הרב חיים
רפופורט - הערות שבועות תשס"ח
שליח כ"ק
אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'
א. בגליון הקודם (עמ' 49) עמדתי על דברי
הרמב"ם בהל' תלמוד תורה פ"ג ה"י שכתב: כל המשים על לבו שיעסוק
בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם[1] וביזה את התורה וכבה מאור הדת
וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.
אמרו חכמים[2], 'כל הנהנה מדברי תורה נטל
חייו מן העולם'[3]. ועוד ציוו ואמרו (אבות שם),
'אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן'. ועוד ציוו ואמרו (שם פ"א
מ"י), 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות', ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה
וגוררת עון' (שם פ"ב מ"ב), וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות[4]". עכ"ל.
ובהמשך לזה כתב שם בהי"א: מעלה גדולה[5] היא למי שהוא מתפרנס ממעשה
ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא[6], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה
שבעולם הזה ולעולם הבא[7], שנאמר (תהלים קכח, ב) 'יגיע
כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא[8], שכולו טוב[9]. עכ"ל.
והצעתי הקושיא, שלכאורה נראה שדבריו בשתי הלכות
אלו סותרים זא"ז, כי בה"י כאשר מדבר הרמב"ם בגנות 'המתפרנס מן
הצדקה', כמעט ולא גמר עליו את הקטרוג, ומבואר מדבריו שהעדר עשיית מלאכה לפרנס עצמו
ה"ה דבר חמור ביותר. ואילו בהי"א כאשר מדבר במעלת 'המתפרנס ממעשה ידיו'
הפליג הרמב"ם בשבחו וכתב ש"מדת חסידים הראשונים היא"[10], אבל לא שפך בוז וקלון על מי
שאינו עושה כן, ומשמע שאם אינו מתפרנס ממעשה ידיו חיסר 'מעלה' זו ושבקי'
לחסידותי', ותו לא מידי.
וע"ש שהבאתי מה שכתבו האחרונים (ה'שם
יוסף', ה'דברי ירמיהו' וה'אגרות משה') ליישב הסתירה בכמה אופנים ומה שהערתי על
דבריהם.
ב. וע"ש שהצעתי עוד לבאר דברי הרמב"ם
ע"פ מה שנראה משתי הלכות אלו עצמן, דלא כל מי שאינו מתפרנס ממעשה ידיו מוכרח
להתפרנס מן הצדקה ולא כל מי שאינו מתפרנס מן הצדקה מוכרח להתפרנס ממעשה ידיו.
הא כיצד?
בפירוש המשנה עמ"ס אבות שם (בהמשך לדבריו
הנ"ל בגנות קבלת תמיכה כספית מהציבור וכו'), כתב הרמב"ם וז"ל:
"אמנם הדבר אשר התירתו התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממון לאדם, יעשה להם
סחורה בו בבחירתו, אם ירצה - ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס
תלמידי חכמים[11] ושתמכר סחורתם תחילה למה
שיימכר, ותתפס להם ראשית השוק דוקא".
ומדבריו שם מבואר דגם לסתם בני אדם (שאינם
תלמידי חכמים) אין איסור בדבר, וכמ"ש "כי שתי הפעולות האלה יש שיעשו
אותן הסוחרים קצתם עם קצתם על דרך הכבוד, ואפילו לא היתה שם חכמה, ולכל הפחות יהי'
תלמיד חכמים כמו עם ארץ מכובד".
ועפ"ז אפשר לומר דגם בהל' תלמוד תורה דיבר
הרמב"ם כלפי האפשריות להרוויח ממון בכה"ג, ע"י "שיתנו ממון
לאדם, יעשה להם סחורה בו בבחירתו", אשר באופן זה אכן אינו מתפרנס ממעשה ידיו
וביחד עם זה אינו מתפרנס מן הצדקה.
ולזה כתב הרמב"ם בהי"א דאע"פ
שאין איסור בדבר כלל לתלמידי חכמים, מכל מקום אין זו מדת חסידות, כיון ש"מעלה
גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו" דוקא - ע"פ מה שנאמר 'יגיע כפיך
כי תאכל אשריך וטוב לך' - ולא יסמוך על אחרים אפילו באופן המותר. עכת"ד
בגליון הנ"ל.
ג. אמנם באמת עדיין צע"ג אם אפשר לפרש כן,
ומשני טעמים:
חדא, אף שהרמב"ם המציא לנו להדיא (בפירוש
המשנה שלו) היכי תימצי למי שלא יתפרנס מן הצדקה ואעפ"כ לא יתפרנס ממעשה ידיו,
נראה דדוחק הוא לומר שהרמב"ם סתם את דבריו בספר היד על סמך מ"ש בפירוש
המשנה.
ועוד, כי בפירוש המשנה שם, לאחרי שדיבר
ע"ד שני אופני ההיתר הדבר לתלמידי חכמים, [(א)"מטיל מלאי לכיס תלמידי
חכמים"; (ב) "ושתמכר סחורתם תחילה למה שימכר"] סיים בזה הלשון:
"אלו חוקים שקבע ה' להם, כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי, לפי מה שבאה בו
הקבלה". וכיון שהרמב"ם השוה נידון החזקת תלמידי חכמים (באופנים
הנ"ל) למתנות כהונה ולוי' ועל שניהם כאחד אמר "אלו חוקים שקבע ה'
להם", דוחק לומר, דעם כל זה ס"ל להרמב"ם שאין זו מדת חסידות וישנו
גירעון בת"ח שסומך על "חוקים" אלו לצורך פרנסתו.
ד. כל הלחץ והדחק הנ"ל הביאוני לעיין מחדש
בדברי הרמב"ם, ושוב נמלכתי דאין צורך לומר כמו שנקטו כל האחרונים הנ"ל,
שהרמב"ם מדבר בה"י ובהי"א משני מצבים שונים זמ"ז, [אשר על כן
נאלצנו להמציא 'היכי תימצי' שמישהו לא ישליך עצמו על הציבור וביחד עם זה לא יתפרנס
ממעשה ידיו], ואעפ"כ אין שום שום סתירה בדבריו.
והביאור בזה:
בהל' י מדבר הרמב"ם בגנות המתפרנס מן
הצדקה שעון גדול הוא בידו וכו'. מהלכה זו היינו יכולים להסיק שהטעם היחידי שיש
להתעסק באומנות ומסחר [ולא להשליך עצמו על הציבור כדי ללמוד תורה] הוא 'טעם שלילי'
- כדי שלא לעשות את התורה קרדום לפרנסתו ושלא לחלל שם שמים וכו'. על כן בא
הרמב"ם בהלכה יא והשמיענו שאין הדבר כן!
בהלכה זו 'מחדש' הרמב"ם שיש 'טעם חיובי'
להתפרנס ממעשה ידיו דוקא. הנאה מיגיע כפיו דוקא איננה רק בגדר 'העדר הרע' או אפילו
בגדר 'בחירת הרע במיעוטו', כי אם שהוא דבר טוב והגון ('מדת חסידות') מצד עצמה:
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו".
בקיצור: גם אילולי הי' איסור חמור בהשלכת עצמו
על הציבור הי' הנהנה מיגיע כפיו מדה טובה וניאותה.
ה. וכאן הבן שואל: מהי באמת המעלה גדולה של
הנהנה ממעשה ידיו, ועד כדי כך שעל ידי זה "זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה
ולעולם הבא"[12]? סתם הרמב"ם ולא פירשה
לנו!
אמנם מובן שלא נתכווין הרמב"ם לומר
שהמתפרנס ממעשה ידיו יזכה על ידי זה בלבד לכל טוב בעולם הזה, והרי פשוט הוא שאם
יתפרנס ממעשה ידיו וביחד עם זה (לדוגמא) ימשך אחרי התאוות וכיו"ב המפסידות את
הגוף[13], בוודאי שלא תועיל לו יגיע
כפיו להציל אותו מכל הרעות האמורות למצוא אותו. כמו כן מובן הוא, שלא על יגיע
כפיים לבדה יחי' האדם בעולם שכולו טוב, כי אם על ידי השלמתו במצוות[14] ובמעשים טובים[15], בתיקון המדות[16] ובהשגות שכליות גבוהות
ועמוקות (כפי שביאר הרמב"ם במקומות אחרים) [17].
עם כל זה כיון שהפליג הרמב"ם במעלת הנהנה
מיגיע כפיו ותועלתה לענין הזכי' בעולם הזה ובעולם הבא, שומה עלינו לבאר גודל ערך
'יגיע כפיים' בעוה"ז לפי שיטת הרמב"ם[18]. ובמיוחד יש להתבונן בדבר
ולתת טעם לזה שפסק הרמב"ם שמההנאה מיגיע כפיים (=הסיבה) יבא האדם ליהנות מזיו
השכינה[19] (=המסובב)[20].
ו. אכן, דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים
במקום אחר, ודברי הרמב"ם כאן יובנו בהקדם מה שכתב בפירוש המשנה עמ"ס
אבות שם ובמה שהשריש לנו הרמב"ם במקומות אחרים בטיב עולם הבא והזכי' אל החיים
הנצחיים אשר בו.
בפירוש המשנה שם הבליע הרמב"ם כמה מילים
אשר מהם נמצינו למדים מהי המעלה החיובית בענין העסק במלאכה ויגיע כפים. וזה לשון
הרמב"ם שם: "רב יוסף, עליו השלום, הי' נושא עצים, ואומר, גדולה מלאכה
שמחממת את בעליה[21], רצונו לומר, שבעת יגיעת
איבריו - יכובד משכבם - במשא העץ הכבד, הי' מתחמם גופו בלא ספק, והי' משבח זה ושמח
בו[22], והי' לבו טוב במתנת בחלקו,
בגלל מה שהי' אצלו ממעלת ההסתפקות".
והנה אף שהזכיר הרמב"ם מעלת חימום גופו על
ידי נשיאת העצים, נראה שלא כתבה הרמב"ם אלא כבדרך אגב לבאר לשון הגמרא
"גדולה מלאכה שמחממת את בעליה", והמעלה שכיוון אלי' הרמב"ם היא
מ"ש בסוף דבריו אלה, שהי' לבו של רב יוסף "טוב במתנת בחלקו, בגלל מה
שהי' אצלו ממעלת ההסתפקות".
[ובמעלת מדת ההסתפקות האריך הרמב"ם בכמה
מקומות, ומהם בביאור המשנה (אבות פ"ב מ"ט) "איזוהי דרך ישרה שידבק
בה האדם . . עין טובה . . לב טוב", וביאר הרמב"ם "עין
טובה - ההסתפקות במה שיש לאדם, והיא ממעלות המידות . . לב טוב רוצה בו פעולות
הטוב, והן הפעולות הממוצעות, והן הן מעלות המידות, והן כוללות את ההסתפקות"[23]].
עכ"פ לעניננו נמצינו למדים מדברי
הרמב"ם, שמעלה זו שהאדם מגביל את עצמו ונהנה אך ורק ממעשה ידי עצמו מעוגנת
היא וקשורה במדת ההסתפקות, כי מי שהוא "בעל לב טהור"[24] והוא שמח בחלקו - אם רב ואם
מעט - אינו רוצה ליהנות מאחרים וסולד הוא ממתנות, וכמ"ש הרמב"ם
בפיהמ"ש[25] בקשר לאברהם אבינו שהצטיין
במדת ההסתפקות, אשר על כן מיאן לקבל מתנות ממלך סדום, וכמ"ש (לך יד, כג) אם
מחוט ועד שרוך נעל גו', "וזו תכלית ההסתפקות, שימשוך ידו מרכוש גדול, ולא יקח
ממנו אפילו שיעור מעט".
ומכיון שכן, מובן מה שכתב הרמב"ם שהאוחז
במדת חסידים הראשונים ונהנה מיגיע כפו זוכה לכל טוב בעולם הזה, כי על ידי שקונה
בנפשו את מדת ההסתפקות ואינו "נבהל להון"[26] יהי' טוב לו וגם לשכינו; טוב
לו לאדם 'בינו לבין עצמו' שהרי מי שקנה בנפשו את מדת ההסתפקות אינו נמשך אחרי
המותרות והתאוות המחלישות את הגוף והמזיקים את האדם; וטוב 'בינו לבין חבריו', כי
מדת ההסתפקות מועלת לתיקון היחסים בין אדם לחבירו, כי מי שאינו נבהל אחרי ההון בקל
יוכל להיות גומל חסד וכו' ולהזהר בכל המצוות שבין אדם לחבירו[27]. וכבר ביאר הרמב"ם
בפירוש המשנה ריש מסכת פאה, ש"אם קיים האדם המצות התלויות בתקינות יחסי בני
אדם זה עם זה" הנה נוסף על השכר שיקבל שכר על זה לעולם הבא, הנה "ישיג
תועלת בעולם הזה להתנהגותו התנהגות טובה עם בני אדם, לפי שאם הלך בדרך זו והלך זולתו
בה יהנה גם הוא מאותה תועלת".
ומדאתינן להכי, דעת לנבון נקל שמי שקנה את מדת
ההסתפקות הרי הכשיר בזה את הקרקע לזכות גם לחיי עולם הבא, ודבר משנה הוא (אבות
פ"ה מי"ז), "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם
אבינו . . עין טובה כו' . . תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה
ונוחלין בעולם הבא", ופירש הרמב"ם "כבר בארנו כמה פעמים שעין טובה
- ההסתפקות כו'". הלא מפורש שמי שיש לו את מדת ההסתפקות קנה בנפשו אחת מהמדות
התרומיות והנעלות שבהן ועל ידן יזכה לחלק ונחלה בעולם הבא.
שוב מצאתי שהדברים כמעט מפורשים בדברי
הרמב"ם עצמו, דהנה דברי הרמב"ם בהל' יא מקורם במדרשי חז"ל, ומהם הא
דאיתא בתנא דבי אליהו: "מי שהוא קורא לשם שמים ושונה לשם שמים, ואוכל משלו,
ונהנה מיגיעו, עליו הוא אומר, יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך, בעולם הזה,
וטוב לך, לעולם הבא"[28]. ועל פי זה הוא שכתב
הרמב"ם: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו . . ובזה זוכה
לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך',
אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, שכולו טוב". עכ"ל.
והנה גם במס' אבות שנינו (פ"ד מ"א):
"איזהו עשיר, השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך
בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". ובפירוש המשנה שם כתב הרמב"ם (דברים
קצרים וסתומים במקצת): "זה מבואר, וכבר זכרנו ענייניו בפרקים הקודמים".
ונראה כוונתו למה שכתב ב'שמונה פרקים' אשר לו, בפרק שביעי, שם כתב דזה שאמרו
חז"ל (נדרים לח, א. ובכ"מ), ש'אין הנבואה שורה אלא על כו' עשיר', פירושו
מי שיש לו "ממעלות המדות, רצוני לומר ההסתפקות". וביאר: "לפי שהם
יקראו המסתפק בחלקו 'עשיר', והוא אומרם בגדר העשיר 'אי זה הוא עשיר השמח בחלקו',
כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו". הרי
מבואר דס"ל להרמב"ם דפירוש "השמח בחלקו" שאמרו במס' אבות הוא
'מי שיש לו את ממעלת ההסתפקות'[29]; וכיון שבמשנה שם מבואר שעל
זה הוא שאמרו 'אשריך וטוב לך; אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב', נמצא מבואר
להדיא שלדעת הרמב"ם, מעלת הנהנה מיגיע כפו - עלי' הפליגו חז"ל ואמרו
שמביאו לידי חיים מאושרים בזה ובבא - היא היא מעלת ההסתפקות.
על פי זה יוצא שמ"ש הרמב"ם בהל'
תלמוד תורה שתלמיד חכם הנהנה מיגיע כפו הוא האיש המאושר, עולה בקנה אחד עם
מ"ש בכמה מקומות, ומהם בהקדמתו לפירוש המשנה "שהתכלית בעולמנו זה וכל
אשר בו הוא: איש מלומד, בעל מדות טובות כו'", ושניהם כאחד מביאים את האדם
לחיי עולם הבא, כ"רוב דיני התורה [ש]אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן
הדעות וליישר כל המעשים"[30]; ו"כיון שנעשה אדם שלם
הרי ממעלת האדם שלא יעכבנו מעכב שתתקיים נפשו בקיום מושכלה וזה הוא העולם
הבא"[31].
[1]) בפירוש המשנה עמ"ס אבות
פ"ד מ"ה ביאר הטעם: "שהוא חילול השם אצל ההמון, לפי שהם יחשבו
התורה למלאכה מן המלאכות אשר מתפרנסים בהן, ותתבזה אצלם, ויהי' עושה זה דבר ה'
בזה".
[ולהעיר ממ"ש הרמב"ם
בהל' יסודי התורה פ"ה הי"א: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם,
והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם,
ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם . . הכל לפי גדלו של חכם",
ע"ש וצרף גם לכאן].
[2]) אבות פ"ד מ"ה. ובפירוש
המשנה להרמב"ם שם: "ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת
נפשו מחיי העולם הבא".
[3]) ואולי י"ל שזהו ע"ד
מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה עמ"ס סנהדרין פ"י: "כבר הזכירו
דברים זולת אלה שהעושה אותם אין לו חלק, אמרו המלבין פני חברו ברבים אין חלק לעולם
הבא, והקורא לחברו בכנויו, והמתכבד בקלון חברו, לפי שלא יבוא מעשה מן המעשים האלו
ואף על פי שהם קלים לפי מחשבת החושב כי אם מנפש חסרה שלא הגיעה לשלמות ואינה ראוי'
לחיי העולם הבא" [ועיין היטב בלשון הרמב"ם הל' תשובה פ"ג
הי"ד. ואכ"מ].
[4]) ראה פיהמ"ש עמ"ס אבות
פ"ב שם בפירוש "גוררת עון": "כמו שבארו במקום אחר (ראה
קידושין כט, א; ל, ב), אמרו, סופו שהוא מלסטם את הבריות".
[5]) ללשון זה - "מעלה
גדולה" - השווה רמב"ם הל' תשובה פ"י ה"ב ["ומעלה זו היא
מעלה גדולה מאד"] והל' מתנות עניים פ"י ה"ז ["מעלה גדולה שאין
למעלה ממנה"].
[6]) ראה רמב"ם לעיל פ"א
ה"ט: "גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים כו'
ואעפ"כ היו עוסקין בת"ת".
[7]) השווה לשון הרמב"ם בהל'
תשובה פ"ט ה"א: "נמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה
המביאים לחיי העולם הבא". וראה מורה נבוכים ח"ג פכ"ז ש"התורה
האמתית . . באה לתת לנו שתי השלמיות יחד . . וכבר כתבה התורה שני
השלמויות והגידה אלינו שתכלית אלו התורות כולם היא להגיע אליהם, אמר ית' (ואתחנן
ו, כד), ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים
לחיותנו כהיום הזה, והקדים הנה השלמות האחרון לפי מעלתו כמו שבארנו שהוא התכלית
האחרון, והוא אמרו לטוב לנו כל הימים, הנה ידעת אמרם ז"ל בפירושם (קידושין
לט, ב; חולין קמב, א) והוא שאמרו ית' (תצא כב, ז) למען ייטב לך לעולם שכולו טוב
והארכת ימים לעולם שכלו ארוך, כן אמרו הנה, לטוב לנו כל הימים, הכוונה הענין ההוא
בעצמו, ר"ל להגיע אל עולם שכולו טוב וארוך והיא העמידה המתמדת, ואמרו לחיותנו
כהיום הזה זאת העמידה הגשמית הראשונה הנמשכת קצת זמן".
[9]) ראה רמב"ם הל' תשובה
פ"ח ה"א: "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין
מות עמהן והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה (תצא כב, ז) למען ייטב לך והארכת
ימים, מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו
ארוך, וזהו הוא העולם הבא". וראה גם הל' תשובה פ"ט ה"א בא"ד:
"...כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב".
[10]) השווה לשון הרמב"ם הל'
תעניות פ"ה ה"ט : "זו היא מדת כל העם . . אבל חסידים הראשונים
כך היתה מדתן".
[11]) ראה פסחים נג, ב: "...דאמר
רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר
(קהלת ז, יב), כי בצל החכמה בצל הכסף", ופירש רש"י "מטיל מלאי,
נותן סחורה לתלמידי חכמים להשתכר בה". אבל במאירי עמ"ס פסחים שם פירש
כמבואר ממ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש, וז"ל: "כל המטיל מלאי לכיסן
של תלמידי חכמים, ר"ל, שמתעסק בסחורה על ידם להיות הם משתכרים בה וכן כל
המהנה תלמיד חכם מנכסיו על איזה צד זוכה ויושב בישיבה של מעלה שהרי אף הוא מסייע
בחכמתו וגורם להעמידה".
[ולהעיר שבפירושו עמ"ס
סוטה מז, ב ["משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים רבה השוחד והטיית משפט"]
פירש רש"י: "מטיל מלאי, הדיינים מטילין מלאי פרקמטיא שלהם על בעלי בתים
היודעים בטיב סחורה שישתכרו הדיינין על ידו". ואכמ"ל].
לכללות הענין של הטלת מלאי -
ראה גם רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ב: "מצות עשה להדבק בחכמים
ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם . . לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם
כו' ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור".
[12]) והרי אין ביגיע כפים אפילו 'מעשה
מצוה'! ופשוט לפענ"ד שמי שנפל לו הון רב בירושה אינו מחוייב אפילו ע"פ
מדת חסידות להתייגע כדי ליהנות מיגיע כפיו דוקא.
[13]) ראה (לדוגמא) 'מורה נבוכים' חלק
שלישי פרק יב: "המין השלישי מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו
בעצמו, וזהו הרוב . . וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כולם, ר"ל
רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל, ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר, או בהפסד
איכות המזונות, ויהי' סיבה לכל החליים והמכות הגשמיות והנפשיות", ע"ש
בארוכה.
[14]) ראה פירוש המשנה להרמב"ם
עמ"ס סנהדרין פרק י [ב'הקדמה']: "והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול
טוב למי שמקיים מצות התורה . . ושגמולו הגדול הוא העולם הבא".
ובפירוש המשנה עמ"ס פאה
פ"א מ"א: "אם קיים האדם המצות המיוחדות לו בעצמו במה שבינו לבין
בוראו יש לו על זה שכר יגמלהו ה' על כך לעולם הבא כמו שנבאר בפרק חלק".
ועל מה ששנינו (קידושין
פ"א מ"י) "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את
הארץ", פירש הרמב"ם: "כל העושה מצוה אחת, שיעשנה יתירה על זכיותיו
שהם כנגד עונותיו כדי שיהיו זכיותיו מרובין על עונותיו במצוה זו . . מטיבין
לו ומאריכין את ימיו בעולם הבא, וענין נוחל את הארץ, ארץ החיים כלומר העולם
הבא" [וראה הל' תשובה פ"ג. ואכמ"ל].
ועל מה ששנינו (סוף מסכת מכות)
"רבי חנני' בן עקשי' אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם
תומ"צ", פירש הרמב"ם: "מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם
מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה
כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא, לכן
אמר רבי חנני' כי מחמת רבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות
ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה. וממה שהמורה על היסוד הזה שאלת רבי חנני' בן
תרדיון מה אני לחיי העולם הבא, וענהו העונה כלום בא לידך מעשה, כלומר, האם נזדמן לך
עשיית מצוה ראוי, ענה לו שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית, וזכה בה
לחיי העולם הבא". [ויעויין בפירוש המשנה אבות רפ"ב ע"ד שכר שבת
ומילה וכו'].
וראה רמב"ם הל' יסודי
התורה פ"ד הי"ג: "האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות . . הם
הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא";
הל' איסורי ביאה פי"ד ה"ג וה"ד: "מודיעין אותו שכרן של מצות
. . ומודיעין אותו שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי העולם הבא"; הל' מתנות
עניים פ"י ה"ו: "הכופה אחרים ליתן צדקה ומעשה אותן, שכרו גדול משכר
הנותן . . ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם אומר ומצדיקי הרבים ככוכבים" (ושכר
מצוה בהאי עלמא ליכא - הל' תשובה רפ"ט); ובסוף הל' מעילה: "בעשיית
החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא". [ובסוף הל' שבת: "כל
השומר את השבת כהלכתה כו' כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם
הבא"; ובהל' מלכים פ"ה הי"א: "אפילו הלך בה [=בארץ ישראל]
ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא"; פ"ז הט"ו: "וכל הנלחם בכל
לבו כו' יזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא"].
[15]) ראה מורה נבוכים ח"ג
פי"ז: "אנחנו נאמין שכל אלו הענינים האנושים הם כפי הדין . .
שהמשפט מחוייב בהכרח בחקו יתעלה, והוא שיגמול העובר על כל מה שיעשה ממעשה הכבוד
והיושר ואע"פ שלא צווה בו על ידי נביא . . אמרו אין הקב"ה מקפח שכר
כל ברי' . . ואמרו אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה, ובארו שהוא
אע"פ שלא ציווה נותנין לו שכרו", ע"ש.
[16]) במורה נבוכים ח"ג פכ"ז
(ואילך) בענין מצוות התורה והזכי' - על ידיהן - לחיי העולם הבא כתב בתו"ד:
"כוונת כלל התורה . . תיקון הגוף יהי' כתיקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם,
וזה הענין ישלם בשני דברים, האחד מהם להסיר החמס מביניהם, והוא שלא יעשה כל איש
מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכלתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל,
והשני, ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בהכרח עד שיסודר ענין המדינה".
[17]) ראה לשון הרמב"ם בהל' תשובה
פ"ט ה"א: "כך הוא הכרע כל הדברים, הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ
חיים היא, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם
הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה . . שתהיו פנויים להתחכם בתורה
ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם
שכולו ארוך . . שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה". [וראה גם
שם ה"ב: "וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא" ובסוף הל' מלכים
ספי"ב: "...שיהיו פנויין בתורה וחכמתה . . כדי שיזכו לחיי העולם
הבא". ובפיהמ"ש עמ"ס סנהדרין פ"י (בהקדמה): "כדי שתשלם
להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא"].
[18]) השאלה בעיקרה היא כלפי עולם הבא
כי בעוה"ז י"ל בפשטות, דמי שנהנה מיגיע כפו אינו תלוי בדעת אחרים להספקת
צרכיו, ובזה יזכה (בדרך הטבע) ל"שלמות הגוף . . שיהי' בריא על הטוב
שבעניניו הגשמים, וזה לא יתכן אלא במצאו צרכיו בכל עת אשר יבקשם והם מזונותיו ושאר
הנהגת גופו כדירה ומרחץ וזולתם" (לשון הרמב"ם במו"נ ח"ג
פכ"ז).
[19]) ראה רמב"ם הל' תשובה
פ"ח ה"ב: "העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' כו' אלא צדיקים
יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה".
[20]) ואין לבאר עפמ"ש הרמב"ם
בהל' זכי' ומתנה פי"ב הי"ז: "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו
מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר (משלי טו, כז), ושונא
מתנות יחיה", שהרי לא שלל בנדו"ד קבלת שום מתנה, ואדרבה - כמבואר
ממ"ש בפיהמ"ש עמ"ס אבות שם.
[21]) במסכת גיטין סז, ב [ובפירוש
רש"י שם]: "רב יוסף איעסק [לתלגא] בריחיא [כדי שיחמם ויזיע]. רב ששת
איעסק בכשורי [לשאת קורות ומשאות]. אמר, גדולה מלאכה שמחממת את בעליה".
[22]) ראה רמב"ם הל' דעות פ"ד
הי"ד: "ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה
וכו' אין חולי בא עליו וכחו מתחזק". [ושם ה"ב: "כללו של דבר יענה
גופו וייגע כל יום בבקר עד שיתחיל גופו לחום"]. וגם זה נוגע להזכי'
בעוה"ב, וכמ"ש הרמב"ם שם בתחלת הפרק: "היות הגוף בריא ושלם
מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה".
[23]) וראה מורה נבוכים ח"ג
פמ"ח: "ועם מה שצותנו התורה מאיסור המאכלים האסורים צותנו גם כן בנדרי איסור,
והוא כי כשיאמר אדם זה הלחם אסור עלי או זה הבשר אסור עלי, נאסר עליו לאכלו, כל זה
להרגיל לקנות מדת ההסתפקות, ולחסום תאות המאכל והמשתה".
[27]) בפיהמ"ש ריש מס' פאה כתב
הרמב"ם: "וכל המצות שבין אדם לחבירו נכללים בכלל גמילות חסדים, התבונן
בהם תמצאם".
[28]) תדא"ר פי"ח. ובילקוט
שמעוני תורה רמז תתקמ: מעיד אני עלי שמים וארץ שכל ת"ח שהוא קורא ושונה לשם
שמים ואוכל ושותה משלו ונהנה מיגיעו ומעמלו ואינו נהנה משל אחרים, עליו הכתוב אומר
יגיע כפיך כי תאכל וגו'. וראה גם ברכות ח, א.
[29]) ויעויין גם לשון הרמב"ם הל'
דעות פ"ב ה"ז: "וכן לא יהי' בעל נפש רחבה נבהל להון ולא עצב ובטל
ממלאכה, אלא בעל עין טובה ממעט בעסק ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח
בו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה