הגר"א וייס שליט"א
הנה צריך ביאור בהגדרת מצוה זו דתלמוד תורה דלא נתבארה בתורה זמן חיובה דכתבו הרמב"ם בסהמ"צ עשין מצוה י"א והחינוך במצוה תי"ט דמצוה זו נכפלה בתורה כמה פעמים "ולמדתם" "למען ילמדון" "ושננתם" וכו' אך בכל אלו אין שיעור וזמן ורק בדברי קבלה (יהושע א' ח') נאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" ולא ידענו אם כונת התורה שחייב ללמוד כל היום והלילה או שמא אינו חייב אלא ללמוד ביום ובלילה לימוד כלשהו, ובמנחות צ"ט ע"ב מבואר דאפילו לא למד אלא פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית קיים מצוה זו ור' יוחנן אמר שם בשם רשב"י דאפילו בקריאת שמע שחרית וערבית יצא י"ח, משמע לכאורה מזה דאינו מצווה אלא ללמוד דבר אחד ביום ובלילה, אך בודאי זה אינו דהלא פשוט דמצוה על האדם להקדיש כל כחו ואונו לתלמוד תורה ויגיעתה, ורשב"י שאמר דבק"ש שחרית וערבית יצא הוא שאמר בברכות ל"ה ע"ב אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עליה וחולק על ר' ישמעאל שאמר הנהג בהם מנהג דרך ארץ הרי דס"ל לרשב"י דאף לדרך ארץ ולפרנסה אין לבטל תלמוד תורה, ועוד דבסוגיא שם משמע דחיוב של ת"ת ללא שיעור והפסק מקרא דלא ימוש למדנו דהלא אמרו שם "ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפישנאמר לא ימוש ספר התורה הזה ימיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ" ועל זה חולק ר' שמעון וס"ל דבאמת דברים ככתבן ויש לו לאדם להגות בתורה יומם ולילה ממש, וא"כ סותר לכאורה רשב"י את דבריו בביאור כונת הפסוק "והגית בו יומם ולילה" דבמנחות ס"ל דאין הכונה אלא לתורה כלשהו בבוקר ובערב ובברכות סובר הוא דצריך ללמוד כל היום וכל הלילה ואף לבטל מנהג דרך ארץ.
ופתרון סתירה זו כבר כתב אור העולם הגר"א בשנות אליהו בריש מסכת פאה, ונראה לבאר תוכן הדברים כך, הנה לכאורה אי אפשר שיהא האדם מצווה לעסוק בתורה בכל רגע ורגע מימי חייו דהלא הקב"ה ציונו בתרי"ג מצוות ומתי יקיימן ועוד דצריך האדם להביא טרף לביתו ולנהוג מנהג דרך ארץ ומלבד כל אלה אין בטבע רוב בני אנוש לעסוק בתורה בלא הפסק ממש וע"כ אין לומר דהמבטל מן התורה רגע מסויים מבטל מצות עשה, פוק חזי מה שכתב הרמב"ם בפ"א ממסכת אבות משנה ט"ז בד"ה החלק הג' "הוא הדיבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי כרוב סיפור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני ואיך היתה סיבת מות פלוני וכו' ואלו קורין אותן החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדיבור" וקשה הלא הוא מבטל מן התורה והרי זה ביטול מצות עשה ולא רק מנהג חסידות, אלא ע"כ דאין בזה גדר ביטול מצות עשה.
והנה שנים מגדולי הדורות דנו בגדר מצוה זו וזמנה הגר"א בשנות אליהו והאור שמח בהל' ת"ת וכל נביא מתנבא בסגנונו, מדברי הגר"א משמע דבאמת יש חיוב גמור מה"ת ללמוד בכל שעה מלבד שעת קיום המצוות ומנהג דרך ארץ שגם היא מצוה, אך יש לעיין בכונתו דדרך ארץ הוי נמי מצוה דאטו רק משום מצוה דוחה דרך ארץ את מצות ת"ת וקשה דכי יש מצוה גמורה בעבודת האדם אף מה שיותר מכדי חייו ופרנסתו ולכאורה מבטל הוא בכה"ג את מצות ת"ת לפשטות דברי הגר"א, אמנם מסגנון האו"ש שם נראה טפי דלאו דוקא משום קיום מצוה אחרת ננדחה מצות ת"ת אלא דאין מצוה זו מסויימת בזמן ואינה שוה לכל אחד ואחד, אלא כל אדם מצווה במצוה עצומה זו לפי כחו, תכונות נפשו, וכשרונותיו ואין זה גדר דחויה שת"ת נדחה מפני מצוה אחרת או מפני דרך ארץ אלא דהתירה התורה לנהוג מנהג דרך ארץ כדרכן של בני אדם דרק הקב"ה הבוחן כליות ולב יודע אם לעקל אם לעקלקלות והוא מישרים ישפוט כל אחד ואחד אם חיבב את התורה ועסק בה בכל כחו ומאודו כפי יכלתו כמבואר.
ונראה לפי"ז טעם נוסף דת"ת נדחה מפני קיום המצות דכיון דאין זמן למצוה זו ואין בה חיוב בשום זמן מסויים אלא גדר מצוה יקרה ועצומה אינה דוחה מצוה אחרת, דהלא אם יעשה מצוה אחרת אינו מבטל מצוה זו דהלא בשעת מצוה אחרת לא נצטוה כלל במצות תלמוד תורה ועוד דאפשר דאין כאן שם חיוב אלא שם מצוה ואין מצוה זו דוחה מצוה אחרת שהיא חיובית על האדם, אך לכאורה נראה יותר דגם מצות ת"ת חיוב גמור היא אלא דאין זמן מסויים לחיוב זה כנ"ל, סוף דבר, יש בזה ב' סגנונות ודרכי ביאור, א' מדברי הגר"א משמע דבאמת הגדרת המצוה היא ללמוד כל היום וכל הלילה ומי שאינו עושה כן מבטל מצ"ע אלא דבשעת מצוה אחרת או דרך ארץ ואכילה דהוי נמי מצוה פטור מת"ת, ב' באמת אין זמן במצות ת"ת אלא דחייב ללמוד בכל כחו וזמנו משום חיבת מצוה זו ויקרת מעלתה שהיא שקולה כנגד כל התורה, ולכאורה זה נראה יותר בישוב דברי רשב"י שלא יסתרו אלו את אלו כמבואר. ושו"ר מש"כ בזה עוד בקובץ הערות יבמות סי' ת"ע "נראה דהא דצריך לבטל מת"ת בשביל קיום מצוה, אין הטעם משום דמצות ת"ת גדולה מכל המצות אלא דכמו דמותר לבטל ת"ת משום דרך ארץ וכל דרכי האדם ההכרחיים ומשום דחיוב ת"ת אינה חלה על האדם אלא בשעה שהוא פנוי ובטל מעשיית צרכיו דקרא כתיב ואספת דגנך אבל בשעה שהוא צריך לעשות מלאכתו אז אינו מחוייב כלל בת"ת" וכו' ומבואר מדבריו דבשעה שהוא עושה צרכיו אינו מצווה בת"ת, ולא משום דד"א מצוה היא כמ"ש הגר"א, ולענ"ד כל זה נובע מהגדרה המבוארת דמצוה זו אין לה זמן וכל זמן זמנה היא כנ"ל ודוק בכ"ז היטב.
סוף דבר, יש שאדם יוצא יד"ח בפסוק שחרית ובפסוק ערבית, כאשר טרוד הוא בקיום המצוות או בדרך ארץ וצרכי החיים שלפעמים משתרגים ועולים להטריד את האדם משלותו, אך כאשר ביד האדם ללמוד תורה באין מפריע עליו להקדיש כל כוחו וכל זמנו לתלמוד תורה ועליו לשאוף בכל עוז להשבית טרדותיו ולדבוק בתורה, וכאשר יעשה כן יזכה ומלאכתו תיעשה על ידי אחרים.
והנה כתב הרמב"ם בפ"ג ממלכים ה"ו בדיני מלך ישראל והנהגתו "וכן לא יהיה שטוף בנשים וכו' על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו שלבו הוא לב כל קהל ישראל ולפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם שנאמר כל ימי חייו" ובאבן האזל ביאר שם כונתו דשאר בני אדם אינם עוברים בביטול תורה אלא כשהם יושבים בטל ואינם עוסקים בדבר, משא"כ מלך שדבקו הקב"ה בתורה יותר משאר בנ"א ועובר כשהוא מצוי אצל אשתו ועוסק בזימה וכדו' עי"ש, ותימה גדולה וכי שאר בנ"א השטופים בנשים אינם עוברים בביטול תורה וכי עדיפי מיושבי בטל, והלא דברים ק"ו דאם היושב בטל מבטל ת"ת ק"ו למבלי עולם העוסקים בהבל ודברי גנאי ורעות רוח, אלא נראה דאין דין מלך שונה מאדם אלא בעוצם החיוב ולא בדיניו וכונת הרמב"ם שהמלך צריך להיות דבוק ביותר לא בזמן אלא בגודל דבקותו וחיובו לידבק בתורה ודו"ק.
ופתרון סתירה זו כבר כתב אור העולם הגר"א בשנות אליהו בריש מסכת פאה, ונראה לבאר תוכן הדברים כך, הנה לכאורה אי אפשר שיהא האדם מצווה לעסוק בתורה בכל רגע ורגע מימי חייו דהלא הקב"ה ציונו בתרי"ג מצוות ומתי יקיימן ועוד דצריך האדם להביא טרף לביתו ולנהוג מנהג דרך ארץ ומלבד כל אלה אין בטבע רוב בני אנוש לעסוק בתורה בלא הפסק ממש וע"כ אין לומר דהמבטל מן התורה רגע מסויים מבטל מצות עשה, פוק חזי מה שכתב הרמב"ם בפ"א ממסכת אבות משנה ט"ז בד"ה החלק הג' "הוא הדיבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי כרוב סיפור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני ואיך היתה סיבת מות פלוני וכו' ואלו קורין אותן החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדיבור" וקשה הלא הוא מבטל מן התורה והרי זה ביטול מצות עשה ולא רק מנהג חסידות, אלא ע"כ דאין בזה גדר ביטול מצות עשה.
והנה שנים מגדולי הדורות דנו בגדר מצוה זו וזמנה הגר"א בשנות אליהו והאור שמח בהל' ת"ת וכל נביא מתנבא בסגנונו, מדברי הגר"א משמע דבאמת יש חיוב גמור מה"ת ללמוד בכל שעה מלבד שעת קיום המצוות ומנהג דרך ארץ שגם היא מצוה, אך יש לעיין בכונתו דדרך ארץ הוי נמי מצוה דאטו רק משום מצוה דוחה דרך ארץ את מצות ת"ת וקשה דכי יש מצוה גמורה בעבודת האדם אף מה שיותר מכדי חייו ופרנסתו ולכאורה מבטל הוא בכה"ג את מצות ת"ת לפשטות דברי הגר"א, אמנם מסגנון האו"ש שם נראה טפי דלאו דוקא משום קיום מצוה אחרת ננדחה מצות ת"ת אלא דאין מצוה זו מסויימת בזמן ואינה שוה לכל אחד ואחד, אלא כל אדם מצווה במצוה עצומה זו לפי כחו, תכונות נפשו, וכשרונותיו ואין זה גדר דחויה שת"ת נדחה מפני מצוה אחרת או מפני דרך ארץ אלא דהתירה התורה לנהוג מנהג דרך ארץ כדרכן של בני אדם דרק הקב"ה הבוחן כליות ולב יודע אם לעקל אם לעקלקלות והוא מישרים ישפוט כל אחד ואחד אם חיבב את התורה ועסק בה בכל כחו ומאודו כפי יכלתו כמבואר.
ונראה לפי"ז טעם נוסף דת"ת נדחה מפני קיום המצות דכיון דאין זמן למצוה זו ואין בה חיוב בשום זמן מסויים אלא גדר מצוה יקרה ועצומה אינה דוחה מצוה אחרת, דהלא אם יעשה מצוה אחרת אינו מבטל מצוה זו דהלא בשעת מצוה אחרת לא נצטוה כלל במצות תלמוד תורה ועוד דאפשר דאין כאן שם חיוב אלא שם מצוה ואין מצוה זו דוחה מצוה אחרת שהיא חיובית על האדם, אך לכאורה נראה יותר דגם מצות ת"ת חיוב גמור היא אלא דאין זמן מסויים לחיוב זה כנ"ל, סוף דבר, יש בזה ב' סגנונות ודרכי ביאור, א' מדברי הגר"א משמע דבאמת הגדרת המצוה היא ללמוד כל היום וכל הלילה ומי שאינו עושה כן מבטל מצ"ע אלא דבשעת מצוה אחרת או דרך ארץ ואכילה דהוי נמי מצוה פטור מת"ת, ב' באמת אין זמן במצות ת"ת אלא דחייב ללמוד בכל כחו וזמנו משום חיבת מצוה זו ויקרת מעלתה שהיא שקולה כנגד כל התורה, ולכאורה זה נראה יותר בישוב דברי רשב"י שלא יסתרו אלו את אלו כמבואר. ושו"ר מש"כ בזה עוד בקובץ הערות יבמות סי' ת"ע "נראה דהא דצריך לבטל מת"ת בשביל קיום מצוה, אין הטעם משום דמצות ת"ת גדולה מכל המצות אלא דכמו דמותר לבטל ת"ת משום דרך ארץ וכל דרכי האדם ההכרחיים ומשום דחיוב ת"ת אינה חלה על האדם אלא בשעה שהוא פנוי ובטל מעשיית צרכיו דקרא כתיב ואספת דגנך אבל בשעה שהוא צריך לעשות מלאכתו אז אינו מחוייב כלל בת"ת" וכו' ומבואר מדבריו דבשעה שהוא עושה צרכיו אינו מצווה בת"ת, ולא משום דד"א מצוה היא כמ"ש הגר"א, ולענ"ד כל זה נובע מהגדרה המבוארת דמצוה זו אין לה זמן וכל זמן זמנה היא כנ"ל ודוק בכ"ז היטב.
סוף דבר, יש שאדם יוצא יד"ח בפסוק שחרית ובפסוק ערבית, כאשר טרוד הוא בקיום המצוות או בדרך ארץ וצרכי החיים שלפעמים משתרגים ועולים להטריד את האדם משלותו, אך כאשר ביד האדם ללמוד תורה באין מפריע עליו להקדיש כל כוחו וכל זמנו לתלמוד תורה ועליו לשאוף בכל עוז להשבית טרדותיו ולדבוק בתורה, וכאשר יעשה כן יזכה ומלאכתו תיעשה על ידי אחרים.
והנה כתב הרמב"ם בפ"ג ממלכים ה"ו בדיני מלך ישראל והנהגתו "וכן לא יהיה שטוף בנשים וכו' על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו שלבו הוא לב כל קהל ישראל ולפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם שנאמר כל ימי חייו" ובאבן האזל ביאר שם כונתו דשאר בני אדם אינם עוברים בביטול תורה אלא כשהם יושבים בטל ואינם עוסקים בדבר, משא"כ מלך שדבקו הקב"ה בתורה יותר משאר בנ"א ועובר כשהוא מצוי אצל אשתו ועוסק בזימה וכדו' עי"ש, ותימה גדולה וכי שאר בנ"א השטופים בנשים אינם עוברים בביטול תורה וכי עדיפי מיושבי בטל, והלא דברים ק"ו דאם היושב בטל מבטל ת"ת ק"ו למבלי עולם העוסקים בהבל ודברי גנאי ורעות רוח, אלא נראה דאין דין מלך שונה מאדם אלא בעוצם החיוב ולא בדיניו וכונת הרמב"ם שהמלך צריך להיות דבוק ביותר לא בזמן אלא בגודל דבקותו וחיובו לידבק בתורה ודו"ק.
ב
בחיוב ללמוד תורה בכל כחו
הנה כבר הארכנו בהזדמנויות רבות בחובת האדם ללמוד תורה בכל זמנו ובכל כחו, ואף שאמרו (נדרים ח' ע"א, זבחים צ"ט ע"ב) דאפילו לא קרא אלא קר"ש שחרית וערבית קיים מצות "והגית בה יומם ולילה", כבר כתב הר"ן שם בנדרים, דאין בזה אלא לקיים מצות נביאים דוהגית, אך אין בזה כדי לצאת ידי חובת ת"ת, דהלא אמרו חז"ל (קדושין ל' ע"א) "ושננתם לבניך שיהיו ד"ת מחודדים בפיך", ומכח מצות ושננתם מצווה הוא ללמוד בכל כחו עי"ש.
אמנם כתב הרמ"א ביו"ד סימן רמ"ו סעיף א' "דבשעת הדחק אפילו לא קרא אלא קר"ש שחרית וערבית לא ימושו מפיך קרינן ביה" ובבהגר"א שם סק"ו כתב דזה שלא כדברי הר"ן הנ"ל, ולדעתו חולק הרמ"א להלכה על דעת הר"ן וס"ל דרק בשעת הדחק סמכינן אשיטת ר' יוחנן שאמר אפילו לא קרא אלא קר"ש וכו' אבל לעיקרא דדינא לא קיי"ל כן, אך לול"ד היה נראה דאין סתירה כלל בין דברי הר"ן לדברי הרמ"א, דאף שאמרו שיהיו ד"ת מחודדין בפיך אין בזה חיוב מוגדר בזמן מסויים אלא גדר כללי להרבות בת"ת, משא"כ במה דכתיב "והגית בה יומם ולילה" שחייב ללמוד ביום ובלילה ובזה כתב הרמ"א דאף שחייב לקבוע עת ללמוד ביום ובלילה, בשעת הדחק מקיים מצוה זו ע"י קר"ש שחרית וערבית, אבל אין זה ענין כלל ל"ושננתם", דהלא לגבי מצוה זו להיות ד"ת מחודדים בפיו גם קביעת עתים ביום ובלילה אין בו די, וע"כ דלא במצוה כללית זו עסקינן אלא בחיוב המוגדר בזמן דילפינן מקרא (יהושע א') "והגית בה יומם ולילה", ונראה עוד דבאמת מצוה זו שיהיו ד"ת מחודדים בפיך אינה מצוה גמורה, דפשטיה דקרא מיירי במצוה ללמד בנו תורה ד"ושננתם לבניך" כתיב, אלא שדרשו חז"ל מלשון ושננתם שיהיו ד"ת מחודדין, ואין בזה מצוה דאורייתא, אלא מטרה נשגבה והנהגה ראויה וא"כ מסתבר דבשעת הדחק פטור אף ממצוה זו, ודו"ק בכ"ז.
ובגוף דברי הר"ן שחייב אדם ללמוד בכל כחו, בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תט"ז כתב שדעת יחיד הוא וכל הראשונים חלקו על דבריו ופירשו את דברי הגמ' כפשוטו, והם נקטו דמלבד קר"ש שחרית וערבית הוי שאר תלמודו רשות ולא חובה עי"ש.
אך באמת מצינו ברבים מן הראשונים דרק בשעת הדחק סומך על קר"ש שחרית וערבית, וכדברי הרמ"א, כ"כ הריטב"א בנדרים שם, הסמ"ג במצות עשה י"ב "בשעות הדחוקות כשאדם בבלבול ואין לו זמן ללמוד סומך על מה שאמרו אפילו לא קרא" וכו', וכ"כ בהגהות מיימוניות פ"ג ה"ח מת"ת, וכך מוכח גם בתוס' ברכות י"א ע"ב ורבינו יונה שם, ומכל זה משמע שלא כדברי הרדב"ז.
ולענ"ד נראה דאין בזה מחלוקת גדולה מן הקצה אל הקצה ורק כחוט השערה מפריד בין הנצים, שהרי באמת פשוט לכו"ע דחייב אדם לחבב מצוה נשגבה זו עד למאוד, והלא היא שקולה כנגד כל המצוות ובעבורה ברא הקב"ה חקות שמים וארץ, וא"כ פשוט דאף לשיטת הרדב"ז אין בזה רשות ממש, אלא חובה נשגבה מצד חביבות התורה, והרי ביארנו לעיל דאף לשיטת הר"ן אין זה מצות עשה ממש אלא חובה כללית (ולכן לא מצינו ברמב"ם ובשו"ע אלא החובה לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה משום "והגית בה יומם ולילה"), וא"כ לא נחלקו אלא בדקות הענין אם חובה זו רק מצד המצוה לחבב את התורה או משום המצוה הכללית שיהיו ד"ת מחודדים בפיך, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.
ומ"מ פשוט וברור דאין האדם זוכה לשלימות אלא ע"י התמדה בתורה ותלמודה כדרך שנהגו כל גדולי עולם מימות אבותינו זקנים ויושבים בישיבה ומימיהם לא פסקה ישיבה מבית ישראל.
אמנם כתב הרמ"א ביו"ד סימן רמ"ו סעיף א' "דבשעת הדחק אפילו לא קרא אלא קר"ש שחרית וערבית לא ימושו מפיך קרינן ביה" ובבהגר"א שם סק"ו כתב דזה שלא כדברי הר"ן הנ"ל, ולדעתו חולק הרמ"א להלכה על דעת הר"ן וס"ל דרק בשעת הדחק סמכינן אשיטת ר' יוחנן שאמר אפילו לא קרא אלא קר"ש וכו' אבל לעיקרא דדינא לא קיי"ל כן, אך לול"ד היה נראה דאין סתירה כלל בין דברי הר"ן לדברי הרמ"א, דאף שאמרו שיהיו ד"ת מחודדין בפיך אין בזה חיוב מוגדר בזמן מסויים אלא גדר כללי להרבות בת"ת, משא"כ במה דכתיב "והגית בה יומם ולילה" שחייב ללמוד ביום ובלילה ובזה כתב הרמ"א דאף שחייב לקבוע עת ללמוד ביום ובלילה, בשעת הדחק מקיים מצוה זו ע"י קר"ש שחרית וערבית, אבל אין זה ענין כלל ל"ושננתם", דהלא לגבי מצוה זו להיות ד"ת מחודדים בפיו גם קביעת עתים ביום ובלילה אין בו די, וע"כ דלא במצוה כללית זו עסקינן אלא בחיוב המוגדר בזמן דילפינן מקרא (יהושע א') "והגית בה יומם ולילה", ונראה עוד דבאמת מצוה זו שיהיו ד"ת מחודדים בפיך אינה מצוה גמורה, דפשטיה דקרא מיירי במצוה ללמד בנו תורה ד"ושננתם לבניך" כתיב, אלא שדרשו חז"ל מלשון ושננתם שיהיו ד"ת מחודדין, ואין בזה מצוה דאורייתא, אלא מטרה נשגבה והנהגה ראויה וא"כ מסתבר דבשעת הדחק פטור אף ממצוה זו, ודו"ק בכ"ז.
ובגוף דברי הר"ן שחייב אדם ללמוד בכל כחו, בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תט"ז כתב שדעת יחיד הוא וכל הראשונים חלקו על דבריו ופירשו את דברי הגמ' כפשוטו, והם נקטו דמלבד קר"ש שחרית וערבית הוי שאר תלמודו רשות ולא חובה עי"ש.
אך באמת מצינו ברבים מן הראשונים דרק בשעת הדחק סומך על קר"ש שחרית וערבית, וכדברי הרמ"א, כ"כ הריטב"א בנדרים שם, הסמ"ג במצות עשה י"ב "בשעות הדחוקות כשאדם בבלבול ואין לו זמן ללמוד סומך על מה שאמרו אפילו לא קרא" וכו', וכ"כ בהגהות מיימוניות פ"ג ה"ח מת"ת, וכך מוכח גם בתוס' ברכות י"א ע"ב ורבינו יונה שם, ומכל זה משמע שלא כדברי הרדב"ז.
ולענ"ד נראה דאין בזה מחלוקת גדולה מן הקצה אל הקצה ורק כחוט השערה מפריד בין הנצים, שהרי באמת פשוט לכו"ע דחייב אדם לחבב מצוה נשגבה זו עד למאוד, והלא היא שקולה כנגד כל המצוות ובעבורה ברא הקב"ה חקות שמים וארץ, וא"כ פשוט דאף לשיטת הרדב"ז אין בזה רשות ממש, אלא חובה נשגבה מצד חביבות התורה, והרי ביארנו לעיל דאף לשיטת הר"ן אין זה מצות עשה ממש אלא חובה כללית (ולכן לא מצינו ברמב"ם ובשו"ע אלא החובה לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה משום "והגית בה יומם ולילה"), וא"כ לא נחלקו אלא בדקות הענין אם חובה זו רק מצד המצוה לחבב את התורה או משום המצוה הכללית שיהיו ד"ת מחודדים בפיך, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.
ומ"מ פשוט וברור דאין האדם זוכה לשלימות אלא ע"י התמדה בתורה ותלמודה כדרך שנהגו כל גדולי עולם מימות אבותינו זקנים ויושבים בישיבה ומימיהם לא פסקה ישיבה מבית ישראל.
ג
במשקל האיכות בת"ת
הנה הקשו האחרונים בהמבואר במגילה ג' ע"א דמבטלין ת"ת בשביל מקרא מגילה והלא גם מגילה תורה היא ואינו מבטל תורה בקריאתה, ועיין בשו"ת בית אפרים או"ח סי' ס"ח ואבני נזר או"ח ח"ב סי' תקי"ז. וכעין קושיא זו יש להקשות גם בהמבואר בשבת י"א ע"א דמבטלין ת"ת בשביל קריאת שמע והלא גם קר"ש פרשה היא בתורה וא"כ מה ביטול תורה יש בזה. (וידוע בשם מהרי"ל דיסקין, דכיון דמבואר במגילה י"ח דאין אנו יודעים מה פירוש "האחשתרנים בני הרמכים" אינו מקיים מצות ת"ת במלים אלו וזה ביטולו ודפח"ח, אך ודאי שאין זה פשטות הדברים).
ולכאורה יש לומר בפשטות בהא דמבטלין ת"ת בשביל מקרא מגילה דאף דבשעת מקרא המגילה ממש עוסק הוא בתורה מ"מ יש ביטול תורה עד שהולך לבית הכנסת שבו קורין את המגילה בציבור ושאר טרחה וביטול זמן שיש להביא את המגילה וכדו' ועל אלו אמרו דמבטלין תורה בשביל מקרא מגילה, וזה מדוייק בלשון הגמ' שם "מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה" הרי דביטול תורה יש במה שבאין לשמוע , אך בקריאת שמע דוחק לומר כן דהלא אין קורין אותה בציבור ולא מתוך הכתב אלא כל יחיד אומרה בפנ"ע וא"כ מה ביטול תורה יש בכך.
ולכאורה יש לומר בפשטות בהא דמבטלין ת"ת בשביל מקרא מגילה דאף דבשעת מקרא המגילה ממש עוסק הוא בתורה מ"מ יש ביטול תורה עד שהולך לבית הכנסת שבו קורין את המגילה בציבור ושאר טרחה וביטול זמן שיש להביא את המגילה וכדו' ועל אלו אמרו דמבטלין תורה בשביל מקרא מגילה, וזה מדוייק בלשון הגמ' שם "מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה" הרי דביטול תורה יש במה שבאין לשמוע , אך בקריאת שמע דוחק לומר כן דהלא אין קורין אותה בציבור ולא מתוך הכתב אלא כל יחיד אומרה בפנ"ע וא"כ מה ביטול תורה יש בכך.
ד
וידוע מה שנחלקו הפוסקים באו"ח סימן מ"ו סעיף ט' אם יש חיוב ברכות התורה בקורא פסוקי תורה בדרך תפלה ותחנון ולא בדרך לימוד ולכאורה נחלקו אם יש דין תלמוד בקריאה בעלמא שלא בדרך לימוד ולפי השיטות שאינו חייב לברך לכאורה מובן דבק"ש ובמקרא מגילה אינו מקיים מצות ת"ת דקריאת פרשיות אלו אינו בדרך לימוד אלא בדרך קריאה, אך לדעה המובאת שו"ע שם דחייב בברכת התורה אף באומר פסוקים בדרך תחנון וקריאה ומבואר שם במשנ"ב דכך נוהגין הרי יש בזה גם שם "לימוד" ושוב צ"ב במה שאמרו דמבטלין ת"ת למ"מ וקר"ש. (ואף שדנתי במקום אחר דאין ברכת התורה על תלמוד דוקא ואף על הקריאה חייב לברך מ"מ נראה בפשטות דאם חייב לברך ברכה"ת אין זה ביטול תורה וז"פ).
וכבר נחלקו הפוסקים אם יש מצוה בקורא ואינו מבין, המג"א בסי' נ' סק"ב מבואר דאם אינו מבין אין זה לימוד, המהר"ל בגבורות ה' פרק ס"ב כתב דמקיים מצוה אף באינו מבין, וכ"כ הרמח"ל בסו"ס דרך עץ החיים וז"ל כתיב והגית בו יומם ולילה ולא כתיב והבנת בו יום ולילה אם תבין, תבין ואם לאו שכר הלימוד בידך". ובשלחן ערוך הרב הלכות ת"ת פרק ב' סי"ב כתב לחלק בין תושב"כ שבה יש מצוה לתשבע"פ שבה אין, וסברת הרב פשוטה דבתורה שבכתב עצם הלשון, המלים, והאותיות, הן הן גופי תורה ומשו"כ עצם אמירת הדברים הוי תורה משא"כ תושבע"פ שלא ניתנה בלשונה וככתבה אין בה חפצא של תורה אם איננו מבין, אך באמת נראה יותר כדברי המג"א דאף בתשבע"פ, מ"מ כשאינו מבין אין כאן תלמוד דאף שהוא מוציא ד"ת מפיו מ"מ כיון שאינו מבין מצדו אין כאן תלמוד תורה, ודו"ק.
וכבר נחלקו הפוסקים אם יש מצוה בקורא ואינו מבין, המג"א בסי' נ' סק"ב מבואר דאם אינו מבין אין זה לימוד, המהר"ל בגבורות ה' פרק ס"ב כתב דמקיים מצוה אף באינו מבין, וכ"כ הרמח"ל בסו"ס דרך עץ החיים וז"ל כתיב והגית בו יומם ולילה ולא כתיב והבנת בו יום ולילה אם תבין, תבין ואם לאו שכר הלימוד בידך". ובשלחן ערוך הרב הלכות ת"ת פרק ב' סי"ב כתב לחלק בין תושב"כ שבה יש מצוה לתשבע"פ שבה אין, וסברת הרב פשוטה דבתורה שבכתב עצם הלשון, המלים, והאותיות, הן הן גופי תורה ומשו"כ עצם אמירת הדברים הוי תורה משא"כ תושבע"פ שלא ניתנה בלשונה וככתבה אין בה חפצא של תורה אם איננו מבין, אך באמת נראה יותר כדברי המג"א דאף בתשבע"פ, מ"מ כשאינו מבין אין כאן תלמוד דאף שהוא מוציא ד"ת מפיו מ"מ כיון שאינו מבין מצדו אין כאן תלמוד תורה, ודו"ק.
ה
ונראה בזה דאף אם יש מצות ת"ת בקריאה בעלמא כגון בקר"ש ובמגילה מ"מ אין זה עיקר מצות תלמוד תורה ויש מעלות ומדרגות במצוה זו זו למעלה מזו וכמבואר בב"מ ל"ג ע"א "הלומד מקרא מדה ואינה מדה משנה מדה ומקבל עליה שכר גמרא אין לך מדה גדולה מזו" ועי"ש בפרש"י ומבואר מדברי הגמ' דעיקר מצות הלימוד הוא בלימוד המביאו לידי הבנה שלימה בדיני התורה וידיעת הלכותיה ודרכיה והלא למדו חז"ל מושננתם שיהיו ד"ת מחודדין בפיך הרי שאין די בלימוד גרידא אלא צריך לימוד בדרך חידוד והבנה ועוד דעיקר מעלת התורה הוא בלימוד המביא לידי מעשה וכמו שאמרו (קי' מ' ע"ב) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה וא"כ מסתבר דיש מצוה יתירה בלימוד בתוספת הבנה ובהירות המוסיף בידיעת התורה.
ועיין חידוש גדול שכתב הט"ז באהע"ז סי' כ"ה סק"א לפרש בדרך דרוש "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת" וכו' וז"ל "שיש ת"ח שמנדדין שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה ויש ת"ח שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח החזק וזריזות לב לעסוק בתורה הרבה ובאמת יכול ללמוד בשעה אחת מה שזה מצטער ועוסק בשני שעות ובודאי שניהם יש להם שכר בשוה ע"כ אמר שוא לכם משכימי קום דהיינו בחנם לכם שאתם מצטערים ומשכימים בבוקר מאחרי שבת בלילה וממעטים שנתם, זה בחנם כי כן יתן ה' לידידו שנה דהיינו מי שישן הרבה כדי שיחזק כוחו בתורה נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו אותו שממעט בשינה ומצער עצמו כי הכל הולך אחר המחשבה וכו'" עי"ש, ואף שיש בדבריו חידוש דהלומד בדעה צלולה מעט זמן מקבל שכר כלומד יותר שעות בדעה משובשת ועייפה ולכאורה זה חידוש גדול, דהלא נצטוינו להגות בתורה כל עת ושעה ד"והגית בה יומם ולילה" כתיב ומהי"ת לבטל זמן מת"ת בשביל איכות הלימוד.
אך באמת נראה פשוט דאין זה קושיא כלל, מתרי טעמא, חדא הלא ביארנו במק"א (עיין שיעור השבועי בחקותי תשס"ג) דחייב אדם ללמוד בכל שעות הפנאי אך מותר לו גם לעסוק בצרכיו הגשמיים, וממילא פשוט דכאשר הוא ישן שעה נוספת כדי שיוכל ללמוד בדעה צלולה אין בזה בטול תורה כלל, ועוד, הלא עיקר החובה להקדיש כל שעותיו לת"ת מקורו ממה שאמרו (קידושין ל') "שיהיו ד"ת מחודדים בפיך" כמ"ש הר"ן (נדרים ח' ע"א) וכפי שנתבאר לעיל אות א', וכיון שכן שוב פשוט דאם איכות הלימוד יגבר ע"י מיעוט כמותה ובכך יזכה שיהיו ד"ת מחודדים יותר בפיו, כך הוא דרכה של תורה, וביטולה זה קיומה, ודו"ק. אך מ"מ פשוט דמצוה יתירה היא ללמוד בדעה צלולה מתוך בהירות והבנה וגדולה מצותו ממי שלומד בדרך קריאה בעלמא ואין ד"ת מחודדין בפיו.
ועיין בשו"ת ערוגת הבושם או"ח סימן א' שנשאל מה עדיף להיות ער בשעות הלילה וללמוד או לקום למשנתו באשמורת הבוקר, והפליג בפלפול במה שדנו האחרונים מה עדיף, זריזין מקדימין למצוות או מצוה מן המובחר עי"ש, אך לדידי פשיטא לי דבת"ת אין הדבר תלוי אלא בתוצאות התלמוד, ואין הדבר תלוי אלא בכל אדם ואדם לפי הרגלו וכשרונותיו, ולעולם ילמוד אדם בשעה ובדרך שבו יזכה שיהיו ד"ת מחודדין בפיו ויעמוד על בוריין של דברים, וז"פ.
וכן מתבאר מתוך דברי הרשב"א בברכות י' ע"א שהקשה במה שאמרו גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהקורא בתורה דמה קמ"ל והלא גם הקורא קר"ש הרי קורא הוא בתורה ומלבד זאת מקיים גם מצות קר"ש וא"כ פשיטא שהוא גדול מהקורא בתורה בלבד, ותירץ דהקורא קר"ש גדול מהשונה בתורה דהיינו מהלומד ושונה בדרך לימוד ולא בדרך קריאה בלבד, ושני דברים למדנו מדבריו, א' דקורא קר"ש יש בידו מצות ת"ת וכקורא בתורה הוא מלבד מה שמקיים מצות קר"ש (ועיין לקמן מה שכתבתי עוד בזה) ב' דהשונה בתורה והוגה בה גדול מהקורא בתורה בלבד.
ולפי"ז נראה דאף אם יש מצות ת"ת בקריאת שמע ובמקרא מגילה (וכדמשמע ברשב"א דהוי עכ"פ כקורא בתורה וכדעה אחת בש"ע דחייב בברכה"ת כנ"ל) מ"מ כשהוא פוסק ממשנתו ומעסקו בלימוד התורה בהבנה ובעיון ועוסק בקר"ש ובמגילה יש בכך גם גדר ביטול תורה דגדול העוסק בתורה מהקורא בה, ואפשר דזה כונתם דמבטלין תורה בשביל קר"ש ומקרא מגילה. ואף שהוא מבטל ממשנתו מ"מ צריך לעשות כן משום מצות קר"ש ומגילה ודו"ק בכ"ז.
ועיין חידוש גדול שכתב הט"ז באהע"ז סי' כ"ה סק"א לפרש בדרך דרוש "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת" וכו' וז"ל "שיש ת"ח שמנדדין שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה ויש ת"ח שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח החזק וזריזות לב לעסוק בתורה הרבה ובאמת יכול ללמוד בשעה אחת מה שזה מצטער ועוסק בשני שעות ובודאי שניהם יש להם שכר בשוה ע"כ אמר שוא לכם משכימי קום דהיינו בחנם לכם שאתם מצטערים ומשכימים בבוקר מאחרי שבת בלילה וממעטים שנתם, זה בחנם כי כן יתן ה' לידידו שנה דהיינו מי שישן הרבה כדי שיחזק כוחו בתורה נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו אותו שממעט בשינה ומצער עצמו כי הכל הולך אחר המחשבה וכו'" עי"ש, ואף שיש בדבריו חידוש דהלומד בדעה צלולה מעט זמן מקבל שכר כלומד יותר שעות בדעה משובשת ועייפה ולכאורה זה חידוש גדול, דהלא נצטוינו להגות בתורה כל עת ושעה ד"והגית בה יומם ולילה" כתיב ומהי"ת לבטל זמן מת"ת בשביל איכות הלימוד.
אך באמת נראה פשוט דאין זה קושיא כלל, מתרי טעמא, חדא הלא ביארנו במק"א (עיין שיעור השבועי בחקותי תשס"ג) דחייב אדם ללמוד בכל שעות הפנאי אך מותר לו גם לעסוק בצרכיו הגשמיים, וממילא פשוט דכאשר הוא ישן שעה נוספת כדי שיוכל ללמוד בדעה צלולה אין בזה בטול תורה כלל, ועוד, הלא עיקר החובה להקדיש כל שעותיו לת"ת מקורו ממה שאמרו (קידושין ל') "שיהיו ד"ת מחודדים בפיך" כמ"ש הר"ן (נדרים ח' ע"א) וכפי שנתבאר לעיל אות א', וכיון שכן שוב פשוט דאם איכות הלימוד יגבר ע"י מיעוט כמותה ובכך יזכה שיהיו ד"ת מחודדים יותר בפיו, כך הוא דרכה של תורה, וביטולה זה קיומה, ודו"ק. אך מ"מ פשוט דמצוה יתירה היא ללמוד בדעה צלולה מתוך בהירות והבנה וגדולה מצותו ממי שלומד בדרך קריאה בעלמא ואין ד"ת מחודדין בפיו.
ועיין בשו"ת ערוגת הבושם או"ח סימן א' שנשאל מה עדיף להיות ער בשעות הלילה וללמוד או לקום למשנתו באשמורת הבוקר, והפליג בפלפול במה שדנו האחרונים מה עדיף, זריזין מקדימין למצוות או מצוה מן המובחר עי"ש, אך לדידי פשיטא לי דבת"ת אין הדבר תלוי אלא בתוצאות התלמוד, ואין הדבר תלוי אלא בכל אדם ואדם לפי הרגלו וכשרונותיו, ולעולם ילמוד אדם בשעה ובדרך שבו יזכה שיהיו ד"ת מחודדין בפיו ויעמוד על בוריין של דברים, וז"פ.
וכן מתבאר מתוך דברי הרשב"א בברכות י' ע"א שהקשה במה שאמרו גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהקורא בתורה דמה קמ"ל והלא גם הקורא קר"ש הרי קורא הוא בתורה ומלבד זאת מקיים גם מצות קר"ש וא"כ פשיטא שהוא גדול מהקורא בתורה בלבד, ותירץ דהקורא קר"ש גדול מהשונה בתורה דהיינו מהלומד ושונה בדרך לימוד ולא בדרך קריאה בלבד, ושני דברים למדנו מדבריו, א' דקורא קר"ש יש בידו מצות ת"ת וכקורא בתורה הוא מלבד מה שמקיים מצות קר"ש (ועיין לקמן מה שכתבתי עוד בזה) ב' דהשונה בתורה והוגה בה גדול מהקורא בתורה בלבד.
ולפי"ז נראה דאף אם יש מצות ת"ת בקריאת שמע ובמקרא מגילה (וכדמשמע ברשב"א דהוי עכ"פ כקורא בתורה וכדעה אחת בש"ע דחייב בברכה"ת כנ"ל) מ"מ כשהוא פוסק ממשנתו ומעסקו בלימוד התורה בהבנה ובעיון ועוסק בקר"ש ובמגילה יש בכך גם גדר ביטול תורה דגדול העוסק בתורה מהקורא בה, ואפשר דזה כונתם דמבטלין תורה בשביל קר"ש ומקרא מגילה. ואף שהוא מבטל ממשנתו מ"מ צריך לעשות כן משום מצות קר"ש ומגילה ודו"ק בכ"ז.
ו
והנה יש מן האחרונים שחידשו דיש שתי מצוות שונות בתלמוד תורה, לימוד התורה, וידיעת התורה, וכ"כ בשו"ע הרב בהלכות ת"ת שם וכ"כ הג"ר ישראל סלנטר זי"ע והדברים ידועים. אך באמת לא מצינו באחד הראשונים מוני המצוות שיחלק מצוה זו בזה האופן, אלא נראה יותר דאין בזה שתי מצוות שונות, אלא הגדרת המצוה היא ללמוד כדי לדעת וכדברי הכתוב "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" וכדו', וככל המבואר לעיל.
ואמרתי לפי זה לבאר מה שאמרו במגילה ג' ע"א ובסנהדרין צ"ז ע"ב דשר צבא ה' אמר ליהושע אמש בטלתם את תמיד של בין הערביים והיום בטלתם תלמוד תורה ושאל אותו יהושע על מה באת והשיבו על עתה באתי דהיינו על עון ביטול תורה, מיד "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, מלמד שלן בעומקה של הלכה" והנה לכאורה לא כיפר בזה יהושע על עון ביטול תורה דהלא בכל שעה ושעה חייב ללמוד ואין בלימוד של שעה זו להשלים את מה שחיסר בשעה שלפניו, אלא משום הכי לן בתוך "עומקה של הלכה" והוסיף באיכות תלמודו ויש מצוה של ת"ת בעמל זה בתוך עומק ההלכה ויש בו כדי לכפר על ביטול תורה בכמות הזמן שביטל אמש.
ועוד י"ל דבזמן מלחמה מסתמא פטורים היו מעמל התורה בעומק העיון שהרי טרודים הם במלחמה ועייפים משדה הקרב וא"כ כשלן בתוך עומקה של הלכה יותר מחיובו כיפר בזה על ביטול תורה דאמש. ובפשוטו של דבר נראה לפי המבואר בתדב"א פ"י דבשעת מלחמה יש סגולה מיוחדת בחדושי תורה ועמלה וז"ל "אשרי מי שמתחדש ד"ת על פיו וכל מי שמתחדש דברי תורה על פיו דומה כמי שמשמיעין אותו מן השמים ואומר לו כך אמר הקב"ה בני בנה לי בית המדרש ששכר הגדול שיש לי באוצרי שלך היא ובשבילך אני מציל את ישראל שנאמר אח"כ יבחר אלקים חדשים אז לחם שערים מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל מכאן אמרו ארבעים אלפים מישראל שנתקבצו יחד ויצאו למלחמה ויש ביניהם זוג אחד תלמידי חכמים דומה להם כאילו אחזו מגן ותריס וחרב פיפיות בידם לכך נאמר מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל" ומשו"כ לן בעומקה של הלכה, והדברים נפלאים.
ואמרתי לפי זה לבאר מה שאמרו במגילה ג' ע"א ובסנהדרין צ"ז ע"ב דשר צבא ה' אמר ליהושע אמש בטלתם את תמיד של בין הערביים והיום בטלתם תלמוד תורה ושאל אותו יהושע על מה באת והשיבו על עתה באתי דהיינו על עון ביטול תורה, מיד "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, מלמד שלן בעומקה של הלכה" והנה לכאורה לא כיפר בזה יהושע על עון ביטול תורה דהלא בכל שעה ושעה חייב ללמוד ואין בלימוד של שעה זו להשלים את מה שחיסר בשעה שלפניו, אלא משום הכי לן בתוך "עומקה של הלכה" והוסיף באיכות תלמודו ויש מצוה של ת"ת בעמל זה בתוך עומק ההלכה ויש בו כדי לכפר על ביטול תורה בכמות הזמן שביטל אמש.
ועוד י"ל דבזמן מלחמה מסתמא פטורים היו מעמל התורה בעומק העיון שהרי טרודים הם במלחמה ועייפים משדה הקרב וא"כ כשלן בתוך עומקה של הלכה יותר מחיובו כיפר בזה על ביטול תורה דאמש. ובפשוטו של דבר נראה לפי המבואר בתדב"א פ"י דבשעת מלחמה יש סגולה מיוחדת בחדושי תורה ועמלה וז"ל "אשרי מי שמתחדש ד"ת על פיו וכל מי שמתחדש דברי תורה על פיו דומה כמי שמשמיעין אותו מן השמים ואומר לו כך אמר הקב"ה בני בנה לי בית המדרש ששכר הגדול שיש לי באוצרי שלך היא ובשבילך אני מציל את ישראל שנאמר אח"כ יבחר אלקים חדשים אז לחם שערים מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל מכאן אמרו ארבעים אלפים מישראל שנתקבצו יחד ויצאו למלחמה ויש ביניהם זוג אחד תלמידי חכמים דומה להם כאילו אחזו מגן ותריס וחרב פיפיות בידם לכך נאמר מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל" ומשו"כ לן בעומקה של הלכה, והדברים נפלאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה