פרשת אמור - הגרי"ש

פרשת אמור היא פרשת המועדות, פרשה של כל ענייני קדושת הזמן. היא מתחילה עם קדושת הכהנים, ולאחר מכן קדושת השבת, החגים וספירת העומר. א"כ מייד אח"כ אמורה להגיע קדושת הארץ, השמיטה, שבתחילת פרשת בהר, אך באמצע נכנסת פרשת המגדף. וצריך להבין, מדוע מפסיקה פרשה זו באמצע קדושות ומועדות?

"מפרשה שלמעלה יצא"

מה היה חטאו של המגדף? אומר רש"י (ויקרא כד, י): "ויצא בן אשה ישראלית - מהיכן יצא? רבי לוי אומר: מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר: מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר: "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ", דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים?!". דהיינו, לפני כן מצווה התורה על מצוות לחם הפנים, שיהיו הלחמים מונחים על השולחן משבוע לשבוע, והמגדף לעג כיצד יכול להיות שנותנים למלך מלכי המלכים לחם בן שבעה ימים.

ועל כך אומרים חז"ל: "מהיכן יצא?... מעולמו יצא", מהחיים האמיתיים שלו. כתוב שלחם הפנים היה "לחם חֹם ביום הלקחו" (שמואל א, כא, ז), והגמרא ביומא (כא ע"ב) מספרת שברגלים היו מגביהים את הפרוכות והמסכים ומראים לעם ישראל את השולחן ולחם הפנים ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום. וכתב הריטב"א (שם ע"א ד"ה שסילוקו כסידורו) שלחם הפנים היה מעלה הבל כל השבוע. המגדף ראה את כל זה, אך זה לא עזר. ידוע מה שדורשים על הפסוק "ולא יכלו לשתֹת מים ממרה כי מרים הם", שבגלל שישראל עצמם היו מרים, הם טעמו מרירות במים. כך גם אצל המגדף - הוא היה קר, ולכן הוא ראה קרירות בלחם הפנים, והבין שאין הנהגה ניסית בעולם. וקרחון שצף ע"ג המים, מסמן שמתחתיו קיים גוש עצום של קור וקרח.

 

 

עבודת ד' שבלחם

ידועה הגמרא בסנהדרין (ק"ב ע"ב), שרב אשי קרא למנשה 'חברינו', והתגלה אליו מנשה בחלום ושאל אותו מהיכן יש לבצוע את הלחם על פי ההלכה, ורב אשי לא ידע. אמר לו מנשה: כיצד לבצוע את הלחם אינך יודע, ואתה קורה לי חברך?! ולימדו שיש לבצוע מהמקום האפוי ביותר, בצד הלחם. שאלו רב אשי: אם אתה כ"כ חכם, כיצד עבדת ע"ז? ענה לו מנשה: אם היית במקומות שאני הייתי, היית מרים שיפולי גלימתך ורץ לעבוד ע"ז, בגלל גודל היצר שהיה באותו הדור. לכאורה לא מובן כיצד קשורה השאלה מהיכן בוצעים את הלחם. מנשה היה צריך לומר מייד שהיה בדור עם פיתויים גדולים! מסביר המהר"ל (נצח ישראל פ"ג) שהלחם הוא המאכל הבסיסי ביותר, שבאדם טורח הכי הרבה בעשייתו, כפי שאומרת הגמרא בשבת שי"ג מלאכות נעשות בהכנתו. הדיון בין מנשה לרב אשי היה האם צריך לייחס את הלחם לפעולות האדם, שהוא יצרו, או שגם הלחם נוצר ע"י ד', כמו שכתוב: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם" (דברים ח, ג), וידוע פירוש הבעש"ט שמוצא פי ד' מחייה את הלחם והאדם גם ע"י הדברים הטבעיים, ואין טבעי יותר מלחם. ואמר רב אשי: "מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה" - אתה יודע איך להתייחס ללחם בצורה הנכונה, אתה בר הבנה כזו גדולה, כיצד חטאת בע"ז?!

"המבזה את המועדות... אין לו חלק לעוה"ב" (אבות ג, יא). יש מפרשים שהכוונה למי שמבזה את קרבנות החג - 'איך זה שכבש נהיה פתאום בשיא הקדושה?!'. הוא לא מאמין ששם שמיים יכול לחול גם בדברים שהם לכאורה הפשוטים ביותר. ולאדם כזה קוראת התורה - מגדף, שלא ראה קדושה בלחם שלפני ד', כפי שהתגלה לעולי הרגלים.

מסירות נפש

התורה מצווה "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וכתב רש"י (ויקרא כב, לב ד"ה ולא תחללו): "וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס". מקשה המהר"ל שהרי גם אם הוא מוסר עצמו על מנת שיעשה לו נס, עדיין יש קידוש השם בעצם הנס, אלא שבכ"ז זה גריעותא. הקידוש ד' הגדול ביותר הוא שאדם מוסר עצמו בגלל ציווי ד', ללא שום חשבון אחר. אפילו חשבונות של רוחניות מורידים מערך הקידוש ד'. שהרי בגמ' בברכות (כ ע"א) אמרו ש"ראשונים אתרחיש להו ניסא" כיון שמסרו נפשם על קידוש השם, וע"כ קס"ד שנס תלוי במסירות נפש.

במצות קידוש השם כתב השל"ה שיש לברך אקב"ו לקדש שמו ברבים, ומסופר שבעל יסוד ושורש העבודה הלך לשמוע את הברכה הזו מפי גר הצדק שעלה על המוקד, ע"פ המלצתו של הגר"א. והקשה השפת אמת שהרי זו מצוה בשב ואל תעשה, וכיצד מברכים עליה? וכנראה צ"ל שמצוה זו תחילתה בקום ועשה ע"י קידוש רצונותיו ולעשות פעולות המקדשות ש"ש, וכפי שמבארים את מה שאמר המגיד לבית יוסף שיזכה להתעקד ולעלות על קידוש השם, והכוונה כנ"ל שיזכה לעבוד את ד' במס"נ בחייו. ואולי על זה אומרים כל בוקר "ברוך המקדש שמו ברבים". וראה בעולת ראי"ה ח"א עמ' רעא.

ובגמ' בכתובות (ז ע"ב) נאמר "מנין לברכת חתנים בעשרה" ולמדו זאת מבועז שלקח עשרה אנשים מזקני העיר. וצ"ב למה צריך פסוק לכך, הרי אין דבר שבקדושה פחות מעשרה? ובשטמ"ק שם הביא בשם הגאונים שזה עצמו לימדנו בועז, שניזואין הם דבר שבקדושה. והרא"ש בברכות (פ"ז סי' כ) מנמק הטעם לכך שאין פחות מעשרה בדברים שבקדושה כי כל עשרה שכינתא שריא, וצריך שהשכינה תשרה בכל דבר שבקדושה ע"ש. ויש להוסיף, דברי הגמ' "האי עלמא כבי הלולא דמי", וע"כ צריך ששכינה תשרה בכל מעשינו בהאי עלמא, להופכם לדבר שבקדושה. ועי' שפ"א פרשת לך לך תרל"ז שלוט זכה להיות עם אברהם, ושיצא ממנו דוד ומשיח, בזכות אביו הרן שהלך במס"נ על קידוש השם ע"ש.

כתוב על רבי עקיבא "שיצאתה נשמתו באחד" (ברכות סא ע"ב). הפירוש המקובל הוא שיצאה נשמתו בזמן שהגיע ל"אחד" שבשמע ישראל, אך ר' צדוק הכהן מלובלין מפרש (אור זרוע לצדיק, אל"ף רבתי ואל"ף זעירא) שנשמתו לא יצאה בגלל המסרקות של ברזל שסרקוהו. רבי עקיבא התעקש לעמוד בייסורים, ושנשמתו לא תצא בגללם, אלא מכוח דבקותה בבורא! שאל אותי אחד האדמו"רים: למה אומרים בקריאת שמע "בכל לבבך ובכל נפשך", והרי זה כלול בכוונה שמכוונים ב"אחד", למסור את הנפש? הפירוש הוא שב"אחד" האדם מכין את עצמו למות על קידוש ד', אך ב"בכל נפשך" הכוונה היא לחיות על קידוש ד'. ומהי אמת המידה לכך? "בכל מאודך" - אם אדם מוכן להוציא מממונו למען עבודת ד', סימן שהוא מוכן לחיות חיים של קידוש ד'.

מצוות "וְנִקְדַּשְׁתִּי" כתובה בסוף פרשת "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים", כי ככל שמדרגת האדם גבוהה יותר, החיים שלו גבוהים יותר לכשעצמם. וזו גם מדרגת תלמידי חכמים, ומדרגת רבי עקיבא שהיה ראוי שתנתן תורה לישראל על ידו (עי' מנחות כט ע"ב). (ואכן בא"ע אומר שציווי "וְנִקְדַּשְׁתִּי" שייך יותר בכהנים).

מדרגתו של רבי עקיבא

באגרות ראי"ה ח"ד (אגרת א'שמד) כתב הרב: "רצה רע"ק דוקא להרגיש את היסורים כדי לקיים את המצוה. והתלמידים כשראו והבחינו שהוא מרגיש את היסורים, אמרו לו רבינו עד כאן. הלא זהו יותר ממסי"נ למיתה, ע"כ השיב להם כי בלא זה אין מובן כלל להמצוה הזאת של מסי"נ וגודל ערכה. ע"כ נראה שרע"ק הרגיש את היסורים וחב אותם מאד באהבת השי"ת עד שזה נחשב אצלו לשכר מצוה, כי שכר מצוה מצוה. ומלאכי השרת כשראו בחינה זו שנחשב לו הדבר שכר מצוה, אמרו רבש"ע זו תורה וזו שכרה, כי לולא זה, לא שייך לשאול כלל על מדותיו של הקב"ה אשר בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו, מהיכן ידעו שזהו שכרה של תורה, שמא זהו עונש בעד איזה ענין אשר סביביו נשערה מאד. אלא שראו שהענין הזה היה אצל רע"ק בחינת שכר, על אשר וכה לקיים מצוה זו. ע"ז השיב להם הקב"ה חלקם בחיים שזהו החיים האמיתיים, בצרור החיים את ד' א' ישראל ב"ה".

איך קרה שתלמידים של אדם גדול כזה לא נהגו כבוד זה בזה? ככל שנכיר יותר את ר"ע, השאלה תהיה יותר קשה. רחל התחתנה איתו כי היה צנוע, עוד לפני שלמד, ובכל זאת באותה תקופה הוא היה אומר: "מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור" (פסחים מט ע"ב).שנאת עמי הארצות לת"ח. [וכנראה שהיא קיימת בכל דור...]. אך מ"מ הוא היה בעל מידות, ועליו דורשים את הפסוק "ואהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה, לא), שהיה גר מבני בניו של סיסרא. [אמנם, בגור אומרים אחרת: "הנעלבים ואינם עולבים" זו מעלה גדולה מאוד של הרב'ה, אבל החסידים צריכים להיות "כצאת השמש בגבורתו", לצאת ולהילחם כאשר מעליבים אותו...]. הגמ' אומרת (ברכות נז ע"א) "הרואה ר"ע בחלום יצפה לחסידות", ושם בר"נ גאון: "שהיה גדול בחסידות יותר מחכמתו", ומידת חסידות היא לסנגר על הדור, עין טובה, וכמ"ש במסילת ישרים.

כשחזר רבי עקיבא עם עשרים וארבע אלף תלמידים אמר: "שלי ושלכם - שלה הוא" (נדרים נ ע"א), וכתב הר"ן (שם ד"ה שלי) שלא רק שהיא הסכימה שילך ללמוד, אלא היא יעצה לו לעשות זאת. הגמ' מספרת שכשהלכה רחל לקבל את פני בעלה, אמרו לה השכנות שתתלבש בבגדים מכובדים, והיא ענתה להם: "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י), הוא כבר מכיר אותי. למה חז"ל מציינים שהיא אמרה דווקא את הפסוק הזה? בהמה זה חומריות, אך גם בדבר חומרי כזה יש רוחניות, נפש. אמרה רחל שר"ע יודע להתחבר לכל דבר, גם לדברים שקרובים יותר לטבע ולחומריות. אצלו זה לא חשבון, אין זו סיבה שהוא לא יגש אלי.

ר"ע עשה לרחל תכשיט בשם 'ירושלים של זהב', ואומר הגר"א בביאורו למשלי על הפסוק "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרתיך" (משלי א, ט) שבימיהם היו עושים תכשיטים לנשים לפי מעשיהן, כפי שמסופר שאשתו של רבן גמליאל בקשה מבעלה שיעשה לה תכשיט 'ירושלים של זהב' כפי שעשה רבי עקיבא לרחל, ואמר לה ר"ג: את לא עשית מעשים טובים כמוה. והיו עושים שני מיני תכשיטים: לראש, ולצוואר, כפי דרגת השכל והמעשים הטובים. תכשיט הראש היה עשוי ממקשה אחת, וזה מה שעשה ר"ע לאשתו.

הגמרא בסוטה (מט ע"א) אומרת שבזמן שנחרב ביהמ"ק גזרו שהכלות לא ילכו עם עטרות. מה הן ה'עטרות'? עיר של זהב, אותו תכשיט שעשה ר"ע לאשתו. למדו מר"ע איך יש לכבד את נשותיהם.

הגמרא בפסחים (כב ע"ב) מספרת: "שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע ל"את ד' אלקיך תירא" (דברים ו, יג) פירש... עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ד' אלקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים". מה פירוש "עד שבא ר"ע"? כשהגיע ר"ע, וראו אישיות כ"כ מושלמת, הבינו ש"את" - לרבות תלמידי חכמים. עד ר"ע לא היה ת"ח שאפשר להשוות אותו לד' כביכול, אך כשראו את רבי עקיבא ראו שניתן לדרוש כך. ואומר הרב חרל"פ (מי מרום על פרקי אבות פ"א מ"ז) שאי אפשר אליבא דאמת להגיע לדרגה של "את ד' אלוקיך תירא", אלא באמצעות כיבוד ת"ח. מי שחי באשליה שיוכל לירוא מד' מבלי שיהיה לו מורא ת"ח, לא יגיע לזה. גם זה בכלל הדרשה של ר"ע. ועי' בגר"א לפרקי אבות "ומורא רבך כמורא שמים" במ"ש ר' עקיבא אמר את ד' אלקיך תירא לרבות ת"ח, וצ"ב הרי ר"ע דיבר על מורא ת"ח ואפי' כשאינו רבו, ומניין שמורא רבך כמורא שמים הוא כלפי כל ת"ח? וע"ע ברבנו בחיי פרשת עקב, שזה המאמר ראוי לר"ע שנכנס ויצא בשלום מן הפרדס, ועליו נאמר משכני אחריך נרוצה, כי בר"ע מצינו הפלגה בדבקות ואהבת ד'. ועי' בהקדמת הרב זצ"ל בשיר השירים.

ר"ע היה נושא כליו של בר כוכבא, וכל חכמי דורו דימו שבר כוכבא הוא המשיח. וכן כתוב על יעקב, שאמר בברכתו לדן: "לישועתך קויתי ד'" (בראשית מט, יח), וכתב רש"י (שם ד"ה לישועתך) שכשראה את שמשון חשב שהוא המשיח וכשראה שהוא נופל בידי פלשתים הבין שהוא לא, ואמר "לישועתך קויתי ד'". ואכן הרמח"ל כותב שבכל דור יש אדם שראוי להיות משיח.

תורה נקנית בחבורה

כיצד קורה דבר כזה, שהתלמידים נכשלים בדבר שהיה שיא תורתו של ר"ע, "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח; ועי' רש"י שם)? הבאתי שבוע שעבר שקדושת הזמן משפיעה על הזמן, וקדושת המקום על האדם, וכמה שהזמן יותר מרומם הוא צריך להיזהר יותר. זה קרה עכשיו בגלל קדושת הזמן, שבו צריך להיזהר יותר כדי לא ליפול. מה הייתה הנקודה? התורה נקנית בארבעים ושמונה דרכים, ואומר הגר"א שהפסוק "אשת חיל" (משלי לא, י) מדבר על התורה, ש'חיל' בגימטריא מ"ח, רמז לתורה שנקנית במ"ח קניינים. והרי אין אדם שמצויים ב כל המ"ח קניינים? אלא שיש ללמוד בחבורה אחת, שלכל אחד יש קניין אחר, וכך לומדים תורה עם מ"ח קנייניה. (אמנם ר' חיים מוולוז'ין כותב בהקדמתו לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא שלגר"א עצמו היו כל המ"ח קניינים, אך הגר"א מדבר על שאר העולם). א"כ, המידה היסודית שמקנה לנו את התורה באמת, היא "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב; עי' רש"י שם). אין זו סתם הנהגה מידותית של עמ"י, אלא ללא זה לא ניתן לקבל את התורה.

תורה שלא נקנית כך, בחבורה, איננה "מגנא ומצלא" (סוטה כא ע"א. וברש"י שם: "ומצלא מיצה"ר שלא יכשילנו לחטא"). הגמרא במסכת שבת (יב ע"ב) אומרת שאסור לקרוא בשבת לאור הנר שמא יטה, ורבי ישמעאל אמר שהוא יקרא ולא יטה, ולבסוף קרה שהיטה. וקשה, שהרי הוא למד תורה, ולמה היא לא הצילה אותו מן החטא? אלא שתורה מגנא ומצלא כשהיא נלמדת כיצד שיש ללומדה, אך כשאדם לומד בצורה שחכמים אסרו - אין התורה מגינה עליו. ולכן אמר רבי ישמעאל "כמה גדולים דברי חכמים", שהוא ראה שגזירת חכמים משפיעה על  המציאות, וגורמת שהתורה לא תגן עליו. התורה צריכה להילמד מתוך אהבת הבריות, וכשאיננה נלמדת כך - היא איננה "מגנא ומצלא".

ר צדוק אומר שהחבר האמיתי נקנה לאדם דווקא בעמל של תורה איתו. מהו עמל תורה עם חבר? הגמרא אומרת (קידושין ל ע"ב) שתלמידי חכמים נעשים שונאים זה לזה, אך לבסוף אוהבים זה לזה. אין הפרוש שמתקוטטים ואז משלימים, אלא שהאהבה שנולדת אחרי הויכוחים היא אהבה גדולה יותר ממה שהיה קודם שהתווכחו, וכפי שכותב הר"ן בנדרים שחולה שנתרפא נהיה בריא יותר ממצבו לפני שחלה.

[פעם בא לישיבה בחור מישיבה תיכונית, ודברנו בחדרי. כשעלינו אח"כ לבית המדרש הוא נבהל מהגודל והעוצמה, ואמרתי לו: בזכותך הבנתי עכשיו תוס'! התוספות בשבת (פח ע"א ד"ה כפה) שואל למה ד' כפה על ישראל הר כגיגית, והרי הם קבלו מרצון ואמרו "נעשה ונשמע"? ועונה שהיה פחד שמא כשיראו את האש יחזרו בהם. אך קשה, שתינתן התורה בלי אש, ולא יצטרכו לכפות הר כגיגית! אלא שהאש היא חלק מקניין התורה. אי אפשר לקנות תורה בלי אש!]

יש אומרים שמ"ח קנייני התורה הם כנגד מ"ח הימים שמפסח עד ערב שבועות. הקניין הל"ב, יום לפני ל"ג בעומר, הוא "אוהב את הבריות", וברגע שרכשו מידה זו, פסקו תלמידי ר"ע מלמות.

השמחה בל"ג בעומר איננה רק כי פסקו תלמידי ר"ע מלמות, שהרי מתו כולם, ואין שום שמחה בכך שפסקו. אלא כפי שהבאנו מהרמב"ן שאליבא דאמת ימי ספירת העומר הם חול המועד, אלא בגלל שמתו התלמידים אי אפשר לשמוח, ובל"ג בעומר שפסקו מלמות חוזרת שמחת חוה"מ. אך יש גם פירושים אחרים.

לאחר שמתו תלמידיו העמיד רבי עקיבא שבעה תלמידים חדשים, והזהירם: אל תהיו כקודמים, "הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה" (בראשית רבה, חיי שרה סא). מקומה האמיתי של התורה הוא בא"י, ואדם לא מוציא את סגולותיו אלא בא"י, ורק ע"י התורה, ועל אחת כמה וכמה בתורת א"י. ר"ע היה בן גרים, ולכן הוא היה מסונף לשבט דן, ונחלתו בבני ברק, אך כעת הוא הלך לירושלים, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלִם" (ישעיהו ב, ג). הגמ' אומרת (ב"מ לט ע"ב) שת"ח שבבבל עומדים זה בפני זה, ומסביר הנמוק"י (שם) שזה לא חומרא אלא מצד הדין. (אמנם המרדכי שם חולק ואומר שזה חומרא). ואכן מה אמרו תלמידיו החדשים של ר"ע? "רבי אלעזר בן שמוע אומר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חבירך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים" (אבות ד, יב). וראיתי בשו"ת התשב"ץ שביאר שלא נהגו כבוד זב"ז הכונה לדברים אלו בפרקי אבות, שכבוד חברך יהיה כמורא רבך, שהיא דרגה גדולה יותר מאשר חביב עליך כשלך, וכמ"ש לעיל מהנמוק"י בב"מ.

חודש אייר

וזה עניין חודש אייר. חודש אייר נקרא חודש זיו (מלכים א, ו, א), מפני שאז מתחדשת הצמיחה בטבע, הניצנים מתחילים להראות, כמ"ש בילקוט שמעוני במלכים: "חודש זיו, שבו זיוו של עולם, הצמחים ניכרים והאילנות ניכרים" עי"ש, ובסוטה מט בא הביטוי "זיו חכמה" שבטל בפטירת ריב"ז. וכתוב בסדר עולם רבא, שמלחמת עמלק היתה בחודש אייר, כי בחודש הזה ישנה תמיד התנוצצות של תהליך הגאולה. ומה אמר אז משה רבינו ליהושע? "בחר לנו אנשים" (שמות יז, ט), ואומר רש"י (שם ד"ה בחר לנו) שמכאן לומדים שיהיה כבוד תלמידך חביב עליך כשלך.

כתוב בשו"ע (אבן העזר סי' קכ"ו סע' ז) שעדיף לכתחילה לא לכתוב גט בחודש אייר, כי יש ספק כיצד כותבים אותו - איר או אייר. בחודש אייר לא עושים פירודים, כהכנה למתן תורה, ולא כותבים גט. (ובדיעבד כותב הבית שמואל שיכתבו עם ב' יודים, ר"ת אברהם יצחק יעקב ורחל, וע"ש ברע"א).

כותב הרב במאמרי ראיה (עמ' רב): "מרבי עקיבא אורן של ישראל אשר בשמו אתם נקראים בבחינת איגודכם, היו נא מכוונים לשלשת הסימנים המצינים לנו לדורות את קדושתו העליונה, שהם: ראשית אהבת התורה עד לכדי מסירות נפש של סבל בלתי גבולי, הדעה היסודית שסם החיים של האומה ומכון גאולתה אין לו תוכן אחר כי אם זאת התורה שהיא "חיינו ואורך ימינו". השנית ההכללה "כולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא" פלגים רבים הולכים וזורמים, מתניתין, תוספתא, ספרי, ספרא וכו' אבל הכל בא מתוך אותו הים הגדול, תורתו הכוללת של רבי עקיבא (עיין סנהדרין פ"ו). התורה תורת חיינו כל פלגיה המתגלים ברוח וכל הפלגים המתגלים בחיי האומה, ממנה הם זורמים, ולאחדם עם מקורם הברוך לנצח אנו נדרשים. נברך בתורה תחילה ונמצא את הארץ אשר אבדה לנו על אשר לא ברכו בתורה תחלה (עיין בבא מציעא פ"ה). והשלישית היא מדת רבי עקיבא המיוחדה, שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו. ודוקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמים צרה, ולא לחנם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד בכלל". אמן ואמן.

שבת שלום!