"אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כ"ז ל"ד).

"אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבת מואב על ירדן ירחו" (ל"ו י"ג).

"אלה הדברים. שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה" (שבת ק"ד ע"א).

"אלה המצוות, אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה" (תורת כהנים סו"פ י"ג).

 

א

במקור הלכה זו

 

הרי לן דשני חומשים מחמשה חומשי תורה נחתמים בציווי זה, ספר ויקרא שהוא תורת הכהנים וספר במדבר הוא חומש הפקודים. ויש לעיין על איזה משני פסוקים אלה קבעו חז"ל הלכה זו דאין הנביא רשאי לחדש דבר. ובמס' שבת לא הביאו אלא שתי תיבות אלה המצוות, ויש לפרש דבריהם בתרי אנפ' כנ"ל. והמהרש"א שם בשבת (ד"ה אלה המצוות) כתב:

"אלה המצות כו'. האי קרא אלה המצות והמשפטים וגו' בסוף ספר במדבר כתיב ולפי ענינו לא אצטריך האי קרא התם אלא למעט אתא שאין לחוש רק על המצות ומשפטים שנאמרו בד' ספרי החומש וספר אלה הדברים אינו בא לחדש אלא שהוא משנה תורה ודו"ק".

הרי שנקט דמקור הלכה זו בסוף חומש במדבר. ולכאורה כך מסתבר שהרי ספר זה חותם את מצוות התורה, וספר דברים הלא משנה תורה הוא ובו חזרה על מצוות התורה, ומסתבר א"כ דבסוף חומש במדבר ניתנה הוראה כללית זו שאלה לבדן הן מצוות ה' ואין הנביא רשאי להוסיף עליהם.

אך מה נעשה, ובספרא מפורש להדיא שדרשו כן על הפסוק שבסוף חומש ויקרא כמבואר, ולכאורה הדברים חידוש.

ונראה בזה לפי מה שיסד הרמב"ן בתחילת חומש במדבר בדברי הקדמה שבפירושו לחומש זה.

"והספר הזה כולו במצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא וספר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב וצוה איך תחלק הארץ להם ואין בספר הזה מצות נוהגות לדורות זולתי קצת מצות ובעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה".

הרי לן שגם בחומש במדבר לא ניתנו מצוות חדשות אלא השלמת ביאורן של מעט מצוות ולפי דבריו יש טעם ופשר בדברי הספרא.

ב

ביחס שבין הלכה זו ללאו דבל תוסיף

הנה יש לעיין ביסוד הלכה זו שדרשו חז"ל דאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, והלא לאו מפורש יש ונכפל פעמיים במשנה תורה. בפרשת ואתחנן (דברים ד' ב') ובפרשת ראה (שם י"ג א') "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו". ומה נתוסף במה שדרשו שאין הנביא רשאי לחדש, הלא כבר נצטוינו בלאו מפורש שלא להוסיף על המצוות. (ועיין לקמן אות ב' בזה).

ולכאורה יש לומר בזה שתי דרכים:

א. אף שכבר נאסר במפורש להוסיף על המצוות הוי אמינא דנביא שאני, וכיון שהוא מתנבא בשמו של הקב"ה רשאי הוא להוסיף על מצוות ה', דהלא כה דבר ה' בפיו וכיון שלא מדידיה ומדעתו הוא מוסיף, רשאי הוא להוסיף על המצוות, ולאו זה נאמר רק לחכמים ולסופרים ולכל איש ישראל, אך אין הנביא בכלל.

וקמ"ל תורה "אלה המצוות" דאף הנביא אינו רשאי וק"ו לאחרים.

ב. מאידך י"ל דדרשה זו אינה אלא ביאור לאו דבר תוסיף, שהרי כבר נתקשו הראשונים טובא בכל המצוות והגזירות שמצינו בש"ס למה אינם בכלל בל תוסיף, ועיין בזה באריכות בדברי התוס' במס' ראש השנה (ט"ז ע"ב וכ"ח ע"ב), ובדברי הרשב"א שם, ויש מקום לומר דבאמת אין איסור להוסיף אלא על הנביאים בלבד, דכיון שהנביא מדבר בשם ה' אמרה תורה "אלה המצוות אשר צוה ה' את בני ישראל" ואין זולתם, ולפיכך אין הנביא רשאי לחדש דבר אשר לא צוהו ה', אבל חכמים שבכל דור ודור רשאים ואף מצווים להוסיף על המצוות כיון שאינם מדברים בשמו של הקב"ה.

ואף שדרך זו לכאורה דרך רחוקה היא, כך נראה לכאורה מדברי רש"י. דהנה איתא במגילה (י"ד ע"א).

"תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש, אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה – ממיתה לחיים לא כל שכן".

ולכאורה תימה, ומה יענו למצוות נר חנוכה, ולא מצינו בגמ' לא שאלה ולא תשובה אלא בענין מקרא מגילה ולא לענין מצות נר חנוכה הדומה לה.

וכתב שם רש"י:

"ואם תאמר נר חנוכה, כבר פסקו הנביאים אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי".

ולכאורה משמע מדבריו דרק הנביאים נצטוו שלא לחדש דבר, אבל אין הלכה זו חלה אלא החכמים שלאחריהם, לאחר שפסקה נבואה מישראל.

אך באמת נראה דאין כונת רש"י לדון בגופן של דברים, אלא כל כונתו לשאול על שאמרו שלא פחתו ולא הוסיפו אלא מקרא מגילה בלבד, והלא גם נר חנוכה הוסיפו ועל זה תירץ דאכן הנביאים לא פחתו ולא הוסיפו אלא מקרא מגילה אבל בזמן שתיקנו מצות נר חנוכה כבר פסקה הנבואה. אך לא עלה על דעתו של רש"י לבאר בדבריו מה ביתר מצאו לתקן מצות נר חנוכה.

ופשוט לפי"ז דאין ראיה מדברי רש"י דהאיסור להוסיף על דברי תורה לנביאים ניתן ולא לחכמים, וכז"פ. ובגוף השאלה מנר חנוכה כבר כתב הריטב"א שם דסמכו חכמים על ק"ו זה דאם מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לא כ"ש.

אך באמת לא מצינו בדברי הגמ' אסור דבל תוסיף אלא במי שמוסיף בשעת קיום המצוות בחלקיהן ובאופן קיומן, ולא מצינו איסור להוסיף על תרי"ג המצוות שצוותה תורה. ונראה לפי"ז דבאמת כל האיסור שלא להוסיף על המצוות מקורו מדרשה זו דאלה המצוות שאין הנביא רשאי לחדש דבר.

אך הרמב"ם חידש דיש איסור בל תוסיף גם בהוראה ולא רק בעשיה, וכך כתב בהלכות ממרים (פ"ב ה"ט):

"הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה, כיצד הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו, ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו, לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה".

והרמב"ם חזר על שיטתו במנין המצוות בסוף מנין הל"ת, עי"ש.

וכדרכו כתב גם הרמב"ן בפירושו עה"ת (דברים ד' ב'):

"ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א י"ב ל"ג), עובר בלאו. וכך אמרו (מגילה י"ד ע"א) לענין מקרא מגילה, מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו'. ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר, אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה, אלו המצות שנצטוו מפי משה, כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם, ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר, לא זזו משם נושאין ונתנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו'. הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם, א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו, אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה. ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצוה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה".

ולשיטתם צ"ל כאחת משתי הדרכים הנ"ל, ודו"ק בכ"ז.

 

 

ג

בענין בל תוסיף בהוראה

והנה מצוה זו דבל תוסיף נכפלה פעמיים במשנה תורה דמלבד הפסוק הנ"ל בפרשת ראה, נכתב בפרשת ואתחנן (ד' ב') "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו", וצ"ב להבין פשר דבר למה נכפלה מצוה זו פעמיים במשנה תורה.

ורבינו הגר"א באדרת אליהו על התורה כתב דשני הגדרים בלאו דבל תוסיף, ב"ת בעשיה וב"ת בהוראה, נובעים משני הפסוקים הנ"ל דהפסוק בפרשת ואתחנן מתייחסת לב"ת שעל הבי"ד שלא להוסיף על מצוות התורה ומשום כך נאמרה בלשון רבים "לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו" והפסוק בפרשת ראה שנאמר בלשון יחיד "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו" נאמר לגבי כל יחיד המוסיף על המצוה בשעת עשייתה עי"ש.

אמנם יש להעיר על הגר"א דאין דבריו מתיישבים בדברי הרמב"ם שהרי הרמב"ם שהוא מרא דשמעתתא דיש ב"ת בהוראה נקט בלשונו בהלכות ממרים דוקא את הפסוק בפרשת ראה ומבואר מדבריו דהמקור לגדר זה בבל תוסיף מפרשת ראה הוא ומדנכפל ציווי זה פעמיים אפשר דס"ל דבאמת הני תרי קראי ללמדנו שני דינים בבל תוסיף נכתבו אך היפך מסברת הגר"א, דקרא דפרשת ואתחנן ענינה שלא להוסיף בעשיית המצוה וכדמשמע מלישנא דקרא "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו" ופסוק דפרשת ראה ענינה שלא להוסיף מצוה חדשה על מצוות התורה וכדמשמע ממה דקדים ליה "כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם" ועל כגון זה נצטוינו שלא להוסיף מצוות חדשות כאשר עשו הגויים וכירבעם שהוסיף חג מדעתו.

ולול"ד הגאון באמת היה נראה היפך הדברים דהלא מצינו במנחות ס"ה ע"ב דלשון רבים דוקא קאי אכל יחיד דכך דרשו וספרתם לכם שתהא ספירה לכאו"א ולעומת זאת דרשו בספרי פרשת ראה שבע שבועות תספור לך בבי"ד, הרי לן דלשון יחיד משמע בבי"ד ולשון רבים משמעה לכאו"א וכן דרשו בסוכה מ"ג ע"א ולקחתם לכם לקיחה לכל אחד ואחד, ואתי שפיר דברי הרמב"ם היפוך דברי הגר"א, ויש להעיר עוד דהגר"א סתר דברי עצמו באדרת אליהו פרשת נצבים שם כתב דהתוכחה שבתורת כהנים נאמרה בלשון רבים וענינה לכל אחד ואחד אבל תוכחה שבמשנ"ת נאמר בלשון יחיד דהיינו לכלל ישראל כולו כאחד עי"ש, וצ"ע.

אמנם אף שאין דברי הגאון מתיישבים עם דברי הרמב"ם יש מקור אף לדברי הגר"א בפסיקתא זוטרתא דפרשת ואתחנן "כגון שעשה ירבעם בן נבט בחדש שבדא מלבו" הרי לן דקרא דואתחנן אתי למוסיף מצוה חדשה כירבעם ב"נ עי"ש.

ונראה דבאמת יש בית אב לכל אחד משתי דרכים אלה וכבר נחלקו אמוראי בכגון דא, דהנה איתא בשבת (ס"ט ע"ב) "היודע עיקר שבת מנהני מילי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה תרי קראי כתיבי ושמרו בני ישראל את השבת וכתיב ואת שבתותי תשמורו הא כיצד ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה ואת שבתותי תשמורו שמירה אחת לכל שבת ושבת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אדרבה איפכא מסתברא ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לכל שבת ושבת ואת שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה" הרי דנחלקו במשמעות שבת בלשון יחיד ושבתותי בלשון רבים אם הכונה לשבתות הרבה ביחד או לכל שבת ושבת, ודו"ק בזה היטב.

ד

דברי קבלה אם הוי כדברי תורה

והנה יש לעיין בהלכה זו דאין הנביא רשאי לחדש דבר, והלא במקומות רבים בש"ס מצינו שלמדו הלכה מדברי קבלה דהיינו הנביאים והכתובים. (ועיין רש"י בב"ק ב' ע"ב דהנביאים והכתובים בכלל דברי קבלה המה). ולכאורה תמוה דהלא אין הנביא רשאי לחדש דבר.

ונראה בזה, דהנה כתב הרמב"ם בסהמ"צ (שרש א') דכל דברי קבלה דרבנן המה, ואין דאורייתא אלא מה שלמדנו מתורת משה. והרמב"ן (שרש ב') תמה דהלא אין נביא רשאי לחדש דבר, וע"כ דכל הנלמד מדברי קבלה הוי הלכה למשה מסיני או ביאור של מצוות התורה, וממילא פשוט דהוי דאורייתא. (וכבר הארכתי במק"א בגוף שאלה זו והאם דברי קבלה הוי כדברי תורה וספיקן לחומרא או כדרבנן וספיקו לקולא, ואכמ"ל).

ונראה ביסוד דבריהם.

דעת הרמב"ם דאין הנביא רשאי לחדש ולומר שהוא מדאורייתא וכחכמים כך הנביאים, וכשם שכתב הרמב"ם בהל' ממרים דאין איסור בל תוסיף אלא כאשר יאמרו דבשר עוף אסור מה"ת, כך גם בנביאים, אין הנביא לחדש דבר ולומר שהוא מה"ת אבל יש בידם לומר שרוח הקודש הופיע עליהם לאמר לבני ישראל מצוה חדשה כיון שאין כאן תוספת מצוה בתורת משה.

ודעת הרמב"ן היפך הדברים, דאין הנביא רשאי לחדש דבר אף כשאינו אומר דמה"ת הוא, אך אם יאמר הנביא שכך נצטוו ישראל ע"י משה רבינו ויתלה את דבריו בהלממ"ס או אם יאמר ביאור מצות התורה שומעין לו.

ועוד כתב שם הרמב"ן לחלק לפי דרכו בין דברי נביאים שנאמרו בלשון ציווי דמה"ת המה כמבואר, למה שלמדנו מדברי התוכחה ומסיפורי דברים שמצינו בדברי הנביא שאינם מה"ת.

והפמ"ג (פתיחה כוללת ח"א אות י"ט) כתב לחלק בין פסוקים שבהם מדבר הנביא להדיא בשם ה' דהוי מה"ת ובין ציווי הנביא שלא נאמר מפי ה' דהוי דרבנן, והארכתי במק"א.

ה

בנוסח התפילה שלפני ספה"ע

כתב מו"ר כ"ק מרן בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן רי"ד) להעיר על נוסח "לשם יחוד" שנהגו החסידים לומר לפני ספירת העומר ובו אומרים "לקיים מצות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה וכו'". דלשון זה משתמע שמדובר במצווה דאורייתא ונמצא מוסיף על המצוות ועובר בבל תוסיף לשיטת הרמב"ם.

ומשו"כ נהג לומר "לקיים מצות ספירת העומר וכתוב בתורה", כדי שלא ישתמע כמצוה דאורייתא אלא לשון שגם מצוה דרבנן מתיישב בו ליישב נוסח זה משום דחיישינן דספה"ע מה"ת ואם מכוין למצוה דרבנן שמא לא יצא יד"ח דמצצ"כ.

ולענ"ד אף שיש בזה הערה, מעיקר הדין אין בזה קפידא מכמה טעמים: א. הלא אין בזה איסור אלא בדרך הוראה שע"י בית דין או חכם שמורה הוראה לאחרים, ואין זה ענין לתפלה בעלמא הנאמרת ע"י כל יחיד ויחיד.

ב. באמת יש גם במצוות דרבנן עשה ול"ת ואין כל משמעות בלשון לקיים מצות עשה שמדובר בהכרח במצוה דאורייתא.

ואף במה שאומרים כמו שכתוב בתורה אין משמעות שהכונה למצוה דאורייתא דהלא פשוט שמצוה זו עיקרה מה"ת ומקורה במה שכתוב בפרשת ראה וספרתם לכם.

וגם מש"כ דאם מכוין למצוה דרבנן במצוה דאורייתא הוי כאילו לא כיון, אין זה נראה כלל, ולענ"ד פשוט דכל המכוין למצוה יצא יד"ח ואין כלל נפ"מ אם כיון למצוה דאורייתא או למצוה דרבנן.

סו"ד אין כל קפידא מעיקר הדין, ונראה דגם הגה"ק בעל דברי יציב לא נתכוין בזה אלא לרווחא דמילתא.

 

כל המוסיף גורע
הן נצטוינו שלא להוסיף על מצוות התורה ולא לגרוע מהן, ויש להבין בזה. הא תינח שאסור לגרוע ממצוות התורה, אך מה קפידא יש שלא להוסיף עליהן, והלא קדש עצמך במותר לך אמרו חזל, וזו תמצית החסידות.
ומשל אמרו בזה בשם המגיד הגדול מדובנא – פעם אחת פנה אדם לשכנו בבקשה שישאיל לו כף. השכן נענה ברצון והשאיל לו כף גדולה ומהודרת. לאחר מספר ימים החזיר לו השואל את הכף בתוספת כפית קטנה. לשאלת המשאיל על מה זה, ענה השואל שהכף הולידה כפית. צחק השואל בלבו אך לקח בשמחה את הכף והכפית יחדיו.
לאחר זמן מה שוב פנה איש זה לשכינה הנ"ל בבקשה שישאיל לו כוס, והפעם נענה השכן בשמחה כפולה והשאיל לו כוס גדול ומהודר, ושוב החזיר לו השכן לאחר ימים מספר את הכוס בתוספת כוסית קטנה, ושוב הסביר השואל שהכוס הוליד כוסית. ושוב חשב השכן בלבו ששכינו השתגע אך מ"מ קבל את שני הכוסות בשמחה.
כאשר שוב פנה האיש לשכנו בשלישית בבקשה שיאיל לו פמוט מובן מאליו שהשכן הסכים להשאילו פמוט של כסף בשמחה כפולה ומכופלת והיה יושב ומצפה לקבלת החזר כפול ומכופל.
אך עברו ימים והשואל בושש לבוא. לאחר כשבועיים מזמן השאלה כבר לא היה המשאיל מסוגל להתאזר בסבלנות ופנה על שכנו בבקשה שיחזיר לו את הפמוט היקר, ענה השכן שלצערו הפמוט נפטר לבית עולמו. לשמע התחמקות חמורה זו פרץ המשאיל בזעקות על הגניבה והעושק. וכי שמענו מעולם שפמוט יכול למות.
חייך לעומתו השואל – כאשר כף וכוס יכולים להוליד פמוט יכול גם למות!
והוא שאמרו כל המוסיף גורע! ואם נרשה לעצמנו להוסיף על מצוות התורה יש חשש שיבוא גם לגרוע. ועיין למרנא הגר"י אייבשיץ בספרו תפארת ישראל (יו"ד סימן קצ"ה) "אל תוסיפו פן תגרעו".
 
ב
אמנם באמת נראה לגופן של דברים דאיסור "בל תוסיף" לא משום "בל תגרע" הוא, אלא איסור הוא לכשעצמו, דכשם שאין לגרוע כך אין להוסיף. כי הקב"ה יוצר בראשית ובורא כל העולמות ויוצר האדם, הוא יוצרם והוא יודע יצרם, והוא לבדו יודע מה חובת האדם בעולמו וכיצד הוא תיקון העולמות.
והוא זה שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו ובתורתו אין להוסיף ואין לגרוע.
והרי אמרו חז"ל שהנזיר נקרא חוטא מפני שציער עצמו מן היין, "וכי לא די לך במה שאסרה תורה".
ועוד מצינו בירושלמי סוף מס' קידושין שעתיד אדם ליתן את הדין על כל פרי שראו עיניו ולא אכל ממנו (ועי"ש במפרשי הירושלמי שנחלקו בביאור הדברים, ואכמ"ל).
והוא שאמרה תורה "לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו".