הרב חיים רפפורט - איסור לימוד תורה לגויים
שני האיסורים בזה והשמטת
הרמב"ם והטושו"ע
א. איסור לימוד התורה לגוים מפורש הוא בגמרא
סנהדרין (נט, רע"א): "אמר רבי יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה
שנאמר (ברכה לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא להם". עכ"ל
הגמרא שם.
והנה במסכת חגיגה (יג, א) איתא: "ואמר רבי
אמי, אין מוסרין דברי תורה לנכרי, שנאמר (תהלים קמז, כ)
לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". וכתבו התוס' שם בד"ה אין מוסרין
ד"ת כו', וז"ל: "הי' קשה להר"ר אלחנן, תיפוק לי' דעובד כוכבים
העוסק בתורה חייב מיתה כדאמר בפרק ד' מיתות עובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה
והמלמדו עובר אלפני עור לא תתן מכשול. וכי תימא בשבע מצות דידהו דאינו חייב מיתה
כדאמר הש"ס התם, והא מצוה איכא למוסרם להם, ונפקא לן מהאי קרא אשר יעשה אותם
האדם וחי בהם, כהן ולוי לא נאמר אלא אדם שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה וכו'. ויש
לומר, דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עובד כוכבים אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עור
כדאמרינן בעבודה זרה (ו, ב) המושיט כוס יין
לנזיר עובר אלפני עור והני מילי דקאי אתרי עברא דנהרא שבלאו נתינתו אי אפשר להביאו
אליו אבל אי לאו הכי אינו עובר אלפני עור הכא נמי אפילו במקום שעובד כוכבים אחר
רוצה ללמדו דליכא לפני עור מכל מקום אסור משום מגיד דבריו ליעקב וכו'".
עכ"ל התוס'.
ומבואר מדברי התוס' דאפילו בגוונא דליכא משום
איסור לפני עור בלימוד תורה עם גוי, ומשום דאין זה בדומה לתרי עברי דנהרא,
מ"מ איכא איסור בעצם מסירת דברי תורה לגוים.
ועל פי מ"ש התוס', שדבריהם הובאו
בכו"כ פוסקים להלכה, נמצא דבנדון הדפסת גמרות מבוארות בלע"ז, יש לנו
לדון משום שני האיסורים: א) איסור לפני עור לא תתן מכשול, שיש מקום לומר שע"י
הדפסת גמרות אלו מכשילים המו"ל את בני נח באיסור לימוד התורה; ב) איסור מסירת
דברי תורה לגוי.
איסור לימוד התורה לגוי עצמו הובא להלכה
ברמב"ם הל' מלכים פ"י ה"ט: "עכו"ם
שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד . . ואם עסק בתורה
כו' מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו
נהרג". ובטושו"ע לא הובא דין זה.
איסור מסירת דברי תורה
לגוים לא הובא לא ברמב"ם ולא בטושו"ע וכבר תמהו על זה האחרונים.
תירוץ ה'אגרות משה' ושקו"ט
בזה
ב. והגאון ר' משה פיינשטיין
ז"ל כתב לבאר דכיון שהרמב"ם (הל' עבדים פ"ח
הי"ח) והטושו"ע (יו"ד סי' רסז סע"א) פסקו על יסוד דברי הגמרא
(כתובות כח, סע"א) שאסור ללמד תורה לעבד כנעני "אם כן כל שכן
שלעכו"ם אסור, ונסתלקה בזה קושית איזה אחרונים על מה שהשמיטו הפוסקים דין זה
דאסור ללמד לעכו"ם, דכיון דכתבו דין דאיסור ללמד לעבד לא הוצרכו למינקט
האיסור לעכו"ם דכל שכן הוא"[1].
ונראה להביא סמוכין לדבריו ממ"ש בים של
שלמה עמ"ס כתובות פ"ב סי' סא: "ומסייע לריב"ל דאמר, אסור לאדם
שילמוד עבדו תורה, וקל וחומר לגוים, ועליהם כתבתי (ב"ק פ"ד) בפ'
דו"ה סימן ט שגדול עונם".
אבל לאידך גיסא יש להעיר, שדבריו אלו אינם עולים
יפה אא"כ נאמר (וכדמשמע ממ"ש ביש"ש הנ"ל) דאיסור ת"ת
לעבד מחמת לתא דמסירת ד"ת לגוים אתינן עלה, ונתחדש בדין זה דלא רק גוים
גמורים נכללים בדין זה כי אם גם אלו שיצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא הגיעו, ולפ"ז
אפ"ל דאיסור מסירת ד"ת לגוים נלמד במכ"ש וק"ו מהאיסור ללמד
תורה לעבד.
אבל אם נאמר דהאיסור ללמד תורה לעבד הוא, כדמשמע
ממ"ש הר"ן, משום "שמא יחזיקוהו כבן חורין וישיאוהו בת חורין"[2] או משום דעבדים דומים לנשים לענין זה וכמ"ש הלבוש (יו"ד שם סי'
עא) "אסור ללמד את עבדו תורה, דהוה כאילו מלמדו תפלות כמו גבי אשה"[3],[4] הר"ז ק"ו פריכא,
שהרי פשוט הוא די"ל דהחששא ד"שמא יחזיקוהו כבן חורין" אינו שייך
בגוי גמור, ועד"ז הסברא ד'אין דעתם מכוונות ללמוד' אינו שייך כי אם בנשים
ודכוותייהו עבדים.
איסור מסירת ד"ת לגוי כשמלמד
תורה לבני ישראל וגוי שומע
ג. הגרמ"פ ז"ל נשאל מבחור שחזר
לבית הוריו בחג הפסח "ותמצא שם גם את קרובך ואשתו שהיא נכרית ע"פ הדין
ואתה תצטרך להגיד את ההגדה ולתרגמה כדי לזכות את אביך ואמך וממילא תשמע גם
היא" - האם מותר לו לתרגם את ההגדה לפני הוריו כיון שבהכרח ילמד (תורה) סיפור
יציאת מצרים וכו' גם לנכרית. וכתב הגרמ"פ באגרות משה, וז"ל: "הנה
פשוט לע"ד דמה שאמר רבי אמי בחגיגה (יג, א) אין מוסרין דברי תורה
לעכו"ם, הוא דוקא כשכוונתו למוסרם להעכו"ם אבל כשכוונת הלומד דברי תורה
הוא ללומדם בעצמו ולמוסרם ליהודים הנמצאים שם, לא נאסר מחמת שנמצא שם גם
עכו"ם שגם כן ישמע ממילא הדברי תורה . . ולכן מותר לך להגיד ההגדה
ולתרגמה כדי שיבינו ההורים וכל המשפחה אף שממילא גם היא הנכרית שומעת"[5].
ועד"ז כתב בתשובתו הארוכה על דבר כתיבת
ספרים בלע"ז[6], וזה לשונו: "והנה איכא חסרון אחר בהעתקה לאנגלית, שהוא כמלמד תורה
אף לנכרים. ואמר רבי אמי בחגיגה דף (יג, א) דאין מוסרין דברי תורה לעכו"ם
שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום . . אבל נראה שאינו מחוייב להמנע
בשביל זה, כיוון שכוונתו לישראל והם ודאי יהיו קונים, והעכו"ם שיקנו
וילמדו הוא רק חשש קטן".
הגרמ"פ הביא שתי ראיות לשיטתו דכאשר מלמדים
תורה לבני ישראל אין איסור אם עי"ז לומדים גם גוים ואשר ע"כ מותר להדפיס
ספרים בלע"ז עבור בני ישראל אף שעל ידי זה ילמדו גם בני נח מתוכם.
הראי' הראשונה: "כעין ראי' יש להביא
מהא דאסור ללמד גם את עבדו תורה כדאיתא ברמב"ם פ"ח מעבדים הי"ח
ובשו"ע יו"ד סי' רסז סע"א ומצינו שטבי עבדו של רבן גמליאל הי'
תלמיד חכם גדול וראוי ליסמך כדאיתא ביומא (פז א)[7], והיו החכמים לומדים ומפלפלים אף כשהי' טבי נמצא אצלם בכוונתו לשמוע דברי
חכמים כדאיתא בירושלמי פ"ב דסוכה ה"א[8] ומובא בתוס' סוכה דף כ ד"ה ראיתם, אלמא דכיון דכוונתם הי' ללמד
בעצמם לא נאסרו אף שידעו שטבי שהוא עבד נמצא שם שגם כן לומד מהם. ומסתבר שכן הוא
גם כן בעכו"ם שהאיסור הוא רק כשהכוונה הוא למסור להעכו"ם אבל כשהלימוד
הוא לישראל אף שנמצא שם גם עכו"ם שגם כן שומע אין לאסור. ואף שבסברא אולי הי'
מקום לחלק לומר שעכו"ם חמיר, אבל כיון שהאיסור נמצא בשניהם בין בעכו"ם
בין בעבד ומצינו היתר בעבד כשהכוונה אינו ללמד לו אלא שממילא לומד ממה שהחכמים
לומדין לעצמן, אין לאסור גם בעכו"ם".
הראי' השני', "גם הא חזינן שרבותינו
הראשונים לא חששו לזה. דהא הרמב"ם חיבר את פירוש המשניות בערבית שהי' זה שפת
המדינה, שהיו שם הרוב ואולי רובא דרובא היו עכו"ם, בין בספרד שהי' שם בילדותו
ובין במצרים שהי' שם בזקנותו. ועוד כמה מרבותינו הראשונים כתבו בלשון ערבית בזמנו
שהיתה לשון מדינת ספרד ובמצרים ובכל המדינות סביב. ומה שלא מצינו כן בבעלי התוס'
וכל חכמי צרפת ואשכנז שיכתבו חיבוריהם בלשון המדינה, הוא משום שלא הוצרכו לזה,
דרוב ישראל שבצרפת ואשכנז הבינו עיקר לשון המשנה והגמ'. ולא שנמנעו מלכתוב בלשון
המדינה משום שחלקו על זה בדינא, שלא נמצא שאיכא מחלוקת בזה".
והנה הראי' הראשונה שהביא הגרמ"פ אינה
מוכרחת, משני טעמים: חדא, כי בירושלמי כתובות פ"ב ה"י איתא: "וחש
לומר שמא עבד הוא, הדא מסייעא לההיא דמר ר' חמא בר עוקבה בשם ר' יוסי בר חנינה
אסור לאדם ללמד את עבדו תורה. לא כן אמר ר' זעירא בשם רב ירמי' העבד עולה משבעה
קריות 'וידבר' עולה משבעה פסוקים. תיפתר שלמד מאיליו או שלמדו רבו כטבי".
ועד"ז איתא בירושלמי מגילה פ"ד ה"ב: "העבד עולה למיניין שבעה
'וידבר' עולה משלשה פסוקים. לא כן אמר ר' חמא בר עוקבה בשם ר' יוסי ביר' חנינה
אסור ללמד את עבדו תורה. תיפתר, שלמד מאיליו או שלימדו רבו כטבי".
וביאר בספר שדה יהושע "כשלימדו רבו, הכא במאי
עסקינן שהי' כשר כטבי עבדו של רבן גמליאל ולעבד כי האי לא אסיר וכדאמרו בכמה דוכתי
דאמר ר"ג שאני טבי עבדי דכשר היה"[9]. וכן פירש החיד"א ד"פירוש הירושלמי הכי
הוי דר"ג למד לטבי שהיה כשר ולא היה איסור ללמדו"[10]. [ודבריהם יובנו ביותר לפי מ"ש בלבוש הנ"ל
(ועוד פוסקים) שאיסור לימוד התורה לעבד הוא ע"ד איסור לימוד תורה לאשה שהוא
"מפני ש . . אין דעתם מכוונת להתלמד" ואם זהו הטעם לאיסור לימוד
תורה לעבד שפיר יש לחלק בין סתם עבדים שהם אנשים שפלים ונבזים ובהפקירא ניחא להו
ואין דעתם מכוונות ללמוד תורה, לעבד כשר[11] כטבי עבדו של רבן גמליאל[12]].
וע"פ דברי הירושלמי לפי פירוש השדה יהושע
והחיד"א ודעימייהו בטלה לכאורה ראיית הגרמ"פ מזה שרבן גמליאל וחבריו לא
נמנעו מלדבר ד"ת כשהי' טבי עבדו נוטה אוזן קשבת לדבריהם שמותר ללמוד וללמד
תורה אף כשגוים נוכחים ומאזינים לד"ת, שהרי בטבי עבדו של ר"ג לא הי' שום
איסור למסור לו דברי תורה ורבן גמליאל אף לימדו להדיא ואין הנידון דומה לראי' כלל.
והראי' השני' שהביא באג"מ מזה שהרמב"ם
ועוד ראשונים כתבו ספרים בלשון ערבי ולא חששו לאיסור מסירת ד"ת לגוים - צע"ג
מאד, שהרי[13] המפורסמות אי"צ ראי'[14], שהרמב"ם ושאר ראשונים אע"פ שכתבו בלשון ערבי כתבו בגופן
שלנו, [ע"ד כמה וכמה ספרים ותרגומי תפלה שנכתבו בלשון אשכנז ונדפסו בגופן
שלנו] דבכה"ג פשיטא דליכא למיחש משום מסירת ד"ת לגוים, ואיך אפשר ללמוד
ממעשיהם לענין הדפסת ספרים באנגלית ושאר לשונות בגופן שלהם? אתמהה!
אמנם, אף אם בטלה הוכחת האג"מ מחיבורי
הראשונים, דבריו מסתברים מאד מסברא, דכל עיקר איסור מסירת דברי תורה לגוים לא נאמר
אלא בכה"ג ש'מוסר' תורה לגוי, משא"כ היכא שהוא עוסק בתוך שלו ללמד תורה,
בע"פ או בכתב, לבני ישראל והגוי שומע את דבריו או קונה את ספריו, אפילו
בכה"ג דהוה פסיק רישא שגם הגוי ילמוד ממנו, אין בזה משום מסירת דברי תורה
לגוים[15].
איסור 'לפני עור' כשמלמד תורה לבני
ישראל וגוי שומע
ד. ובדבר האיסור השני הנ"ל, דהיינו 'לפני
עור לא תתן מכשול', כתב הגרמ"פ דכל היכא דאין איסור משום מסירת ד"ת
לגוים אין גם איסור משום לפני עור, והוכיח כן בהקדם מה שכתב במק"א[16] דזה שהטושו"ע לא הביאו איסור לימוד התורה לגוי הוא מפני שגוי גרוע
מעבד, "ואולי גם דין עבד שאריב"ל בכתובות (כח, א) דאסור לאדם שילמד את
עבדו תורה ולא הביא קרא, הוא מקרא דר' אמי ד'מגיד דבריו ליעקב לא עשה כן לכל גוי',
דאף לעבדים הוא באיסור זה, אף שאין בעבדים האיסור ללמד תורה מקרא ד'תורה צוה לנו'
ולא להם שאיתא בבני נח מאחר דיצא מכלל בני נח ונתחייב במצות שהנשים חייבות, אבל
איסור ד'לא עשה כן לכל גוי' דקאי על הקרא ד'מגיד דבריו' איכא גם בעבדים. ומכיון
שהוא ממש אותו האיסור עצמו ודאי ניחא מה שהרמב"ם והטור ושו"ע לא נקטו גם
בעכו"ם, ולכן ראייתי גדולה מהא שבעבדים מותר ללמד לעצמו וללמד לישראל אף
שהעבד נמי נמצא שם ולומד ודאי גם בעכו"ם מותר כשלומד לעצמו ומלמד לישראל אף
כשנמצא שם גם נכרי ששומע, דאף שיש חילוק גדול לפי זה, דעבד שאין בו איסור דבן נח
הא מותר ללמוד בעצמו וליכא לפני עור ובעכו"ם שאסור גם ללמוד בעצמו מאיסור
דבני נח ושייך לומר דאיכא איסור לפני עור, מ"מ מוכרח שסוברים שליכא חלוק דאם
הי' חילוק הי' להו להזכיר בשביל החילוק כשלומד לעצמו ומלמד שבעבד יהי' מותר
ולעכו"ם אסור, ואף שמרמב"ם ליכא ראי' דאפשר דמאחר דנקט בפ"י ממלכים
ה"ט דבן נח אסור ללמד תורה ידעינן ממילא חלוק זה מצד לפני עור אבל הטור
ושו"ע שהם לא נקטו בשום דוכתא דיני בני נח הי' להם לכתוב דין האיסור לישראל
ללמד אף לעצמו וללמד לאחרים כשעכו"ם יושב שם ושומע ולומד דדין זה ליכא בעבד,
אלא ודאי שאף לעכו"ם מותר כה"ג וליכא לפני עור".
ובנוסף להוכחתו מהשמטת הטושו"ע כתב
הגרמ"פ טעמא דמסתבר להא דס"ל שאין איסור לפני עור בלימוד תורה לישראל
כשגוים נמצאים, והוא ד"נראה פשוט דאין לאדם להמנע מעשות אף דבר הרשות שלו
בשביל שמא יעשה אחד איסור על ידי מעשיו, דמאחר דעושה מעשה עצמו ועובר האיסור לקח
ועשה בעצמו מעשה האיסור ליכא בזה לאו דלפני עור".
והביא ראי' לסברתו מהא דתנן (מעשר שני פ"ה
מ"א) "כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה ושל ערלה בחרסית וכו'. אמר
רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים בשביעית". ובמס' ב"ק (סט, א)
איתא עלה "אמר רבן שמעון בן גמליאל, בד"א בשביעית, דהפקר נינהו, אבל
בשאר שני שבוע 'הלעיטהו לרשע וימות'"; ופירש רש"י: "בשאר שני שבוע
שהן באים לגזול יניחם ויאכלו דבר האסור והלעיטהו לרשע וימות". וברמב"ם
הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ"ט ה"ז פסק כרשב"ג[17]: "מי שהי' לו נטע רבעי בשנת השמיטה שיד הכל שוה צריך לציינו
בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו, ולא יאכלו ממנו עד שיפדו, ואם הי' בתוך שני ערלה
מציינין אותו בחרסים כדי שיפרשו ממנו".
וכתב הגרמ"פ דזה ברור ד"איכא לאו
דלפני עור כשיתן לרשע איזה איסור אף האיסור שפרוץ עלי', וכל שכן שאיכא לפני עור
כשיתן לו דבר איסור שאינו פרוץ עלי' ויאמר לו שהוא כשר, ואף למומרים ועובדי עבודה
זרה ועוברין על כל התורה כולה איכא לפני עור ולא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות, ואף
ליתן לבני נח דבר שאסורין משבע מצות דבני נח איכא לפני עור כדאיתא בכמה דוכתי וגם
בהו לא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות", וא"כ צ"ב למה ס"ל לרשב"ג
(והכי קיי"ל) דבשאר שני שבוע 'הלעיטהו לרשע וימות'? וע"כ צ"ל
ד"דליכא בזה שמחזיק האדם אילן של ערלה שהוא דבר איסור בגינתו שלא הוגדר
ויכולין בעלי עברה ליכנס ולאכול איסור הערלה משום איסור לפני עור, דלא הוי כנותן
לו הערלה בזה שיודע דודאי יבואו ויאכלו, מאחר דאינו נותן להן ואינו מתכוין להניח
לפניהם אלא לוקחין בעצמן, ורק בשביעית שהוא הפקר הוא כנותן להם . . אבל בשאר
שני שבוע שודאי לא שייך להחשיב שהוא כנותן לפניהם דהרי אדרבה הוא מקפיד שלא יבואו
שום אדם לגינתו ולחצרו וכל שכן שלא יאכלו הפירות, ומי שנכנס לשם ואוכל הפירות עושה
מעצמו שיודע שבעל הבית אינו רוצה ליכא בזה לפני עור"[18].
ועפ"ז כתב גם לענין לימוד התורה ד"אין
לו להמנע מללמוד בעצמו וללמד לאחרים בשביל מה שיושבת שם נכרית שאסורה בלמוד התורה
דהרי הנכרית עושה האיסור בעצמה דאין הכרח שתשב שם ואף כשיושבת שם אפשר לה שלא להאזין
ולשמוע ורק שהיא בעצמה עושה מעשה האיסור בזה שהיא מאזנת ושומעת להבין הוא מעשה שלה
וליכא בזה לפני עור, ולשמור נכרים מלעבור על איסורים ליכא שום חיוב ולא שום מצוה
ואף ת"ק דרשב"ג יודה בזה, אף כשאינם גרועים משאר נכרים, ואף לבני נח
השומרים שבע המצות המחוייבים מסתבר שאם הוא באופן שליכא לפני עור ליכא חיוב זה
דשמירת אחרים מחטאים שאיכא בישראל אף שאין לומר עלייהו הלעיטהו לרשע וימות מכיון
ששומרים המצות המחוייבות להן, שלכן הוריתי היתר והוא נכון ואמת".
והנה על ראיית הגרמ"פ מדבר המשנה במס' מעשר
שני יש מקום להשיב דשאני התם דלולי שנכנס הגזלן לשדה חבירו שלא ברשות לא הי' יכול
לבא לידי מכשול משא"כ בנדו"ד שהגוי לא פרץ שום גדר ונכנס למקום שמדברים
דברי תורה ברשות ולא אסיק אדעתי' שנכנס בגבול שאינו שלו.
וגם במ"ש הגרמ"פ להוכיח מהשמטת
הטושו"ע, יש מקום לבע"ד לחלוק ולטעון: א) דברי הגרמ"פ בנויים על
הצעתו שאיסור מסירת ד"ת לגוים כלול בהאיסור (שהביאו הטושו"ע) ללמד תורה
לעבד וע"כ הקשה דלמה לא הביאו גם איסור לימוד התורה לגוי עצמו כדי
שנדע מזה איסור 'לפני עור לא תתן מכשול', וע"כ הסיק דע"כ צ"ל שאין
'לפני עור' מוסיף על חלות האיסור למעשה כלל. אבל כבר הראנו לדעת שלכאורה אי
אפשר לומר שאיסור מסירת ד"ת לגוי נלמד (ובמכ"ש וק"ו) מהאיסור על
הרב ללמד תורה לעבדו, דשאני עבד מגוי וכמשנ"ת לעיל מילתא בטעמא, ונמצא
שהטושו"ע השמיטו את שני הדינים, וא"כ, אף שצ"ע להבין הטעם,
מ"מ בטל חשבונו של הגרמ"פ; ב) עצם היסוד שהניח הגרמ"פ דכיון
שהאיסור לגוי ללמוד תורה נוגע גם אלינו, כדי שלא נכשילו, הו"ל להטושו"ע
להביאו, צ"ע, שהרי לפי זה הו"ל להטושו"ע להביא בחיבוריהם את כל
האיסורים המוטלים על בני נח, וכיון שבפועל לא הביאום - יהי' מאיזה טעם שיהי' - איך
אפשר לדייק וללמוד הלכתא גברוותא מזה שלא הביאו את האיסור לגוי ללמוד תורה?
מ"מ אין כל זה גורע מסברת הגרמ"פ דכל
היכא דאדם עושה בתוך שלו דבר המותר עבורו אינו מחוייב להמנע מזה משום לפני עור
בגלל שעל ידי זה ניתנה האפשריות למאן דהו לעשות דבר איסור "מאחר דאינו נותן
להן ואינו מתכוין להניח לפניהם אלא לוקחין בעצמן", וא"כ ה"ה והוא
הטעם בנידון לימוד התורה לבני ישראל כשגם גוים שומעים, דאפילו בכה"ג שאין
הגוי יכול להשיג את מבוקשו במקום אחר (והר"ז כתרי עברי דנהרא), אין בזה משום
לפני עור*.
[2]) יעויין בר"ן עמ"ס
כתובות שם: "אסור לאדם שילמד את עבדו תורה מסיימינן עלה בגמרא דמתניתין מיירי
דקא נהיג בי' מנהג בנים ואילו הי' עבד הי' אסור לעשות כן שמא יחזיקוהו כבן חורין
וישיאוהו בת חורין".
[3]) כמ"ש הרמב"ם (בהל'
ת"ת פ"א הי"ג. וכ"ה בטושו"ע יו"ד סי' רמו ס"ו)
"מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי
הבאי לפי עניות דעתן".
[4]) וראה גם ב"ח סי' רסז
בתו"ד "דאסור ללמד תורה לעבד כמו לאשה". ובערוך השולחן שם סק"י:
"אסור ללמד את עבדו תורה דהוא פטור מת"ת כאשה". גם בפירוש
הרדב"ז על הרמב"ם הל' עבדים שם: "אסור ללמד עבדו כו' כי הא דאמרינן
כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" [אבל שוב הוסיף: "וכתיב (ואתחנן
ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" ויתכן שמרמז בזה דאיכא גם משום
איסור לימוד תורה לגוי].
הערה
דא"ג: בספר 'ענפי ארז' על הל' עבדים (להגר"א גורביץ שליט"א, הוצאה
שני', ירושלים תשס"א) במבוא (עמ' 11) 'בדין תלמוד תורה לעבדים כנעניים' כתב
דהטעם הראשון שכתב הרדב"ז "מוכיח דאיסור ללמד תורה לבתו הוא מכיון שאין
בה מצות תלמוד תורה ממילא אסור ללמדה, ועבדים מדלא נצטוו בתלמוד תורה כמש"כ
הרמב"ם ז"ל בריש הל' ת"ת ממילא שוין בזה לנשים . . והא דכתב
הרמב"ם . . שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת
להתלמד . . בע"כ לדעת הרדב"ז ז"ל הא דאין דעתן מכוונות להתלמד
הוא משום דכוון הדעת להתלמד בא ע"י המצוה שיש בתלמוד תורה".
ואינני
יודע מה הכריחו לפרש כן דלכאורה כמו שי"ל דזה "שרוב הנשים אין דעתם
מכוונת להתלמד" אינו מחמת זה שלא נתחייבו בת"ת כי אם משום שדעתן קלות
וכיו"ב ה"ה שי"ל דזה שאסור ללמד תורה לעבדים אינו משום שהם פטורים מת"ת
[דזה עצמו אינו מהוה סיבה לאסור ללמדם] אלא משום ש'רוב העבדים אין דעתם מכוונת
להתלמד' וכמשנ"ת.
[8]) בירושלמי שם: "מחלפה שיטתיה
דרבן גמליאל, דתני, טבי עבדו של רבן גמליאל הי' נותן תפילין ולא מיחו בידו חכמים
וכאו מיחו בידו שלא לדחוק את החכמים. אם שלא לדחוק את החכמים ישב לו חוץ לסוכה
רוצה הי' טבי עבדו של רבן גמליאל לשמוע דברי חכמים".
[9]) ובשדה יהושע על הירושלמי מס'
כתובות שם: "או שהי' עבד כשר כטבי עבדו של רבן גמליאל ולמדו רבו אבל הא דיוצא
מבית הספר לאו מאיליו הוא דבבית רבו הוא והוא מלמדו ושולחן לבית הספר וכטבי לא
שכיחא".
[10]) בשו"ת יוסף אומץ שם הקשה:
"אמאי לא כתב [הרמב"ם] דאם הוא עבד כשר הרב רשאי ללמדו כמו שאמרו
בירושלמי שר"ג למד לטבי עבדו. ונראה דהא דטבי לא שכיחא . . ואם הי' כותב
היתר זה נפיק מינה חורבא דאיזה אדם יסבור דעבדו כשר וילמדו והוא טועה בדמיונו
וקעביד איסורא ללמד לעבד שאינו הגון ולכן השמיטו", ע"ש.
[11]) ועדמ"ש בפרישה יו"ד שם
לענין ת"ת בנשים "אבל אם למדה לעצמה אנו רואים שיצאתה מהרוב ולכך כתב
[הטור] לעיל שיש לה שכר". וראה גם שו"ת טוב עין להחיד"א סי' ד:
"פירש הרמב"ם דפירוש דברי תפלות היינו שאינה מכוונת ללמוד אלא מוציאה
דברי תורה לדברי הבאי, ובברוריא שהכירו בה שהיתה כונתה ללמוד בכל לבה וגדל שכלה
לכך למדוה". ואכ"מ להאריך.
[12]) וכ"כ בספר 'תיקון סופרים'
(להרב יצחק בן אבא מארי, קושטא תקט"ז) בערך גט חירות, "דהא איסור זה
ללמוד תורה לעבד אינו אלא מפני דאיכא עבדי דלא מעלי . . ובכל כי הני עבדי לא
מיהמנן בהו ללמדם תורה אבל בעבד כשר כגון טבי עבדו של ר"ג . . אה"נ
דיכול רבו ללמדו תורה . . ואפשר דיהי' מצוה ללמדו כדי להשלימו בתורה".
[13]) בנוסף לזה שבימי הראשונים עדיין
לא השתמשו במכבש הדפוס והספרים הועתקו בכת"י וע"כ היו יכולים לתת או
למכור את הספרים רק לבני ישראל, משא"כ מאז שנתגלה בעולם מלאכת ההדפסה והספרים
נדפסים במאות עותקים, ובפרט בעשרות שנים האחרונות שמו"ל הספרים מדפיסים אלפות
ורבבות העתקות מכל חיבור שיו"ל והספרים נמכרים בשווקים ובחוצות וע"י
הדואר וכו', פשוט שאי אפשר להמנע מ'מסירת ד"ת לגוים', וכנראה בחוש.
[14]) ויעידו כל הכתבי יד מחיבורי
הראשונים (וההעתקות מהם) הנמצאים באוצרות הכת"י למיניהם, והצילומים
מכת"י אלו שנדפסו בספרים שונים, שכמדומני לא נמצא אפילו אחד שנכתב בגופן
שלהם.
[15]) וראה גם שו"ת שבט הלוי
ח"י סי' לב אות ו: "ואשר נשאל ממלמד תשב"ר, שאחד מילדי הכיתה הוא
גוי ואינו עומד להתגייר אם מותר ללמד תורה בכיתה זו, ומספ"ל כשמלמד באופן
כללי אם שייך גם כן איסור של לימוד תורה לגוי, וגם שמדובר בקטן שלא הגיע לגדלות.
החילוק בין מלמד לרבים אעפ"י שאחד הוא ילד גוי יכול להיות אמת דאין מונעים
מילדים רבים ישראלים תורה בשביל ילד גוי". [וע"ש שהמשיך ד"עצם הדבר
דילד גוי נמצא בכיתה על מנת שלא להתגייר הוא עון גדול" ע"ש בארוכה].
וראיתי
שכיוון לזה גם הרה"ג ר' שמואל יהודה שטיצברג שליט"א בקובץ 'שערי הוראה'
(פסקי הלכות ובירורים מבית הוראה דמערב בני ברק - בראשות הרה"ג ר' שמואל
אליעזר שטרן שליט"א), קובץ ה, בני ברק תשס"ה, עמ' קסה, שפסק: "נראה
לומר דעיקר האיסור דמסירת דברי תורה לגוי
איכא כשלומד עם הגוי ביחידות וכל העסק בתורה הוא עמו, אבל כשאדם מוסר שיעור לרבים
וביניהם נמצא אחד שאינו מישראל אין זה נחשב כמסירה לגוי דאינו נאסר בללמוד עם
ישראלים אפילו כששומע גם גוי את הדברים הנלמדים כיון דאיהו הרי אינו מעוניין כלל
ללמד את הגוי אלא כיון דאינו יכול מחמת חוקי המדינה לסלקו מן הכיתה לכן הוא נמצא
גם כן בשעת הלימוד וכיון שכן מסתבר לענ"ד דבכה"ג ליכא איסורא כלל ושפיר
שרי ללמדו לכתחלה".
וכ"כ
בשו"ת משנה הלכות ח"ה סי' קעב לענין שיעורי תורה על הרדיו וכיו"ב, וז"ל:
"אלא דאני אומר בזה סברא ישרה דנ"ל לחדש דלא אמרו דאסור ללמוד תורה
לעכו"ם אלא במי שלומד תורה וכוונתו ללמוד לעכו"ם אבל מי שכוונתו ללמוד
תורה לישראל ולומד תורה בפרהסיא לישראל ובא עכו"ם מעצמו וגם כן שומע ממנו אין
זה בכלל לומד תורה לעכו"ם דלא אמרו אלא הלומד תורה לעכו"ם אבל לומד
לישראל והעכו"ם בא מעצמו לשמוע העכו"ם עושה איסור ולא הישראל, שהרי
הישראל לישראל כוונתו ולא לעכו"ם. וזה לפענ"ד סברא ישרה ומוכרחת. ומעתה
אני מוסיף לחדש דכ"ש היכי דהישראל א"א לו באופן אחר ללמוד עם ישראל
חבירו תורה אלא באופן שישמע שם גם איזה עכו"ם והוא אין כוונתו אלא לישראל
חבירו ודאי שאין לבטל בשביל זה ללמוד עם ישראל חבירו בשביל שנמצא עכו"ם שגם
כן ישמע ללימוד התורה שהרי יש עליו חיוב לימוד תורה ברבים לישראל ועושה מצוה בזה
והעכו"ם שעובר ועוסק בתורה לעצמו הוא עושה כן וזה לפענ"ד נכון".
[18]) והוסיף באג"מ דבאמת גם
הת"ק דרשב"ג מודה דאין בכה"ג משום לפני עור אלא שסובר "דאיכא
חיוב אחר לשמור את האחרים מלעבור על איסורים אולי הוא מדין ערבות ומדאורייתא או
מדרבנן ורשב"ג פליג ע"ז שליכא חיוב על האדם לשמור בעלי עבירות מחטאים
שיחטאו בעצמן", וקיי"ל בזה כרשב"ג.
* וראה מ"ש בזה הרב ב. א. שי' בגליון תתקמג (עמ' 62). המערכת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה