הגבהת הידיים למעלה התפילין בנשיאת כפים - לקרב ולפייס הבא להתגייר

 

הרב חיים רפופורט
 

שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'

כתב הרמב"ם הל' נשיאת כפים פי"ד ה"ט: "כיצד ברכת כהנים במקדש . . ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהן ואצבעותיהן פשוטות, חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ".

והנה בספר באר שבע הקשה, הלא קיי"ל (שבת יב, א; יומא ח, רע"א; מנחות לו, ב) "אמר רבה בר רב הונא, חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה והי' על מצחו תמיד שלא תסיח דעתו ממנו[1], תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה", ואם כן "נימא מכח האי ק"ו שיהא אסור אפילו לכהנים הדיוטים להגבי' ידיהם על גבי ראשיהם מחמת התפלין שיש בראשיהם". וכבר קדמו בספר יראים סי' רסט ובראבי"ה בתשובות וביאורי סוגיות סי' אלף קנה.

ותי' הבאר שבע ע"פ מ"ש התוספות (יומא ח, רע"א) ד"ה ומה ציץ, וז"ל: "תימה לי ליפרך מה לציץ שכן השם הוא בגלוי תאמר בתפילין שהן מחופין עור, ואין לתרץ דהכי נמי כתיב ש-ד-י בתפילין בקמטין; חדא, דאין זה כתב גמור דדוקא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני אבל ד' י' לא; ועוד, בציץ איכא שם המיוחד בן ד' אותיות דחמיר טפי. ונ"ל דאינו ק"ו גמור דאורייתא אלא מדרבנן, והכי קאמר נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדמפרש מ"מ כיון דאיכא בתפילין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה, סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה". עכ"ל התוס'.

ועפ"ז פשוט שאין להקשות למה הכהנים מותרים להגבי' את ידיהם למעלה מהתפילין שעל ראשיהם, כי אין ללמוד מציץ לתפילין לענין הגבהת הידים למעלה ומשום "דאיכא חומרא טפי בציץ" וכמ"ש התוס'. עכת"ד הבאר שבע.

אבל דבריו לכאורה לא יתכנו לפי שיטת הרמב"ם שכתב להדיא בהל' תפילין פ"ד הי"ד בזה"ל: "חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד". ומסגנון לשון הרמב"ם שהעתיק הק"ו שבגמרא ועוד הוסיף הרמב"ם על לשון הגמרא וכתב (על יסוד הק"ו) "שקדושתן גדולה מקדושת הציץ", משמע דס"ל דהאי ק"ו הוה באמת ק"ו גמור מדאורייתא. וא"כ שוב אי אפשר לומר כדברי הבאר שבע - דע"כ שאני כהנים הדיוטים מכה"ג, דאילו כה"ג אינו מגבי' את ידיו למעלה מהציץ ושאר כהנים מותרים להגביה את ידיהם למעלה מהתש"ר, משום דקדושת הציץ חמור טפי - כי לשיטת הרמב"ם אין זה נכון וכמשנ"ת.

וע"כ נראה ליישב קושיית הבאר שבע לדעת הרמב"ם, ובהקדים, אשר מלשון הרמב"ם שכתב "שקדושתן גדולה מקדושת הציץ" נראה מבואר דס"ל דהחיוב משמוש ואיסור היסח הדעת בתפילין אינו רק מחמת קדושת האזכרות וקלף הפרשיות שעליהם הן כתובות, כי אם מחמת החפצא דתפילין, דאהני קדושת האזכרות שבפרשיות לענין עצם החפצא דתפילין, דהיינו הבתים והפרשיות, שתהי' קדושת התפילין גדולה מקדושת הציץ[2].

אמנם כ"ז הוא לענין חיוב משמוש ואיסור היסח הדעת אשר יסודו בדין קדושה, ולזה מהני הק"ו מציץ דאם קדושת הציץ מספקת כדי לאסור היסח הדעת ק"ו שקדושת התפילין מספקת לזה, אבל מה שאין הכה"ג מגבי' את ידיו למעלה מן הציץ מפני שהשם כתוב עליו מבואר הוא בקרית ספר להמבי"ט הל' נש"כ שם, שכתב וז"ל: "ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם ומשום כבוד שכינה חוץ מכהן גדול דכבוד שכינה הוא דלא יגבי' למעלה מן הציץ שכתוב עליו השם". ומבואר דהא דהכה"ג אינו מגבי' את ידיו למעלה מן הציץ הוא משום "כבוד השכינה", ולא משום קדושת הציץ. ולענין "כבוד השכינה", נראה פשוט דאהני מה שהאזכרות שבתפילין מחופין בעור כדי שלא תהי' פגיעה בכבוד השכינה במה שהכהן מגבי' את ידיו למעלה מהן, משא"כ בכה"ג שלובש ציץ שבו האזכרה מגולה דקיי"ל שאינו מגבי' את ידיו למעלה מן הציץ מפני כבוד השכינה, וכמשנ"ת.

המקור שיש לקרב הגר בדברי רצון ורכים
 

הרב מרדכי מנשה לאופר

שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

ברמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ד ה"ב: "ומודיעין אותו עיקרי הדת . . ומאריכין בדבר הזה, ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות ואין מאריכין בדבר זה, ומודיעין אותו עון לקט . . ומודיעין אותו עונשן של מצוות . . ואין מרבין עליו [הזכרת עונשין (סמ"ג)] ואין מדקדקין עליו ["דאף באותן מקצת עונשין אין להודיעו כל דקדוקי העונשין" - ב"ח יו"ד סי' רסח] - שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה, שבתחילה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים. וכן הוא אומר: 'בחבלי אדם אמשכם, ואחר כך, בעבותות אהבה' (הושע יא, ד)".

ובספר מראי מקומות לרמב"ם (קה"ת תשמ"ה, תשנ"ג) צויינו שתי מקורות לקטע שבסיום ההלכה "שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים".

א. רות רבה פ"ב, טז [= "ג' פעמים שדוחין את הגר ואם הטריח יותר מכאן - מקבלין אותו, א"ר יצחק 'בחוץ לא ילין גר' - לעולם יהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין"].

ב. שבת לא, א [= "א"ל (הגר) ענוותן הלל - ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה . . ענוותנות של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה"].

שני המקורות הינם ליתר דיוק מעין מראי מקומות כי אינם המקור כלל ללשון הרמב"ם - אלא לנקודת ה"דרכי נועם ודרכי שלום".

ולכאורה אפשר להוסיף (בדרך אפשר - עכ"פ) עוד שתי מקורות:

ג. מדרש תנחומא יתרו פ"ו מדברי ה' למשה אודות יתרו: "אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו ואף אתה אדם שבא אצלך להתגייר קרבהו ואל תרחיקהו".

ד. בשבת פז, א - לגבי נתינת התורה שאז כל בני ישראל היו בבחינת "גר שנתגייר": "רבי אומר בתחילה פירש עונשה דכתיב ויגד משה דברים שמשבבין [=שמשברין (ערוך)] דעתו של אדם ולבסוף פירש מתן שכרה דכתיב ויגד משה דברים שמושכין לבן של אדם כאגדה [ועיין בחדא"ג מהרש"א שזהו בהתאים להדין ד"ומודיעין אותו ענשן של מצוות"]. ואיכא דאמרי בתחילה פירש מתן שכרה דכתיב וישב משה דברים שמשיבין דעתו של אדם ולבסוף פירש עונשה דכתיב ויגד משה דברים שקשין לאדם".

[ה. סנהדרין צט, ב: "דלא איבעי להו לרחקה לתמנע". וברש"י: "מתחת כנפי השכינה שהיה להם לגיירה"].

והנה דברי הרמב"ם הללו הם בהמשך למ"ש בפרק הקודם פי"ג הי"ד: "מודיעין אותם כובד עול תורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארץ כדי שיפרושו".

ומכאן שזה "שבתחילה אין מושכין כו'" הוא לאחרי הודעת כובד עול תורה וכו' ולכן דברי הגמ' בשבת יכולים להיחשב כמקור אפילו להקס"ד (לפני האיכא דאמרי וכו'), וק"ל.

---

*) לע"נ אמי מורתי מרת רחל בת ר' יוסף הלוי נלב"ע ער"ח סיון ה'תשנ"ז.

1) צע"ק שהלכה זו לא הובאה בספר היד במקומו (הל' כלי המקדש פ"ח ואילך). ובספר בית הבחירה להמאירי יומא (ז, ב): "זה שנאמר בתורה בענין הציץ 'תמיד', אין הענין אלא בשיסיח דעתו ממנו אלא ימשמשנו תמיד ויזכור ענינו אף בתפילין אמרו חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה".

2) ועפ"ז נראה לבאר למה לא חש הרמב"ם לקושיית התוס', ד"מה לציץ שכן השם הוא בגלוי תאמר בתפילין שהן מחופין עור", והיינו משום דהרמב"ם סובר דהאזכרות מועילות לכל החפצא דתפילין (כולל הבתים) שתהי' קדושתן גדולה מקדושת הציץ, ולכן ס"ל דהוה הק"ו ק"ו גמור, משום דאיסור היסח הדעת הוא משום קדושת התפילין, והתפילין מגולין הן. ובאמת, אילו הי' הרמב"ם סובר שאיסור היסח הדעת אינו אלא מחמת קדושת האזכרות אשר בתוך התפילין גרידא, הי' מוכרח לומר דהק"ו לאו ק"ו גמור הוא, וכמ"ש התוס' דיש לחלק בין האזכרה שבציץ שהיא בגלוי להאזכרות שבתפילין שהן מחופין בעור, אמנם מכיון שסובר הרמב"ם דהאזכרות מועילות לכל החפצא דתפילין שתהי' קדושתן גדולה מקדושת הציץ לכן הוה הק"ו ק"ו גמור, וכמשנ"ת.