מיגו למפרע

הרב יעקב משה וואלבערג - קובץ הערות שבועות תשס"ח

ר"מ ביש"ג מנצ'סתר, אנגלי'

ב"ב (לא, א): "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא, והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה - אמר רבה מה לו לשקר? אי בעי א"ל מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה. א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. הדר א"ל אין דאבהתך היא וזבנתה מינך, והאי דאמרי לך דאבהתי - דסמיך לי עלה כדאבהתי; טוען וחוזר וטוען, או אין טוען וחוזר וטוען? עולא אמר טוען וחוזר וטוען, נהרדעי אמרי אינו טוען וחוזר וטוען". ובהמשך הגמ' "ומודי נהרדעי היכא דאמר לי' של אבותי ולקחו מאבותיך דטוען וחוזר וטוען".

והנה בתוד"ה לאו (לעיל ל, א) מבואר דמיגו למפרע לא אמרינן ואם טען מפלניא זבינתה דזבנה מינך, ואח"כ הוסיף קמי דידי, אינו נאמן - דכיון דעכשיו אין לו כבר המיגו דמינך זבינתה דכבר אמר מפלניא זבינתה, אין לו נאמנות לומר קמי דידי.

והיינו דבתוס' מבואר ב' חידושים: א) דכל הנאמנות לטעון קמי דידי זבנה הוא רק משום מיגו, ומשו"ה היכא דהוי מיגו למפרע לא אמרינן מיגו ואין לו נאמנות. ב) דאף דרק מפרש דבריו דזה שטען שפלניא זבנה הי' קמי דידי מ"מ מקרי טענה חדשה שכדי להאמינה בעינן כח של מיגו, והיכא דהוי מיגו למפרע לא אמרינן. (ודלא כמבואר ברא"ש דכה"ג שמוסיף ה"קמי דידי" נאמן ואין כאן החיסרון דמיגו למפרע).

ובביאור שיטת התוס' נחלקו הש"ך והסמ"ע (סי' קמו סי"ד) ובתשו' רע"א (מהדו"ת סי' מה) נקט כדעת הסמ"ע שהתוס' ס"ל כנ"ל דאם רוצה להוסיף אפילו רק "קמי דידי", והיינו לפרש דבריו, אינו נאמן דהו"ל מיגו למפרע וכפשטות לשון התוס'.

והקשה רע"א; דלפי שיטת התוס' אליבא דהסמ"ע, מי שטען בתחילה שהקרקע היתה של אבותיו ואח"כ הוסיף של אבותי ולקחו מאבותיך האיך מבואר דלכו"ע נאמן, הא הו"ל מיגו למפרע דכיון דכבר טען של אבותי אינו יכול לטעון מינך זבינתה (לפי נהרדעי), וא"כ איך נאמן לומר של אבותי ולקחו מאבותיך - שאינו נאמן אלא מכח מיגו כמו מפלניא זבינתה דזבנה מינך קמי דידי דאינו נאמן אלא מכח מיגו כנ"ל מהתוס' ופשטות לשון הגמ' לקמן (מא, ב)?

ועל יסוד קושיא הנ"ל חידש רע"א דאף דמיגו למפרע לא אמרינן, זהו דוקא באופן דבתחילה כשהי' לו המיגו טען טענה שאין לנו סיבה לחשוב שזה שקר ועכשיו כשאין לו המיגו טוען טענה חדשה ורוצה שיאמינו לו בגלל שהי' לו מיגו קודם לטעון טענה אחרת שהי' מועיל - ע"ז אמרינן דמיגו למפרע לא אמרינן, היינו שיתכן שכשהי' לו המיגו אמר האמת היינו הטענה שאינו מועיל, ועכשיו שטוען הטענה החזקה הוא משקר, ואין שום הוכחה שאינו רוצה לשקר בגלל המיגו, שבקל אפשר להסביר שקודם דיבר אמת וכעת רוצה לשקר.

אבל בנדון דידן מתחילה טען של אבותי, והי' יכול לטעון מינך זבינתי', ועכשיו הוא מפרש של אבותי ולקחו מאבותיך. והנה אם לא נקבל הפי' של אבותי ולקחו מאבותיך נמצא שהטענה הראשון של אבותי הי' שקר, ולא מסתבר שאמר אז שקר שהרי הי' לו מיגו, וא"כ במיגו שהי' לו מתחילה אומר לנו שלא אמר שקר, ומשו"ז נקבל הפי' בדבריו הראשונים. בסגנון אחר: מיגו למפרע לא אמרינן אם אפשר לומר שטענתו הראשונה - כשהי' לו המיגו - הי' אמת והטענה השני', כשאין לו כבר מיגו - שקר, אבל באופן שאם לא נקבל טענה השני', נמצא שהטענה הראשונה היא שקר - ובטענה הראשונה הרי הי' לו מיגו, אזי אמרינן שהמיגו בטענתו הראשונה מגלה שהטענה השניה היא אמת.

וכן מבואר בקצות (סי' קמו ס"ק יב) לבאר שיטת הש"ך עיי"ש. ובנתיבות (משה"א סי' קמו ס"ק ל) חולק על סברא זו "שלא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן".

והנה הרע"א והקצות (ועוד כמה אחרונים. ראה ש"ך שם ס"ק כד) נקטו בפשטות דהטענה מפלניא זבינתה דזבנה מינך קמי דידי, הוי ממש כמו של אבותי ולקחו מאבותיך, וא"כ כמו דמפלניא זבינתה דזבנה מינך בעי מיגו לנאמנות ה"נ בטוען של אבותי ולקחו מאבותיך ג"כ צריך מיגו, וא"כ מתעוררת השאלה על מיגו למפרע כנ"ל.

ואולי יש מקום לומר; דהנה ביסוד הדברים דצריך מיגו לטעון מפלניא כו' קמי דידי, מבואר בקצות (הנ"ל) דלשיטת הרא"ש והטור אין צריך מיגו אלא הוא טענה מעלייתא מצד עצמו. וכן מובא ברע"א (לקמן מב, ב) דהא דמבואר בגמ' דנאמן בטענה הנ"ל במיגו דאי בעי טעין מינך זבינתה, אינו מיגו ממש אלא יש להטענה נאמנות מצד עצמו. אבל בתוס' הנ"ל הרי מבואר דצריך מיגו, ובגלל זה באנו להדיון דמיגו למפרע (וכמבואר בקצות הנ"ל).

וכבר שאלו האחרונים מהו אכן סברת התוס' דצריך מיגו, ולמה אינו נאמן בהטענה מצ"ע?

ומבואר בנתיבות (שם ס"ק כב) "והטעם דכיון שאין המחזיק בא מכח טענת עצמו אין חזקתו מועלת לו דבעינן בחזקה שהמוחזק יבוא בטענת עצמו ואז מועילה חזקתו וכיון שבא מכח המוכר צריך דוקא לטענת מיגו".

והיינו שהנתיבות מחדש דמה שחזקה נותן זכות לטעון נגד המ"ק, הוא כשהמוחזק קנה הקרקע מהמ"ק, אבל במצב שהוא לא קנה מהמ"ק ורק קנה מהמוכר וטוען שאכן המוכר הי' הבעה"ב ובגלל זה הוא הבעה"ב, לטענה זו אין החזקה מעניקה נאמנות, ורק ע"י מיגו יכול לטעון כן.

ועפי"ז אולי אפ"ל, דהנה כשטוען מפלניא זבינתה דזבנה מינך קמי דידי יש ב' פרטים בטענתו: א) שקנה מהשני. ב) שהשני אכן הי' הבעה"ב. וא"כ נמצא שצריך קודם לבסס שאכן המוכר הי' הבעלים וטענתו שהוא קנה ממנו היא טענה טובה, אבל באופן שטוען של אבותי ולקחו מאבותיך הרי הוא ואבותיו הוא כדבר אחד, שאם אביו קנהו הרי הוא שלו, וא"כ אין הפשט שהוא צריך ליסד שהיה של אביו ואח"כ נמצא שזה שלו ע"י ירושה, אלא הפשט הוא שזה שלו בגלל שאביו קנה וממילא הוא שלו. וא"כ אולי אין זה נכלל בהחסרון בטענת מפלניא זבינתה דזבנה מינך שהסביר הנתיבות הנ"ל דצריך מיגו, ואולי באופן כזה אין צריך מיגו.

והנה רע"א והקצות והש"ך (סי' קמו סכ"ד) נקטו דלא כהנ"ל, דאם צריך מיגו לטעון מפלניא זבינתה דזבנה מינך קמי דידי ה"ה בטוען של אבותי ולקחו מאבותיך. ואולי הם חולקים על הסבר הנ"ל של הנתיבות (וע"כ הם חולקים, דאינהו ס"ל דלהרא"ש והטור באמת אי"צ מיגו אפילו כשטוען מפלניא זבינתה וכו') אבל לפי הנתיבות אולי יש מקום לתרץ קושיתם הנ"ל.

[אבל הנתיבות עצמו ס"ל ג"כ דבאבותי ולקחו מאבותיך צריך ג"כ למיגו וכדמוכח שם ס"ק ל עיי"ש].

בענין הנ"ל

הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג

ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

א. "ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, א"ל מפלניא זבינתה [דאמר לי] דזבנה מינך, א"ל את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינתה מינאי, זיל לאו בעל דברים דידי את. אמר רבא דינא קאמר ליה" (ב"ב ל, א).

וכתבו התוס' (בד"ה לאו קמודית) דאם המחזיק הי' טוען שקנה את השדה מפלוני שקנאה מהמערער בפניו של המחזיק (או שאומר שראה את המוכר דר שם חד יומא), אז הי' נאמן בטענתו במיגו שהי' יכול לומר שלא היתה של המערער מעולם (משא"כ בנידון של הגמרא שהמחזיק לא טען שום טענה בברי תו לא יועיל מה שיש לו מיגו כמובן).

וממשיכים התוס', דבמקרה שהמחזיק כבר טען שקנאה מפלוני שקנאה מהמערער (היינו הטענה שהוזכרה בגמרא), ואח"כ רוצה להוסיף שקנין זה היתה בפניו, שוב לא יהא נאמן בהוספה זו, דכל נאמנות טענה זו הוא כנ"ל מצד המיגו דהיה יכול לומר לא היתה של המערער מעולם אבל לאחרי שכבר הודה ואמר שקנאה מפלוני שקנאה מהמערער כבר אינו יכול לומר שלא הי' של המערער מעולם ונמצא דכבר לית לו מיגו ד"מיגו למפרע לא אמרינן".

ובהמשך דבריהם ממשיכים התוס' "ואין לו להאמינו במאי דקאמר השתא מיגו שהיה יכול לשקר בתחילה קודם שהודה, דלא הוה מסיק אדעתיה שהיה זקוק לטענה זו" (ובמס' כתובות (פה, א) כתבו התוספות סברא זו ממש וביתר ביאור קצת עיי"ש).

ויל"ע מה היתה תוכן הסברא שכן נאמינו בטענתו עכשיו מחמת המיגו שהי' לו בעבר, ואיך נדחתה סברא זו מחמת הסברא "דלא הוה מסיק אדעתיה שהיה זקוק לטענה זו"?

והנה מתוך דברי המהרש"ל (במס' כתובות שם) נמצא לכאורה דההסברה היא כך: דאם כן הי' מסיק אדעתיה מעיקרא שהיה זקוק לטענה זו - היינו דבשעה שאמר "מפלניא זבינתא דזבנה מינך" ידע שיצטרך להוסיף שהקנין הי' "קמאי דידי" - אז בודאי זה היתה כוונתו מעיקרא, ונמצא דאין כאן טענה חדשה שצריכה למיגו חדש דהא דבריו השניים הן רק הסברה ופירוש לטענתו הראשונה, והרי לאותה טענה ישנה מיגו מעלייתא, ולכן מבארים התוספות שאינו כן, אלא דמעיקרא לא אסיק אדעתיה כו' ושוב יש כאן טענה חדשה שאין לה כעת נאמנות של מיגו.

ולפ"ז נמצא לכאורה דהסברא לומר שכן יהני מיגו למפרע היתה שדבריו השניים הן רק הסברה ופירוש לדבריו הראשונים אשר אז הי' לו מיגו מעליא.

אמנם לכאורה ביאור זה צריך לביאור נוסף; דהרי לשון התוספות היתה "ואין לו להאמינו במאי דקאמר השתא מיגו שהיה יכול לשקר בתחילה קודם שהודה", ולכאורה לא מונח בדבריהם אלו שום רמז להסברא שדבריו השניים הן פירוש לדבריו הראשונים!? והמשמעות היא דהסברא היתה שהמיגו שהי' לו בראשונה יועיל לו גם בטענתו השני', ושוב צ"ע דמהו הסברא לומר כן, ואיך נדחתה סברא זו?

ב. וי"ל הביאור בזה, ובהקדמה;

הנה הרא"ש להלן (סי' לז) חולק על דברי התוספות הללו וסב"ל "דאם אמר בסתם מפלניא זבינתה דזבנה מינך, ותו קאמר הא דאמרנא דזבנה מינך קמי דידי הוא דקאמינא, מתרץ דבוריה הוי ולא טוען וחוזר וטוען ונאמן לומר כן". (ואף דהש"ך (חו"מ סי' קמו ס"ק י) סב"ל דאין כאן פלוגתא בין התוספות והרא"ש עיי"ש, אמנם הרי הסמ"ע (שם ס"ק ל"ד) חולק עליו וסב"ל דכן פליגי, וכן נקטו אדמו"ר הצ"צ (בשו"ת אהע"ז ח"ב סי' שב אות ג'), והגרעק"א ועוד).

והנה בהסברת שיטת הרא"ש דכן נאמן להוסיף טענת 'קמאי דידי' על דבריו הראשונים, ישנם כמה דרכים לכאורה;

א) דחולק על התוספות וסב"ל דמיגו למפרע אמרינן (וכ"כ הק"נ על דברי הרא"ש בהסוגיא בכתובות הנ"ל (פה, א) אשר גם שם חולק הרא"ש על התוספות ע"ד כמו בסוגיין. וכן הביא התומים בכללי מיגו שלו (אחרי סי' פב בשו"ע) דכמה מפרשים כן שיטת הרא"ש). אמנם כבר העירו מדברי הרא"ש על הסוגיא של "עשאו סימן לאחר" (כתובות קט, ב) דכתב במפורש כשיטת התוספות דמיגו למפרע לא אמרינן (וגם הביא א' מההוכוחות שהביאו התוספות כאן עיי"ש).

ב) דסב"ל דעבור טענתו של 'קמאי דידי' א"צ בכלל ה'כח' של מיגו דהוה טענה מעלייתא מצד עצמה, וא"כ ליתא לחסרון של מיגו למפרע כמובן (כן פירש הקצות (סי' קמו ס"ק יב), ועד"ז כתב הגרעק"א), אמנם סברא זו הוה חידוש גדול לכאורה, דהרי לשון הגמרא (לקמן מא, ב) הוא דנאמן בתורת מיגו וכ"ה גם הלשון של הרא"ש עצמו כאן (ואכן ה'נתיבות' חולק על הקצות מטעם זה, ומבאר דכן צריכים למיגו עבור טענה זה).

ג) דסב"ל דההוספה של 'קמאי דידי' אינה נחשבת הוספה אלא 'מתרץ דיבוריה' ופירוש לטענתו הראשונה, ושוב אין כאן טענה שניה וחדשה כדי שיהא צריך 'מיגו' עבור טענה זו (ע"ד דברי מהרש"ל דלעיל). ולכאורה בדרך הזה הלכו הרבה בהבנת שיטת הרא"ש.

אמנם לכאורה גם ביאור זה יוצדק רק עד שמגיעים להטור והשו"ע; דהנה בדברי הרא"ש כתוב רק דאם מעיקרא טען 'מפלניא זבינתה דזבנה מינך' ואח"כ מוסיף 'קמאי דידי' הוי נאמן, אמנם בטושו"ע (סי' קמו סי"ד) נתוסף דאפילו באם טען מעיקרא 'מפלניא זבינתה' סתם, ואח"כ הוסיף 'דזבנה מינך קמאי דידי' ה"ה נאמן משום דלא סתר את דבריו הראשונים, והרי במקרה זה לכאורה אין מקום לומר דהוא רק מתרץ ומפרש דבריו הראשונים אלא הוה הוספת דברים ממש, וא"כ לכאורה בטלה גם הסברא השלישי הנ"ל שנאמן מחמת זה דרק מפרש דבריו הראשונים!?

(ואכן מחמת קושיא זו סב"ל להש"ך (ס"ק ט"ו שם) דיש כאן טעות הדפוס בדברי הטור עיין בדבריו, אמנם לא כן סב"ל הבית יוסף והסמ"ע שכן הביאו דברי הטור הללו).

ג. ואשר מחמת כ"ז נראה לומר דסב"ל להרא"ש דכל זמן שטענתו החדשה אינה נוגדת לטענתו הראשונה ואפשר להחשיבה כהמשך והוספה על דבריו הראשונים, הרי ה'נאמנות' שיש לו מחמת המיגו נמשכת גם על טענתו השניה, ומסתכלים על כל דבריו כהמשך וטענה אחת (והוא דלא כהנ"ל שדבריו השניים הן 'פירוש' לדבריו הראשונים אלא דהן 'המשך', והבן).

ליתר ביאור: בכמה מקרים שהתוספות מביאים בהמשך דבריהם הרי הטענה השניה אכן נוגדת לטענה הראשונה; האשה שהביאה את השטר לבי"ד ואח"כ טוענת שהיא פרועה (מחמת המיגו שהיתה לה מעיקרא שלא היתה צריכה להביא את השטר לבי"ד), או זה שהודה שלוה ואח"כ טוען שפרע (מחמת המיגו שהי' לו מעיקרא לומר שלא לוה), והרי זה פשוט שטענת 'פרוע' אינה המשך להבאת שטר ה'אומר' שיש כאן הלואה, ועד"ז אין 'פרוע' המשך להודאה שיש כאן חיוב תשלומין, ואכן במקרים אלו סב"ל להרא"ש דמיגו למפרע לא אמרינן (כנ"ל בדבריו בסוגיית 'עשאו סימן לאחר') משום דטענה השניה הוה טענה חדשה ושוב אין לה מיגו.

משא"כ בנדו"ד דטענת 'קמאי דידי' אינה נוגדת כלל לדבריו הראשונים ד'מפלניא זבינתה', שוב אפשר להחשיב כל דבריו כהמשך אחד, ושהנאמנות שניתנה לו להתחלת דבריו - מחמת המיגו שהי' לו אז - נמשך על כל דבריו בהמשך טענתו.

ואם כנים הדברים, י"ל דסברא זו היא מה שבאו התוספות לשלול בדבריהם דלעיל; "ואין לו להאמינו במאי דקאמר השתא מיגו שהיה יכול לשקר בתחילה קודם שהודה" - והיינו דא"א ל'המשיך' הנאמנות מהתחלת דבריו על המשך דבריו - "דלא הוה מסיק אדעתיה שהיה זקוק לטענה זו", והיינו דא"א להחשיבו כטענה אחת ארוכה, דהא בדבריו הראשונים לא חשב בכלל על דבריו השניים וא"כ דבריו השניים הן טענה חדשה, ושוב אין לו הנאמנות שהי' לו בטענה הראשונה.

ד. והנה לכאורה יש להקשות ע"ז, דבאם הסברא דמיגו למפרע אמרינן הוא רק באופן כזה שדבריו השניים הם המשך לדבריו הראשונים, אז איך הביאו התוספות בהמשך דבריהם כמה הוכחות דלא אמרינן מיגו למפרע ממקרים כאלו (כנ"ל) שבהם לא יכולים להחשיב טענותיו כהמשך זל"ז!?

אמנם נראה דל"ק מידי, דבאמת הרי התוספות אומרים שני דברים; דמעיקרא אומרים דל"א מיגו למפרע בכלל, והוא החידוש העיקרי והכללי, דמיגו שהי' לו מעיקרא אינו יכול להועיל עבור טענה שניה לאחר זמן, וע"ז באים כל המשך ההוכחות של התוספות - דבאמת ליתא ל'כח' מיגו הראשון עבור טענות נפרדות.

וע"ז הוסיפו התוספות דברים אלו דעסקינן בהו "ואין לו להאמינו במאי דקאמר השתא וכו'" והיא סברא נוספת - שאינה שייכת בכל המקרים - דלכאורה בסוגיין יש להחשיב טענתו השניה להמשך מטענתו הראשונה, ושוב יומשך הנאמנות של המיגו גם על דבריו אלו? וע"ז כתבו לבאר דא"א להחשיבה כך אלא נחשבת לטענה שניה, וא"כ הדרן לכללא דמיגו מטענה אחת אינה עוזרת עבור טענה שניה לאח"ז.

(ולכאורה דברים אלו מדוייקים היטב בתוספות, דמעיקרא כתבו הכלל דמיגו למפרע ל"א ורק אחרי שהביאו הראיה הראשונה הוסיפו פרט זה של "ואין לו להאמינו וכו'", משום שרק באותה ראיה - שהוא ע"ד סוגיין - שייכת סברא זו, משא"כ בשאר הראיות שבהן דנים התוספות על עצם הסברא דמיגו למפרע ל"א ולא על הוספה זו של האפשרות להחשיב ב' הטענות כהמשך אחד ודו"ק).

ה. ודאתינן להכא יש להוסיף עוד ולומר דבאמת באם הי' ברור איך שטענתו השניה היתה פירוש דבריו הראשונים, אז גם התוספות היו מסכימים שאין כאן מיגו למפרע, ורק דבמקרה דידן סב"ל להתוספות שא"א להחשיבו יותר מהוספה והמשך אחד לטענתו הראשונה, וע"ז כתבו דבאמת א"א להחשיבו המשך כנ"ל.

ונרויח בזה לתרץ הקושיא הגדולה על שיטת התוספות מדברי הגמרא לקמן (לא, א) דאם מעיקרא טען דהקרקע הוא של אבותיו ואח"כ (אחרי שהגיעו עדים שהקרקע היתה משל אבותיו של המערער) טען שהי' של אבותיו שלקחו מאבותיך דהוא נאמן, ולכאורה יש כאן מיגו למפרע!?

אמנם המעיין בשיטת התוספות באותה סוגיא (סוף ד"ה מה לי לשקר במקום עדים ל"א) יראה דסב"ל דטענתו השניה היא רק פירוש וביאור דבריו הראשונים, וא"כ ל"ק מדברי התוספות בסוגיין דלא מיירי בזה כמשנ"ת (ובאמת כבר יש ללמוד תירוץ זה מדברי הקצות הנ"ל עיי"ש).

(והנה כל הביאור הנ"ל בדברי התוספות כאן הוא על יסוד ביאורו של המהרש"ל הנ"ל דהסברא "דלא הוה מסיק אדעתיה שהיה זקוק לטענה זו" לא באה לומר שאולי לא הי' לו נאמנות בטענתו הראשנה ג"כ, אלא דהוא מבאר מדוע בטענתו השני' אין לו הנאמנות של טענתו הראשונה, אמנם יש מהאחרונים שפירשו כוונת התוספות באו"א לגמרי ויש לדון בדבריהם ואכהמ"ל עוד).