן פסח בזה"ז שיש גם חיוב להקריבו לבין שאר קרבנות
דיש רק היתר להקריב, שוב צ"ב מ"ש לענין קרבן פסח בין זה"ז
לזה"ב?
וי"ל,
דעל קושייתו ממרור שפיר יש לחלק ע"פ דרוש לפי מ"ש הרבי פעם בהתוועדות
דאחש"פ בטעם החילוק בין מרור בזמן הגלות דאינו אלא מדרבנן למרור בזמן הבית
דחיובו מדאורייתא, דכשיש מרירות מצד הגלות אין צורך להזדקק לאכילת מרור בשביל
לזכור את ה"וימררו את חייהם" משא"כ בזמן הבית דצריך לאכול
מרורים בשביל להזכיר על המרירות, א"כ א"ש מה שחילקו בין זמן ביהמ"ק
לזה"ז דאף שמקריבין אף שאין בית, אבל זה עדיין זמן אחר לגמרי מזמן
הבית.
וגם
על קושייתו בנוגע למצה, י"ל דשפיר יש לחלק בין זמן הבית לזה"ז, דאף
שמצינו ששייך לומר שיש דינים מסוימים הנוגעים לקורבנות שמצד העניין ד"מקריבין
אע"פ שאין בית" שייכים גם בזה"ז, וכמו הלאו דמעלה קדשים
בחוץ, אבל עדיין כשיש סתירה בין הפסוקים האם יש חיוב מצה גם כשאין פסח, שפיר יש
לחלק דפסוק אחד מדבר כשיש ביהמ"ק ולפועל הקריבו קרבנות דאז גם מי שלא הקריב
בפועל חייב במצה, והפסוק השני מדבר כשאין ביהמ"ק ובפועל לא הקריבו קרבן פסח
שאז אין חיוב מצה לדעת ראב"י, ועד"ז גם במרור לדידן שפיר יש לחלק בין
זה"ז לזמן הבית, וק"ל.
וכאן
המקום להעיר שמקושייתו של המשנת שכיר בנוגע למרור נראה ברור שהוא ג"כ למד
ברמב"ם דבזמן הבית היה חיוב מרור מה"ת גם למי שלא הקריב קרבן פסח, וכדעת
הרבי בהגש"פ והרגצ'ובי, ודלא כדעת כמעט כל האחרונים שדנו בדעת הרמב"ם
ואפילו הראשונים כהר"א בן הרמב"ם ור' דניאל הבבלי שנקטו בפשיטות בדעת
הרמב"ם דאין חיוב מרור מה"ת בזמן הבית למי שלא הקריב קרבן פסח וכפי
שנתבאר בארוכה בגליון תתקפ.
ורק
מהמאירי לכאורה יש לדייק דלא הבין כן ברמב"ם כיון שבדיונו על השיטות בזה הביא
שנחלקו בזה ואינו מזכיר כלל את דעת הרמב"ם כדרכו, ואכמ"ל בזה.
[2]) ראה לקו"ש חי"ב הוספות לפסח שני.
[3]) הערת המערכת: ראה ברמב"ם הל' מעשה הקרבנות
(פי"ט הט"ו): "מי ששחט קדשים בזה"ז והעלה חוץ לעזרה חייב מפני
שהוא ראוי ליקרב בפנים שהרי מותר להקריב אעפ"י שאין בית שקדושה
הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל כמו שביארנו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה