אנן אחתיני' אנן מסקינן לי'

 

הרב יהודה ליב שפירא - קובץ הערות שבועות תשס"ח

ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

אי' בב"ב (לא, א-ב): "זה אומר של אבותי [ואכלתי' שני חזקה - הגהת הב"ח], וזה אומר של אבותי [ואכלתי' שני חזקה - הגהת הב"ח], האי אייתי סהדי דאבהתי' היא ואכלה שני חזקה, והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. אמר רב נחמן אוקי אכילה לבהדי אכילה, ואוקי ארעא בחזקת אבהתא . . הדר אייתי סהדי [אותו שהפסיד - רשב"ם] דאבהתי' היא, אמר רב נחמן אנן אחתיני' אנן מסקינן לי'". ע"כ.

ופי' רשב"ם (ד"ה דאבהתי') וז"ל: "והרי לשניהם עדי חזקה ועדי אבות, ואין כח לזה מזה, וכל דאלים גבר, כדאמר ר"נ לקמן בשמעתין (לד, ב)". עכ"ל.

ובתוס' מפורש יותר, דז"ל התוס' (ד"ה אנן): "ואם הי' אותו דלית לי' חזקת אבהתי' מוחזק תחילה, אתי שפיר מחתינן ומסקינן, שנעמידה בידו כאשר הי' בתחילה. ואפילו לא הי' מוחזק לא זה ולא זה, מצי לפרש מחתינא לי' לתתה לזה, ומסקינא לי' שנוציאנה מידו, ויהא דין כל דאלים גבר". עכ"ל. הרי מפורש שאם מתחילה לא הי' א' מהם מוחזק, והבי"ד נתנו לזה שהביא עדים דאבהתי', הנה לאחר שגם השני הביא עדים דאבהתי', מוציאין את השדה מזה שקיבל השדה מן הבי"ד, ומניחים את זה לבין שניהם, לקיים דין כל דאלים גבר.

וכן כתב גם הרמב"ם (הל' טוען ונטען פט"ו ה"ה).

אמנם הרמב"ן כותב וז"ל: "ר"ח ז"ל פירש שהיתה בידו של אחד מהם כשבאו לב"ד והביא שכנגדו עדים של אבותיו והוציאוה מידו, ועכשיו כשהביא אף זה עדים של אבותיו מוציאים אותה מידו ומחזירין אותה לרשותו של מחזיק שהוציאוה מידו. ולפי פירוש זה אם לא היתה ברשותו של אחד מהם כשבאו לבית דין תחלה, אע"פ שמסרוה בידו של אחד מהם, כשיביא חברו למחר עדים של אבותיו לא מסלקינן ליה למימר כל דאלים גבר אע"פ שאנו הורדנוהו לזה לתוכה שלא כדין, דכיון דדינא כל דאלים גבר הוה לא מזדקקינן להו ולא נפקא מחזקתיה דהאי כיון שירד בה ברשות ולזה דעתינו נוטה.

"אבל הרב רבי שמואל ז"ל כתב לא נחזיק זה יותר מזה הואיל ועידי שניהן שוין ואין לזה כח מזה, ואמר דמפקינן לה מיניה וכל דאלים גבר. ובירושלמי (פ"ד ה"ג) כך הוא אמור שם זה המעשה כמו שפירשנו ראובן היה אוכל שדה בחזקה שהיא שלו והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה מפקין מן ראובן ויהבין לשמעון הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה אמר רב נחמן בר יעקב אנן אפקיניה ואנן מהדרינן ליה וכו'. וכיון שהענין הוא כמו שאמרנו על הרב רבי שמואל ז"ל להביא ראיה דמפקינן ארעא לכל דאלים גבר. ומצינו בהלכות רבינו הגדול ז"ל ושבקינן להו כל דאלים גבר, ודעתם רחבה מדעתנו". עכ"ל.

והנה לבאר סברת מחלוקתם י"ל בפשטות שתלוי בהחקירה הידועה בגדר כל דאלים גבר, דיש לבארו בב' אופנים:

א) זהו פסק בי"ד, שמי שיתגבר ה"ז שלו, וכמ"ש הרא"ש (לקמן בפרקין סי' כב) וז"ל: "האי כל דאלים גבר דינא הוא דכל מי שגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו, עד שיביא חבירו ראי', וכל זמן שלא יביא ראי', אף אם תגבר ידו, לא שבקינן לי' לאפוקי מיני', דלא מסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת, היום יגבר זה ומחר חבירו, אלא חכמים פסקו כל דאלים גבר בפעם הזאת גבר. וסמכו ע"ז דכל מי שהדין עמו, קרוב להביא ראיות, ועוד מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו, ממה שימסור האחר לגזול. ועוד יאמר מה בצע שאמסור נפשי, והיום או למחר יביא ראי' ויוציאנה מידי". עכ"ל.

ב) אי"ז פסק בי"ד, כ"א סילוק בי"ד. כלומר: היות וב' הבע"ד שוים הם בראיותיהם, ואין שום אופן שאפשר לבי"ד לברר מי צודק, לכן מסלקין הם א"ע מהדיון, ואומרים שאין לנו מה לומר בה, ואין אנו מתערבים בזה, וצריכים אתם לבדכם להתעסק איך לפתור הבעי'. ובמילא כל מי שיתגבר יהי' שלו. ולפי"ז אם לאחר שיגבר אחד מהם, שוב יתגבר השני ויתפסנה, ה"ז של השני, וכן הלאה [וראה לקמן בזה].

ולכאורה נראה שבזה נחלקו הרשב"ם תוס' והרמב"ם נגד הר"ח והרמב"ן; אם כל דאלים גבר הוא פסק בי"ד, הרי הפי' הוא שמי שיתגבר הוא שלו ע"פ דין, א"כ איך אפשר להניח השדה ביד מי שהבי"ד נתנה לו תחילה (לפי שרק הוא הביא עדים דאבהתי'), והרי אולי יתגבר השני, ונמצא שאולי יניחו בי"ד השדה ביד מי שאינו שלו, ולכן מוכרח לומר כל דאלים גבר, כדי ליתן אפשריות גם להשני להתגבר. וזהו שיטת הרשב"ם וסיעתו.

משא"כ אם כל דאלים גבר הוא רק סילוק בי"ד, לכן בנדו"ד אין לקחת את השדה ממי שנתנו לו תחלה, כי אין הבי"ד פוסקים כלום ע"י אמירת כל דאלים דגבר, וא"כ כשאחד אוחז הדבר, יהי' מאיזה טעם שיהי', אין לשנות את זה, כי זהו פי' כל דאלים גבר, שאנו מסתלקים מזה, ואין אומרים דבר, ובמילא אין לומר ג"כ שמי שמחזיק עכשיו את השדה יסתלק ממנה, שהרי אין אנו מתערבים בזה.

בסגנון אחר קצת: כשאומרים שהשדה נשארת ביד מי שנתנו לו לפנ"ז, אין הפי' שזהו לפי שמפני איזה סיבה אין שייך כאן לומר כל דאלים גבר, כ"א להיפך, עי"ז מקיימים כל דאלים גבר, שמסתלקים אנו א"ע מן הדיון אודות השדה (שזהו תוכן כל דאלים גבר לסברא זו), והמחזיק הזה הרי גבר כבר, ולכן נשארת בידו [ופשוט שלפי"ז אם אח"כ יתגבר השני, ישאר אצל השני]. וזהו שי' הרמב"ן וסיעתו.

ומדויק הוא בלשון הרמב"ן שכתב "לא מסלקינן לי' למימר כל דאלים גבר . . דכיון דדינא דכל דאלים גבר הוא, לא מזדקקינן להו, ולא נפקא מחזקתי' דהאי", כלומר שכיון שאנן אמרינן כאן שהדין הוא כל דאלים גבר, לכן אין אנו מתערבים בזה, כ"א מסתלקים מהעסק הזה ("לא מזדקקינן להו"), ולכן "לא נפקא מחזקתי' דהאי". [אלא שצע"ק המשך דברי הרמב"ן דז"ל: "ומ"מ קשה לי לקיימה, שלא מצינו בעדים ועדים כל דאלים גבר . . ואמרינן נמי לקמן דלא אמרינן כל דאלים גבר אלא כו'", שמזה משמע שלשיטתו לא אמרינן בנדו"ד כל דאלים גבר, ולא שע"י שמניחים השדה ברשות הראשון מקיימים דין כל דאלים גבר. ויל"ע].

אמנם יש להקשות ע"ז, כי איך אפ"ל ששיטת התוס' היא כאופן הא', שכל דאלים גבר הוא פסק בי"ד, והרי שיטת התוס' היא, שכשאומרים כל דאלים גבר ואחד התגבר, יכול השני להתגבר עליו, וליקחו בחזרה, וזה יהי' שלו, כמפורש בב"מ (ו, א תוד"ה והא) "והוה דינא כל דאלים גבר . . דאפי' גבר האחד, אם יכול השני לחזור ולתוקפה ממנו, זוכה", א"כ ס"ל שאי"ז פסק בי"ד, כ"א סילוק בי"ד, (אבל ראה תומים (ס"ק לט) שכותב באופן אחר), ואיך אפ"ל שהטעם לזה שס"ל להתוס' בנדו"ד שמסלקים הראשון מן השדה, ואומרים בה כל דאלים גבר, ה"ז לפי שס"ל שכל דאלים גבר הוא פסק בי"ד, כמבואר לעיל.

ולכן י"ל בזה באופן אחר, דב' השיטות ס"ל שכל דאלים גבר הוא רק סילוק בי"ד, ונחלקו בענין אחר, והוא ע"פ הלשון שכותב הרמב"ן כשמבאר שיטתו (שיטת הר"ח) "לא מסלקינן לי' למימר כל דאלים גבר, אע"פ שאנו הורדנהו לזה לתוכה שלא כדין" - הרי מרמז בזה סברא לשיטת הרשב"ם וסיעתו (אלא שאינו מסכים לזה), שהיות והורד לתוכה שלא כדין, לכן מסלקים אותו הימנו למימר כל דאלים גבר.

כלומר, אף שגדר כל דאלים גבר הוא רק סילוק בי"ד, ובמילא היינו צריכים להסתלק ולהניח המצב כמו שהוא עכשיו, שהראשון עומד בה, מ"מ היות שכל היותו שם הוא לפי שאנו הורדנהו שם שלא כדין - היינו שעכשיו נתגלה שהי' שלא כדין - חייבים אנו לבטל את זה, כי אם אין עושים כן, ה"ז כאילו אכן התערבנו לגרום הבעלות שלו עכשיו (שהרי מה שהוא שם ע"ע הוא שלא כדין). והרי זהו היפך ענין כל דאלים גבר שפירושו שאיננו רוצים להיות מעורבים בזה.

בשלמא אם הורדנוהו כדין - היינו שמה שהורדנוהו בתחלה לא הי' משתנה, ונשאר שהי' כדין, אלא שמפני סיבה צדדית נעשה עכשיו הדין שכל דאלים גבר, אז אפשר להניחו בידו, כי מה שהוא בידו הוא דבר אמיתי, ועכשיו שצ"ל כל דאלים גבר, הפי' הוא שאנו מסתלקים ומניחים הדבר כפי שהוא עכשיו. אבל היות ובנדו"ד הרי נתגלה עכשיו שמה שהורדנוהו להשדה הי' שלא כדין, א"כ מה שהי' לפנ"ז אינו ענין אמיתי, ואם נאמר שיהא נשאר בידו, הרי אי"ז שנשאר מה שהי' לפנ"ז (כי זהו טעות), כ"א שעכשיו אנו אומרים שישאר בידו, וזה אין לנו לעשות, כי עכשיו הדין הוא כל דאלים גבר, שפירושו שעכשיו אין לנו להתערב בדבר. ולכן מוכרחים אנו לסלקו, ולהניח השדה למצב שאינו שייך לשום א', וכל דאלים גבר, מי שיתגבר הוא יזכה בזה.

אמנם הרמב"ן ס"ל שמביטים על הפו"מ, והיות שבפו"מ ה"ז בידו כשנעשה הדין כל דאלים גבר, (שפירושו שאין מתערבים בזה), צריך הדבר להשאר כמו שהוא עכשיו בפו"מ, כי אין לנו להתערב בזה בשום פנים ואופן.

כלומר, להרשב"ם וסיעתו מביטים על הסיבה, איך קיבל הראשון את השדה לידו, והיות שזה הי' ע"י שהורדנוהו שלא כדין, ה"ז כאילו שעדיין לא ירד לתוכה, ולכן אם נניחה בידו, ה"ז שעכשיו אנו מתערבים בזה, ונותנים לו השדה עכשיו, ולהרמב"ן וסיעתו מביטים על המסובב, הפו"מ, והרי זה בפו"מ בידו, אין אנו מתערבים בזה, ומניחים המצב כמו שהוא, ואין מסלקים אותו.

וביותר נ"ל שסברת הרמב"ן הוא קצת באו"א, וכפי שכותב בפירוש "כשיביא חבירו למחר עדים של אבותיו, לא מסלקינן לי' למימר כל דאלים גבר, אע"פ שאנו הורדנוהו לזה לתוכה שלא כדין, דכיון דדינא כל דאלים גבר, לא מזדקקינן להו, ולא נפקא מחזקתי' דהאי, כיון שירד בה ברשות" - היינו שסברתו הוא שלא מביטים ע"ז שירד לתוכה שלא כדין, כשיטת הרשב"ם, כ"א שאכן ירד בה ברשות, ולכן אם מניחים זה בידו, ה"ז המשך למה שהי' לפנ"ז, שהוא כבר נמצא בה.

ביאור הדבר:

יש כאן ב' פרטים, א' מצד הבי"ד, וא' מצד המחזיק. מצד הבי"ד נתגלה עכשיו שמה שהורידוהו להשדה לפנ"ז הי' שלא כדין, שהרי לפועל יש גם להשני עדים דאבהתי', אבל מצד המחזיק שהורד לשם, הוא לא עשה שום דבר שלא כדין, שהרי הוא ירד לשם ברשות בי"ד. וגם עכשיו שנתגלה שהבי"ד טעו בזה, אי"ז משנה מה שהוא ירד ברשות בי"ד, כי זה נשאר אמת שהוא ירד ברשות בי"ד.

[בקיצור - עכשיו נתגלה שההורדה היתה שלא כדין, אבל נשאר שהיתה ברשות בי"ד. והפרט הזה שהיתה שלא כדין, נוגע להבי"ד. והפרט הזה שהיתה ברשות בי"ד, נוגע להמחזיק, כמובן].

ובזה נחלקו: הרשב"ם ס"ל שמביטים בעיקר מהצד של הבי"ד, ולכן אין היותו ע"ע בהשדה ענין אמיתי, כי הי' שלא כדין, ולכן אם נניחהו בידו, ה"ז שעכשיו מתערבים בהפס"ד. ולכן מסלקים אותו, לומר כל דאלים גבר. והרמב"ן ס"ל שמביטים בעיקר מהצד של המחזיק, שהוא ירד להשדה ברשות, וה"ז ענין אמיתי, ולכן כתוצאה מזה שלא מתערבים עכשיו, צריך להשאר השדה בידו, כפי שהוא עד עכשיו. [ולכן כותב הרמב"ן "אע"פ שאנו הורדנוהו לזה לתוכה שלא כדין . . ולא נפקא מחזקתי' דהאי, כיון שירד בה ברשות"].

והנה באופן אחר י"ל בביאור סברת מחלוקתם, שתלוי בענין אחר, בהקדם שבנדו"ד לאחר שבאו אח"כ עדים דאבהתי' של השני, השני נעשה למפרע שמה שאנו הורדנו את הראשון להשדה (לפי שרק הוא הביא עדים דאבהתי'), הי' בטעות, וזה יש לבאר בב' אופנים, כפי מה שכתבתי כבר בכ"מ שהענין איגלאי מילתא למפרע אפשר לפרש בב' אופנים (כדלהלן) - מיוסד על מה שכתב הר"ן בנדרים (פז, א) וז"ל: "ומזה שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם בע"כ, ואינו יכול לעכב, אע"פ שיכול לשאול על נדרו, כיון דהשתא מיהא לא איתשל, מיהו היכי דאיתשל חייבין לשלם, דכיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו, הויין להו הנך פירי כאילו לא איתסרו עלי' מעולם", עכ"ל. אמנם הרשב"א כותב "ואני מסתפק בזה, לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו, ואע"פ שהאיסור שבו הלך ע"י שאלה, קנין ממונו של זה אינו בטל, שאינו מוצא שאלה בהפקר",

וא' מהביאורים שי"ל במחלוקתם הוא שנחלקו בגדר שאלה בנדר, דיש לבארו בב' אופנים:

א) זהו בבחי' "איגלאי מילתא למפרע" שמעולם לא הי' נדר, והוא ע"ד (ולא ממש) הפקר בטעות.

ב) זהו בחי' "נעקר הדבר למפרע", היינו שאף שלמפרע אין כאן נדר, מ"מ הפי' הוא שעכשיו עוקרים הדבר למפרע, אבל כשמביטים גם עכשיו למפרע כמו שהי' קודם שנעקר, הרי הי' הדבר קיים.

והנפק"מ בין האופנים פשוט: כשע"י המצב שהי' לפנ"ז נסתעף ענין מסוים שני, ואח"כ כשנשתנה הדבר למפרע, האם נשתנה גם הדבר השני שבא כתוצאה מענין זה. דלפי אופן הא', הרי עכשיו נתגלה שמעולם לא הי' מצב כזה, וא"כ כל הנגרם ע"י המצב ההוא בטל, כי לא הי' מצב כזה מעולם. אבל לפי אופן הב' הרי למפרע הי' בפועל המצב הזה, ורק עכשיו עוקרים אותו, א"כ עוקרים רק אותו הדבר, אבל הדבר המסתעף נשאר.

ובזה נחלקו הר"ן והרשב"א: לדעת הר"ן כשחכם עוקר את הנדר למפרע ה"ז בבחי' "איגלאי מילתא למפרע", שלא הי' הנדר מעולם, ולכן הענין השני שהסתעף מזה, זה שאחרים קנו הפירות, מתבטל ג"כ, ולכן צריכים לשלם. אבל לדעת הרשב"א ה"ה רק עוקר הנדר למפרע, וא"כ אף שהנדר נעקר למפרע, מ"מ מה שמסתעף אז נשאר כמקודם, ולכן נשאר הענין בתקפו, ואי"צ לשלם.

ועד"ז יש לחקור בנדו"ד, האם מה שנשתנה המצב למפרע, כשהביא גם השני עדים דאבהתי', האם הפי' ש"איגלאי מילתא למפרע", שההורדה הראשונה היתה שלא כדין, או ש"נעקר הדבר למפרע", שעכשיו עוקרים הדבר למפרע. והנפק"מ בין ב' האופנים בנדו"ד הוא, שאם זה בבחי' "איגלאי מילתא למפרע", הרי מעולם לא הי' שום אמת למה שהורדנו אותו להשדה, אלא שעד עכשיו לא ידענו שאי"ז אמת, ועכשיו נודענו, משא"כ אם זה בבחי' "נעקר הדבר למפרע", הפירוש הוא שאכן עד עכשיו ההורדה היתה דבר אמיתי, אלא שעכשיו נעקר הדבר למפרע.

ובזה הוא דנחלקו הרשב"ם והרמב"ן: הרשב"ם ס"ל שזהו בבחי' "איגלאי מילתא למפרע", ובמילא מעולם לא היתה ההורדה ענין אמיתי, לכן אם נניח השדה בידו, ה"ז כאילו אנו נותנים לו השדה עכשיו, נמצא שאנו מתערבים עכשיו בפס"ד, וזה היפך גדר כל דאלים גבר. משא"כ הרמב"ן ס"ל שזהו בבחי' "נעקר הדבר למפרע", ובמילא מה שהוא הורד לתוך השדה, ה"ז ענין אמיתי ע"ע, ולכן מצד כל דאלים גבר (שלא להתערב בדבר), נשארת השדה בידו, כפי שהי' באמת עד עכשיו.

והנה זה גופא, האם מה שבאו עכשיו ב' עדים דאבהתי' של השני (נגד הב' עדים דאבהתי' של הראשון), הוא בבחי' "איגלאי מילתא למפרע", או "נעקר הדבר למפרע", י"ל שתלוי בענין אחר - בגדר "עדים", האם הם רק מבררים המציאות, או שהם גם גורמים המציאות [- מצד דיני התורה, כמובן], דאם רק מבררים המציאות, אז הפי', שתחלה כשבאה הכת הא' והעידו דאבהתי' דראשון הוא, נתברר המציאות שהשדה שלו, ואח"כ כשבאה הב' והעידו שהוא דאבהתי' של השני, נשתנה הבירור שהי' לנו לפנ"ז, ונתגלה לנו שהבירור הי' בטעות, ובפשטות זהו גדר של "איגלאי מילתא למפרע". משא"כ אם העדים אכן גורמים המציאות (כפי שיתבאר לקמן), א"כ כשבאה הכת הא' נעשה המציאות כפי שאמרו, ואח"כ כשבאה הכת הב', נעשה עכשיו המציאות באופן אחר, אבל לא שאיגלאי שמחלה הי' כן, כי אין העדים מבררים מה שהי' באמת, כ"א ההעדאה שלהם גורמת להמציאות, ובמילא ה"ז שעכשיו עוקרים הדבר למפרע.

והביאור בזה יובן בהקדים ענין אחר: דהנה בכתובות (יח, ב) מובא הכלל הידוע בנוגע להגדת עדות, שלאחר שהגידו עדותן אין להם לשנות מה שאמרו מטעם "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד". וברש"י שם (ד"ה כיון) כ' וז"ל: "דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד וגו'". עכ"ל. וכ"ה בעוד כמה ראשונים שם, ובשאר המקומות בש"ס המסומנים על הגליון.

אמנם הריטב"א (הובא בשטמ"ק שם) כ' וז"ל: "יש שפירשו בתוס' דהא נפקא מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו, דאית לן למידרש כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, כדדרשינן גבי יבם אשר לא יבנה את בית אחיו, כיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכיון דכן, ע"כ בעי למימר: כיון שלא הגיד בתחילה בענין זה שבא לומר עכשיו, שוב אינו חוזר ומגיד. ואחרים פירשו וכו'. אבל הנכון דנפקא לן האי פירוש דלא יגיד מדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, אלמא על מה שהעידו בב"ד מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר, ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר". עכ"ל.

ולכאורה כוונתו במ"ש "ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר" היא, אשר אם יכולים לחזור ולהעיד לעולם, יש לחוש אולי יחזרו ויעדיו באופן אחר, ועי"ז יצטרך הדין להשתנות, וא"כ לעולם אין ברור איך יהי' הדין, ואיך שייך לומר ע"ז "יקום דבר".

אבל צ"ע בזה, כי אם זוהי כוונתו, למה לי' לתלות קושייתו בלשון הפסוק "יקום דבר", והרי קושיא זו היא מעצם דין עדות, כי באם יש לחשוש לזה, בטלה כל דין עדות, כי לעולם כשבאים להעיד יש לחוש שיחזרו בהם ממה שאמרו, ואין לפסוק שום דין ע"פ עדים. ומדלא הקשה מעצם דין עדות, משמע שפשיטא לי' שכשעדים באים להעיד אין שום מקום לחשוש שיחזרו בהם, ומקבלים מה שאומרים, ואח"כ פוסקים על פיהם. אבל א"כ צ"ע לאידך גיסא, מה קשה מלשון הפסוק "ע"פ שנים עדים יקום דבר", ש"ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר", והרי כנ"ל אין סיבה לחשוש לזה, ובמילא יש לקיים הדבר ע"י העדים, (ובאם אח"כ יחזרו ויעידו באופן אחר, אה"נ שאז ישתנה הדין, אבל עכשיו אין חוששין שיהי' כן, ופסקינן בודאות ע"פ מה שאומרים עכשיו - ע"ד מ"ש תוס' (גיטין לג, א ד"ה ואפקעינהו) למה כשמתרים בהנזיר שלא ישתה יין אי"ז התראת ספק מטעם שאולי ישאל על נזרו - כי עכשיו ה"ה נזיר, ואה"נ אם ישאל אח"כ על נזרו, ייפטר ממלקות, עיי"ש).

וכתבתי במק"א שהביאור בזה הוא: דהנה בלי הפסוק "יקום דבר" יש ג"כ ענין עדות, כי זה דבר מובן בשכל, והא ראי' שגם בערכאות של עכו"ם, להבדיל, שאינם הולכים ע"פ דיני התורה, יש אצלם דין קבלת עדות, ופוסקים הדין ע"פ העדאת עדים, כי זהו דבר שכלי [אלא שאין אצלם כל ההגבלות שישנם ע"פ תורה, כמו אי קבלת אשה כעד, או קרוב וכיו"ב, כי אצלם זה מיוסד רק על השכל].

והנה גדר עדות כפי שהוא ע"פ שכל, אף שדנים ע"פ העדים, מ"מ באמת אין יודעים בבירור ובודאות שהמעשה הי' כפי שאומרים העדים, כי סו"ס אפשר ששיקרו (גם אם חקרו ודרשו את העדים), וכל הענין מיוסד רק ע"ז שע"פ רוב כשב' בנ"א מעידים שכן הי', וחקרו ודרשו אותם, מסתמא אמת הוא.

משא"כ ע"פ תורה כשב' עדים כשרים מעידים שכן הי' המעשה, נקטינן שבודאי כן הי', ואף שע"פ שכל אי"ז ברור, מ"מ מצד הבי"ד אמרי' שאכן כן הי' המעשה, ז.א. שכאילו גם אם בפועל לא הי' כן המעשה, גורמת דין העדות, של התורה לנקוט שאכן כן הי' המעשה.

ובפרט ע"פ מ"ש הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ז ה"ז; פ"ח ה"ב) וז"ל: "שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים, ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר וכו', שצונו לחתוך הדבר ע"פ שנים עדים, ואע"פ שאין אנו יודעים אם העידו אמת או שקר כו'". עכ"ל. הרי שהבירור שנעשה ע"י העדים אי"ז בירור שכלי, כ"א לפי שכן גזרה התורה, וא"כ נמצא שהעדים הם הגורמים לנו לומר שכן הי' המציאות.

וראה לקו"ש חכ"א (עמ' 62) וז"ל (בתרגום מאידית): "עדות אינו (רק) בירור (ע"פ שכל), כ"א זהו דין ועשית (גמר) דבר (וגזירת הכתוב - ראה צפע"נ לרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז) - "על פי שנים עדים . . יקום דבר", וכפי שמבאר הרמב"ם ש"נצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שהעידו שקר כו'", עכ"ל - הרי שהבירור של העדים, הוא בירור ודאי, מצד גזירת התורה, (וראה 'הדרן על מס' בני"ך' - נדפס גם בס' 'הדרנים על הרמב"ם וש"ס' - סי"ג ובהערה 15).

ועפ"ז י"ל שזהו כוונת הריטב"א במ"ש "מדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר, אלמא על מה שהעידו בב"ד מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר, ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר" - היינו שהכתוב מגלה לנו שע"י העדים נפעל הדבר, ובמילא פשוט שאח"כ אין לחזור ולהעיד, כי לאחר שנפעל הדבר הרי מה שעשוי עשוי, ואין לשנותם, ואם יכולים לשנותו "היאך יקום דבר" - היינו שזוהי סתירה למה שאומרים שע"י העדים מתקיימים הדברים. [ולכאורה זהו הכוונה בההערה שבההדרן הנ"ל].

היינו: בשלמא אם עדות הי' רק ענין שכלי, פשוט שאם אותם העדים עצמם שהעידו שהמעשה הי' באופן מסוים, הם עצמם אומרים אח"כ ששיקרו בעדותם, או שטעו בעדותם וכיו"ב, למה לא נקבל דבריהם, הרי כל ידעתינו בהמעשה הוא רק ע"י מה שהם אמרו, ומסתמא אמת הוא (אבל שום דבר לא נתהווה על ידה), וא"כ פשוט שכשהם עצמם אומרים שאי"ז אמת, אין לנו סיבה לקבל עדותם הראשונה.

[- ופשוט שצריכים לחקור ולדרוש האם מה שאומרים עכשיו אין זה קנוניא או שקר, כמו שצריכים לחקור ולדרוש הפעם הא' שהעידו, אבל לאחרי החקו"ד, פשוט ע"פ שכל שכבר אין לנו שום סיבה לקבל עדותם הראשונה].

אבל הפסוק "יקום דבר", מגלה לנו שהגדת העדות פועלת ש(כאילו) באמת הי' המעשה כן, אף אם בגשמיות אין זה ברור, במילא מובן שלאחר שהגידו ופעלו המעשה, כבר יצא זה מידם ומבעלותם, ואין להם לשנותו.

ומטעם זה בערכאות של עכו"ם, להבדיל, ההולכים רק לאור השכל, ולא ע"פ דיני התורה, אין להם גדר של "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", ואם לאחר חקו"ד רואים שמה שאומרים עכשיו (לבטל דבריהם הא') אינו שקר או ע"י לחץ וכיו"ב, מבטלים הם עדותם הראשונה, כי רק מטעם "יקום דבר" שבתורה אין להעדים לחזור ממה שאמרו בתחלה.

וזוהי כוונת הריטב"א שהיות וכתוב "ע"פ שנים עדים יקום דבר" אמרי' "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".

ועפ"ז מובן בנדו"ד, דכשבאו ב' עדים, ונתקבלו ע"י הבי"ד, ע"פ דיני התורה, נעשה כן המציאות (מצד דיני התורה), וכשאח"כ באו ב' עדים אחרים והכחישום, וגם הם עדים ע"פ תורה, נשתנה המציאות, אבל אין הפי' שנתגלה שמה שהי' לפנ"ז הי' טעות. דבשלמא אם עדים רק מבררים המציאות, אז, אף שלכתחילה נתברר באופן מסוים, אח"כ נתגלה שלא הי' הבירור הזה בירור אמיתי, שהרי מבררים מציאות א' איך הי' בפועל כשנעשה דבר זה, ואם עכשיו יש שינו בהבירור, פשוט שנתגלה שמה שחשבנו עד עכשיו בנוגע אותו המציאות, אינו אמת. אבל אם אי"ז רק מברר מה אירע אז, כ"א שהעדים גורמים הדבר, א"כ כשבאה כת הא' נגרם הדבר באופן כך, וכשבאה הכת הב' נגרם הדבר באופן אחר, אבל לא שנתגלה שהי' טעות.

ואף שהיות וסו"ס מדברים הם אודות המציאות שאירע אז, ולכן כשנשתנה המצב ע"י הכת הב', נשתנה הדבר למפרע, מ"מ מצד דיני התורה ה"ז כאילו עוקרים הדבר עכשיו למפרע.

ובזה נחלקו הרשב"ם וסיעתו והרמב"ן וסיעתו: הרמב"ן ס"ל כן, ובמילא, אף שעכשיו עוקרים הדבר למפרע, מ"מ עד עכשיו הי' ההורדה לתוך השדה של הראשון ענין אמיתי, א"כ אם נסלקו מן השדה, הפי' שעכשיו מסלקים אותו, וזה אא"פ לעשות, כי הדין הוא כל דאלים גבר, שפירושו שאין לנו להתערב עכשיו, ולכן מניחים השדה בידו.

משא"כ הרשב"ם לא ס"ל כן, כ"א ס"ל שגדר עדות הוא רק בירור המציאות [- ואי"ז נוגע להחקירה האם גדר עדות הוא "בירור" או "דין", כי חקירה זו אפ"ל גם אם ענין עדות הוא בירור המציאות, והחקירה היא מנין אנו יודעים לסמוך על בירור העדים, האם זהו בירור שכלי, או שזהו גזה"כ ו"דין" לקבל הבירור של העדים, אבל לב' האופנים אפ"ל שענינם הוא רק בירור המציאות, ולא שגורמים המציאות], ולכן לאחר שבאה הכת הב', "איגלאי מילתא למפרע", שמעולם לא היתה ההורדה לתוך השדה ענין אמיתי, ולכן כדי לקיים כל דאלים גבר, ה"ז ע"י שמסלקים אותו מן השדה, ומשאירים השדה בין שניהם, וכל הגובר זוכה, כנ"ל בארוכה.