חלק שמיני
סימן טו
ב' לסדר כי תשא את ראש התשל"א בנ"י יצו"א.
מע"כ מחותני ידי"נ הרהגה"צ בנש"ק בר אורין ובר אבהן פ"ה ג"א פרי עץ הדר ברא כרעא דאבוה כו' מוה"ר יעקב ארי' אלטר שליט"א בן כ"ק מחותני מעכהגה"ק כו' רבן של ישראל מרן הגרש"ב אלטר שליט"א אדמו"ר מגור ירושלים עיה"ק.
אחדשכת"ר בידידות נאמנה.
בבואי הביתה נתתי את לבי לעיין בהא שמעתתא שבדק לן מר מחותני שליט"א בהיותי בביתו בכהן שאמר לו ישראל לעלות לדוכן במקום שאין נושאין כפים בכל יום אי חייב לעלות ואם לא עלה אי עובר אמצות עשה, ונזרקה אז מפי דנפ"מ אי אמר לו קודם רצה או אחר רצה, ועתה נראה קצת להרחיב הדבר.
וראשונה עלה בדעתי לתלות הא הלכתא במחלוקת הפוסקים דבגמ' סוטה ל"ח אריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי ובתוס' שם ד"ה כל כהן ירושלמי במסכת נזיר פכה"ג מה שיטמא אדם לנשיאת כפים אחוי דר' אבא בר כהן אמר קמיה ר' יוסי בשם ר' אחא מטמא כהן לנש"כ שמע ר' אחא ואמר אנא לא אמרי ליה כלום חזר ואמר או דילמא לא שמע מיניה אלא כיון דאמר ר' יהודה בר פזי בשם ר"א כל כהן שעומד בבהכ"נ ואינו נושא את כפיו עובר בעשה וס"ל שמ"ע דוחה ל"ת אמר אנא לא אמרית ליה אייתוניה ואנא מלקי ליה כו' ע"ש. ומשמע דס"ל דנש"כ בזה"ז מ"ע דאורייתא הוא דאל"כ איך חשב לומר עשה דוחה ל"ת דטומאה.
הן אמת דבלאו הכי קשה אמאי ס"ד דר' אבא דעשה דוחה ל"ת הא נש"כ עשה הוא וטומאת כהנים עשה ול"ת לנפש לא יטמא וקדושים יהיו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה כמבואר ביבמות כ"א ועיין ב"מ ל' אילימא לכהן והוא בביה"ק פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, אם לא דנימא כיון דבגמ' אמרו דעובר אשלש עשות וג' עשות דוחות אפילו עשה ול"ת ובנוב"י מספקא לי' אי עשה דוחה עשה כשהראשונה חמורה ובמקום אחר הארכתי בזה אבל ג' עשות אפשר דוחות. איברא דהכא לא הוי בעידנא שהרי בשעה שנכנס לטמאות אכתי אינו נושא את כפיו והרי קיי"ל (שבת קל"ב) דלא דחי לי' אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקא עקר ליה ללאו קא מקיים העשה אבל הכא עד דנושא את כפיו לא מקיים העשה, ולפמ"ש הרנב"ר בנמק"י ב"מ הנ"ל דכל שמתעסק במצות השבה בשעת עקירת הלאו אע"פ שלא גמרה בכך מקרי בעידנא הכ"נ כיון שנכנס לשם נש"כ מקרי שפיר בעידנא אבל הרב רבי יהוסף ז"ל כתב דשאר מפרשים לא ס"ל כרנב"ר דלא דמי מילה דהחיתוך הוי חצי מצוה והפריעה חצי מצוה ולא כן השבת אבידה דלא הוי מצוה כלל ההכנסה לביה"ק רק ההשבה וא"כ הכ"נ בנש"כ וי"ל לפמ"ש הר"ת הובא במג"א סי' תמ"ו דעשה דרבים דוחה ל"ת אע"ג דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה וא"כ הכ"נ נש"כ י"ל דהוא עשה דרבים שהוא בעשרה כמבואר במגילה כ"ג ובש"ע ס"א וכדאמרינן ר"א שחרר עבדו משום מצוה דרבים.
עכ"פ נראה דנש"כ בזה"ז מ"ע מה"ת וכן מטין דברי הרמב"ם פט"ו מה"ת הי"ב שכתב כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מ"ע אחת הרי זה כעובר על שלש עשה כו' ומדכתב אע"פ שבטל מ"ע אחת מבואר דלעולם המבטל עובר במ"ע מדאורייתא ועיין הגהמי"י שם וכן נראה משאר פוסקים ברם המו"ק בסי' קכ"ח כתב כמה פעמים דנש"כ בגבולין ובזה"ז לא הוי אלא דרבנן ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' נ"ד כתב שהוא מ"ע דאורייתא ובהשמטות (דף רי"ז) כתב שכן מפורש בקרית ספר להמבי"ט פי"ד מה"ת ומעתה אי נימא דהו"ל מ"ע דאורייתא ודאי אין להקל כלל אבל אי נימא דבזה"ז לא הוי אלא מדבריהם שפיר יש להקל והם אמרו והם אמרו.
איברא דלפמש"כ דעת רוב הפוסקים דגם בזה"ז הוא מ"ע דאורייתא ובש"ע סי' קכ"ח כתב שעובר בג' עשה והוא שהי' בב"ה כשקורא כהנים או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו, נראה דבג' אופנים אלו הוא עובר, א) שהי' בבהכ"נ כשקורא כהנים, ב) אם אמרו לו לעלות, ג) שאמרו לו ליטול ידיו. ולכאורה כשקורא כהנים צ"ע לפ"מ דקיי"ל סוטה ל"ח ע"ב ואמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא וגו' ובש"ע ס"ח ואם לא עקר רגליו ברצה שוב לא יעלה אפילו קראוהו א"כ אמאי כשקראו כהנים ולא עלה עובר בעשה הא לא יוכל לעלות וצ"ל בתרי אנפי או שמיירי שעקר רגליו קודם רצה מעצמו ונטל ידיו ומ"מ אינו עובר אם לא עלה אם לא קראוהו אבל כיון שקראו כהנים הוא נטל ידיו ועקר רגליו עובר ונמצא דהאי קראו כהנים לאו בחדא מחתא אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו דהני דוקא קודם רצה וקראו כהנים הוא לאחר רצה, או יאמר דדעת המחבר לפי שיטת קצת פוסקים שהיו קוראים כהנים קודם העבודה ולא הש"צ אלא אחר הי' קורא כהנים קודם רצה כדי להזמין הכהנים וא"כ הו"ל שלשתם כאחד. ופשוט מיהו דאם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו בעי דוקא קודם העבודה עיין מג"א סק"ב ובמקום אחר הבאתי דקודם העבודה היינו עד סוף רצה ועיין א"ר אבל כל שלא עקר רגליו קודם רצה לא יעלה לדוכן לכל אחד לפי שיעורו תחילת רצה או סוף העבודה.
ונתתי אל לבי לבאר הא מילתא גופא דאמרו ז"ל דכל כהן שאינו עוקר רגליו ברצה שוב אינו עולה שפשוט דהעקירה ברצה לאו דאורייתא היא שמנ"ל שתוכל לבטל מ"ע דאורייתא ועיין יד אליהו (ראגלער) סי' ט"ו ובגינת וורדים הספרדי סי' כ"ב כלל א' ובספרי משנה הלכות ח"ד סי' י"ב ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ב באמת מספקא ליה דאפשר דהא דאם לא עקר רגליו אינו עולה היינו מעצמו אבל אם אמרו לו לעלות צריך לעלות וקצת דעתו נוטה לזה וכתב דלמג"א אישתמיט לי' אמנם בעניותי מצאתי בלקט יושר א"ח עמוד 25 שהביא שם דברי הר"ם מינץ הנ"ל ודברי מהרא"י שהשיב עליו דהא ליתא מכמה הוכחות דשוב אינו עולה משמע כלל לא ועיין פסקי מהרא"י סי' כ"ב וצ"ע אבעל א"ר שלא הרגיש בכל זה עכ"פ לפ"מ דקיי"ל דשוב אינו עולה צ"ע.
ואשר נראה בזה הוא או שיאמר דתקנת חכמים הוא ויש כח ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה כמבואר ביבמות והכ"נ עקרו לדבר שלא יעבור וכיון שאנוס הוא בתקנת חכמים שלא לעבור שוב אינו עובר. או יאמר דכיון דברכת כהנים לאו מצוה יחידית שהרי א"א לקיימה רק בהסכמת הציבור שהרי הכהן אינו יכול לברך את ישראל אלא בעשרה כמבואר בש"ע ס"א וכתיב את בני ישראל וישא אהרן את ידיו אל העם ולא מיבעיא למ"ד דגם על ישראל איכא מצוה להתברך והמצוה הדדית היא אלא אפילו למ"ד דלישראל ליכא מצוה להתברך מ"מ בעי כהן דוקא לברך בציבור וא"כ ודאי שצריך הסכמת הציבור ואם לא יעשה כתקנתם לעלות ברצה הם לא יסכימו לברכתו ושוב אינו יכול לעלות.
ואולי יש בזה כדי ליישב עוד קושיא חדא מה שנתלבטו בה הפוסקים עיין פסקי מהרא"י סי' כ"ב והאחרונים שתמהו על מה שאמרו כהן שאינו עולה לדוכן יוצא לחוץ עד לאחר ברכת כהנים ותמהו כיון שלא עקר רגליו ברצה שוב אינו עולה ולמה ליה לצאת לחוץ.
והנלפענ"ד דכבר כתבתי במקום אחר לפרש מה שכתב המהרי"ק דכהן שמוחל עליה לתורה או שתקנו הקהל לעלות ישראל במקום כהן כופין אותו לצאת והקשו האחרונים דכיון שהוא מוחל או תקנו הקהל כך למה ליה לצאת ואמרתי ליישב בהקדם קושיא אחרת דהאיך יכולין הקהל לתקן תקנה כזו שלא לקרא לכהן ראשון שהוא נגד תקנת חז"ל שתקנו דוקא כהן קורא ראשון והיאך חלה תקנת האחרונים לבטל תקנת חז"ל הראשונים והא אין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין ואטו תקנת הקהל חזקה היא לבטל תקנת חז"ל. ונראה דקושיא חדא מתורצת בחברתה דבאמת מחמת קושיא זו דאין כח ביד הקהל לתקן תקנה לבטל תקנת חז"ל המציאו עצה אחרת שבהאופן כזה יתקיימו תרווייהו והוא דהגם שאין ביד הקהל לבטל או לשנות תקנת חז"ל מלקרא כהן ראשון אבל מ"מ ביד הקהל לתקן מי שיבא לביהכ"נ ולהתפלל עמהם ומי שלא יבא דהציבור דין שותפין להם וכמ"ש בח"מ ועיין מג"א ולכן כשיש כהן לפנינו ואנחנו חייבים לקראו לראשון ע"פ תקנת חז"ל ואין בידינו לבטל תקנה זו עמדו הקהל ותקנו תקנה אחרת שכהן לא יבא בביהכ"נ שלהם בשעת קריאת התורה ואם יהי' שם כהן מקודם תקנו שיצא מביהכ"נ ותקנה זו בידם הוא לתקן שהרי אין זה תקנה לבטל תקון חז"ל מלקראם ראשון אלא תקנו להוציא הכהנים מביניהם בשעת קרה"ת וזה בידם לתקן שביד הקהל לתקן שבנ"א יהיו שם בשעות ידועות ולזמן ידוע ולכל מי שברצונם שיהי' שם בזה הזמן הידוע וכיון שחלה התקנה ומוכרח הוא לצאת וכופין אותו שוב אין צריך לקראו ואם לא רצה לצאת כופין אותו ושפיר אתי תרווייהו ועיין משנה הלכות ח"ג סי' י"ג ובשו"ת ח"ס א"ח סי' כ"ד. ומיושבת קושי' למה ליה לצאת בשלא עקר נמי.
ולפ"ז נראה בדידן נמי במקומות שאין נושאין כפים בכל יום כמו בחו"ל או במקומות בא"י שלא נהגו נש"כ בכל יום אם יבא מי שהוא ויאמר לכהן לעלות לדוכן נראה דאינו עובר כיון דכן קבלו הציבור ותקנו שלא לשאת כפים בכל יום הו"ל כעין תקנת הקהל שלא יעלו והציבור לא ניחא להו אפילו אמרו לו לעלות אינו עובר כנלפענ"ד.
ומחמת חולשא דאורחא ושאר טרדות מוכרח אני לקצר והקוצרים אומרים יברכך מחותנו ויד"נ דושה"ט וכשכ"ת וכאש"ל והנלוים אליו בלב ונפש
מנשה הקטן
סימן טו
ב' לסדר כי תשא את ראש התשל"א בנ"י יצו"א.
מע"כ מחותני ידי"נ הרהגה"צ בנש"ק בר אורין ובר אבהן פ"ה ג"א פרי עץ הדר ברא כרעא דאבוה כו' מוה"ר יעקב ארי' אלטר שליט"א בן כ"ק מחותני מעכהגה"ק כו' רבן של ישראל מרן הגרש"ב אלטר שליט"א אדמו"ר מגור ירושלים עיה"ק.
אחדשכת"ר בידידות נאמנה.
בבואי הביתה נתתי את לבי לעיין בהא שמעתתא שבדק לן מר מחותני שליט"א בהיותי בביתו בכהן שאמר לו ישראל לעלות לדוכן במקום שאין נושאין כפים בכל יום אי חייב לעלות ואם לא עלה אי עובר אמצות עשה, ונזרקה אז מפי דנפ"מ אי אמר לו קודם רצה או אחר רצה, ועתה נראה קצת להרחיב הדבר.
וראשונה עלה בדעתי לתלות הא הלכתא במחלוקת הפוסקים דבגמ' סוטה ל"ח אריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי ובתוס' שם ד"ה כל כהן ירושלמי במסכת נזיר פכה"ג מה שיטמא אדם לנשיאת כפים אחוי דר' אבא בר כהן אמר קמיה ר' יוסי בשם ר' אחא מטמא כהן לנש"כ שמע ר' אחא ואמר אנא לא אמרי ליה כלום חזר ואמר או דילמא לא שמע מיניה אלא כיון דאמר ר' יהודה בר פזי בשם ר"א כל כהן שעומד בבהכ"נ ואינו נושא את כפיו עובר בעשה וס"ל שמ"ע דוחה ל"ת אמר אנא לא אמרית ליה אייתוניה ואנא מלקי ליה כו' ע"ש. ומשמע דס"ל דנש"כ בזה"ז מ"ע דאורייתא הוא דאל"כ איך חשב לומר עשה דוחה ל"ת דטומאה.
הן אמת דבלאו הכי קשה אמאי ס"ד דר' אבא דעשה דוחה ל"ת הא נש"כ עשה הוא וטומאת כהנים עשה ול"ת לנפש לא יטמא וקדושים יהיו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה כמבואר ביבמות כ"א ועיין ב"מ ל' אילימא לכהן והוא בביה"ק פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, אם לא דנימא כיון דבגמ' אמרו דעובר אשלש עשות וג' עשות דוחות אפילו עשה ול"ת ובנוב"י מספקא לי' אי עשה דוחה עשה כשהראשונה חמורה ובמקום אחר הארכתי בזה אבל ג' עשות אפשר דוחות. איברא דהכא לא הוי בעידנא שהרי בשעה שנכנס לטמאות אכתי אינו נושא את כפיו והרי קיי"ל (שבת קל"ב) דלא דחי לי' אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקא עקר ליה ללאו קא מקיים העשה אבל הכא עד דנושא את כפיו לא מקיים העשה, ולפמ"ש הרנב"ר בנמק"י ב"מ הנ"ל דכל שמתעסק במצות השבה בשעת עקירת הלאו אע"פ שלא גמרה בכך מקרי בעידנא הכ"נ כיון שנכנס לשם נש"כ מקרי שפיר בעידנא אבל הרב רבי יהוסף ז"ל כתב דשאר מפרשים לא ס"ל כרנב"ר דלא דמי מילה דהחיתוך הוי חצי מצוה והפריעה חצי מצוה ולא כן השבת אבידה דלא הוי מצוה כלל ההכנסה לביה"ק רק ההשבה וא"כ הכ"נ בנש"כ וי"ל לפמ"ש הר"ת הובא במג"א סי' תמ"ו דעשה דרבים דוחה ל"ת אע"ג דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה וא"כ הכ"נ נש"כ י"ל דהוא עשה דרבים שהוא בעשרה כמבואר במגילה כ"ג ובש"ע ס"א וכדאמרינן ר"א שחרר עבדו משום מצוה דרבים.
עכ"פ נראה דנש"כ בזה"ז מ"ע מה"ת וכן מטין דברי הרמב"ם פט"ו מה"ת הי"ב שכתב כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מ"ע אחת הרי זה כעובר על שלש עשה כו' ומדכתב אע"פ שבטל מ"ע אחת מבואר דלעולם המבטל עובר במ"ע מדאורייתא ועיין הגהמי"י שם וכן נראה משאר פוסקים ברם המו"ק בסי' קכ"ח כתב כמה פעמים דנש"כ בגבולין ובזה"ז לא הוי אלא דרבנן ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' נ"ד כתב שהוא מ"ע דאורייתא ובהשמטות (דף רי"ז) כתב שכן מפורש בקרית ספר להמבי"ט פי"ד מה"ת ומעתה אי נימא דהו"ל מ"ע דאורייתא ודאי אין להקל כלל אבל אי נימא דבזה"ז לא הוי אלא מדבריהם שפיר יש להקל והם אמרו והם אמרו.
איברא דלפמש"כ דעת רוב הפוסקים דגם בזה"ז הוא מ"ע דאורייתא ובש"ע סי' קכ"ח כתב שעובר בג' עשה והוא שהי' בב"ה כשקורא כהנים או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו, נראה דבג' אופנים אלו הוא עובר, א) שהי' בבהכ"נ כשקורא כהנים, ב) אם אמרו לו לעלות, ג) שאמרו לו ליטול ידיו. ולכאורה כשקורא כהנים צ"ע לפ"מ דקיי"ל סוטה ל"ח ע"ב ואמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא וגו' ובש"ע ס"ח ואם לא עקר רגליו ברצה שוב לא יעלה אפילו קראוהו א"כ אמאי כשקראו כהנים ולא עלה עובר בעשה הא לא יוכל לעלות וצ"ל בתרי אנפי או שמיירי שעקר רגליו קודם רצה מעצמו ונטל ידיו ומ"מ אינו עובר אם לא עלה אם לא קראוהו אבל כיון שקראו כהנים הוא נטל ידיו ועקר רגליו עובר ונמצא דהאי קראו כהנים לאו בחדא מחתא אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו דהני דוקא קודם רצה וקראו כהנים הוא לאחר רצה, או יאמר דדעת המחבר לפי שיטת קצת פוסקים שהיו קוראים כהנים קודם העבודה ולא הש"צ אלא אחר הי' קורא כהנים קודם רצה כדי להזמין הכהנים וא"כ הו"ל שלשתם כאחד. ופשוט מיהו דאם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו בעי דוקא קודם העבודה עיין מג"א סק"ב ובמקום אחר הבאתי דקודם העבודה היינו עד סוף רצה ועיין א"ר אבל כל שלא עקר רגליו קודם רצה לא יעלה לדוכן לכל אחד לפי שיעורו תחילת רצה או סוף העבודה.
ונתתי אל לבי לבאר הא מילתא גופא דאמרו ז"ל דכל כהן שאינו עוקר רגליו ברצה שוב אינו עולה שפשוט דהעקירה ברצה לאו דאורייתא היא שמנ"ל שתוכל לבטל מ"ע דאורייתא ועיין יד אליהו (ראגלער) סי' ט"ו ובגינת וורדים הספרדי סי' כ"ב כלל א' ובספרי משנה הלכות ח"ד סי' י"ב ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ב באמת מספקא ליה דאפשר דהא דאם לא עקר רגליו אינו עולה היינו מעצמו אבל אם אמרו לו לעלות צריך לעלות וקצת דעתו נוטה לזה וכתב דלמג"א אישתמיט לי' אמנם בעניותי מצאתי בלקט יושר א"ח עמוד 25 שהביא שם דברי הר"ם מינץ הנ"ל ודברי מהרא"י שהשיב עליו דהא ליתא מכמה הוכחות דשוב אינו עולה משמע כלל לא ועיין פסקי מהרא"י סי' כ"ב וצ"ע אבעל א"ר שלא הרגיש בכל זה עכ"פ לפ"מ דקיי"ל דשוב אינו עולה צ"ע.
ואשר נראה בזה הוא או שיאמר דתקנת חכמים הוא ויש כח ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה כמבואר ביבמות והכ"נ עקרו לדבר שלא יעבור וכיון שאנוס הוא בתקנת חכמים שלא לעבור שוב אינו עובר. או יאמר דכיון דברכת כהנים לאו מצוה יחידית שהרי א"א לקיימה רק בהסכמת הציבור שהרי הכהן אינו יכול לברך את ישראל אלא בעשרה כמבואר בש"ע ס"א וכתיב את בני ישראל וישא אהרן את ידיו אל העם ולא מיבעיא למ"ד דגם על ישראל איכא מצוה להתברך והמצוה הדדית היא אלא אפילו למ"ד דלישראל ליכא מצוה להתברך מ"מ בעי כהן דוקא לברך בציבור וא"כ ודאי שצריך הסכמת הציבור ואם לא יעשה כתקנתם לעלות ברצה הם לא יסכימו לברכתו ושוב אינו יכול לעלות.
ואולי יש בזה כדי ליישב עוד קושיא חדא מה שנתלבטו בה הפוסקים עיין פסקי מהרא"י סי' כ"ב והאחרונים שתמהו על מה שאמרו כהן שאינו עולה לדוכן יוצא לחוץ עד לאחר ברכת כהנים ותמהו כיון שלא עקר רגליו ברצה שוב אינו עולה ולמה ליה לצאת לחוץ.
והנלפענ"ד דכבר כתבתי במקום אחר לפרש מה שכתב המהרי"ק דכהן שמוחל עליה לתורה או שתקנו הקהל לעלות ישראל במקום כהן כופין אותו לצאת והקשו האחרונים דכיון שהוא מוחל או תקנו הקהל כך למה ליה לצאת ואמרתי ליישב בהקדם קושיא אחרת דהאיך יכולין הקהל לתקן תקנה כזו שלא לקרא לכהן ראשון שהוא נגד תקנת חז"ל שתקנו דוקא כהן קורא ראשון והיאך חלה תקנת האחרונים לבטל תקנת חז"ל הראשונים והא אין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין ואטו תקנת הקהל חזקה היא לבטל תקנת חז"ל. ונראה דקושיא חדא מתורצת בחברתה דבאמת מחמת קושיא זו דאין כח ביד הקהל לתקן תקנה לבטל תקנת חז"ל המציאו עצה אחרת שבהאופן כזה יתקיימו תרווייהו והוא דהגם שאין ביד הקהל לבטל או לשנות תקנת חז"ל מלקרא כהן ראשון אבל מ"מ ביד הקהל לתקן מי שיבא לביהכ"נ ולהתפלל עמהם ומי שלא יבא דהציבור דין שותפין להם וכמ"ש בח"מ ועיין מג"א ולכן כשיש כהן לפנינו ואנחנו חייבים לקראו לראשון ע"פ תקנת חז"ל ואין בידינו לבטל תקנה זו עמדו הקהל ותקנו תקנה אחרת שכהן לא יבא בביהכ"נ שלהם בשעת קריאת התורה ואם יהי' שם כהן מקודם תקנו שיצא מביהכ"נ ותקנה זו בידם הוא לתקן שהרי אין זה תקנה לבטל תקון חז"ל מלקראם ראשון אלא תקנו להוציא הכהנים מביניהם בשעת קרה"ת וזה בידם לתקן שביד הקהל לתקן שבנ"א יהיו שם בשעות ידועות ולזמן ידוע ולכל מי שברצונם שיהי' שם בזה הזמן הידוע וכיון שחלה התקנה ומוכרח הוא לצאת וכופין אותו שוב אין צריך לקראו ואם לא רצה לצאת כופין אותו ושפיר אתי תרווייהו ועיין משנה הלכות ח"ג סי' י"ג ובשו"ת ח"ס א"ח סי' כ"ד. ומיושבת קושי' למה ליה לצאת בשלא עקר נמי.
ולפ"ז נראה בדידן נמי במקומות שאין נושאין כפים בכל יום כמו בחו"ל או במקומות בא"י שלא נהגו נש"כ בכל יום אם יבא מי שהוא ויאמר לכהן לעלות לדוכן נראה דאינו עובר כיון דכן קבלו הציבור ותקנו שלא לשאת כפים בכל יום הו"ל כעין תקנת הקהל שלא יעלו והציבור לא ניחא להו אפילו אמרו לו לעלות אינו עובר כנלפענ"ד.
ומחמת חולשא דאורחא ושאר טרדות מוכרח אני לקצר והקוצרים אומרים יברכך מחותנו ויד"נ דושה"ט וכשכ"ת וכאש"ל והנלוים אליו בלב ונפש
מנשה הקטן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה