פרשת נשא היא הארוכה
שבפרשיות התורה, כי כשנמצאים אחר מתן תורה, מקבלים הרבה תורה. קע"ו פסוקים בפרשה
אחת. גם פרק קי"ט בתהילים הוא הפרק הכי ארוך, ויש בו קע"ו פסוקים, וכן במסכת
בבא בתרא, המסכת הארוכה ביותר, יש קע"ו דפים.
ברכת כהנים במקדש
בין שאר הפסוקים בפרשה,
כהמשך לדברי ד' לפקוד את שבטי בנ"י ואת שבט לוי, לדעת את ערכו ותפקידו של כל שבט
וכל יהודי, ולאחר פרשיות סוטה ונזיר, אומרת התורה: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה
לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אָמוֹר לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ד' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". ודורשים חז"ל ש"אֲבָרֲכֵם"
פירושו את הכהנים והישראלים (עי' חולין מט ע"א). ומיד ממשיכה התורה: "וַיְהִי
בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן", ואומר האבן עזרא (ז, א
ד"ה וטעם): "וטעם ויהי ביום כלות משה אחר ברכת כהנים, כי כן היה, כי ביום
שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, החלה חנוכת המזבח". א"כ, לפי האבן
עזרא יש עניין בסמיכות ברכת כהנים לחנוכת המשכן.
גם בפרשת שמיני, לאחר
חנוכת המזבח, נאמר: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשֹֹת החטאת והעֹלה
והשלמים" (ויקרא ט, כב). עיקר מצוות ברכת כהנים היא במקדש, שם הכהנים היו אומרים
את השם המפורש. בגבולין אומרים את נוסח הברכה, אך את שם ד' אומרים בכינוי, ובחו"ל
כלל לא מברכים ברכת כהנים, כי כתוב "באהבה", שהברכה צריכה להיות מתוך שמחה,
ואת זה אין בחו"ל. (וגם בא"י יש מקומות בצפון, כמו ברוב בתי הכנסת בצפת,
שעולים רק במוסף של שבת). על הגר"א אומרים שרצה להנהיג ברכת כהנים בכל יום בבית
הכנסת בוילנא, ויצאה שריפה ושרפה את בית הכנסת, והבין הגר"א שזה לא כדין וחזר
בו. ואכן בפרשת שופטים כתוב "כי בו בחר ד' אלקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ד'
הוא ובניו כל הימים" (דברים יח, ה), ופירש הגר"א באדרת אליהו דקאי על
ברכת כהנים בין בא"י ובין בחו"ל, בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית,
ולכן כתוב בפסוק "עד היום הזה".
[כשאבי זצ"ל היה
לראשונה ב'עם-הריקא', ארצות הברית, הוא ביקר אצל הרבי מחב"ד, ושאל הרבי את אבי:
מה חסר לך באמריקה? ענה לו אבי: חסר לי ברכת כהנים, אך שמעתי שאצל החלבִּים עולים לדוכן
כל יום, אז אלך להתפלל שם. אמר לו הרבי: לא ידעתי שיש פה מקום שעולים לדוכן כל יום,
מהיום נשלח לשם חולה שצריך לרפואה, שישמע ברכת כהנים].
לברך את עמו ישראל
באהבה
כיצד מברכים ברכת כהנים?
בנשיאות כפיים. ומניין יודעים זאת? כתוב בפרשת שמיני "וישא אהרון את ידיו אל העם
ויברכם...", וכתב רש"י (שם ד"ה ויברכם): "ויברכם - ברכת כהנים",
וא"כ רואים שהברכה בנשיאות כפיים. ואומר הרמב"ן שהרי אהרון נצטווה בברכת
כהנים רק בפרשת נשא, וכיצד ברך כבר בפרשת שמיני? ועונה הרמב"ן דבר הפלא ופלא:
אהרן הכהן כ"כ שמח בעבודת ד' ובקרבנות, ועלה בליבו לברך את ישראל. ציבור שלם שנרתם
להקריב את הקרבנות, שזהו המקום האמיתי של ברכת הכהנים, במקדש, ומרוב שמחה רצה לתת להם
ברכה. וכשראה ד' שאהרן רוצה לברך את ישראל, ציווהו בכך בפרשת נשא. כלומר, הציווי
הוא בגלל רצונו של אהרן. אין זה סתם ציווי, אלא דבר שבא מ'התערותא דלתתא'.
לפני ברכת כהנים
מברכים בנוסח מיוחד: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציוונו...". למה מברכים
"בקדושתו של אהרן" ולא "אשר קדשנו במצוותיו" כמו בכל ברכת המצוות?
מפני שהברכה צריכה להתחיל מבפנים. ד' קידש את ישראל בקדושתו של אהרן, שהיה אוהב ישראל
ורצה לברכם, ולכן "ציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". איפה כתוב שד' ציווה
לברך באהבה? המג"א (סי' קכ"ח ס"ק יח) מביא את דברי הזוהר שכהן שלא אוהב
את אחד מהאנשים שבקהל - לא יעלה לברך, אך איפה זה כתוב? זה רמוז כאן, כדברי הרמב"ן
שהברכה באה מהאהבה של אהרן, ולכן אנו הכהנים מברכים כי אנו אוהבים. ד' נטע בנו את האהבה
לעמ"י, ולכן אנחנו מצווים לברך. זה פשט נכון, ואני מפחד לומר אמיתי, לברכת כהנים.
נשיאת כפיים
ברכת כהנים הראשונה
היתה בפרישת כפיים, וממנה לומדים לכל ברכות הכהנים. אך פרישת כפיים איננה רק שם, גם
כשמשה רבינו התפלל במלחמת עמלק, נאמר "כאשר ירים משה ידו" (שמות יז, יא),
וכן בישעיהו (א, טו. ועי' מצו"ד) כתוב "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם
כי תרבו תפלה אינני שֹמע". א"כ רואים שיש דין פרישת כפיים גם בתפילה, אז
למה היום לא מרימים ידיים? אומר מרן הגאון האמיתי רבי עקיבא איגר (הגהות
רעק"א או"ח פט, א ד"ה זמן) בשם שו"ת באר שבע: "מה שאין אנו
מתפללים בפרישת כפים כמו שמצינו במקרא כמה פעמים ובזוה"ק ובפרקי דר"א היינו
כיון דעכשיו האומות עושים כן. וכמו שאמרו חז"ל על פסוק לא תקים לך מצבה".
הרי גם יעקב הקים מצבה, אך ברגע שהגויים עושים כך - אנו מפסיקים, שלא ידמו לנו חיצונית.
התוס' (גיטין ס ע"ב ד"ה אתמוהי) אומרים שמסיבה זו התורה שבעל פה לא נכתבה,
כי היא מבחינה בינינו לגויים, שלא יגידו שיש להם חלק בה, ורק בגלל "עת לעשות
לד'" (תהלים קיט, קכו) התירו. אותו דבר אומר רעק"א על התפילה, כי על
התפילה נאמר "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרֹבים אליו כד' אלקינו בכל קראנו אליו"
(דברים ד, ז), אז לא יכול להיות שדבר שמקרב אותנו להשי"ת יהיה כמו אצל הגויים.
ובגלל שהם מחקים אותנו, בוטלה פריסת הכפיים בתפילה. אמנם, משה התפלל כך כלפי עמלק,
וכתוב שעמלק התחפשו לכנענים (עי' רש"י במדבר כא, א ד"ה יושב הנגב), כי כל
המהות שלו היא לחקות. הוא מחקה את היהדות ואומר: 'אני יותר טוב ממך. אני, עשו, הבכור
האמיתי, ואתה גנבת את הבכורה!', ולכן מודגשת פריסת הכפיים דוקא אצל משה, מול עמלק.
וברמב"ן בפרשת שמיני עה"פ "וישא טהרן את ידו אל העם ויברכם"
כתב: "שפרש כפיו השמימה כאשר עזה שלמה שנאמר ויעמוד שלמה לפני מזבח ד' ויפרוש
כפיו השמימה, ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל". וברמב"ן בפרשת בשלח (שמות
יז, ט) כתב: "משה הרים ידו במלחמת עמלק שהוא ענין פורש ידיו השמימה ומרבה
בתפילה" עי"ש, וכן שם (פסוק יב) "ויהי ידיו אמונה" כותב
הרמב"ן: "כאן נתבאר ענין נשיאות כפים בברכת כהנים וסודו", א"כ
הכל דבר אחד הוא, ענין של תפילה ושורש ברכת כהנים הוא גם ברכה וגם תפילה (ועיין
מש"כ בספר עמק ברכה, האם מותר לכהן להפסיק תפילת י"ח בכדי לעלות לברכת
כהנים, האם היא חלק מהתפילה או רק ברכה עי"ש). וברבינו בחיי - "אל
העם" הכוונה לצורך העם.
הגר"א בהלכות ברכת
כהנים (סי' קכח סע' יג) כותב שהברכה שלפני ברכת כהנים איננה ברכת המצוות, והראיה שהגמרא
אומרת (מגילה כז ע"ב) ששאלו את רבי אלעזר בן שמוע: "במה הארכת ימים?"
וענה: "...ולא נשאתי כפי בלא ברכה", ואם הברכה היא ברכת המצוות מה החידוש
בכך שלא נשא כפיו בלי ברכה?! אלא, אומר הגר"א, זו ברכת השבח. וזה מחזק את מה שאמרנו,
שמודים לד' שנתן לנו את הזכות הזו לברך את ישראל.
"אל העם"
ומוסיף על כך השפת
אמת (תרמ"ה ד"ה בענין): "בענין סמיכות ברכת כהנים לפרשת נזירות, להודיע
כי גם הפרטים המתעלין מבני דורם, נזיר קודש לה', אעפ"כ צריכין לבטל מעשיהם הטובים
אל הציבור, ולידע כי יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו. וכמו כן הכהנים שנבחרו מבנ"י
להיות מיוחדים לעבודת המקדש, אעפ"כ הכל היה בעבור הכלל, שימשיכו הברכה לכלל ישראל".
מה הגויים מאשימים אותנו? אתם גזענים! מפני שאתם מציגים את עצמכם כעם המובחר שבאומות.
אך אין זה נכון, כי התפקיד שלנו הוא להיות אור לגויים, להשפיע, ולא לרדות. אומר השפת
אמת: גם הכהנים לא נבחרו כדי שיתגאו, אני ואפסי עוד, אלא כדי שיקרינו על מי שלא נבחר
להיות כהן. וממשיך השפת אמת: "ואהרן הכהן זכה למצוה זו בכח זה הביטול, כדכתיב
וישא אהרן כו' ידיו אל העם ויברכם, וכתבו חז"ל שזכה מכאן לברכת כהנים, שהכניס
כל כחו לכלל ישראל". דהיינו, לא רק שאהרן כ"כ אהב את ישראל ולכן רצה לברכם,
אלא שביטל עצמו, "וישא את ידיו אל העם ויברכם", ולכן כהן חייב בנשיאות כפיים
כמו של אהרן - אל העם. אתה לא כהן לעצמך, אלא כדי ש"יורו משפטיך ליעקב ותורתך
לישראל" (דברים לג, י), "וזהו ידיו אל העם, והבין כי מאתם הוא כח עבודתו".
[התפללתי פעם בגור מוסף
של פסח, כהנים לא חסרים שם, מאה, מאתיים, אולי יותר. אבל ראיתי שאני היחיד שנעמד
עם הפנים לכיוון ארון הקודש ומסתובב, הם מלכתחילה כולם עם הפנים לרב'ה. לא רציתי להיות
מוזר ונהגתי כמוהם, כי כנראה שזה לא לעיכובא. האור שמח כותב שהסיבה שדווקא לאחר שברכו
את ישראל אומרים הכהנים "עשינו ככל אשר ציוויתנו", היא שהכהן עומד עם הפנים
לקהל ו"אחוריהם אל היכל ד'" (יחדקאל ח, טז), דבר שבלי המצווה אסור לעשות
כך, ולכן הם אומרים "עשינו ככל אשר ציוויתנו" - אתה ציווית לעמוד כך].
בפרשת נשא עוסקים במניין
של שבט לוי, שנמנה בנפרד מכל ישראל, ולכאורה זה הפרדות והתחלקות. באה ברכת כהנים באמצע
הפרשה לומר: ברכת כהנים בנשיאות כפיים - המגמה של שבט לוי צריכה להיות אחת - לשאת את
הידיים אל העם, מכח מה שד' נותן לנו.
ובאורות הקודש (ח"ב
עמ' תלט) כתב הרב: יש לפעמים הסתגרות ופרישות לצורך התעלות בקדושה כדי להשפיע על
הכלל", ובין היתר מונה את שבט הכהנים, וע"כ גם פרישותו של הנזיר וגם
כהונתם של הכהנים אינה פרישה והבדלות כשלעצמה, אלא התייחדות כדי לרומם. וע"כ
בא הדגש בברכת כהנים "אמור להם", שהישראל מקריא להם את הברכה,
וכש"כ השפת אמת בפרשת קרח (תרמ"ט) שכהן הוא גם שליח דידן וגם שלוחא
דרחמנא, שבנ"י נותנים כוחן לכהן ונעשה בזה כלי לקבל כח עליון. ובספר החינוך (שעח)
שואל מדוע צריך את ידיהם של הכהנים בברכה, הרי הקב"ה הוא המברך, ומבאר שם
שכדי שתהיה גם בתעוררות דלתתא, "כי בכח הכשר מעשינו תחול הברכה עלינו",
וראה עוד מש"כ בענין זה בשיחה לפרשת נשא בשנת תשע"ג.
וכן כותב הרב בעין
אי"ה (ברכות ח"א פ"ה ע"ד): תכלית העבודה שראוי להיות מצויירת
ושמורה בלב עובד ד' האמיתי, הוא טובת הכלל ואושרו... שכל פעולותיו מוקדשות לטובת
והצלחת הכלל. ואין אהבת הכלל נקנית באדם כ"א שילמד לעצמו לאהבת כל פרט"
עי"ש.
המשכת התרוממות חג
השבועות
כותב הרב בפנקס י"ג
(פסקה ד): "זמני ההתרוממות של הנפש אינם תמידיים, והם דומים ללהט החרב המתהפכת
כדברי הרמב"ם במורה נבוכים, ע"כ ראוי שבעת היותם, ישאירו אחריהם רושם לזמן
הבא אח"כ. וזהו יסוד הנדרים בכללם, הטובים שבהם, להמשיך כח הקיום המעשי באורח
הקבוע של החיים. אמנם, עם ההתרוממות, יוכל לפעמים להיות נלוה איזה יסוד זר, דמיוני,
והחיים עצמם מבררים אח"כ את ערך הסיג שבו, על כן צריך מקום להתרת נדרים ע"פ
חכם. אמנם לפעמים התכונה שממנה הנדר נובע, היא טובה ולא דמיונית, אבל אין החיים יכולים
להתמיד במעלה הזאת, מפני שפלותם". כלומר, התורה נותנת זמנים קדושים, שבת, יו"ט,
זמנים של התעלות הנפש. זה לא יכול להיות דבר תמידי, אלא תמיד צריך להפנים את הדברים
הללו בעת היותם, כדי שישאירו אחריהם רושם גם לזמן הבא אחריהם. תמיד אחרי לימוד כזה
ושבועות כזה, פתאום האדם מרגיש נפילה. הגמרא אומרת (ב"ב יד ע"ב):
"א"ר אבדימי דמן חיפה: קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, לאחר שאוכל
ושותה אין לו אלא לב אחד". מה הפירוש? אם אדם רעב הוא לא יכול ללמוד, ואז הלב
מחולק - חלק ללִמוד וחלק לאוכל, אך אחרי שהוא שבע יש לו מגמה אחת, רצון אחד. ישראל
שעמדו במעמד הר סיני היו "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שמות יט,
ב ד"ה ויחן), היו מרוכזים בדבר אחד, ואת ההתרוממות הנפשית הזאת שאנו זוכים
אליה בשבועות, צריך להמשיך הלאה, שתשאיר רושם גם לזמן הבא.
וזה מה שאומרים חז"ל
בפרשת השבוע: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות סג
ע"א; נזיר ב ע"א; סוטה ב ע"א), כלומר - אל תתן לרשמים העוברים לידך
לחמוק, תוציא מהם משהו חיובי. וידוע מה שאומר הבעש"ט (עי' בעש"ט בראשית
קכה) שאם אדם רואה משהו - סימן שיש לו שייכות אליו. לא סתם הראו לו את זה משמיים.
"השקיפה ממעון
קדשך"
כתב אבי זצ"ל במנחת
אברהם (ח"ג סי' טז): "והנה בסוטה ל"ט ע"א מבואר שאחרי נשיאת כפים
הכהנים אומרים עשינו כו' השקיפה ממעון קדשך וגו' כל הפסוק ויש להבין מהו ענין זה שאחרי
שכבר ברכו ג' ברכות מוסיפין לאח"ז עוד ברכה דהשקיפה ומה חסר בברכות הקודמות...
ונראה לענ"ד הבאור בזה לפי הירושלמי בסוטה פ"ט הי"ד על דברי המשנה שם
העיד ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה וכו', ואמרו שם בירושלמי:
מי מבטל רבי אבין בשם ר' אחא ברכת כהנים מבטלת. הרי שמלבד מה דמועילה הברכת כהנים בכל
זמן להשפעת ברכה, הנה לאחר החורבן יש צורך בברכת כהנים כדי שתתבטל הקללה שבאה לעולם
על ידי חורבן המקדש. והנה, במשנה דסוטה שם מבואר דהקללה היא דלא ירד הטל לברכה וניטל
טעם הפירות, ועל זה צריך שתועיל ברכת כהנים לבטל קללה זו. ונראה דע"ז הוא שמוסיפין
הכהנים להתפלל, שאחרי שקיימו מצותם שהיא תועיל לבטל הקללה, והוא לפי המבואר בסוף מע"ש
בפירוש הקרא דהשקיפה וכו' ואת האדמה אשר נתת לנו וגו' בטל ומטר ארץ זבת חלב ודבש כדי
שתתן טעם בפירות, הרי מבואר להדיא שהברכה שבהשקיפה היא ממש הניגוד של מה שנתקלל בחורבן,
וזהו שתקנו שהכהנים יתפללו אחרי נשיאת כפים על דברים אלו שהעולם קיים עליהם רק בזכות
ברכת כהנים כמו"ש בירושלמי. והטעם שמשחרב ביהמ"ק בטלו טל ומטר לברכה וניטל
טעם הפירות הוא משום שאלו הם עיקר ברכת הארץ, וכשנחרב המקדש נחסרת ההשפעה בארץ וע"י
ברכת כהנים מתעכבת ומתמעטת הקללה והארץ מתקיימת".
ונוסיף, כדברי השפת
אמת, שהכהן לא ישאיר את הברכה רק לעצמו, אלא "וישא אהרן את ידם אל העם ויברכם",
זה תפקידו. [אבי סיפר שר' וועלוול'ה שהקפיד שיהיו שני כהנים, שכך הברכה דאורייתא
לכו"ע. ופעם היה לו מניין בבית, ולא היו שני כהנים, והוא ביקש מהציבור לחכות
עד שהגיעו לבסוף הכהנים. אחרי התפילה אמר להם: החסידים בחו"ל היו נוסעים לרב'ה
שבוע-שבועיים, ונמצאים אצלו שבוע-שבועיים, והכל בשביל שהרב'ה יתן ברכה. ופה יש ברכה
שד' נותן, "וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם"!].
שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה