הרב אברהם
יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ
בישיבה
קובץ הערות בהעלותך תשנ"ח
ברשימות (חוברת קמח) כתב
וזלה"ק: מש"כ דגבי רות הוי יבום. הנה ע"ד הנגלה אין ענין יבום שייך
לכאן כלל וכלל. דרות גיורת שנתגיירה הוי (יבמות מז: מח:) דכקטן שנולד דמי. ואין
שייך יבום.
גם בועז הי' ב"א (ב"ב
צא.) או אחיו (מ"ר רות פ"ה) של אלימלך חותן רות, ומה לו וליבום. ועיין
פי' הראב"ע (דברים כה' ה') וז"ל והביאו ראי' מבועז ולא אמרו כלום, כי
אין שם זכר יבום כ"א גאולה.
איברא דע"פ הסוד הי' בזה
כענין היבום וכמוש"כ ג"כ הרמב"ן (בראשית לח' ח') – ועין תרגום לרות
א' יג' וג' י' – אבל אין מקום לומר דמפני זה יש בזה ג"כ דין יבמה דא"צ
עדים לחד מד"א (עי' מל"מ יבום פ"ב ה"ד) ובמילא אין כל
השקו"ט שייך לנדו"ד. עכלה"ק.
וכדאי להעיר בזה, במ"ש
המהרש"א בחדא"ג (יבמות עז, א) (בהא דאיתא שם דאמר דואג לשאול עד שאתה
משאיל על דוד אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבוא בקהל אם לאו משום
דקא אתי מרות המואביה וכו' עיי"ש) וז"ל: יש לדקדק בענין זה שדואג וסיעתו
חשבו לאסור עמונית ומואבית ולא האמינו בקבלתם, והאיך חשבו שבועז, זה אבצן והי'
שופט כל ישראל כמה שנים כמפורש בקרא, ואיך נשא פסולי הקהל ברבים כמ"ש ויקח
עשרה אנשים וגו' . . וע"כ נראה למאי דמסקינן בפרק כיצד שעשה דיבמה דוחה
ל"ת וחייבי לאוין מתייבמין מן התורה אלא דאנן גזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה
שניה כו' ואפשר דבימי בועז אכתי לא גזרו על כך והותר לו ביאה ראשונה במצות יבום
דעשה דוחה לא תעשה וכמ"ש המפרשים דדין יבום נהגו אז אף בקרובים כמ"ש
הרמב"ן פ' וישב וכדאיתא בב"ר, וע"כ לא תלה הגואל את דעתו דמואבית
אסורה לדחות היבום משום איסור ביאה דעשה דיבום דוחה ל"ת דמואבית כו' וזו היתה
גם דעת דואג וסיעתו שאמרו מה שנשא אותה בועז שהי' שופט ישראל היינו בהיתר ע"י
מצות יבום ובביאה ראשונה נתעברה ממנו וכו' עכ"ל. דיוצא מהמהרש"א
דסב"ל שאכן הי' בזה מצות יבום ולכן שייך לומר בזה עשה דוחה לא
תעשה.
אלא שכבר כתבו המפרשים דדברי
המהרש"א תמוהין (ראה באוצר בלום בעין יעקב שם מהר"י פיק) דלאחר שניתנה
תורה נתחדשה ההלכה דמצוות יבום שייך רק באחיו של המת ולא בשאר קרובים, וחלילה להעלות
על הדעת שלבועז הי' שרי למיעקר הלאו דלא יבוא מואבי משום עשה דוחה לא תעשה? והמגיה
שם פירש כוונת המהרש"א דכוונתו דהמה שטעו ולא ידעו הדין דמואבי ולא מואבית, טעו גם בזה וחשבו
שבאמת הי' כאן מצות יבום גם לאחר מ"ת, ובועז יבמה משום עשה דוחה לא תעשה,
ומהרש"א כתב דבריו רק לפי
טעותם, אבל לפי האמת ודאי ליכא בזה מצות יבום
עיי"ש, ובס' ילקוט הגרשוני יבמות שם, אלא דלשון המהרש"א לא משמע כן.
ועי' גם בישרש יעקב יבמות שם שתמה
ג"כ על המהרש"א כנ"ל, והוסיף דבלאו הכי לא היתה רות בת יבום כיון
שנשאה מחלון בגיותה כדאיתא במדרש רבה עה"פ וישאו להם נשים מואביות (א, ד),
וכוונתו בפשטות נראה דנמצא שלא היו מקודשות
לחלון וכליון, וא"כ לא שייך כלל מצות יבום, והרבי הקשה עד"ז משום
דכשנתגיירה אח"כ ה"ה כקטן שנולד דמי ואינה אשת המת כלל, (ויש להעיר
דבזוהר חדש אות ק"פ-קפ"ג נחלקו אם רות וערפה נתגיירו קודם שנישאו למחלון
וכליון, והא דלמדים ביבמות מז, ב, כמה דינים בקבלת גרים מויכוחה של נעמי עמה מבאר
שם דאפשר שהי' מאימת בעלה, (וע"ד שכתב הרמב"ם בהל' איסו"ב
פי"ג הי"ד), ולכן רצתה נעמי לדעת אם הי' גירות אמיתי עיי"ש, ועי'
גם בצפע"נ רות שם ד, י, דלפי"ז אפ"ל שהמהרש"א קאי לפי דיעה
זו).
ביאור
המהרש"א לפי הכלי חמדה
ובכלי חמדה פ' וישב אות ג' תירץ
דברי המהרש"א, דסב"ל דכיון דלפני מ"ת הי' מצוה דאורייתא דיבום אף
בקרובים, נהי דפטרה התורה אח"כ שאר הקרובים ואוקמה רק באשת אח, מ"מ
נשארה המצוה הזאת רשות בישראל, וכיון שנהגו כן גם אחר מ"ת וחייבו א"ע
במצות יבום בקרובים העשה דוחה אצלם ל"ת, והוה כמו מ"ע שהזמן גרמא לגבי
נשים שכתב הראב"ד בתו"כ ריש ויקרא דהוה אצלם מצוה ושייך לומר
עדול"ת, א"כ ה"ה לגבי יבום בקרובים באופן דליכא איסור דעריות
שהמצוה לא נתבטל לגמרי אלא דהוה רשות, מיהו אם מייבם מקיים מצוה דאורייתא ואמרינן
עדול"ת עיי"ש. (וראה לקו"ש חל"א פ' ויתרו א' והערות וביאורים
גליון תפ בענין זה). ולכאורה אי נימא כן שהי' בזה גדר דמצות יבום
י"ל ג"כ שלא הי' צריך לעדים להדיעה דביאת יבום אי"צ עדים.
אבל י"ל דזה אינו, שהרי הטעם
דסב"ל לדיעה זו דיבום אי"צ עדים הוא משום שזו אשה שהקנו לו מן השמים
וקונה אפילו אם לא נתכוין לקנותה, ורק קידושין שצריכים דעת המקדש והמתקדשת אינם
מתקיימים בלי עדים משא"כ יבום דאי"צ דעתם מתקיים הדבר בלי עדים (ראה
שו"ת הרשב"א ח"ד סי' שכ"ח, ובחי' הר"ח הלוי הל' יבום
פ"ד ועוד) משא"כ הכא אף לפי הנ"ל הרי זה רק רשות, ובמילא לא
שייך לומר דאי"צ כוונה לקנות משום דאשה הקנו לו מן השמים, במילא אפילו לפי זה
צריך עדים.
הוכחת
הרבי מצד גר שנתגייר וכו'
ב) ויש להעיר עוד, דלפי הכלי חמדה
שכתב דמה שהי' לפני מ"ת נשארה אח"כ בגדר רשות, אפ"ל
שזה שייך אפילו כשלא הי' שם דין קידושין, דאם רק הי' שם "אישות" כמו
שהי' לפני מתן תורה שייך מצות יבום מצד רשות, ולפי"ז יש לבאר הטעם שהקשה הרבי
משום דכקטן שנולד דמי דוקא ולא משום שלא הי' קידושין, דאי משום קידושין י"ל
דהוה "רשות" אפילו בלי קידושין, אבל משום דכקטן שנולד דמי נמצא שאין זו אשתו כלל,
ועיי"ש עוד בכלי חמדה שביאר באופן אחר למה הי' בועז מותר אפילו אם עמונית
בכלל האיסור.
ג) ובהא דמבואר בהרשימה לגבי דוד
המלך שהי' שם עדים, ראה בגליוני הש"ס להגר"י ענגל שבת נו, א, שמחדש לגבי
דוד ובת שבע שקנאה בביאה אפילו בלי עדים, דכל הטעם דבעינן עדים בקידושין הוא משום
דהוה חב לאחרים כמבואר בקידושין סד, ב, אבל במלך דמיד שהערה בה נעשית שרביטו של
מלך ואסורה לכל העולם א"כ בהגמר לא הי' חב לאחרינא ויכול לקנותה בלי עדים,
אבל ראה מה שהקשה ע"ז בס' נחלת שמעון (שמואל ב סי' כ) בארוכה דאכתי חב לאחרים
מצד האיסור דקרובים וכו' ומשום זה נמצא דגם הגמר הי' חב לאחרים ואכמ"ל.
ד)
בהמשך הרשימה כותב וזלה"ק: ובפשיטות י"ל במדרש, שיצרו הי' מסיתו שיקרא
עדים ויבעלה ותהי' לו לאשה . . והי' מסיתו, כי גם באופן כזה יש צד איסור, דלא
היתה ברכת חתנים ביו"ד, או שהי' קודם שיתפרסם הדרש דמואבי ול"מ כו' ויש
חלול השם, או שטוב הוא הגדול וצ"ע. עכלה"ק.
ולכאורה למה לא ביאר הרבי שהי' דבר
בלתי רצוי משום הדין דתבעוה להנשא צריכה לישב ז' נקיים משום חימוד כמבואר בנדה סו,
א, ושו"ע יו"ד סימן קצב.
ואפ"ל כמ"ש הט"ז שם
סק"א (דשקו"ט לגבי יהודא ותמר ובועז ורות) דאיסור זה הוא רק מדרבנן
ונתתקנה אח"כ בעת שגזרו על הכתמים דטמאה אפילו בלי הרגש וכו' במילא טמאה גם
משום חימוד, וא"כ אז לא הי' עדיין איסור זה, עוד כתב שם דאם מיד שמתפייס יבוא
עליה לא שייך איסור זה כיון דהוה פת בסלו עיי"ש, וא"כ בכה"ג ליכא
איסור זה כלל, ואף שהי' צריך לקרוא עדים, מ"מ בפשטות גם בזה ה"ז פת
בסלו, ועי' בדגול מרבבה שם שציין שכן מבואר ביומא יח, ב, בתוד"ה יחודי, ועי'
בס' אור הישר רות (ג, ח) מה שהקשה על הט"ז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה