בדין רוב וכל קבוע כמחצה כל מחצה דמי

הגר"א וייס שליט"א

"זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים" (י"ט י"ד).

 

"דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. אמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! כדרבא, דאמר רבא: דבר תורה, אהל, כל שיש בו חלל טפח – חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח – אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן" (ברכות י"ט ע"ב).
 

הנה רבים תמהו בדברי הגמ' והלא ארונות הקבורה המה במקומן וקיי"ל "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", ואיך הלכו בזה מה"ת אחר הרוב.

ונראה לבאר בזה כמה יסודות בהלכה זו. ונקדים את מקור הסוגיה דקבוע.

הן קיי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והלכה זו גזה"כ היא וכמבואר במס' סנהדרין (ע"ט ע"א):

"דתניא, רבי שמעון אומר: עד שיאמר לפלוני אני מתכוון. מאי טעמא דרבי שמעון, אמר קרא וארב לו וקם עליו – עד שיתכוון לו. ורבנן, אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו. היכי דמי, אילימא דאיכא תשעה נכרים ואחד ישראל ביניהן תיפוק ליה דרובא נכרים נינהו. אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל. לא צריכא, דאיכא תשעה ישראל ונכרי אחד ביניהן, דהוה ליה נכרי קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי".

והתוס' שם (ד"ה כל קבוע) כתבו דמכאן למדו לכל מקום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.

א

ספק קבוע בפנינו

קושיא זו כבר הקשה רבינו אלעזר מגרמייזא מגדולי רבותינו הראשונים (סימן תס"ז) וז"ל:

"והא דאמרי' בפרק מי שמתו מדלגין היינו על גבי ארונות דרוב ארונות דעלמא יש בהן פותח טפח ומיעוט דעלמא אין בהן שמא בארונות שהיו מדלגין היה בכולן פותח טפח ומספיק' אנו יודעים אם יש ארון שאין בו פותח טפח לא נאמר בו קבוע".

וצריך פירוש לפירושו, דהלא ידעינן דמיעוט שבקברים שיש בעולם אין בהם חלל טפח ואין אנו מתירין אלא משום דאזלינן בתר רוב, ואיך נלך אחר הרוב כאשר המיעוט קבוע.

ונראה בכונתו דרק כאשר בספק שבפנינו יש מיעוט ידוע שהוא קבוע הוי כמע"מ ולא כאשר בפנינו אפשר שאין מיעוט איסור כלל.

שהרי בתשע חניות ידעינן דיש בפנינו מיעוט חנויות מוכרות בשר נבילה אלא שלא ידעינן מאיזו חנות פירש הבשר, כל כה"ג לא אזלינן בתר רוב להתיר כיון שיש לפנינו חנות אחת מוכרת בשר איסור והיא קבועה וחשובה. אבל בבית הקברות דספק אם יש מיעוט קברים שאין בהם חלל טפח ואפשר שכולם יש בהם חלל טפח, כל כה"ג אזלינן בתר רוב.

וכך כתב הגרעק"א (שו"ת תנינא סימן ק"ג אות י"ב) לגבי שאלתו איך אזלינן בתר רוב בהמות כשרות והלא יש מיעוט טריפות והם קבועים במקומן ולמה לא אמרינן כל קבוע כמע"מ דמי, ותירץ "דקבוע הוי רק היכי דיש מיעוט בקבוע בודאי אבל בכל הנך טריפות ואיילונית וכדומה דאותם שידוע לנו שהם טריפות ואיילונית אינם בכלל הספיקות דדנינן עליהם, ועל אותן שאין דנין אין בהם ודאי טריפות".

וכונתו כנ"ל דלא נתחדשה דין קבוע אלא כאשר בתערובת שבפנינו, יש ודאי מיעוט קבוע כמו תשע חנויות, תשע שרצים, זורק אבן לגו ויש בו תשע ישראל ונכרי אחד וכדו'.

ונראה טעמא דמילתא דאף דכל עיקר דין כל קבוע כמע"מ דמי גזה"כ היא וילפינן מקרא כנ"ל, מ"מ ביאור הלכה זו דכל דבר הקבוע במקומו יש בו חשיבות, וקביעות זו הוי משקל נגד ליתרון המספרי של הרוב, ומשו"כ כל קבוע כמע"מ דמי. וחידשו הרוקח והגרעק"א דאין זה אלא כאשר לפנינו מיעוט ודאי שהוא קבוע אבל כאשר אפשר שאין לפנינו מיעוט כלל אין כל חשיבות בקבעותא.

ונמצא לפי"ז דספק קבוע לפנינו אינו ספק איסור, אלא דאין כאן דין קבוע כלל ואזלינן בתר רוב.

ב

קבוע שאינו ניכר

חידשו הראשונים במקומות רבים בש"ס דאף שנתנה תורה הלכה זו דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אין זה אלא בקבוע הניכר אבל בקבוע שאינו ניכר אינו כמחצה על מחצה אלא מדרבנן ולא מה"ת.

כך כתבו התוס' בפסחים (ט' ע"ב ד"ה היינו) בזבחים (ע"ג ע"ב ד"ה אלא) נזיר (י"ב ע"א ד"ה אסור) ובב"מ (ו' ע"ב ד"ה קפץ) וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (דיני תערובת י"ד ע"ב) והר"ן במס' חולין (ל"ג ע"ב מדפי הרי"ף).

אלא ששתי סגנונות מצינו בהלכה זו בדברי הראשונים הנ"ל.

א. הלכה זו דין מחודש הוא בעצם גדר קבוע, דלא נתנה התורה חשיבות לקבוע להיות כמע"מ אלא כאשר היא ניכר בפנינו ולא בדבר שאינו ניכר.

כך מפורש בדברי התוס' בפסחים שם "דלא הוי קבוע גמור שהאיסור מעורב בהיתר ואינו ניכר ומדרבנן אסרו בקבוע זה דמדאורייתא לא חשיב קבוע אלא כשהאיסור ידוע במקומו".

ב. אין זה הלכה בעצם גדר כל קבוע וכו', אלא דכל שאין האיסור ניכר הרי מה"ת בטל האיסור ברוב היתר והרי היא כמי שאינו. אבל אם האיסור ניכר ואינו בטל ברוב שוב הו"ל קבוע ולא אמרינן לגביו כל דפרוש מרובא פרוש.

וכך מבואר בדברי התוס' בזבחים שם, וכ"ה בדברי הר"ן שם.

ולפי דרך זו אם מסיבה כלשהי אין האיסור בטל ברוב שוב הו"ל קבוע גמור כמע"מ אף בקבוע שאינו ניכר.

והנה לדרך  הראשונה דאין חשיבות לדבר הקבוע כשאינו ניכר ואינו נחשב כמע"מ, נראה פשוט דאזלינן בתר רוב דאין היכר איזה ארונות יש בהם חלל טפח ואיזה אין בהם, ומה"ת אזלינן בתר רוב.

אך לדרך השניה דרק משום שבטל ברוב אין דין קבוע באיסור שאינו ניכר, נראה דבני"ד לא שייך כלל ביטול ברוב, דאין אנו דנים על גוף הארון שאין בו שום איסור שיתבטל ברוב, וגם לגבי טומאה אין בו דין מסויים דהמת טמא ומטמא בין אם יש בארון חלל טפח ובין אם אין בו וכל הנפ"מ אינו אלא אם הטומאה בוקעת ועולה או לא וכל כה"ג לא שייך כלל ביטול ברוב, ושוב הוי קבוע מה"ת והדרא קושיא לדוכתא.

ואף דגם קבוע שאינו הוי קבוע מדרבנן כמבואר בדברי התוס', כיון שאין זה אלא מדרבנן, התירו משום כבוד הבריות, וז"פ.

 

ג

קבוע ברובא דליתא קמן

ובגוף שאלת הגרעק"א איך אזלינן בתר רוב בהמות כשרות ובתר רוב אנשים שאינם סריסים ורוב נשים שאינם אילוניות ולא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. נראה ברור ופשוט דרובא דליתא קמן אין כל קבוע כמע"מ.

ויסוד הדבר כבר ביארתי במק"א (מנחת אשר שמות סימן מ"ב) דשאני רובא דאיתא קמן מרובא דליתא קמן ביסוד גדרן, דרדא"ק מתיר את הספק ורדל"ק אומר שאין כלל להסתפק, דכל רדל"ק אינו אלא בטבע העולם ובטבע בני האדם והרגליהם, ויסוד גדר רדל"ק דיש לנו להניח שעולם כמנהגו נוהג והדברים מופיעים במתכונתם הטבעית, עי"ש.

ופשוט לפי"ז דאין כל קשר בין דין קבוע לרדל"ק.

ומשו"כ תמה אני על מה שפלפל בקובץ שיעורים (ב"ב אות פ"ד – פ"ז) אם אמרינן כל קבוע כמע"מ ברדל"ק ונטה לומר שאכן אמרינן.

והקו"ש הביא ראיה דגם ברדל"ק אמרינן כמע"מ מדברי השיטמ"ק בסוף פ"ק דכתובות שכתב לגבי מה שאמרו רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם ולמה לא נחשוש למיעוט שאינם מומחים וכל קבוע כמע"מ דמי. ווז"ל:

"והקשו התוספות הא דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין להוי ההוא רוב מחצה על מחצה שהרי כשמביאין הבהמה בביתו של שוחט הוא קבוע. ולאו קושיא היא דההוא רוב חזקה ורגלים הוא בגוף הבהמה הזו שלפנינו דאמרינן מסתמא לא שחט אדם בהמה זו אא"כ היה בקי אבל הכא מי איכא למיתי ליה בתורת טעמא ולומר מסתמא לא בעל אדם אשה זו אלא אם כן היה כשר ע"כ. תוספות הרא"ש".

ולענ"ד נראה פשוט דאין כונת השיטמ"ק לסברא חיצונה אלא זה גופא מה שאמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ורדל"ק הוא, דזה טבעו ודרכו של עולם דאין אדם שוחט בהמה אא"כ מומחה הוא.

ולא זו בלבד שאין מדברי השיטה ראיה דאמרינן ברדל"ק כל קבוע כמע"מ, אלא כל עיקר כונתו לבאר דברדל"ק לא שייך לומר כמע"מ, ודו"ק בזה.

ובאמת זה הנראה בכונת הגרעק"א (שם אות י"א) שכתב לגבי רוב בהמות כשרות דלא שייך כל קבוע כמע"מ דמי.

"וכבר עמדתי בזה, והסברתי לעצמי דוקא היכי דהרוב מכח התערובות, ואנו דנין דכל דפריש מרובא פריש בזה יש דין קבוע אבל רוב בהמות כשירות דלאו מדין תערובות דנין דהבהמה זו פירשה מהרוב כשירים, דהא גם בנולדה לפנינו מותרת ול"ש בזה ענין פריש אלא דשדינן לה בתר רובא דעלמא דהוייתה ובריאתה כדרך הרוב וכו'".

וגם במה שהקשה במה שאמרו ביבמות (ט"ז ע"ב) דנכרי שקידש בזמה"ז חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא דקביעי במקומן וכל קבוע כמחצה על מחצה, וגם מזה הוכיח הקו"ש דגם ברדל"ק אמרינן כל קבוע כמע"מ דמי.

אך לדעתי פשוט דאין זה רדל"ק אלא רדא"ק דאין כאן רוב בטבע העולם אלא רוב מקרי שרובא דעלמא נכרים המה כמ"ש "כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז' ז').

ודו"ק בכ"ז.

ד

בביאור גדר הלכה זו

בקובץ ביאורים על השב שמעתתא (אות כ"א) הביא הגר"א וסרמן בשם "ידידי הבחור החריף ושנון מר משה בהרה"ג ר' חיים הלוי" בגדר כל קבוע כמע"מ דמי אינו דהו"ל כאילו אין כאן רוב כלל וכאילו במציאות הוי מע"מ אלא דבאמת יש כאן רוב אלא דלא מהני. וכתב שאביו הגדול מרן הגר"ח הסכים להגדרה זו.

וכתב ליישב בדרכו מה שיש לתמוה בכל עיקר דין כל דפריש מרובא פריש דאם אין כאן רוב משום דכל קבוע כמע"מ דמי איך נאמר דמרובא פריש, וע"כ דבאמת יש כאן רוב אלא דלא מהני בלקח מן הקבוע.

ולכאורה הדברים סתומים ועמומים דהלא זו פשיטא לן דמצד המציאות יש כאן רוב והקבוע אינו אלא מיעוט, וקשה להבין את שני הצדדים של שאלה זו.

ונראה להטעים את הדברים בפשטותן, דהנה אף דדין קבוע כמע"מ הוי גזה"כ וכמבואר לעיל, מ"מ סברא יש בו דכל הקבוע במקומו יש בו חשיבות ומשום חשיבותו אינו בטל אל הרוב. וחידשו חז"ל דאין חשיבותו אלא במקומו, ומשום כך קבעו הלכה דכל שלקח ממקום הקביעות לא אזלינן בתר רוב, אך כל שפירש ולא נולד הספק במקום הקביעות הו"ל רובא ומיעוטא ואזלינן בתר רוב.

ובחידושי הגרש"ק כתובות (סימן ט"ו ד"ה על כן) כתב דאין דין קבוע אלא כאשר דנים אנו על הדבר מה הוא או על האדם מי הוא, אבל כאשר השאלה היא מנין בא ומהיכן פירש לא שייך דין קבוע כי הפרישה מעצם טבעה היפך הקביעות הוא.

אך באמת נראה דבבשר הנמצא אין עצם הספק מהיכן פירש אלא עצם הבשר הכשר הוא או נבילה, ונראה יותר הטעמת הדברים כנ"ל.