הרב יהודה ליב
שפירא
ראש הישיבה - ישיבה
גדולה, מיאמי רבתי
בגיטין
(לג, א) אי': "ביטלו [אם הבעל ביטל את שליחות הגט שלא בפני השליח ושלא בפני
האשה, כ"א עשה בי"ד במקומו - נגד תקנת רבן גמליאל הזקן] - מבוטל, דברי
רבי. רשב"ג אומר אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו, שא"כ מה כח בי"ד יפה.
[ומקשה
בגמ':] ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גיטא, ומשום מה כח בי"ד יפה שרינן אשת
איש לעלמא? [ומתרץ:] אין, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין
מיני'".
ובתוס'
(ד"ה אפקעינהו) כתבו וז"ל: "הקשה הר' שמואל, א"כ יחפה על בת
אחותו, וכשיבואו עדים שזינתה, ישלח לה גט ויבטל שלא בפני שליח, ופקעי קידושין,
ונמצא שהיא פנוי'? ואומר ר"י דלא קשה, דאין לחוש אלא כשמחפה עלי' שלא כדין,
אבל הכא כדין מחפה, ומן התורה פטורה. ועוד הקשה רבינו שמואל, דהיכי מחייבינן לעולם
מיתה אשת איש שזינתה, והא התראת ספק היא, דשמא ישלח לה גט ויבטלנו [שלא בפני
השליח, ויפקיעו חכמים הקידושין למפרע] . . ואומר ר"ת דכי האי
גוונא לא הוי התראת ספק, דאזלינן בתר רובא, ורוב אין מגרשין נשותיהן, וכששולחין גט
אין מבטלין. ועוד דאוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה, דאם לא כן נזיר שהי' שותה יין
או מטמא למתים, אמאי לוקה, דאם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת (נזיר
מב, א), והא התראת ספק היא, שמא ישאל על נזירותו", עכ"ל.
כלומר:
הן באשת איש שזינתה, והן בנזיר ששתה יין, או הי' מטמא למתים, אמרי' שהיות ועכשיו
הם במצב מסוים [האשה היא אשת איש והנזיר הוא נזיר], מוקמינן להו אחזקתייהו, ולכן
לא הוה התראתם התראת ספק, אף שאולי יארע איזה דבר אח"כ, שיגרום שישתנה מצבם
למפרע.
וידוע
הקושיא (ראה מחנה חיים ח"ג אבהע"ז סי' מז) דמהי הכוונה בכך
"שאוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה", והרי אם ישלח לה גט
ויבטלנו שלא בפני השליח או האשה, הרי יפקיעו הרבנן הקידושין למפרע, ונמצא
שגם עכשיו אינה נשואה, ואיך אמרי' ע"ז "אוקמינן אחזקתה" - כל ענין
"חזקה" הוא שכשיש ספק אם נשתנה המצב, אמרינן שהיות ויש מצב שאז בודאי
הי' במצב מסוים, הרי כ"ז שלא ידעינן שנשתנה, אומרים שמסתמא נשאר כמו שהי'
בתחלה, אבל בנדו"ד, הרי באם ישתנה המצב, ישתנה גם המצב כפי שהי' בתחלה, ואיזו
"חזקה" היא? (ואם כוונתם שהחזקה היא שמכיון שהיא נשואה עכשיו, מסתמא
לא ישלח לה גט, - הרי זהו התירוץ הראשון).
ואף
שהביאו ראי' מנזיר - הרי שם גופא אינו מובן, מה הפי' שמוקמינן לי' אחזקתו שהוא
עכשיו נזיר, ולכן לא הוה התראת ספק, הרי אם ישאל על נזרו, יתבטל גם זה שעכשיו הוא
נזיר, כי אם יעשה כן לא יהי' נזיר למפרע, ואיזו "חזקה" היא זו?
ובמקום
אחר כתבתי לתרץ ע"פ מה שכתב הר"ן בנדרים (פז, א) וז"ל: "ומזה
שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם בעל כרחו ואינו יכול
לעכב, אע"פ שיכול לשאול על נדרו, כיון דהשתא מיהא לא איתשל. מיהו היכי דאיתשל
חייבין לשלם, דכיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו, הויין להו הנך פירי כאילו לא איתסרו
עלי' מעולם", עכ"ל.
אמנם
הרשב"א כותב "ואני מסתפק בזה, לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו,
ואע"פ שהאיסור שבו הלך ע"י שאלה, קנין ממונו של זה אינו בטל, שאינו מוצא
שאלה בהפקר".
וא'
מהביאורים שי"ל במחלוקתם הוא שנחלקו בגדר שאלה בנדר. דיש לבארו בב' אופנים:
א.
זהו בחי' "איגלאי מילתא למפרע" שמעולם לא הי' נדר, והוה ע"ד
(ולא ממש) הפקר בטעות.
ב.
זהו בחי' "נעקר הדבר למפרע", היינו שאף שלמפרע אין כאן נדר,
מ"מ ה"ז שעכשיו עוקרים הדבר למפרע, אבל כשמביטים גם עכשיו למפרע כמו
שהי' קודם שנעקר, הרי הי' הדבר קיים.
וא'
מהנפק"מ בין ב' האופנים: כשע"י המצב שהי' לפנ"ז נעשה איזה ענין
שני, ואח"כ כשנשתנה הדבר למפרע, אם נשתנה גם הדבר השני שבא כתוצאה מענין זה.
דלפי אופן הא', הרי עכשיו נתגלה שמעולם לא הי' מצב כזה, וא"כ כל הנגרם
ע"י המצב ההוא בטל, כי לא הי' מצב כזה מעולם. אבל לפי אופן הב' הרי למפרע הי'
המצב הזה, ורק עכשיו עוקרים אותו, נשאר הוא כמקודם.
ובזה
הוא דנחלקו הר"ן והרשב"א: לדעת הר"ן כשחכם עוקר את הנדר למפרע
ה"ז בבחי' "איגלאי מילתא למפרע", שלא הי' הנדר מעולם, ולכן הענין
השני שהסתעף מזה - זה שאחרים קנו הפירות - מתבטל ג"כ, ולכן צריכים לשלם, אבל
לדעת הרשב"א ה"ה רק עוקר הנדר למפרע, וא"כ אף שהנדר נעקר למפרע,
מ"מ מה שהסתעף אז נשאר כמקודם, ולכן נשאר הקנין בתקפו, ואי"צ לשלם.
ובאמת
מצינו מחלוקת זו גם בין הצ"צ והמשכנות יעקב: דהנה כתב הצ"צ (בחידושיו
רפ"ד דגיטין ובשו"ת אבעה"ז סי' רסח) בנדון מי שביטל הגט ע"י
שאמר "אין כאן גט", שיש להסתפק אם בטל הגט או לא, כי בביטול הגט
צ"ל לשון דלהבא כמבואר בגמ' כאן, ולכן צריכים לעיין אם לשון "אין
כאן..." הוא לשון של להבא או שלעבר.
ומביא
ראי' שלשון זה להבא משמע, מזה שכשהחכם עוקר הנדר אומר "אין כאן נדר אין כאן
שבועה", והרי הוא עוקרו להבא: ואף שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, והו"ל
כאילו לא נדר מעולם כלל, מ"מ הענין הוא שע"י דבור החכם באומרו מותר לך
אין כאן נדר, ע"י דיבור זה דוקא נעקר הנדר מעיקרו. ומביא מ"ש
הב"י (הל' נדרים תחלת סי' רכח בשם תשו' הרמב"ן סי' רסב) וז"ל:
"והענין כמתיר הקשר שחזר הענין כלא הי', כאדם שמצא חבל קשור והתירו והרי הוא
כאילו לא הי' וכו'", עכ"ל. הרי עכ"פ צ"ל התרת הקשר, היינו
שהוא עוקרו עכשיו, וזה מועיל למפרע.
והצ"צ
עצמו מביא שבשו"ת משכנות יעקב (אהע"ז סי' לא) דן בשאלה זו ממש, ומביא
אותה הראי' שהצ"צ מביא, אלא להיפך, שמכיון שהלשון "אין כאן" אומר
החכם כשמתיר הנדר, ה"ז ראי' שלעבר משמע, מכיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו,
עיי"ש שהשיג עליו.
וי"ל
שנקודת מחלוקתם הוא בסברא הנ"ל: להצ"צ גדר עקירת הנדר הוא שנעקר
למפרע, ולהמשכנות יעקב ה"ה בבחי' "איגלאי מילתא למפרע",
ולכן ה"ה לשון דלעבר.
והנה
עפ"ז יובנו דברי התוס' בנוגע נזיר, שהתוס' ס"ל כדעת הרשב"א
והצ"צ, שכשישאל על נזרו, ותתבטל נזירותו למפרע, הפי' הוא שיעקר למפרע,
וא"כ גם לאחר שיעקר הנזירות למפרע, עדיין נאמר שכפי שהי' למפרע אז,
באמת הי' נזיר. ולכן אפ"ל דמוקמינן להנזיר אחזקתי' שעכשיו הוא נזיר, אף שזה
גופא יכול להשתנות - כי זה לא ישתנה, כי גם אם ילך לחכם ויתיר לו נזרו למפרע, לא
ישתנה זה שלפנ"ז הי' נזיר, ומה שישתנה למפרע הוא רק מה שיהי' נוגע למכאן
ולהבא [כלומר: מכאן ולהבא נאמר שלמפרע לא הי' נזיר, אבל למפרע כשלעצמה באמת הי'
נזיר, אף לאחר ההתרה].
ועד"ז
י"ל בנוגע ל"אפקעינהו רבנן לקידושין מיני'" - דהרי הטעם שאומרים
"אפקעינהו וכו'", ה"ז לפי ש"כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש",
שהפי' בזה הוא שכל המקדש מקדש על תנאי שירצו [או: שלא ימחו] חכמים, ולכן
כשהחכמים אינם רוצים הקידושין, הרי לא נתקיים התנאי, ובמילא נתבטלו הקידושין
למפרע.
והנה
בנוגע תנאי מובן ממ"ש בלקו"ש (ח"ו עמ' 92 הערה 36 ח"ח עמ' 58
הערה *48) שגם בזה אמרי' שמה שפועל למפרע, ה"ז בבחי' "עוקר הדבר
למפרע" (ומציין לרמב"ם הל' גירושין פ"ח הכ"ב, ובמ"מ שם.
וגם מציין להרשב"א (גיטין פד, ב) שהאומר ה"ז גיטך ע"מ שתבעלי
לפלוני אסורה להבעל לו, אף שיהי' גט למפרע - ועפ"ז נמצא שהרשב"א לשיטתי'
בנדרים הנ"ל - ומציין גם להצ"צ המובא לעיל, עיי"ש כל הפרטים),
וא"כ גם גדר "אפקעינהו וכו'" שהוא משום תנאי, הוא בבחי' "נעקר
הדבר למפרע".
ועפ"ז
מובן שאפ"ל "דאוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה", כי זה לא
ישתנה לעולם.
אמנם
באמת י"ל גם באופן אחר, ובהקדים דלכאו' צע"ק מדוע הוצרכו התוס' לב'
תירוצים (על הקושיא שהוה התראת ספק), וכידוע שבאם מתרצים ב' תירוצים ה"ז או
מפני שבכל אחד ישנו קושי שאין בהשני, או שהם מתרצים ב' פרטים שונים.
וי"ל
שהתירוץ הא' מתאים רק במקרה רגיל, אבל באם האשה שזינתה היא בת אחותו של הבעל, יש
מקום גדול שהוא אכן יעשה כן, וא"כ תירוץ זה (שרוב אין מגרשין נשותיהן ואם
מגרשין אין מבטלים הגט) אינו עולה יפה למקרה כזה, לכן כתבו עוד תירוץ, שאזלינן בתר
החזקה, שהיא עכשיו נשואה, שזה מתאים גם למקרה של בת אחותו.
עפ"ז,
שתירוץ זה איירי בדוקא בנדון של בת אחותו, יש לבאר כוונת תירוץ זה, בהקדים, מ"ש
המהרש"א וז"ל: "ולכאו' קשה, הא ודאי ישאל על נזירותו כדי
שלא ילקה, והיאך מצינו נזיר שילקה, ויש ליישב דודאי ביודעין בו שעבר על נזירותו
במתכוין, החכם לא ישאל לו [הכוונה: לא יתיר לו] כדי שלא ילקה, אבל התראת ספק מיהא
איכא, דשמא זה הנזיר יבא לחכם שלא ידע אם עבר על נזירותו וישאל לו,
וק"ל", עכ"ל.
ולכאו'
צ"ע סוף דברי המהרש"א שהוה התראת ספק משום ד"שמא זה הנזיר יבא לחכם
שלא ידע אם עבר על נזירותו וישאל לו", הרי בודאי ילך לחכם כזה, כי אם
ילך לחכם היודע כוונתו לא יתיר נזרו:
א"כ
אי"מ מדוע זה נקרא התראת ספק, הרי אי"ז התראה כלל, והדרא קושיית
המהרש"א שלפנ"ז למקומה.
ועוד
(והוא העיקר): מהו תירוץ התוס' שאזלינן בתר החזקה, שעכשיו הוא נזיר, והרי בודאי
יתיר נזרו ע"י חכם שאינו ידוע שעבר על נזרו, וא"כ פשוט שאין התראתו
התראה.
וי"ל
הביאור בזה שסוכ"ס אי"ז ודאי, כי היות שאם ילך לחכם כזה, ה"ז עושה
חסרון בההתראה, הרי כבר אי"צ לילך בפועל להחכם כדי להפטר ממלקות, שהרי גם אם
לא ילך לא ילקה, כי זה שקס"ד בעת ההתראה שילך אצלו כבר גורע מתוקף
ההתראה, וא"כ אולי לא ילך בפועל, כי אי"צ, ובמילא שוב הוה רק ספק שמא
ילך ושמא לא ילך, ולכן הוה רק התראת ספק ולא ודאי.
והנה
עפ"ז יש לבאר כוונת תירוץ התוס' שאזלינן בתר החזקה שעכשיו הוא נזיר, אף
שהחזקה גופא עומדת בספק כנ"ל - ובהקדים שי"ל שהתי' הראשון שהתוס' כתבו
בנוגע אשת איש שייך גם בנזיר, שרוב הנודרים בנזיר אינם שואלים ע"ז, כמובן
בפשטות, וכל התירוץ הזה שאוקמינן אחזקתי' שהוא נזיר עכשיו הוא כי תירוץ הא' אין
מספיק בנדון שעבר על נזירותו, שאז מן הסתם אכן ישאל על נזרו, וע"ז אין
לומר שלא הוה התראת ספק מטעם שרוב נזירים אינם שואלים על נזירתו, לכן כתבו שבנדון
כזה התירוץ הוא שאוקמינן הנזיר אחזקתי' שעכשיו הוא נזיר.
שהפירוש
בזה י"ל, ע"פ הנת"ל שתיכף שאמרי' שמסתמא ישאל על נזרו, ונעשה חסרון
בההתראה, כבר לפועל אי"צ לשאול על נזרו, כי בעצם לא ישאל על נזרו
(וכנ"ל שרוב אינם שואלים על נזרו), וכל הטעם שמסתמא ישאל, ה"ז רק כדי
ליפטר מן המלקות, אבל לפועל לא יתחייב מלקות בלא"ה, כי יש חסרון בההתראה,
א"כ מסתמא לא ישאל, וא"כ ה"ז מה שנק' "חוזר חלילה", כי
מצד א' אמרינן שבודאי ילך לחכם כזה שאינו יודע שרוצה לשאול על נזרו כדי ליפטר
ממלקות, וזה גופא שחושבים אנו שכן יעשה מגרע מתוקף ההתראה, אבל מטעם זה גופא מסתמא
לא ילך לחכם זה, כי כבר אי"צ לזה, שהרי כבר משעת ההתראה הוא פטור, מטעם חסרון
בההתראה, ורוב אינם שואלים על נזרם, אבל תיכף כשאומרים שמסתמא לא ילך לחכם,
זה גופא גורם שוב שאכן יישאר נזיר, ובמילא חייב מלקות, ושוב אין כאן חסרון
בההתראה, אבל תיכף כשאומרים שאכן יתחייב מלקות כי לא ילך להחכם, שוב צריכים לומר
שבודאי ילך להחכם, כדי ליפטר מן המלקות, ותיכף כשאומרים כן, כבר יש חסרון בההתראה,
ופטור מן המלקות, וא"כ כבר אי"צ לילך לחכם, ומסתמא לא ילך, וכן חוזר
חלילה שכל צד גורם ההפכו.
והנה
נדון כעין זה מצינו בב"מ (ל, א) ששם איתא "עלה עלי' (על הפרה אדומה) זכר
פסולה", כי התורה אמרה "אשר לא עלה עלי' עול". והקשו בתוס'
(ד"ה אף) שהרי כדי שתיפסל הפרה ע"י עליית עול צ"ל ניחא לי' לבעלים,
וכאן "הא ודאי לא ניחא לי' להפסיל פרה שדמי' יקריב, בשביל דבר מועט"
[שירויח עי"ז שתלד הפרה ולד שדמי' מועטים]. ותירצו "דאם היתה כשירה הוה
ניחא לי' ולכך אין להכשיר", שבפשטות הכוונה בזה, שאם נאמר שלא נפסל בכך, לא
הפסיד הפרה עי"ז, א"כ שוב ניחא לי', אבל תיכף כשאומרים שניחא לי' ומפסיד
הפרה, שוב לא ניחא לי', והוה לי' "חוזר חלילה", ולכן אמרי' שאכן זה נקרא
ניחא לי', ובפשטות ה"ז לפי שלפועל לפום ריהטא ה"ז ניחא לי'.
נמצא
שזהו הכלל בנדון ד"חוזר חלילה", שנקטינן כפי שהוא עכשיו בפועל לפום
ריהטא.
עד"ז
י"ל בנדו"ד בנוגע להנזיר: היות שזהו "חוזר חלילה" כנ"ל,
אמרי' שהיות ולפועל הוא נזיר עכשיו, אזלינן כפי שהוא עכשיו לפום ריהטא שהוא נזיר,
ולכן לא הוה התראת ספק.
וזוהי
כוונת התוס' שאזלינן בתר החזקה שהוא עכשיו נזיר.
ועד"ז
י"ל בנוגע להאשת איש שזינתה, שגם בזה יש "חוזר חלילה", כי
נת"ל שהתוס' איירי בנדון שהיא בת אחותו, שיש מקום גדול שישלח לה גט ויבטל שלא
בפני השליח או האשה, ולכן נעשה זה התראת ספק, אבל תיכף כשזה התראת ספק בתחלה, כבר
אי"צ לשלוח לה הגט בפועל, כי בלא"ה לא תתחייב מיתה, מטעם חסרון בההתראה,
אבל אם אמרי' כן שמסתמא לא ישלח לה גט, שוב אי"ז התראת ספק, כ"א נכנס
בגדר כמו כל אשה שאמרי' ש"רוב אין מגרשין נשותיהן וכששולחין גט אין
מבטלין", וא"כ שוב חייבת מיתה, וא"כ חוזר שוב שמסתמא אכן ישלח לה
גט ויבטל, ושוב חוזר חלילה, ובזה הרי נת"ל שאמרינן שזה נשאר כמו שהוא עכשיו
בפועל לפום ריהטא, ולכן "אוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה", ולא הוה
התראת ספק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה