תקפו כהן - חלק ב

מהי הוכחת רב המנונא - דברי השע"י שהאיסור תלוי בממון

 

בהוכחת רב המנונא [מהמשנה, שמכיון שאין מוציאין מידו, אסור בגיזה ועבודה, שמא בכור הוא. מוכח שהקדש חל אם אומרים ת"כ אין מוציאין מידו] לכאורה צ"ב, מה ענין איסור גיזה ועבודה להא דתקפו כהן אין מוציאין מידו, דהא בפשוטו האיסור הקדש דבכור הוי מחמת פטר רחם, וכיון דהוי ספק ממילא אסור מספק ככל ספק איסור, ומה ס"ד דהאיסור הוי רק משום דיש לכהן דין ממון דאין מוציאין מידו. וכן צ"ב מ"ט דחי רבה רק משום דקדושה הבאה מאליה שאני, דמשמע דמחלק רק אם באה מאליה או דבאה ע"י כח הבעלים.

וכתב בשערי ישר [שער ה' פ"ו], דע"כ מוכח דידעו חז"ל דקדושת בכור חל רק מחמת הדין ממון שנתנה תורה לכהנים בבכור ולא מחמת הפטר רחם, ולכן שפיר ס"ד דהא דאסורים בגיזה ועבודה הוי רק אי נימא דאין מוציאין מידו, דאז יש לו זכות ממון לענין תפיסה אבל אי נימא דמוציאין דאין לו שום זכות ממון בספק בכור ליכא נמי קדושה. [ומזה הוכיח ג"כ למסותא, דכיון דהדין הוא כדא"ג ויכול לתפוס ממילא חל ההקדש מספק ואסור בהנאה מספק].

ורבה דחה קדושת בכור קאמרת, לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו מידו, ואפ"ה אסורים בגיזה ועבודה דקדושה הבאה מאליה שאני.

והיינו שבאמת רבה ג"כ סובר דקדושת בכור הוי מחמת הדין של ממון כהן וכנ"ל, ורק דסובר שכיון שהקדושה חלה מאליה לא בעינן שיהיה לכהן זכות ממון בפועל אלא דתלוי במציאות הדבר, דאם במציאות הוי בכור הרי ממילא יש לכהנים דין זכות ממון בו ונתפס בו הקדושה, וא"כ אף דמספק אין לכהן זכות ממון ומוציאין מידו, מ"מ עדיין הוי זה ספק, דאם האמת שהוא בכור ויש לו דין ממון, חלה הקדושה מאליה, ולכן מספק נמי אסורים בגיזה ועבודה.

משא"כ במסותא דהקדושה לא חלה מאליה אלא הוא צריך להקדישו, י"ל דלא אלים כח ההקדש לאסור מספק כל זמן שלא תפס בפועל ע"ש.

 

מחלוקת אי זכות הכהן הוי מחמת דהוי פטר רחם והקדושה הוי מחמת זכות הכהן או כל זכות כהן הוי רק מחמת קדושת הבכור

במקדש דוד [סי' י"ד חלוקת קדשים מובא בהרבה אחרונים - עי' לדוגמה בשיעורי הגר"ד פוברסקי זצ"ל] כתב שהתוס' והרמב"ם נחלקו אי זכות הכהן הוי מחמת דהוי פטר רחם [והקדושה הוי מחמת זכות ממון של הכהן וכנ"ל] או דאדרבה כל זכות ממון של הכהן הוי רק מחמת קדושת הבכור והקדושה הוי מחמת פטר רחם ודלא כמ"ש.

דהנה בתוס' בזבחים [ע"ה ד"ה בכור], כתבו בפשיטות דתמורת בכור אינו ניתן לכהן וכדתנן בהדיא תמורת בכור נאכל במומו לבעלים. אכן הרמב"ם כתב בפ"ג מהל' תמורה ה"ב תמורת הבכור לכהנים וכו' ע"ש והיינו דגם על תמורת בכור ישנו דין נתינה לכהן, [ולדבריו הא דתנן תמורת בכור נאכל במומו לבעלים צ"ל דהכוונה לבעלים דידיה דהיינו לכהן].

ולכאורה צ"ע בדעת הרמב"ם מ"ט יהא בו דין נתינה לכהן, הרי אינו פטר רחם דרק פטר רחם זיכתה התורה לכהן אבל תמורת בכור, נהי דיש עליו קדושת בכור, מ"מ הא סו"ס במציאות אינו בכור ולמה ינתן לכהן.

וכתב לבאר, דהרמב"ם סובר, דהדין נתינה לכהן לא הוי זה זכות בפטר רחם אלא דהוי זכות לכהן בקדושת בכור, דכמו שהכהנים זכאים בחטאת ואשם, כמו כן זיכתה להם תורה נמי קרבן בכור, ולכן כל שחלה עליו קרבן בכור, יהיה מאיזה טעם שיהיה, הכהנים זכאים בו. ומשו"ה תמורת בכור נמי, אף שאינו פטר רחם, מ"מ כיון דמדין תמורה חל עליו קדושת בכור, יש בו ממילא דין נתינה לכהן.

אכן, התוס' סברי כפשוטו, דזכות הכהן בבכור הוי מחמת פטר רחם, ולכן בתמורת בכור שאינו פטר רחם, אין בו דין נתינה לכהן, [וא"כ מה שכתבנו לעיל לבאר דברי הגמ' כאן שהקדושה הוי מחמת זכות הכהן, זה שייך רק לדעת התוס' שזכות הכהן הוי בפטר רחם, וממילא י"ל דהקדושה הוי מחמת זכות הכהן אבל להרמב"ם שזכות הכהן הוי בקדושת בכור, א"כ הרי אדרבה, לא הקדושה באה מחמת זכות הכהן אלא זכות הכהן הוי מחמת הקדושה ודלא כהמבואר בגמ'].


מקור לדברי הרמב"ם מבכור בעל מום

במקדש דוד שם הביא מקור לדברי הרמב"ם מהא שנאמר בזבחים דף ל"ז "ובשרם יהיה לך" - אחד תם ואחד בעל מום לימד על בכור בעל מום שניתן לכהן שלא מצינו לו בכל התורה כולה. ופי' תוס' [ד"ה שלא] וז"ל שלא מצינו בכל התורה כענין זה, דשאר פסולי המוקדשין אינו מתנה לכהן אלא פודהו ומקריב אחר תחתיו וזה מתנה לכהן ואוכלו במומו עכ"ל.

ולכאורה, אם נאמר שדין הנתינה לכהן הוי מחמת פטר רחם ולא מחמת זכייתו בקדושת הבכור, מה שייך לומר דהוי חידוש בבכור יותר משאר פסולי המוקדשין דהם אין ניתנין לכהן וזה ניתן, שהרי אין זה ענין כלל לשאר קרבנות כיון שזכייתו לא הוי כלל מדין קדשים אלא מדין פטר רחם.

אלא מוכח כשיטת הרמב"ם, דזכיית הכהן בבכור הוי בדין הקדושה שבו וכמו זכיית כהן בשאר קרבנות ולכן הוי שפיר חידוש מה שניתן לבכור אע"פ שהוא בע"מ משא"כ בשאר קרבנות.

אכן ראיה זו יש לדחות, דלעולם י"ל דזכות הכהן הוי מחמת פטר רחם ואעפ"כ שייך שפיר לאמר דהוי חידוש בבכור יותר משאר קרבנות, דסו"ס הא עכ"פ הוי קרבן, ובכל קרבן דבעלים כשהומם מביא אחר וזה הוי שלו וא"כ הוי זה זכייה חדשה עכשיו.

ואמנם הגרי"ז זצ"ל הביא ראיה מגמ' זו להיפך, דכיון דבכור בע"מ נמי הוי לכהן, מוכח דהזכייה הוי מחמת פטר רחם ולא מחמת הקדושה ולכן אף בבע"מ איכא דין נתינה לכהן.

ובמקדש דוד שם הביא עוד מקור להרמב"ם [וכן בחי' מרן רי"ז הלוי הל' בכורות הביא ראיה זו] מהא דפריך בזבחים דף ט' גבי פסח ששחטו שלא לשמו דנעשה שלמים, ואימא אי שחטיה לשם בכור ליהוי בכור למאי הלכתא דלא ליבעי נסכים, א"נ למיתביה לכהן ע"כ, מוכח דאם היה חל עליו דין בכור היה צריך ליתנו לכהן ואע"פ שאינו פטר רחם. ומוכח כשיטת הרמב"ם דזכיית הכהן אינו בפטר רחם אלא בקרבן בכור, וכל שחל עליו דין קרבן בכור, צריך ליתנו לכהן וכנ"ל.

אולם כתבו לדחות, דאין זה ראיה, דאפשר דהא דקאמר הגמ' א"נ למיתביה לכהן, אין הכוונה מדין מצות נתינת בכור לכהן אלא בשביל אכילת הבשר דהא קי"ל דבכור נאכל רק לכהנים ואסור לזרים, וזהו דפריך דנימא דיחול עליו דין קרבן בכור, וממילא צריך ליתנו לכהן לאכלו, משא"כ אם היה שלמים היו הבעלים אוכלים הבשר. וא"כ אין ראיה דהזכות כהן הוי בקדושת בכור, דלעולם י"ל דזכייתו הוי בפטר רחם דוקא ואה"נ דהתם דאין עליו דין קרבן בכור רק ע"י שלא לשמה, באמת אין דין נתינה לכהן ורק דפשוט צריך ליתנו לו לאכלו כמ"ש. וע"ע בחי' הגרי"ז מש"כ בזה ובקובץ מסורה [ט"ו עמ' ט"ז], משנת חיים [במדבר סי' ע"ה], נר שמואל [סי' ז'], פרי יואל [סי' ו'], שיעורי הגרב"ד פוברסקי [זבחים ט'], תפארת ישראל [עמ' קכ"א].  

ועכ"פ נתבאר בשיטת הרמב"ם, שכתב דתמורת בכור ניתן לכהן, דע"כ סובר דהזכות כהן לא הוי בפטר רחם אלא בקדושה, דהתורה זיכתה לו קדושת בכור, ולכן אף כשחל הקדושה ע"י תמורה נמי ניתן לכהן.

לפי הרמב"ם דמהני תפיסה בספיקות, איך פסק דהספקות נכנסין לדיר להתעשר דלא כהגמ'

כתב המקדש דוד לחדש עוד, דהנה דעת התוס' בסוגיין וכ"כ הראשונים דלמסקנא תקפו כהן מוציאין מידו, דלא מהני תפיסה לאחר שנולד הספק.  

אבל הרמב"ם כתב בפ"ה מהל' בכורות ה"ג דתקפו כהן אין מוציאין מידו, והיינו דס"ל דמהני תפיסה לאחר שנולד הספק. והקשו עליו, דא"כ איך פסק דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר, הא מבואר בגמ' דאי תקפו כהן אין מוציאין מידו, אין יכול לעשר דנמצא פוטר ממונו בממונו של כהן.

וכתב במקדש דוד לחדש, דלעולם י"ל דהרמב"ם נמי ס"ל כשאר ראשונים, דבכל ספיקות לא מהני תפיסה אחר שנולד הספק, ומשום דכיון דאיכא חזקת ממון דהבעלים מוחזקין, הרי זה חשיב כודאי שלהם ואין כאן ספק. ודוקא בספיקא דדינא או בספיקא דתרי ותרי דלא שייך הכרעה ע"י חזקת ממון ועדיין נשאר ספק מהני תפיסה, אבל בשאר ספיקות י"ל שפיר דסובר כשאר ראשונים דע"י חזקת ממון חשיב כודאי שלו ולא מהני תפיסה.

והא דפסק גבי ספק בכור דתקפו כהן אין מוציאין מידו, היינו דוקא בספק בכור דסובר הרמב"ם דהזכות ממון כהן בא בתוצאה מהקדושה, ולענין הקדושה דהוי איסורים, הרי אין החזקת ממון יכול להכריע ולכן ממילא אף לענין הממון כהן נשאר ספק ומהני תפיסה. ודוקא אי הוה אמרינן דהזכות כהן לא הוי מהקדושה אלא בפטר רחם והיינו דע"י פטר רחם איכא שני דינים א' זכייה לכהן ב' קדושה, י"ל שפיר דאף דלגבי הקדושה דהוי איסורים לא מהני חזקת ממון ונשאר ספק ואסור בגיזה ועבודה מספק, אפ"ה לענין הזכות כהן דהוי ממונות מהני שפיר החזקת ממון לעשות דין ודאי ולא מהני תפיסה.

אבל כיון דסובר הרמב"ם דהזכות כהן הוי מחמת הקדושה לא שייך לומר דהחזקת ממון יכריע הספק של הממון כהן דכיון דהוי זה תוצאה מהקדושה, א"כ ממילא כל שנשאר ספק לענין קדושה ע"כ נשאר ספק נמי לענין זכות הכהן ולכן פסק שפיר דבבכור מהני תפיסה ואין מוציאין מידו. וכמו שמצינו לענין ע"א שאומר מת בעלה דלענין נחלה שאינו תוצאה מהאיסור מתחלק האיסור מהממון דלגבי האיסור נאמן וחשבינן שהבעל מת ומותרת לינשא ולענין בעלה אמרינן שהוא חי אבל לענין הכתובה דהוי תוצאה מהאיסור מחמת מדרש כתובה לא שייך לחלק אלא תלוי באיסור דכיון דלגבי איסור חשבינן שמת ומותרת ממילא נוטלת ג"כ כתובתה ולא מהני מה שהיורשין מוחזקין בממון.

וא"כ ה"ה הכא אם הממון כהן הוי תוצאה מהקדושה, א"כ כיון דלגבי הקדושה הוי ספק א"כ לגבי הממון ג"כ נשאר ספק ומהני תפיסה. ובאמת דלפי דבריו הכא פשוט יותר דכיון דזכות הכהן הוי מחמת הקדושה א"כ הא מוכרח כן דכיון דחל קדושה מספק ממילא ע"כ הוי נמי ממון כהן מספק. אבל הסוגיא הכא דסוברת תקפו כהן מוציאין מידו היינו משום דס"ל דהממון כהן לא הוי בתוצאה מהקדושה אלא מחמת פטר רחם וכמש"ל ולכן שפיר מהני חזקת ממון לעשות דין ודאי ולא מהני תפיסתו.

ועפי"ז א"ש נמי הא דפסק הרמב"ם דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר והרי בגמ' מבואר דאי תקפו כהן אין מוציאין מידו, נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן, והיינו דדוקא בספק בכור סובר הרמב"ם דאין מוציאין מידו כיון דתלוי בקדושה ונשאר ספק וכמש"נ. אבל התם גבי ספיקות נכנסין לדיר דמסיק בגמ' דלא מיירי בספק בכור אלא בספק פטר חמור בזה גם הרמב"ם מודה דלא מהני תפיסה ע"ש.