חלק ח
סימן ה
עוד להנ"ל. בספיקת הגאון רע"א בשנים מסופקים בברכת המזון אי ברכו או לא ברכו אי יכול אחד להוציא חבירו
ובדבר ספיקותו בהגרע"א בשנים מסופקים אי ברכו ברהמ"ז נפל מילתא בליבאי בספיקת הגרע"א כך דלכאורה מצינו מחלוקת הראשונים ז"ל בספיקא דאורייתא דמספקא בקיום המצוה אי חוזר ומברך דעת הר"י דצריך לברך וראיתו מדאמרו (במה מדליקין כ"ג.) אין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק דדבריהם משמע הא ספיקא דאורייתא מברכין עליו והרא"ש ר"פ אותו ואת בנו דחה דברי ר"י וכתב שמצוה שאדם מצווה לעשות מספק כיון דברכות אין מעכבות טוב שיעשה המצוה ולא יברך שלא יעבור על לא תשא ודעת הרמב"ם בתשובה לחכמי לוניל (הובא במגדל עוז סוף הל' מילה) כהרא"ש וכן דעת הרי"ף ודעת הראב"ד כרבינו יונה והר"ן פ' במה מדליקין הביא ב' הדעות ונתן טעם לשניהם והטור יו"ד סי' כ"ח פסק כהרא"ש ועיין ב"י.
ולכאורה א"כ בבהמ"ז אמאי חוזר ומברך ניחוש משום בלב"ט. אמנם דא שיבוש הוא דהתם ברכות אין מעכבות אבל עצם המצוה יעשה בלי ברכה אבל הכא בהמ"ז הוא עיקר המצוה ואם לא יברך אז תתבטל כל המצוה מספק ולכן שפיר מברכינן או יאמר לחלק דהתם בספק מצוה כגון בכוי הרי מעולם לא נתחייב ודאי בכיסוי שהרי אפשר שהוא חיה ולא בהמה ואפשר שהוא בהמה ולא חיה אבל הכא הרי כבר נתחייב בבהמ"ז ודאי ובירך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ולפום ריהטא הי' נראה לפענ"ד לא מיבעיא לדעת הפוסקים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא א"כ תרוייהו חייבים בבהמ"ז מה"ת והגם שאפשר שאחר כבר בירך הכא חייבי' רחמנא לברך שנית מספק וכיון שמחויב לברך מוציא גם השני שמחויב מספק כותיה אמנם אפילו נימא דס"ד מה"ת לקולא וכדעת הרמב"ם ועיין ר"ן סופ"ק דקידושין מ"מ כיון דמדרבנן עכ"פ ספיקא דאורייתא לחומרא ונתחייבו שניהם בברכת המזון מדרבנן והחיוב מדרבנן עליהם אחד הוא דמדאורייתא אין חייבין לחזור ולברך א"כ אחד מוציא את חבירו. ועיין שו"ת רע"א סי' ק"ז ובתוס' בנו הגאון מהרש"א ז"ל דאחרי דאזלינן בתר רוב ממילא כל מה שהזהירה התורה וחייבתה עליו עונש הזהירה על הרוב וכשאמרה תורה מכה אביו הרי הוא כאלו אמרה מכה איש שהוא אביו ע"י הרוב יומת וכדרך שסובר הרמב"ם דכל ספיקא לקולא דלא דברה תורה אלא בודאין כך אנו נאמר דלא דברה תורה אלא ברובין ובזה ל"ש שוב ושפטו העדה וכו', דבמה יצילו לומר שהוא מן המיעוט, הא מ"מ לו יהא כן דקמי שמיא גליא, הא מ"מ הוא עבר על דבר שהרוב אוסרתו ונתחייב עליו מיתה וכו' ע"ש ועיין אור שמח פי"א מהל' שגגות הל' ו' במי שהיו לפניו שני שבילין, דאף דאנן גמרינן דספק טומאה ברה"י טמא אין זה דהתורה אמרה דדנין שבודאי נטמא, רק דהתורה גזרה טומאת ודאי אבל המציאות לא יוכחש שבאפשרי שלא נטמא, וא"כ הדבר שלא נטמא רק טומאתו מההלכה דשדי עליו טומאה ודאית טומאה הוי, אבל טומאת מת לא קרינא לה, ותדע שהרי אם באו עדים שנטמאה אין משקין אותה וכי נסתרה ברה"י מהני השקאה להתירה לבעלה ע"ש.
מבואר דהיכא דנתחייבו מההלכה הגם דכלפי שמיא גליא שאינו חייב מ"מ נתחייב מדיני התורה והגם שהוא דבר חדש מ"מ בחידושי הארכתי בזה בכמה מקומות שכך הם דיני התורה וא"כ הכ"נ י"ל לענין ברהמ"ז כיון שנתחייבו כך מספק מוציא זה את זה.
שנית הי' נלפענ"ד דהכא מוציאו מס"ס ספק שמא בירך כבר ואינו חייב לברך ואת"ל שחייב לברך שמא גם השני חייב מדינא לברך ושפיר מוציאו ידי חובתו, אלא דלכאורה יש להקשות דהו"ל ס"ס בתרי גופי כמבואר בש"ע א"ח סי' תקפ"ט ס"ד אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אפילו את מינו אינו מוציא, ופרש"י ור"ח וכ"כ הטור דשמא התוקע נקבה והשומע זכר, וכתב הרא"ם הב"ד בפר"ח ושאר אחרונים דאין כאן ס"ס ספק זכר ספק נקבה ואת"ל נקבה נאמר גם היוצא נקבה דס"ס בתרי גופי לא אמרינן ועיין גם ש"ך יו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס בשם או"ה אות ב' וא"כ הכ"נ לכאורה הוי בתרי גופי אמנם נראה דלא דמי דהתם תרי גופי אחד זכר ואחד נקבה ותרי חיובי אבל הכא תרוייהו זכרים, ועוד דהרי בידו הוא להוציאו אפילו יצא כבר ידי חובתו שהרי מ"ע לברך בהמ"ז.
איברא דמעתה אומר אני בו טעם שלישית דהיכי דתרוייהו מחויבים מספק אחד יכול להוציא את חבירו אלא שהמברך יתנה קודם הברכה אם אני חייב והוא חייב שפיר ואם אני חייב והוא פטור ודאי שפיר ואם הוא חייב ואני פטור אז אני מברך רק להוציא את חבירי ידי חובתו והרי קי"ל דאע"פ שיצא מוציא וא"כ ממילא הכא ממ"נ יכול להוציאו אבל כי כן אפשר דהכי לכתחלה עדיף שאחד יוציא את חבירו דשמא תרוייהו פטירי ולמעט בברכות עדיף שלא יהיו ברכות לבטלה כנלפענ"ד כרגע בדברי רע"א הנ"ל ולא כתבתי כל זה רק תורה שבע"פ כי לא רציתי לעכב המכתב ולכן נא לשום עיון עיונו עלי דברינו ואם טעיתי להעמידנו על האמת.
ובהא אתן קנצי למילין מריחוק מקום וקירוב לב דושה"ט ושכ"ג נוכל הנלוים אליו לטובה מחותנו וידידו נאמן קשור באהבתו באמת בלב ונפש
מנשה הקטן
עוד להנ"ל. בספיקת הגאון רע"א בשנים מסופקים בברכת המזון אי ברכו או לא ברכו אי יכול אחד להוציא חבירו
ובדבר ספיקותו בהגרע"א בשנים מסופקים אי ברכו ברהמ"ז נפל מילתא בליבאי בספיקת הגרע"א כך דלכאורה מצינו מחלוקת הראשונים ז"ל בספיקא דאורייתא דמספקא בקיום המצוה אי חוזר ומברך דעת הר"י דצריך לברך וראיתו מדאמרו (במה מדליקין כ"ג.) אין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק דדבריהם משמע הא ספיקא דאורייתא מברכין עליו והרא"ש ר"פ אותו ואת בנו דחה דברי ר"י וכתב שמצוה שאדם מצווה לעשות מספק כיון דברכות אין מעכבות טוב שיעשה המצוה ולא יברך שלא יעבור על לא תשא ודעת הרמב"ם בתשובה לחכמי לוניל (הובא במגדל עוז סוף הל' מילה) כהרא"ש וכן דעת הרי"ף ודעת הראב"ד כרבינו יונה והר"ן פ' במה מדליקין הביא ב' הדעות ונתן טעם לשניהם והטור יו"ד סי' כ"ח פסק כהרא"ש ועיין ב"י.
ולכאורה א"כ בבהמ"ז אמאי חוזר ומברך ניחוש משום בלב"ט. אמנם דא שיבוש הוא דהתם ברכות אין מעכבות אבל עצם המצוה יעשה בלי ברכה אבל הכא בהמ"ז הוא עיקר המצוה ואם לא יברך אז תתבטל כל המצוה מספק ולכן שפיר מברכינן או יאמר לחלק דהתם בספק מצוה כגון בכוי הרי מעולם לא נתחייב ודאי בכיסוי שהרי אפשר שהוא חיה ולא בהמה ואפשר שהוא בהמה ולא חיה אבל הכא הרי כבר נתחייב בבהמ"ז ודאי ובירך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ולפום ריהטא הי' נראה לפענ"ד לא מיבעיא לדעת הפוסקים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא א"כ תרוייהו חייבים בבהמ"ז מה"ת והגם שאפשר שאחר כבר בירך הכא חייבי' רחמנא לברך שנית מספק וכיון שמחויב לברך מוציא גם השני שמחויב מספק כותיה אמנם אפילו נימא דס"ד מה"ת לקולא וכדעת הרמב"ם ועיין ר"ן סופ"ק דקידושין מ"מ כיון דמדרבנן עכ"פ ספיקא דאורייתא לחומרא ונתחייבו שניהם בברכת המזון מדרבנן והחיוב מדרבנן עליהם אחד הוא דמדאורייתא אין חייבין לחזור ולברך א"כ אחד מוציא את חבירו. ועיין שו"ת רע"א סי' ק"ז ובתוס' בנו הגאון מהרש"א ז"ל דאחרי דאזלינן בתר רוב ממילא כל מה שהזהירה התורה וחייבתה עליו עונש הזהירה על הרוב וכשאמרה תורה מכה אביו הרי הוא כאלו אמרה מכה איש שהוא אביו ע"י הרוב יומת וכדרך שסובר הרמב"ם דכל ספיקא לקולא דלא דברה תורה אלא בודאין כך אנו נאמר דלא דברה תורה אלא ברובין ובזה ל"ש שוב ושפטו העדה וכו', דבמה יצילו לומר שהוא מן המיעוט, הא מ"מ לו יהא כן דקמי שמיא גליא, הא מ"מ הוא עבר על דבר שהרוב אוסרתו ונתחייב עליו מיתה וכו' ע"ש ועיין אור שמח פי"א מהל' שגגות הל' ו' במי שהיו לפניו שני שבילין, דאף דאנן גמרינן דספק טומאה ברה"י טמא אין זה דהתורה אמרה דדנין שבודאי נטמא, רק דהתורה גזרה טומאת ודאי אבל המציאות לא יוכחש שבאפשרי שלא נטמא, וא"כ הדבר שלא נטמא רק טומאתו מההלכה דשדי עליו טומאה ודאית טומאה הוי, אבל טומאת מת לא קרינא לה, ותדע שהרי אם באו עדים שנטמאה אין משקין אותה וכי נסתרה ברה"י מהני השקאה להתירה לבעלה ע"ש.
מבואר דהיכא דנתחייבו מההלכה הגם דכלפי שמיא גליא שאינו חייב מ"מ נתחייב מדיני התורה והגם שהוא דבר חדש מ"מ בחידושי הארכתי בזה בכמה מקומות שכך הם דיני התורה וא"כ הכ"נ י"ל לענין ברהמ"ז כיון שנתחייבו כך מספק מוציא זה את זה.
שנית הי' נלפענ"ד דהכא מוציאו מס"ס ספק שמא בירך כבר ואינו חייב לברך ואת"ל שחייב לברך שמא גם השני חייב מדינא לברך ושפיר מוציאו ידי חובתו, אלא דלכאורה יש להקשות דהו"ל ס"ס בתרי גופי כמבואר בש"ע א"ח סי' תקפ"ט ס"ד אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אפילו את מינו אינו מוציא, ופרש"י ור"ח וכ"כ הטור דשמא התוקע נקבה והשומע זכר, וכתב הרא"ם הב"ד בפר"ח ושאר אחרונים דאין כאן ס"ס ספק זכר ספק נקבה ואת"ל נקבה נאמר גם היוצא נקבה דס"ס בתרי גופי לא אמרינן ועיין גם ש"ך יו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס בשם או"ה אות ב' וא"כ הכ"נ לכאורה הוי בתרי גופי אמנם נראה דלא דמי דהתם תרי גופי אחד זכר ואחד נקבה ותרי חיובי אבל הכא תרוייהו זכרים, ועוד דהרי בידו הוא להוציאו אפילו יצא כבר ידי חובתו שהרי מ"ע לברך בהמ"ז.
איברא דמעתה אומר אני בו טעם שלישית דהיכי דתרוייהו מחויבים מספק אחד יכול להוציא את חבירו אלא שהמברך יתנה קודם הברכה אם אני חייב והוא חייב שפיר ואם אני חייב והוא פטור ודאי שפיר ואם הוא חייב ואני פטור אז אני מברך רק להוציא את חבירי ידי חובתו והרי קי"ל דאע"פ שיצא מוציא וא"כ ממילא הכא ממ"נ יכול להוציאו אבל כי כן אפשר דהכי לכתחלה עדיף שאחד יוציא את חבירו דשמא תרוייהו פטירי ולמעט בברכות עדיף שלא יהיו ברכות לבטלה כנלפענ"ד כרגע בדברי רע"א הנ"ל ולא כתבתי כל זה רק תורה שבע"פ כי לא רציתי לעכב המכתב ולכן נא לשום עיון עיונו עלי דברינו ואם טעיתי להעמידנו על האמת.
ובהא אתן קנצי למילין מריחוק מקום וקירוב לב דושה"ט ושכ"ג נוכל הנלוים אליו לטובה מחותנו וידידו נאמן קשור באהבתו באמת בלב ונפש
מנשה הקטן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה